השנה היא 1936, הילד בן השמונה פנחס פוזיילוב נקלע לפרעות שפרצו בין הערבים והיהודים בגבול יפו-תל-אביב, והוא בורח על נפשו בניסיון להגיע מבית הספר תחכמוני שבו למד לבית המשפחה. בתוך זמן קצר, כמו רבות מהמשפחות היהודיות באותם הימים, הפכה משפחת פוזיילוב האמידה למשפחה עקורה שמפונה מביתה — מונחים שצורבים את הפצעים הפתוחים של כולנו מאז 7 באוקטובר. את האומץ לנצח את הבלתי אפשרי רכש פוזיילוב עוד לפני שנולד — כעובר שנקלט ברחמה של אמו, שעשתה הכל כדי להפסיק את ההיריון. אבל יצר ההישרדות של בן הזקונים שלה ניצח, ולעולם הגיח תינוק במשקל ארבעה קילוגרמים של נחישות ואומץ לב. תכונות שלימים גם ישנו את גורל השבט כולו, כאשר בראשית ימי המדינה יקים פנחס ביחד עם אחיו, בן ציון, מלטשה ביתית, שבהמשך יצטרפו אליה האח יהודה ובני משפחה נוספים והיא תהפוך ל"יהלומי פז", המפעל שיהווה את חוד החנית הנוצץ של תעשיית היהלומים בישראל, שפוזיילוב הוא ממקימיה. באחרונה, בנוכחות מאות בני משפחה, חברים, קולגות, שועי המשק ומי שמעגלי חייו נגעו בהם, נערכה השקת הביוגרפיה שלו, "מעגלים" (הוצאת "סטימצקי"), שחיבר הסופר והעיתונאי לשעבר שלמה אברמוביץ. האירוע התקיים בסמוך ליום הולדתו של פנחס בן ה-97.
בין המשתתפים בחגיגה היו יהלומנים, בנקאים, עורכי דין ואישי ציבור, בהם מנכ"ל בנק מזרחי טפחות משה לארי, נגיד בנק ישראל לשעבר פרופ' יעקב פרנקל, נשיא הבורסה ליהלומים ניסים זוארץ, מנכ"ל הבורסה ערן זיני, נשיא HIT פרופ' אדוארד יעקובוב, יו"ר ההסתדרות הציונית יעקב חגואל, טל ברודי, אביגדור קהלני, וגם ראשי עמותת "צומחים כמנצחים", שההכנסות מהערב הוקדשו לפועלה בתמיכה נפשית במתמודדי נפש ובהלומי קרב ממלחמת חרבות ברזל.
אנחנו נפגשים כמה ימים לאחר האירוע, וגם בגיל 97 פנחס פוזיילוב, שיש המכנים אותו "הבורר" של עולם היהלומים, מתגלה כבעל אבחנה חדה. ברגע שאני נכנסת למשרדו ששוכן בבניין שבבעלות המשפחה במתחם בורסת היהלומים, הוא מפנה אליי שאלה אישית, בוחנת כליות ולב. זה מספיק כדי שהשיחה עם האיש שמנעוריו מצליח לאלף את החומר הקשה ביותר בטבע, תתחיל דווקא בחיפוש אחר הרוחני שבקיום האנושי, מפלט שנדמה שכולנו מבקשים בתקופה האחרונה.
אז אתה אדם רוחני שהתגלגל לעסוק בחומר?
פוזיילוב מרים ידיים לשמיים ופוסק: "אני אדם פרקטי עם חזון. העולם הוא אינסוף של יכולות ויש מקום לכולנו, המגבלות הן רק בראש. ברגע שאדם חושב על חצי הכוס הריקה, הוא מרוקן אותה, אם הוא חושב על חצי כוס מלאה, הוא ממלא אותה. מה שאדם מכניס למוח, את זה הוא מקבל", פוזיילוב נועץ בי שוב את מבטו החודר לוודא שהבנתי.
איך כל הרוחניות הזו מתחברת ליהלומים?
"היהלום מתהווה בתהליך של מיליוני שנים, וכאן טמון הערך שלו, שצריך לחפש ולמצוא. לכל דבר בעולם יש אנרגיות, גם לכוס שאני מחזיק עכשיו ביד וכולנו מערכת אחת שמשתלבת באינסוף. עסק נעשה עם אנשים, וצריך תמיד לכבד את הצד השני ולא לראות אותו כמי שאפשר לעבוד עליו, כמו שאומרים במילים צבריות. כשעושים עסקים צריך לדאוג שהצד השני ייצא מרוצה ויוכל להמשיך להצליח, כדי שיהיה אפשר להמשיך לעשות איתו עסקים".
תגיד את זה לחלק מהישראלים.
"אדם יכול לעבוד על האחר פעם, פעמיים, אבל בסוף כל התנהגות חוזרת אליו. אנחנו צריכים לדאוג שהנתינה תהיה בקבלה, ומי שנותן יקבל בחזרה".
היהלום הראשון
תעשיית היהלומים בישראל איבדה עם השנים מתהילתה בעולם. פוזיילוב מודה כי התעשייה נמצאת במשבר. "תעשיית היהלומים, במיוחד בכל הקשור לאבנים הקטנות, נמצאת במשבר שנובע מעלות שכר העבודה, שמייקרת את תהליך הייצור. מזה 15 שנה מעוז ייצור היהלומים הקטנים הוא בכלל בהודו, שם שכר העבודה בטל בשישים. ישראל לצערי היא היום רק מדינת מעבר. היא מעבדת את האבנים הגדולות יותר ומייצרת את היהלומים המיוחדים, שתהליך הייצור שלהם דורש מיומנות, טכנולוגיה וחשיבה יצירתית, ושכר העבודה לא משפיע על מחירם".
היסודות לתעשיית היהלומים הישראלית, שבמשך כמה עשורים נחשבה בין המובילות בעולם, הונחו ממש בתחילת מלחמת העולם השנייה. כאשר אירופה נכנסה לאחת התקופות החשוכות בתולדותיה ובבלגיה אי-אפשר היה להמשיך וללטש יהלומים, במוחו של עובד בן עמי, מי שהיה אז ראש עיריית נתניה, הבזיק רעיון. בן עמי, בעל מהלכים גם אצל פקידי השלטון הבריטי, הקים בנתניה כבר בשנת 1939 מלטשת יהלומים ראשונה בארץ. ב-1940 כבר ייסד את התאחדות תעשיית היהלומים הישראלית.
"כאשר אחי בן ציון ואני נאלצנו לעזוב את הלימודים כיוון שהוריי לא הצליחו להמשיך לממן אותם, ושלחו אותנו לעזור בפרנסת המשפחה מרובת הילדים, מצאנו את הדרך להשתלב בתעשיית היהלומים. כן היו לי חששות וחוסר ביטחון, איך כילד בן 13 אצליח להשתלב בתעשייה כזו, איך יקלטו אותי..." פוזיילוב נזכר.
אתה זוכר את היהלום הראשון שאי פעם החזקת ביד? מה הרגשת?
"ברור. זה היה ממש אז, במפעל של מוריס בדרום תל-אביב, השנה הייתה 1941 ואני כאמור בן 13", ואכן, קטע בספר מתאר כיצד החונך במלטשה נותן לפנחס בן ה-13 ללטש יהלום בפעם הראשונה, וכשהוא מגלה שהילד בעל כישרון לליטוש יהלומים, הוא חושד בו שאינו דובר אמת וכי עבד כבר בעבר במלטשה אחרת. ופנחס? הוא מתאר בספר: "הרגשתי שאני מבין את היהלום... הבטתי ביהלום וממש שמעתי בחלל הראש את ההנחיה מה לעשות איתו, איך לטפל בו".
"בעבר", הוא אומר, "היהלומים היו מותרות, נועדו ליחידי סגולה ונרכשו בממון רב". אלה גם היו הימים שבהם תעשיית היהלומים הישראלית הייתה עוגן כלכלי של המדינה, מספר פוזיילוב ונזכר איך השר פנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה דאז, נהג להתקשר בעצמו בכל חודש כדי לבדוק כמה מטבע זר נכנס לענף היהלומים, כדי שיוכל על בסיסו להתחייב לרכישת מצרכי המזון הבסיסיים שהמדינה נזקקה להם. בהמשך, הייתה זו תעשיית היהלומים הישראלית המשגשגת, שניתן בהחלט להשוות את עוצמתה הפיננסית לזו של תעשיית ההייטק של היום, שתרמה את הנתח המשמעותי בשיעור של 40 אחוזים למענקים ולמלווי הביטחון בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים.
"ואילו היום, היהלומים כבר שייכים להמונים. יהלום זה מקובל, נורמטיבי, עממי וכל אחד יכול לרכוש אותו", אומר פוזיילוב. ולא, זה לא מצער אותו בכלל שהתחום איבד מהיוקרה שלו — כי היום, הוא מדגיש, מדינת ישראל מתהדרת בהייטק, בטכנולוגיה, בתעשיית הנשק ובביוטק, שבו הוא משקיע בעצמו.
אתה לא נוסטלגי בכלל.
"אני חי את החיים. העבר זה בסיס, ההווה זו התהוות, העתיד זה החזון. אסור לאבד תקווה או להיכנס לחשיבה שלילית, אלא שכל אחד יאמין בעצמו".
כשאני אומרת בחצי חיוך לאיש בן ה-97, שיש לי רעיון בשבילו לתקופת הפרישה, שיחשוב אולי להיות מנטור, הוא מחזיר שמי בכלל חושב על פרישה. מקורביו מספרים שפנחס נמצא במשרדים כעשר שעות מדי יום ומצליח לעייף גם את הצעירים ממנו. עד לפני מספר חודשים הוא גם נהג.
למה החלטת להשקיע בביוטק?
"כי זה העתיד. האנושות גדלה, שטחי המרעה מצטמצמים, ברגע שיש פרות שצריך לספק להן שטח ומים והן גם פוגעות באוזון, חייבים לחשוב קדימה. אני חושב על העולם 25 שנה קדימה ואם יש דרך לייצר בשר באמצעות תאים של הפרה עצמה, למה לא? גם הערך התזונתי נשמר, גם חסכנו מים ושטחים —יש לזה משמעות עצומה לאנושות".
או במילים אחרות, בסוף אי-אפשר לאכול יהלומים.
פוזיילוב מחייך: "צריך ללכת עם מה שקורה, העולם משתנה, תפקידנו הוא להתמודד עם מצבים משתנים ולראות קדימה ולא אחורה".
היורשים
כשהוא מדבר על משפחתו עיניו נוצצות. בשנה הבאה הוא ואשתו, שושנה, יחגגו 70 שנות נישואין ו-74 שנות היכרות, ולשושנה, הוא מפתיע ומסגיר, אין אף לא יהלום אחד. "היא לא רוצה", הוא מנמק. "יש לי אישה מקסימה שהודות לה הגענו למה שהגענו. היא זו שדחפה אותי ונתנה לי את החופש והחשיבה לעשייה המבורכת שלנו. היא לא טיפוס של 'בואו תראו מה יש לי'. היא מאוד צנועה ויהלומים לא מדברים אליה, אלא התנדבות ועשייה למען הזולת".
אז מה סוד הזוגיות ארוכת השנים?
"לחפש את החיובי בשני", הוא פוסק מיד.
אחרי עשרות שנים, מי ימשיך את דרכך בעסק?
"שני הילדים שלי. רונית, שהיא הרוח החיה, ביחד עם בועז הבן שלי. הם יעשו את זה בדרך שלהם. גם להם יש תכונה של נתינה, צריך להיות חיוביים ולזכור שהכסף הוא לא שלנו, הוא רק עובר דרכנו ומעניק לנו את זכות הנתינה. אחרי גיל 120 אף אחד לא לוקח איתו כסף לשום מקום, לכן קוראים לזה נזילות. צריך לא להתבלבל, לא לטעות ולא לאבד את שיווי המשקל הפנימי, שתמיד יהיה לך חזון".
מה לא יודעים עליך?
"שהכוח שלי מגיע מהרגישות שלי, מהחלומות שחלמתי גם כשהייתי בבכי מתחת לשמיכה, מהמצבים המשתנים שהשפיעו עליי בצורה שלא תמיד אפשר לבטא. זה האדם. האדם הוא לא מלאך".
אתה אדם מאמין.
"כן. הכוחות שאני מדבר עליהם זה לא ממני, זה משהו חזק מעליי".
יש לך שיחות עם אלוהים?
"בטח. אני מתפלל. התפילה נותנת משמעות לקיום, לאנרגיות, להתפתחות. לכל מילה יש עוצמות, מילה זה קוד ואין דבר שהולך לאיבוד, ביקום יש איזונים ויש השפעה של הכוחות הקוונטיים. האמונה של כל אדם ביכולות הללו קובעת את אמות המידה שהוא חי בתוכן".
ואיך אתה שומר על הבריאות?
"אני משתדל לחשוב חיובי ולעשות התעמלות. אני מתעמל בכל בוקר ומקפיד שהגוף יהיה בתנועה גם לאורך היום".
ומה עם האוכל הבוכרי הטעים כל כך?
"אוכלים לפי הגיל ואמות המידה של הגיל. האוכל הבוכרי באמת טעים מאוד, תבשילים שכאשר אני נזכר בהם אני חוזר לבית הוריי, וגם לסירים של אשתי, לימים שבהם היינו מארחים בכל יום שישי והבית היה מלא וגדוש ופתוח לכל מי שבא".
חצי הכוס המלאה
גם בגילו המופלג סדר יומו מעורר השראה. "אני קם בבוקר, מתפלל, יש לי מכשיר שמקריא לי ספרי פילוסופיה, אני מתעמל. אחרי זה אני מגיע למשרדים בבורסה, פוגש ובא במגע עם אנשי עסקים כאלה ואחרים שבאים להתייעץ איתי. אני מרגיש את עצמי כבן 60", הוא מחייך, וקם מהכיסא כדי למתוח את האיברים ולעשות סיבוב במשרד. כשאני שואלת איך הוא שומר על הליכה כל כך נמרצת, פוזיילוב צוחק. מקורביו מספרים: "לפעמים הוא שואל אותנו אם הוא הולך מהר מדי ומתנצל על הקצב, זה הרגל שלו עוד מהסיירת".
בצעירותו היה פוזיילוב סייר בבסיס 88 ונחשב לאחד מהסיירים האמיצים והמוכשרים. הכינוי המיוחד שהוצמד לו היה "הקומנדיר" – בעל הסמכות, מנהיג בעל כושר אלתור במצבים קשים.
איך האופטימיות שלך מסתדרת עם המצב כיום במדינה?
"כמו שאמרתי, הכל בראש. אפשר לחשוב על חצי הכוס הריקה או על חצי המלאה. כשהוריי עלו לארץ, עוד לפני שנולדתי, היו כאן רק 120 אלף יהודים. הוריי הגיעו עם יכולות כלכליות משמעותיות ותרמו הרבה לכלכלה המקומית. הם היו בין הפרדסנים הראשונים בארץ".
ערב עלייתם לארץ, טבלו בני משפחת פוזיילוב בעושר גדול, כמי שהיו מובילי כותנה על דרך המשי. למשפחה היו שורה של מפעלים גדולים במולדתם. כאשר החליטו לעלות לארץ, תהו בני המשפחה במה להשקיע את ממונם והחליטו להמר על ההדרים. אלא ששנתיים לאחר מכן, כל ההון האדיר שלהם יורד לטמיון עקב מתקפת הארבה והבצורת של שנת 1924. כך מספר פנחס לאברמוביץ בספרו, וכאשר היום, פוזיילוב מדבר על גלגל החיים שמסתובב, מובן מהיכן ינק את תפיסת עולמו האופטימית.
כנער שגדל בזמן הפרעות בארץ, זה עזר לך לגבש תקווה להווה?
"את הפרעות של שנת 1936 חוויתי על בשרי והזיכרונות מלווים אותי. השכנים הערבים שלנו, שהיו ביחסים טובים עם היהודים, שהוזמנו לחתונות ולשמחות, הם אלה שסימנו את הבתים שלנו ופתחו את הדלתות לפורעים. גם אז היו רציחות של נשים בהיריון, שריפת תינוקות וקטיעת איברים", הוא לוקח נשימה, "והנה, הגיע 7 באוקטובר וחזרנו למציאות הזו. האויבים שלנו לא רוצים אותנו פה, ואני יודע את זה מאז שהייתי ילד".
אז לנצח נאכל חרב?
"אני לא נכנס לפוליטיקה, אני זוכר מה היה במלחמת העולם השנייה, כולנו יודעים מה עשו ליהודים בעולם, ואנחנו רואים את האנטישמיות היום, כאשר מדינה כמו איראן קוראת להשמדת המדינה היהודית. אני יכול להרשות לעצמי להגיד שביחס ליהודים כיום, אני רואה את הסימנים שהיו לפני השואה. האנטישמיות מרימה ראש ובכל העולם ומקבלים את זה כנורמה. אסור לנו להיות נאיבים וסלחנים כלפי מי שרוצים להשמיד אותנו, אלא חובה עלינו להגן על עצמנו".
אתה מודאג מעתיד המדינה?
"לא חלמנו להגיע למדינה עם עוצמה טכנולוגית ומדעית שכזו, ואת זה חייבים לזכור. גם בעבר היו תקופות עם בעיות של שמאל מול ימין, גם בעבר עמדנו מול אויבים מרים והיו חטיפות, רציחות, כך שהיום, בהשוואה לעבר, אנחנו חיים בגן עדן. היום אנחנו עולים על מטוסים כאילו מדובר בנסיעה באוטובוס, יש לנו מדינה לתפארת, צריך להתמקד בחיובי".
ובינתיים 250 אלף ישראלים כבר עזבו את הארץ.
"תמיד היו כאלה. גם אחרי שהחלוצים הגיעו לכאן טרום המדינה, כ-70 אחוזים עזבו. גם אחרי הפרעות של תחילת המאה ה-20 היו כאלה שעזבו. העולם פתוח לכולם, תודה לאל שיש לנו מדינה שהיהודים יכולים להגיע אליה. תראו איך הטייסים שלנו טסים אלפי קילומטרים בזמן מלחמה כדי להגן עלינו. אין לזה מחיר. בכלל, יש לנו בארץ צעירים מופלאים ואנחנו צריכים להעריך אותם על העשייה שלהם".
אם היו מזמינים אותך לכנסת, מה היית אומר לחברי הממשלה?
הוא מזדקף. "אני לא מתאים לכנסת. אני רק רואה שמי שנמצאים שם לא תמיד נותנים דוגמה לעם ולא עומדים בהבטחות שלהם".
הבית הבוכרי
פוזיילוב גדל בבית שבו הדלתות היו תמיד פתוחות, הוא אומר ומסביר שהכנסת האורחים והערבות ההדדית מאפיינות את העדה הבוכרית. "הקמנו את קרן המלגות 'אבוקה' של ברית יוצאי בוכרה. עד היום חילקנו 25 אלף מלגות. תודה לאל, היום יש לנו צעירים שהם רופאים, עורכי דין, מהנדסים, אדריכלים ועוסקים בכל המקצועות החופשיים".
ואכן, גם באירוע ההשקה של הספר 'מעגלים' האולם היה גדוש במאות ממקבלי המלגות הללו לאורך שנים, שתארי דוקטור ופרופסור על כתפיהם. בהמשך הראיון ובעיניים שדוק של עצב יכסה עליהן פתאום יגיד פוזיילוב שאם יש משהו שהוא מצטער עליו, זו העובדה שלא רכש תואר אקדמי: "זה חלום שלא הגשמתי ואחד הדברים שאני מצטער עליהם".
עדיין. תראה כמה עולים אליך לרגל לקבל עצה. בכלל, אתם אנשי העסקים הבוכרים שומרים על קשר מפרגן האחד עם השני.
"עסק בלי אמון ובלי נתינה לכל הצדדים - אין בו ברכה והצלחה. בעסקים וגם בחיים תמיד יהיו משברים, ירידות, אבל צריך להיות מספיק אופטימיים ולחכות לעליות, בלי לאבד את העשתונות, להיות חזקים ולעבור את המשברים. היה חשוב לי להוציא את הספר ולספר את הסיפור של המשפחה והאחים שלי בשביל הדורות הבאים. כדי שהצעירים יגלו ויבליטו את היכולות שלהם, ולא ידחיקו אותן", הוא אומר, "שישאפו למצוינות ולחדשנות, לצד אופטימיות, ציונות, צניעות ואחריות עסקית". זו הצוואה שהוא רוצה להשאיר לדורות הבאים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
