בתקופה האחרונה פרופ' דן אריאלי מרבה לדבר עם אנטישמים. בניגוד להרבה ישראלים אחרים הוא לא מתכתש איתם ברשתות החברתיות וגם לא מנסה להמיר אותם לאוהבי ישראל. אריאלי אפילו פתח אתר מיוחד לצורך העניין וכל אנטישמי שמעוניין לנהל איתו שיח רק צריך להירשם מראש. אחר כך אפשר לפתוח מולו ויכוח סוער וגזעני ואריאלי גם עונה. בניגוד להרבה אנשים אחרים, הוא מנסה להבין את האנטישמים – יותר נכון את שורשי האנטישמיות שלהם.
"אני מנסה לדבר עם אנטישמים רציניים", מסביר אריאלי, "אני מנסה להבין מאיפה האנטישמיות מגיעה, כי אם רוצים להילחם בתופעה, חייבים להבין את הנקודה הזאת. בסוף זו חתיכת נגע רע בשבילנו להרבה זמן". אחד הדברים שהוא למד, למשל, זה שהרבה מהאנטישמים הביאו את זה מהבית וכנראה יעבירו את זה לילדים שלהם. "זה משהו מאוד גדול שצריך להבין אותו. כרגע יש הצתה של גל חדש של אנטישמיות, יש סיכוי שהגל הזה יימשך הרבה זמן אם לא נבין איך אנחנו עוצרים אותו".
2 צפייה בגלריה
(פרופ' דן אריאלי. "עלות החיים לא באמת מעניינת את הפוליטיקאים כאן" | צילום: יונתן בלום)
פרויקט האנטישמים הוא רק אחד מתוך שלל הפעילויות של פרופ' אריאלי, רוק-סטאר בינלאומי בעולמות הפסיכולוגיה והכלכלה ההתנהגותית, עם כמה ספרים שנכנסו לרשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס" ועוד רבים שתורגמו לשלל שפות, עם סדרת הרצאות TED שזכו ל-15 מיליון צפיות, וגם עם הסדרה העלילתית האמריקאית "לא רציונלי" שהפיקה NBC, המבוססת על דמותו ועל ספרו "לא רציונלי ולא במקרה". האיש עם החצי זקן האיקוני, שדורג בין 50 הפסיכולוגים החיים המשפיעים ביותר בעולם, הוא יועץ מבוקש של חברות וממשלות, מרואיין מחוזר בכל תוכנית טלוויזיה, כותב ספרים ומאמרים ובאופן כללי נראה שהוא לא נח לרגע.
מה שבאמת מרתק הם אינספור התחומים שאריאלי עוסק בהם במחקריו ובספריו: קבלת החלטות כלכליות, רציונליות ואי-רציונליות, דחיינות, רגשות בקבלת החלטות, יושר ורמאות, אמונות שווא, אפליקציות היכרויות, קניית יין באינטרנט וקבלת החלטות בקרב קשישים – אם לציין רק כמה מהם. אנחנו משוחחים לרגל יציאתו לאור של ספר נוסף שכתב אריאלי, ספר שני בסדרה של ספרים לילדים, שבהם הוא מנסה להנגיש חלק מהתובנות שלו לילדים ובני נוער. "פרופסור א עושה הון" בא בהמשך ל"פרופסור א שולט במצב". הספר הקודם עסק בדחיינות ובשליטה עצמית, הספר הנוכחי עוסק בניהול תקציב ובחשיבות של ידע פיננסי כבר אצל ילדים.
זה ספר משעשע ומאוד חינוכי ומכיוון שהוא מעוצב כקומיקס (עם איורים נהדרים של עומר הופמן) הוא סולל את דרכו לקהל היעד שלו. נראה שאריאלי עצמו מאוד נהנה לכתוב אותו, כשלגיבור הראשי קוראים אריאל או בכינויו פרופסור א, ממש כמו המחבר, האחים של הגיבור הם עמית ונטע, ממש כמו ילדיו של המחבר, וההורים מכונים "ההנהלה", ממש כמו קהל היעד של רבים ממחקריו של אריאלי. בפרק האחרון של הספר המחבר בכלל עף על עצמו ומשוחח עם עצמו. רק פסיכולוג יידע להסביר את זה.
אז עכשיו אתה בענייני ספרי ילדים? מה פתאום?
"אפשר היה לשאול 'מה פתאום' על כל הספרים שלי. אני מקווה שהילדים יקראו ויבינו קצת יותר על כלכלה ושגם המבוגרים יקראו ויבינו קצת יותר, ושתהיה שיחה בנושאים פיננסיים בין הילדים והמבוגרים".
לחסוך כסף במעטפות
קחו סיפור מהספר על ילד נמרץ והישגי שרוצה לקנות משחק מחשב חדש ואופניים חדשים עם דמי כיס שאינם מספיקים ותגלו שהוא מדבר על החיים של כולנו. בצר לו הילד מנסה להרוויח כסף מעבודה וכשזה לא מצליח הוא פונה לקבל הלוואה בריבית נשך מאחיו. בניגוד לספר "אבא עשיר אבא עני" אין לו כסף שיעבוד בשבילו והסוף הטוב קורה בזכות אפיקי חיסכון שהוא פותח באמצעות מעטפות בבית: לכל מטרה יש מעטפה ובתוכה חוסכים כסף עד שיש מספיק כדי להשיג אותה.
"מה שהוא בעצם לומד זה לחשוב על עלות חלופית" אומר אריאלי, "בהתנהגות כלכלית יש שתי שאלות: על מה אנחנו מוציאים כסף, וכמה כסף עכשיו וכמה כסף אחר כך". והנה אנחנו מגיעים להתנהגות רציונלית ולא רציונלית, הפורטה של אריאלי: הילד אריאל מראה להוריו שגם הם לא תמיד רציונליים ולא במקרה. כי בינינו – למי יש חשק לחסוך, כשמסגרת האוברדראפט תופחת בלי גבול וחוץ ממנה יש הלוואות ומסגרות אשראי בשפע.
"אחד המחקרים הכי עצובים בתחום שלי עוסק באוריינות פיננסית. בארצות-הברית משקיעים בין 700 ל-800 מיליון דולר בשנה בחינוך לאוריינות פיננסית ואנשים כמעט שלא מיישמים את מה שלמדו. השיפור שמושג הוא בסביבות 0.1%–0.2%", הוא אומר, "למה השיפור כל כך קטן? כי כשאתה נותן למישהו חינוך להתנהלות פיננסית ואז שולח אותו לקניון עם ארבעה כרטיסי אשראי, מה ינצח? אנשים כן מצליחים להשתפר בכל מיני תחומים אבל איכשהו בהתנהגות כלכלית יש מחשבה שאם אנשים רק היו יודעים הם היו מתקנים וזה לא כל כך פשוט".
נקודת האור היחידה, לדבריו, היא במקרים של אנשים שחונכו להתנהלות פיננסית בבית מגיל צעיר. במקרים האלה לימודי האוריינות הפיננסית הביאו לשיפור של 20%. וזה מביא אותו למחשבה שכדי להצליח צריך להתחיל בגיל מוקדם. למשל בעזרת הספר על פרופסור א. "אם ילד יקרא את הספר וישכח ממנו – לא הצלחתי. אם ילד יקרא את הספר וידבר עם זה על ההורים שלו ויזכור משהו, אז כן הצלחתי. אם ילד יחשוב אם הוא רוצה לקנות אל"ף או בי"ת, ואם הוא רוצה לקנות משהו עכשיו או אחר כך – אלה דברים שאני מרגיש שאני יכול לשפר. אם המשפחה תתחיל להשתמש במושג של עלות חלופית ותתחיל להשתמש בחיסכון במעטפה, אז זו תהיה הצלחה גדולה".
אתה בעצם מחנך את המשפחה, לא רק את הילד.
"אני מאוד רוצה. ואני אגיד לך עוד דבר: הילד בספר עושה הרבה טעויות ואני בעד שילדים יעשו טעויות כלכליות. למה? כי רק אם כואב לומדים. ואם הילד אומר 'אבל עשיתי טעות' אז יופי, תזכור את הטעות".
אני קצת סקפטי. ההורים האלה שמחנכים את הילד לחיסכון אבל באותו סופשבוע בא להם לקפוץ לאיטליה והם פשוט מגדילים את האוברדראפט – אז איפה החינוך?
"תראה, לכולנו מאוד קשה. העולם לא בנוי לעזור לנו לחשוב נכון על העתיד. כרטיסי האשראי לא בנויים בשביל לעזור לנו לחשוב נכון, הפרסומות לא בנויות בשביל למקד אותנו במה שבאמת חשוב לנו. אם אני ואתה היינו יוצרים היום כרטיס אשראי חדש, אז אולי היינו מנסים לעשות כרטיס אשראי שיגרום לאנשים להוציא יותר נכון".
איך עושים את זה?
"נניח שיש לנו איזו עמותה, חברה לתועלת הציבור, והיינו מייצרים מנגנון של תשלומים שיעזור לאנשים לחשוב על עלות חלופית, שלא ייתן להם תחושה שיש להם אינסוף כסף, שיעזור להם לחשוב על המגבלות. היינו שולחים כל בוקר התראה, עוזרים להם לחשוב לפני שהם נכנסים לסופר".
זה בעיקר היה מעצבן אותם.
"אני חושב שאפשר לעשות את זה בלי לעצבן. בסוף היינו יכולים להראות להם את התועלת. כשאנחנו נכנסים לפרטים אנחנו עוזרים לאנשים. גם הספר הוא על הפרטים של ההוצאות. אם אתה שואל אותי איך באמת לעזור לאנשים להתנהג יותר טוב – זה לא להעניק להם עצה לתת לכסף לעבוד בשבילם, אלא לעזור להם בדברים הקטנים של להגדיר להם מטרות ולזכור את המטרות ולדעת מה העלות של להיפרד מהמטרות. אני חושב שהתנהלות כלכלית נכונה היא בפרטים הקטנים. בכלל, התחום שלי הוא התחום של הפרטים הקטנים".
פרשת הזיופים
פרופ' אריאלי, בן 58, נולד בניו-יורק קצת לפני מלחמת ששת הימים להורים ישראלים. לאחר שחזרו לישראל התגוררו ברמת-גן וברמת-השרון. בתקופת התיכון, כשהיה חניך בנוער העובד, הוא נפגע בתאונה שהפכה את חייו על פניהם: זיקוק מגנזיום התפוצץ לידו וגרם לכוויות קשות בכל חלקי גופו. השיקום ארך שלוש שנים קשות. עד היום הוא סובל מכאבים בכף היד ומתקשה לכתוב. הכוויות בפניו גרמו לכך שמחצית פניו הימנית לא מצמיחה זקן. זו הסיבה לחצי הזקן שהוא מטפח, מחצין את הכאב והטראומה.
אחרי השחרור מבית החולים הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ובהמשך עשה דוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת קרוליינה הצפונית ולאחר מכן דוקטורט נוסף במינהל עסקים באוניברסיטת דיוק. פרופ' דניאל כהנמן, שזכה בפרס נובל לכלכלה על מחקריו עם עמוס טברסקי על קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות, היה זה שגרם לו לעסוק בכלכלה התנהגותית, בתחילה ב-MIT ובהמשך באוניברסיטת דיוק.
יש לו דחף בלתי פוסק לעסוק בתחומים שמיישמים את התיאוריות והממצאים האקדמיים, והחשיפה הרחבה שהוא זוכה לה מביאה אליו הצעות לשיתופי פעולה במיזמים רבים. כך למשל היה ממייסדי חברת "קיימא", שמיישמת רעיונות מעולם הכלכלה ההתנהגותית בין השאר בקבלת החלטות של משרדי ממשלה. בתקופת הקורונה הממשלה גייסה את החברה לצורך פיתוח שיטות שיגבירו את הציות של הציבור להנחיות משרד הבריאות.
הוא היה שותף להקמה של תשעה סטארטאפים עד היום, למשל חברת Timeful לניהול זמן שהקים עם פרופ' יואב שוהם (היום מנכ"ל משותף של AI21) ומכר לגוגל ב-2015. היו גם חברת Genie שפיתחה מכונת קפסולות אוכל, שהוא היה אחד ממייסדיה והמשקיעים בה. חברת Shapa שהוא היה אחד ממייסדיה פיתחה אפליקציה לשמירה על אורח חיים בריא וחברת Futuring up שהיה אחד המייסדים שלה נועדה לסייע לעובדים מבוגרים למצוא עבודה. הוא גם היה יועץ לשורה של חברות כמו חברת האינשורטק למונייד וחברת הקריפטו Colu.
אפשר להניח שעל פרק אחד בחייו אריאלי מצטער, ואולי מקווה שיימחק מהזיכרון הציבורי: ב-2021 פורסם ניתוח של מחקר שלו משנת 2012, ונטען בו שהנתונים שעליהם התבסס המחקר זויפו ועברו מניפולציה. בעקבות זאת המאמר שפירסם אריאלי הוסר מכתב העת שבו התפרסם. הפרשה הזו זכתה להדים רחבים, ופגעה בתדמית של מי שמחקריו עוסקים בדיוק בהתנהגויות מסוג זה.
אריאלי טען שלא היה מעורב בטיפול בנתונים ולכן גם לא זייף אותם, אבל קיבל אחריות על עצם התבססות המחקר על נתונים לא מאומתים. דיוק הודיעו על בדיקה מקיפה של המחקרים שפירסם אריאלי, וגם אילצו אותו לקחת קורס בסיסי של שמונה שבועות באתיקה אקדמית.
אוניברסיטת דיוק, שחקרה לעומק את כל התנהלות המעבדה והמחקרים של אריאלי לאורך השנים, החליטה בסופו של דבר שהוא ראוי להישאר חבר בסגל האוניברסיטה וניקתה אותו בעצם מהחשדות למעורבות בזיוף. זה לא אומר שזה עבר עליו בקלות. "אלה היו שלוש שנים קשות, זו הייתה חוויה מורכבת", הוא אומר, "היה לי מאוד עצוב לגלות שזה קרה. למדתי קצת מי החברים שלי ומי לא. למדתי קצת על האקדמיה דברים שהייתי מעדיף לא לדעת. אני מרגיש שזה כמעט לגמרי מאחוריי. אני חושב שיש אנשים שלא סובלים אותי וישתמשו בזה בשביל להמשיך, כדי שתהיה להם הצדקה ללמה הם לא סובלים אותי".
אתה מרגיש שנגרם לך עוול?
"לא, אבל אני מרגיש שאם העולם היה צודק זה לא היה קורה. הייתי שמח אם העולם לא היה כזה אכזרי. אם אנשים היו נותנים יותר קרדיט ופחות חשדניים".
אמרת שהאחריות שלך הייתה לניתוח הנתונים אבל לא לטיפול בנתונים?
"אם אני מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר, אז העולם היה מאוד אחר. נתונים היו מגיעים בכל מיני דרכים – FTP, אימייל, אני אפילו לא יודע מי עוזר המחקר שטיפל בזה. אני אגיד לך עוד דבר – ב-2002 הייתה לי שנה עם המון כאבים ביד, והחלטתי מאז שאני יותר לא מתעסק בעבודה עם קובצי הנתונים עצמם כי זו המון עבודה שגורמת לי לכאבים פיזיים. אז חורה לי שאנשים מאשימים בלי לדעת. חבל שיש אנשים שרוצים... זה עצוב לי".
לברוח מהחלטות קשות
אתה חושב שישראלים מתנהגים כלכלית אחרת מתושבים במדינות אחרות?
"תראה, אנחנו כן מדינה סוציאליסטית. כשאתה מסתכל על האמריקאים, הם באמת צריכים לפחד בגלל מחירי הבריאות ומגיל הפרישה. אני חושב שישראלים כן מוציאים יותר, זה בתרבות שלנו. אנחנו מוציאים יותר על בתים מאשר בארצות-הברית. אנחנו גם מארחים יותר ברמות שהאמריקאים לא מכירים".
בישראל גם רמת המחירים גבוהה בלי פרופורציה לרמת החיים. באירופה רמת החיים יותר גבוהה אבל המחירים בסופר יותר נמוכים.
"זה נראה שישראל מבחינה כלכלית נוגדת את חוקי הפיזיקה. חוק שימור הכסף לא עובד פה. יש עוד דבר מאוד משונה: לאנשים בישראל לא מספיק אכפת מהמחירים במובן שזה לא משפיע על ההחלטה בקלפי. בארצות-הברית שאלות של מסים, של כלכלה, של עלות החיים, הן מרכזיות בפוליטיקה. בישראל זה ממש לא עניין".
למה אתה חושב שזה קורה?
"עלות החיים לא באמת מעניינת את הפוליטיקאים, היא ממש בתחתית סדר העדיפויות. אני מניח שאם הפוליטיקאים היו חושבים שיש ציבור שהיה בוחר בקלפי כפונקציה של המאמץ שלהם להוריד את יוקר המחיה, זה כן היה משנה להם. אבל אם לציבור לא משנה, אז לממשלה זה לא משנה".
אולי כי כשיש עדיין גופות של חטופים בעזה אז שום דבר לא חשוב יותר.
"אני חוזר לעלות החלופית. אייזנהאואר אמר: 'כשאני שולח מטוס להפציץ, אני חושב שזה עולה כמו חמישה בתי ספר בשנה או לחסן 100,000 ילדים. בישראל אנחנו לא חושבים על העלות החלופית, לא בחיים הפרטיים ולא בחיים המדיניים. מתי עלתה הצעה לממשלה שבה נאמר שה-20 מיליארד שקל האלה שמיועדים לביטחון יותר טובים מאשר במערכת הבריאות? חייבים להתחיל לחשוב על עלות חלופית".
אנשים לא תמיד מבררים לעצמם מה הדברים החשובים ביותר בחיים. למשל, חינוך הילדים היה צריך להיות אולי ראשון, לפני הקריירה אפילו, אבל בפועל הוא נמצא במקום כל כך נמוך.
"תראה, בסוף החיים דורשים המון עבודה ואנחנו בורחים מעבודה קשה. לחשוב זה מאוד קשה, מאמץ גדול, ולשאול את השאלה האם אני עושה את ההחלטה הנכונה זה לא קל. אנחנו בורחים מזה. בשאלות הכלכליות זה מאוד קשה אבל חייבים לעשות את זה. עמותה כמו 'פעמונים', כשהם יושבים למישהו על הראש – ההתנהגות שלו משתפרת וכשהם מפסיקים מאוד קשה להמשיך להתנהג טוב".
למה אנחנו בורחים מהחלטות קשות?
"האויב הגדול שלנו זה רגשות. אנשים בגיל 30 לא בנויים להחליט החלטות נכונות על פנסיה".
אז מה עושים?
"להשאיר את האנשים לנפשם בלי עזרה זה פשוט לא אחראי. צריך לעזור להם להחליט החלטות נכונות".
סוף החיים
מי הקורא שאתה רואה מול העיניים, כשאתה כותב את הספרים שלך?
"בעיקרון חשבתי על אמא שלי. קורא לא מהתחום, שיכול ללמוד ואולי לעשות משהו יותר טוב. התחלתי בכתיבת מאמרים אקדמיים ולקח לי כמה שנים להבין שאף אחד לא קורא אותם והם לא עוזרים.
"כשחשבתי לכתוב לקהל הרחב התייעצתי עם דניאל כהנמן. הוא אמר לי: 'אל תכתוב, אי-אפשר לנצח בזה. אם אתה תכתוב לקהל הרחב – האקדמאים ישנאו אותך ואם תכתוב לאקדמאים – אף אחד מהקהל הרחב לא יקרא אותך'. לא הקשבתי לו. בסוף לשמחתי גם הוא החליט לכתוב, הרבה שנים אחריי, זה שהצלחתי עזר לו להחליט לכתוב".
בוא נדבר על עוד מישהו שכותב לקהל הרחב – פרופ' יובל נח הררי. שניכם הצלחתם להגיע לקהל גדול, אתה חושב שעשיתם אותו מסלול?
"קודם כל אני מאוד אוהב ומעריך אותו. הוא באמת אינטלקטואל ציבורי (Public intellectual), הוא גורם לאנשים לחשוב על דברים אחרת עם הזווית ההיסטורית. אני אקדמאי שמוציא את האקדמיה החוצה, אני לא חושב שאני בקטגוריה שלו. אני לא מוציא הרבה דברים על ההגיגים שלי על העולם. הוא באמת מוכשר ברמות, הוא יוצא החוצה מהיסטוריה ומרחיב את ההבנה שלנו".
כשמדברים עליו עם אנשי אקדמיה, נתקלים בגיחוכים, ככה בין אחד לשני. קוראים לזה TV professor.
"אני חושב שזה לא מוצדק. בכלל הייתי מאוד-מאוד שמח אם אקדמאים היו משקיעים יותר זמן מלצאת ממגדל השן".
מה אתה עושה היום בימים אלה?
"יש שני פרויקטים שאני עובד עליהם בכתיבה. אני כותב ספר על למה אני חושב שאנשים לא מסתכנים מספיק ואיך אפשר לקחת יותר סיכונים, אני חושב שאנחנו קצת מפחדים מדי לטעות וצריך לצאת יותר מאזור הנוחות שלנו. והדבר השני – בארבע השנים האחרונות אני חוקר את הפרק האחרון בחיים של האנשים, מהרגע שהם מקבלים מחלה סופנית ועד סוף החיים. יש לי סטארט-אפ שמנסה לעזור לאנשים לקבל החלטות יותר טובות בשלב הזה – 'אפילוג'. ראיינתי 100 דולות סוף החיים, כדי להבין מה זה. הן כל כך עניינו אותי, שבסוף עשיתי את הקורס בעצמי, אז אני עכשיו דולת סוף החיים".
זה קשור למוות של אמך?
"לא, בלי קשר. לפני שלושה חודשים אמא שלי נפטרה ואני עזרתי לה להחליט החלטות אמיצות בסוף הדרך. היא החליטה שהיא רוצה לסיים את חייה שבוע לפני שהיא סיימה. זה היה בזמן המלחמה עם איראן, ואני הייתי תקוע בחו"ל. הגעתי בסירה מלרנקה והגעתי בזמן. אז אני עכשיו כותב – לעצמי אני חושב – על סוף החיים של אמא שלי, על התחושות שלי ועל המחשבות שלי על סוף החיים של אמא שלי – אני מנסה לעשות לעצמי סדר בעולם הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.10.25
