-פרק 26-
עזבתי באותו לילה, אבל לא נסעתי הביתה.
הבית היה הדירה הישנה שלי, בית קטן, מתוק ומיושן במבנה של ארבע דירות משנות העשרים של המאה הקודמת בחלק הלא טוב של העיר. בבית היה מעבר מקומר אל הסלון ומדף טלפון מובנה קטן במסדרון. הבית היה המקום שגרתי בו שלוש שנים, לפני שנמלטתי בניסיון נואש לא לראות שוב לעולם את טיילור, שגרה בדירה הסמוכה.
הדירה שחזרתי אליה עכשיו היתה דירה ששכרתי בלי לראות, בקומה השמינית של בניין דירות חדש לגמרי, אולטרה מודרני, גנרי לחלוטין שגם הוא בחלק הלא טוב של העיר.
ואפשר רק לציין את האירוניה? כשהגעתי לדלת הכניסה בפעם הראשונה, מי עמדה על המשמר מולה?
טיילור.
כי ברור שהיא תהיה שם.
"מי אם לא את, הא?" אמרתי כשלחצתי על לוח המקשים. ואז אמרתי, "גלן כנראה סדיסט אמיתי."
היא לא סובבה את ראשה. "ביקשתי את המשימה הזאת."
הייתי אמורה להגיב על זה? הייתי אמורה להודות לה או משהו? לא. אין מצב. היא יכלה לעשות לי הרבה דברים, אבל היא לא יכלה להכריח אותי לפטפט איתה. נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחורי, וזאת היתה התגובה היחידה שהיא קיבלה: נקישה קולנית וחלולה.
ואז הייתי לבד.
ממש לבד. לראשונה זה שבועות.
בכל פינה היו ערימות גבוהות של ארגזים, והמובילים נקטו גישה של "פשוט תניחו איפה שבא לכם" עם הרהיטים. המיטה, למשל, עמדה באמצע חדר השינה, כמו אי.
אבל זה היה בסדר.
הלכתי למרפסת ויצאתי החוצה כדי לראות את הנוף.
זה היה טוב, אמרתי לעצמי. זה היה זמן אישי. זמן להיטען ולהרהר. אולי אתחיל לכתוב יומן הכרת תודה. אולי אתחיל ללמוד קליגרפיה. היה לי קצת זמן לפני שאסע לקוריאה. בטח היתה דרך להפיק ממנו את המרב. אולי זה לא עונש. אולי זאת הזדמנות.
אבל הזדמנות למה?
הזמנתי אוכל קוריאני לארוחת ערב, וכשהשליח הופיע, אמרתי לו "קמסמנידה" עם הנהון קטן בקול הלבבי ביותר שלי כדי להבהיר באופן בלתי משתמע לשתי פנים לטיילור, שעמדה ממש לידנו, שהוא היה מישהו שראוי לכבוד וללבביות מצדי... והיא בהחלט לא.
אחר כך נכנסתי פנימה והתיישבתי על ארגז ואכלתי לבד במקלות אכילה חד פעמיים.
כשסיימתי הייתי מלאה עד להתפקע. טפטפתי על הארגז, ונשארו לי כל כך הרבה בולגוגי וביבימבאפ שלא יכולתי לעצור את המחשבה שנכנסה לראשי שאני צריכה להביא קצת לטיילור.
אבל אז הרגשתי שזה יהיה כמו לתת לה לנצח.
במקום זאת, שמתי את השאריות במקרר לארוחת הבוקר, ישבתי ברגליים משוכלות על הרצפה והבטתי החוצה מבעד לחלונות נטולי הווילונות שלי.
המוח שלי היה ריק. הדירה הזאת היתה ריקה. החיים שלי היו ריקים.
הייתי אמורה להרגיש מאושרת. הייתי אמורה להרגיש הקלה. אם לא רציתי לנסוע לחווה מלכתחילה, ואם בריחה היתה הדבר האהוב עלי, אז הייתי צריכה לחזור לעיר בתחושת ניצחון.
אבל הרגשתי שזה ההפך מניצחון.
השגתי את מה שרציתי פשוט כבר לא רציתי את זה.
כי האמנתי למערכת היחסים המזויפת שלנו, כמו מטומטמת מארץ המטומטמים, וחוויתי שינוי של מאה ושמונים מעלות. עכשיו כל מה שרציתי לעשות זה להישאר.
אבל לא יכולתי להישאר כמובן.
מילאתי את התפקיד שלי ועשיתי את העבודה שלי. עשיתי מה שגלן רצה. נשארתי במירוץ על התפקיד בלונדון.
הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים שלי. והחיים האמיתיים שלי כמו שתכננתי אותם, כמו שתמיד העדפתי אותם היו תמיד עניין של ללכת, לא של להישאר. הייתי טובה בזה. התענגתי על זה. בעוד פחות משבועיים אסע לקוריאה ואפתח דף חדש בסיאול עבודה חדשה, לקוחות חדשים ושום דבר שיזכיר לי את ג'ק סטייפלטון.
חוץ מזה שמהיכרותי איתו, הוא בטח יופיע על שלטי חוצות קוריאניים איכשהו.
בשורה התחתונה: לא, לא התכוונתי לפרוק את הארגזים האלה. לא התכוונתי ללכת לאיקאה ולקנות כריות נוי ולסדר צמחי בית בתוך עציצים סקנדינביים צבעוניים. לא התכוונתי לקנן. התכוונתי לתת לחיים שלי ביוסטון להיות עצובים ועקרים ולא מסבירי פנים ככל האפשר, למשך זמן רב ככל האפשר, כדי שלא יהיה שום דבר שיגרום לי להשתוקק להישאר כאן.
שום דבר נוסף, בכל אופן. חוץ מהמובן מאליו.
זאת נהייתה התוכנית שלי. אני אמקסם את רמות האומללות שלי עד כדי כך שכל דבר אחר ייראה לי כמו שיפור.
זאת לא היתה תוכנית נהדרת, אפילו לא טובה. אבל זה כל מה שהיה לי.
והתברר שלא אצטרך לעבוד קשה במיוחד כדי להיות אומללה.
העולם עמד לעשות את זה בשבילי.
כי שלושה לילות אחרי שעזבתי את החווה, כשישבתי על אחד הארגזים, אכלתי ישר מהקופסה את האוכל שהזמנתי ממסעדת טקס מקס וגללתי בחוסר תשומת לב בטלפון שלי, נתקלתי במקרה בסרטון תוכן מקוּדם של לא אחרת מאשר קנדי מונרו.
"לכל הרוחות," אמרתי בקול רם והפלתי את הטאקו שלי.
היא היתה בטקסס, מתברר צילמה איזה סרט גיבורי על באתר צילומים שנמצא בחור נידח כלשהו ליד אמרילו.
והיא פשוט החליטה לקפוץ לביקור בהפתעה אצל החבר שלה. ג'ק סטייפלטון. ביוסטון. מול המצלמות.
"למה החלטת לנסוע ליוסטון?" שאל הצלם.
"אה, אתה יודע," ענתה קנדי מונרו. "הייתי בסביבה."
"איזו סביבה בדיוק?"
היא חייכה. "טקסס."
בסביבה? תעשי לי טובה. אמרילו היתה במרחק תשע שעות נסיעה מיוסטון. וזה אם לא נקלעתם בדרך לסופת אבק.
אבל הייתי מהופנטת ממנה. השלמות. היופי שלא מהעולם הזה. לא היתה לה שום בליטה או נפיחות או נקודה אחת לא סימטרית בגוף שלה. היא נראתה כאילו ייצרו אותה במפעל ובסדר, זה כנראה נכון בחלקו. כלומר, ברור, היא היתה נערת הפרסומת לניתוחים קוסמטיים... אבל אלה היו ניתוחים קוסמטיים מוצלחים. הייתי חייבת לתת לה קרדיט על זה. היא היתה יצירת אמנות.
בדיוק כשהתפעלתי מהיכולת שלי להחמיא לה ככה ולגלות כלפיה נדיבות רגשית כזאת, במקום נגיד להירקב מבפנים מקנאה, המצלמה נסוגה קצת לאחור והבנתי שהיא עומדת מול דלת כניסה כחולה ומסוגננת מאוד.
לצד עציץ פיקוס כינורי ענקי ומוכר לי מאוד.
אוי, שיט. היא היתה בבית של ג'ק.
כל נדיבות הרוח שלי התמוססה.
זאת היתה כנראה מין סדרת אינטרנט שבמסגרתה היא באה לבקר את ג'ק בהפתעה בכל מיני מקומות. היא ניגשה אל הדלת שבכניסה האלגנטית ודפקה. ואז היא הסתובבה בחזרה לצלם, שרבבה את שפתיה המשורבבות ועשתה מחווה של ששש.
השהיתי את הסרטון כדי לשלוח הודעה לגלן.
אתה יודע שקנדי מונרו לקחה צוות צילום לבית של סטייפלטון???
כן. חדשות ישנות. מטופל.
שלחתי עוד כמה הודעות מה לעזאזל? מי נתן לזה לקרות? אבל כשגלן לא ענה, חזרתי כדי לסיים לצפות:
הדלת של ג'ק נפתחה בתנופה, והאיש עצמו יצא ממנה.
יחף. בליווי'ס שלו. וז'קט הפלנל האהוב עליו מעל טישרט, שבפעם האחרונה שראיתי אותה היתה זרוקה כצרור מעוך על רצפת חדר הרחצה.
רק לראות אותו אפילו בגודל של טלפון ומפוקסל קלות שלח זמזום עונג נעים שהתפשט בגלים בכל הגוף שלי.
"וואה! הי!" אמר ג'ק, כשקנדי מונרו קימרה את עצמה לחיבוק שאיכשהו גרם לה להיראות כמו חתולה סיאמית. האם זה היה בגלל האופן שבו היא דחפה החוצה את ישבנה והצמידה את החלק התחתון של שדיה אל פלג גופו העליון? או איך שהיא התחככה בו כאילו היא מסמנת את הטריטוריה שלה? או איך שהיא גרגרה?
מה שזה לא יהיה. זה יהיה משהו שלעולם לא אוכל למחוק מהרשתית.
"רק רציתי להגיד שלום," אמרה קנדי מונרו והסתובבה בחזרה למצלמה, "והבאתי איתי כמה חברים."
ואז היא פצחה בריאיון הסלבריטאי הכי מטומטם וחסר טעם שראיתי בחיי שהיה מורכב בעיקר מהנפות שיער, צחקוקים, צילומי מחשוף מקריים לכאורה ושאלות קשות לג'ק כמו, "נהיית חתיך יותר מאז הפעם הקודמת שראיתי אותך או שזה רק נדמה לי?"
אני אחסוך מכם את הפרטים המעליבים. אני צפיתי בזה כדי שאתם לא תצטרכו.
למען האמת לא הצלחתי להוריד מזה את העיניים.
לא הצלחתי להכריח את עצמי להסיט את המבט.
זה היה בעיקר ג'ק, כמובן המראה שלו היה כמו סעודה מגרה לעיני המזילות ריר. אבל זה היה גם בגלל קנדי מונרו. לראות אותה שם, איתו. לנסות לדמיין את שניהם כזוג. לחפש רמז כלשהו לניצוץ או לכימיה ביניהם. משהו.
אני די שכחתי ממנה כל הזמן הזה.
ג'ק היה אדיב ומקסים וחתיך שאין דברים כאלה.
אבל הבנתי עוד משהו כשהתבוננתי בו. הוא לא נמשך אליה.
אחרי כל השבועות האלה שבהם הרגשתי שהרדאר שלי כבוי כאילו שכל התקופה ששיחקתי ערבלה לי את כל האותות הבנתי פתאום שלא הערכתי את עצמי מספיק.
יכולתי לקרוא את ג'ק מצוין.
קנדי מונרו עשתה פוזות למצלמה והעיפה את השיער והתאמצה להיראות יפה והוא התבונן בה ושיחק את המשחק יחד איתה. אבל הטיית הראש, עיקום הגבה, פזילת העיניים, זווית החיוך, המתח בעמוד השדרה... כולם אמרו, לא.
הניסוח הוא שלי, אבל בכל זאת.
העניין הוא שיכולתי לקרוא אותו. יותר מזה, ראיתי את המשחק שלו. כל הזמן הזה, חשבתי שאני לא יכולה להבחין באמת לגביו. אבל התברר שאני יכולה לקרוא אותו טוב כמו כל אחד אחר. אולי טוב יותר.
ודבר אחד היה ברור כשמש. הוא נמשך יותר לפיקוס הכינורי מאשר לקנדי מונרו.
יכול להיות שגם זאת מערכת יחסים מזויפת?
כשהיא הניפה את השיער, הוא בקושי שם לב. כשהוא חייך, זה היה מכני. כשהיא משכה לו בחולצה כדי לנסות להרכין אותו לנשיקה, הוא התפתל והתרחק ממנה כאילו חשב ששמע מישהו קורא בשמו.
"ג'ק," אמרה קנדי, הסתובבה בחזרה למצלמה והסתכלה היישר לתוכה. "אני אצטרך את מלוא תשומת הלב שלך."
ג'ק הסתובב בחזרה. "אוקיי," אמר. "יש לך אותה."
"כי יש לי שאלה גדולה לשאול אותך, ואתה לא רוצה לפספס אותה."
"אוקיי," אמר ג'ק והכניס את הידיים לכיסים. "קדימה."
לבסוף היא הסתובבה מהמצלמה כדי להישיר מבט אל ג'ק. "השאלה שלי," אמרה ורכנה אליו, "היא זאת." היא הסתובבה לאחור כדי לקרוץ שוב למצלמה. ואז הסתובבה בחזרה לג'ק ואמרה, "האם תינשא לי?"
כששמעתי את המילים האלה, נפל לי הטלפון מהיד.
ועד שהרמתי אותו בחזרה, הסרטון נגמר.
אני ראיתי את זה כרגע? האם קנדי מונרו הציעה כרגע נישואים לג'ק?
בבת אחת הרגשתי הרבה פחות בטוחה בעצמי.
באמת הצלחתי לקרוא אותו? או שכל זה היה רק משאלת לב שלי?
החזרתי לאחור את הסוף, רציתי לראות את התשובה של ג'ק להצעה. אבל הצפייה השנייה לא הועילה לי יותר מהראשונה. מתברר שהם השאירו את הצופים במתח. קנדי מציעה נישואים, ואז המצלמה מתקרבת לג'ק שבוהה בה, ואז סיימנו להיום.
העברתי אחורה עוד פעם אחת. רק ליתר ביטחון.
גם הפעם לא היתה תשובה. אבל בצפייה השלישית ובינינו, לא האחרונה הזאת, שמתי לב למשהו מעניין יותר מאשר ההלם שעל פניו של ג'ק.
ב 8:03, ממש אחרי ניסיון הנשיקה שבמסגרתו היא משכה את הטישרט שלו, וג'ק הסתובב בחזרה למצלמה, החולצה שלו היתה עקומה. קנדי מונרו משכה אותה קדימה והסיטה את הצווארון כלפי מטה.
מה שחשף לראשונה את שרשרת העור שלו.
התקרבתי מעט לפנים שלו, הנחתי לעיניים שלי להתענג עליו לרגע. למה לא? זהו פשע ללא קורבנות.
ואז שמתי לב למשהו נוסף על השרשרת של דרו.
תלויה על צווארו של ג'ק, ממש שם צבעונית ומתריסה וחד משמעית היתה סיכת הביטחון עם החרוזים שלי.
לא היה לי אפילו זמן להגיב למראה שלה כי אז נשמעה דפיקה בדלת הדירה שלי.
הסתכלתי דרך העינית, וזה היה רובי, עדיין מרכיב את משקפי השמש שלו במקום סגור כמו דוש.
"עוף מפה, רובי!" צעקתי מבעד לדלת.
"אני לא שומע אותך!" צעק רובי. "יש בידוד אקוסטי!"
פתחתי את הדלת כדי סדק כדי לצעוק לו שוב, עוף מפה! אבל כשעשיתי זאת, רובי תחב את הבוהן שלו לתוך הסדק.
"אני צריך לדבר איתך," רובי אמר. "תני לי להיכנס."
"אני לא מכניסה אותך," אמרתי. השפלתי מבט אל הנעל שלו שהחזיקה את הדלת פתוחה.
רובי צעד לאחור. "אני ממש צריך לדבר איתך," אמר, הוריד את משקפי השמש והציץ לעבר טיילור, שעמדה שם בשלווה סטואית בטירוף.
"אז תדבר."
"בפנים."
"אתה לא נכנס."
"תראי," אמר רובי ולכסן שוב מבט אל טיילור. "אני יודע שכשהיית בחווה היית לכודה בציפורניו של ג'ק סטייפלטון, אבל אני מקווה שעכשיו, כשאת חופשייה, את יכולה לחשוב קצת יותר בהיגיון."
לא הסרתי ממנו את עיני. "מעולם לא הייתי לכודה בציפורניים של אף אחד, רובי. גם לא בשלך."
"את יודעת למה אני מתכוון."
"אני באמצע משהו, אז "
"ידעתי שלזרוק אותך היתה טעות ברגע שהמטוס נחת במדריד."
השתתקתי. "אז רדפת אחרי טיילור."
"הייתי עצוב! הייתי בודד! הייתי דחוי!"
"אתה זרקת אותי."
רובי העיף מבט אל טיילור, ואז החליט להמשיך לדבר בכל זאת. "היא אפילו לא מצאה חן בעיני, בסדר? היא פשוט... היתה שם."
הרגשתי שביב של אמפתיה לאוזניים של טיילור, ששומעות את זה. "אתה מבין שזה רק הופך הכול להרבה יותר גרוע."
"בתקופה קשה בחיי, היא היתה עדיפה על כלום, אוקיי? זה כל מה שהיא היתה."
האם הרגשתי טוב לנצח ככה מול טיילור?
לא יודעת.
כלומר, האם מישהו באמת ניצח במצב הזה? "אתה מבין שהיא עומדת ממש פה, נכון?" אמרתי.
"באשמתך!" אמר רובי. ואז הוא אמר משהו שהכה בי בדיוק בצורה הנכונה בזמן הנכון: "לא הסכמת לתת לי להיכנס!"
כששמעתי את המילים האלה, השתתקתי. מדי פעם, משהו שהוא אמת טהורה מצליח לחדור מבעד לכל הכאוס של החיים ופשוט מקבל את מלוא תשומת הלב שלך. "לא הסכמתי לתת לך להיכנס?" חזרתי אחריו, לעצמי יותר מאשר לו. זה היה כאילו מישהו הדליק את האור בחדר אפלולי. "אוי אלוהים, בובי. אתה צודק."
"תפסיקי לקרוא לי בובי," אמר רובי.
"אבל אתה צודק. אתה ממש צודק."
רובי קימט את מצחו. "באמת?"
זה היה כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. "לא הסכמתי לתת לך להיכנס. כשעבדתי והפסדתי את מסיבת יום ההולדת שלך? וכשהייתי צריכה לבטל את חופשת סוף השבוע שלנו ברגע האחרון? וכשאיבדתי את הצמיד שנתת לי? כשאני 'עבדתי כל הזמן'? כשהיה 'לא כיף איתי'? זאת היתה הדרך שלי לא לתת לך להיכנס."
אולי גם כשהייתי "מנשקת גרועה". אבל לא התכוונתי לתת למילים האלה את הכבוד בכך שייאמרו בקול רם.
רובי שלח אל טיילור מבט של מה קורה?
היא התעלמה ממנו.
המשכתי. "חשבתי שאתה מאשים אותי, אבל אתה רק אמרת את האמת. חשבתי שאם אנחנו שוכבים, אז זאת אהבה. אבל אתה כל כך צדקת. לא ידעתי מה זאת אהבה."
חשבתי על ג'ק. חשבתי על הטרמפ בשק קמח שהוא נתן לי בדרך חזרה מהנהר. חשבתי איך הרגשתי כשהצלחתי להצחיק אותו. חשבתי איך הייתי בעדו בכל פעם שהוא ניסה לקלוע משהו לפח המטבח והחטיא. חשבתי על צמרמורת הפחד שחלפה בגופי כשהוא עשה סלטה לאחור מעל קליפר, כאילו אם ג'ק ישבור את המפרקת, זה עלול לשבור גם את המפרקת שלי. חשבתי על האושר שמילא את כל גופי כשהתעוררתי במיטה שלו, מעוכה תחת כובד משקלו. חשבתי על הצער שהתפשט בגופי כשחיפשתי אותו לשווא בלילה האחרון כדי להיפרד ממנו. חשבתי על הקנאה הגועשת הירוקה כהה שהרגשתי ממש עכשיו כשצפיתי בקנדי מונרו משליכה עליו את עצמה הלא ראויה.
עכשיו ידעתי.
הנהנתי לעבר רובי. "צדקת. לא נתתי לך להיכנס."
רובי רק בהה בי. כמה פעמים קורה בחיים שאתה מאשים חברה לשעבר במשהו והיא פשוט... מסכימה איתך?
"כלומר," אמרתי וסקרתי אותו מכף רגל ועד ראש, "לא הגיע לך שאני אכניס אותך. אז זה יצא טוב בסופו של דבר. אבל תודה."
רובי היה אובד עצות כל כך, שפיו נפער. "על מה?"
"על זה שהראית לי מה אהבה לא צריכה להיות," אמרתי.
ואז סגרתי את הדלת בכוח ונעלתי את הבריח.
-פרק 27-
יום לפני חג ההודיה הטלפון שלי צלצל, וכשבדקתי אותו, היה כתוב: כנראה ספאם.
עניתי בכל זאת, וזה אולי נותן לכם מושג כמה בודדה הייתי. אבל זה לא היה טלמרקטינג.
זה היה ג'ק סטייפלטון.
"הי," הוא אמר כשעניתי, וזיהיתי אותו לפי ההברה האחת הזאת. שמעתי גם שהוא מחייך.
ואז פתאום הוא עשה לי פייסטיים כשאני עדיין בכותונת הלילה שלי עם שיער שמזדקר לעשרה כיוונים שונים ויכולתי לראות שהוא מחייך.
"התגעגעת אלי?" שאל ונראה מרוצה מעצמו.
דעתי הוסחה מהמראה של עצמי בטלפון. "לא," אמרתי וניסיתי לסדר קצת את השיער.
"כל כך נחמד לראות שוב את כותונת הלילה האהובה עלי."
"למה אתה מתקשר אלי?"
"עניין חשוב."
"מאיפה יש לך בכלל את המספר שלי?"
"הוצאתי אותו בדברי חנופה מקלי."
"אין לי ספק."
"העניין הוא," אמר ג'ק, "שאני מתקשר כדי לספר לך על התוכנית שהמצאנו כדי לתפוס את הסטוקרית."
"המצאת תוכנית כדי לתפוס את הסטוקרית?"
ג'ק הנהן. "מבצע עוקץ. כדי לתפוס אותה על חם. ואז לגרור אותה לבית האסורים. ואז להפחיד אותה, ללחוץ עליה ולשדל אותה, את יודעת, לא לרצוח אותך."
"זאת התוכנית שהמצאת?"
"כן," אמר ג'ק ונראה מרוצה מעצמו.
"ושכנעת את גלן להסכים לזה?"
"כן," אמר ג'ק. "גלן, בובי וחבורה של שוטרים."
היה משונה כל כך לראות שוב את הפנים שלו, אפילו דרך הטלפון. מיום שעזבתי, ניסיתי להימנע מכל דבר שעלול לאלץ אותי לראות את הפנים האלה לא ראיתי טלוויזיה, לא רפרפתי במגזינים ליד הקופה, ואפילו, מאז הקמפיין שעשה לוויסקי, לא הסתכלתי על אוטובוסים שעברו לידי.
לא ציפיתי לקבל שיחת פייסטיים.
"תראה," אמרתי, "אני מצטערת לאכזב אותך, אבל כמעט בלתי אפשרי לעשות משהו בנוגע לסטוקרים."
"תודה על השליליות."
"אני לא בטוחה אם חוקי בכלל לעשות את מה שתיארת כרגע."
"אל תדאגי לגבי זה. יש לי צוות שלם של יועצים."
"למה שיהיה אכפת לך בכלל מהסטוקרית? בכל מקרה אתה עוזב אחרי חג ההודיה. עוד יומיים, ואתה בחוץ."
"אז העניין הוא, שיכול להיות שלא."
לא התכוונתי, אבל עצרתי את הנשימה.
"אמא שלי חשבה שאולי כדאי שאני אשאר עוד קצת. לדוג קצת. להיות בסביבה. לעשות קצת ריפוי אישי."
"זאת תוכנית מצוינת," אמרתי.
"אבל את עדיין לא אוהבת את תוכנית הסטוקרית שלי, הא?"
"אני אפילו לא יודעת מה הפרטים. אבל אני כבר יכולה להגיד לך שהיא לעולם לא תצליח."
ג'ק חייך. "אבל נחשי מה?"
"מה?"
"היא כבר הצליחה."
רכנתי קרוב יותר לטלפון. "כבר עשית את זה?"
"כבר עשינו את זה."
איך לא ידעתי על זה? "וזה הצליח?"
"זה הצליח. אני גאון. וגם יש לי המון מזל."
"אף אחד לא מספר לי שום דבר."
"העליתי כמה פוסטים לרשתות החברתיות כפיתיון וכתבתי שאני מת כבר לבלות סוף שבוע רגוע בבית שלי ביוסטון."
"זה הספיק כדי לפתות אותה לבית שלך?"
"גם הסרטון של קנדי מונרו לא הזיק."
"אני צריכה לדבר איתך על זה."
אבל ג'ק חגג את הניצחון שלו. "ואז, כשגברת כלבי הקורגי הופיעה, עצרנו אותה על הסגת גבול."
"אבל ישחררו אותה."
"לא. התכוונו לנסות להפחיד אותה עם עורכי דין ואיומים ותרחישי יום הדין, אבל אז קרה משהו טוב יותר."
"מה?"
"כשעצרו אותה, היא ניצלה את שיחת הטלפון שלה כדי להתקשר לאחותה שלא בזבזה זמן, עלתה על מטוס לטקסס, ארזה את הוואן שלה והעבירה אותה, עם כלבי הקורגי והכול, הביתה לפלורידה."
האחות התנצלה בלי סוף בפני ג'ק והבטיחה להקפיד שאחותה תיקח את התרופות שלה. היא אמרה שאחותה אף פעם לא פגעה באיש. "היא היתה בסדר עד הגירושים בשנה שעברה. כבר מזמן היינו צריכים להכריח אותה לחזור הביתה. אנחנו מטפלים בזה עכשיו."
"זה היה קל," אמרתי לג'ק. ואז קימטתי את המצח. "יכול להיות שזה היה קל מדי?"
"אין דבר כזה קל מדי."
"אבל כלומר, עד כמה האחות הזאת אמינה?"
"אני לא יודע, אבל סטוקרית שגרה עם אחותה בפלורידה זה בטח עדיף על פני סטוקרית שגרה לבד כאן בעיר."
"מסכימה," אמרתי.
"בכל מקרה," אמר ג'ק. "זאת הסיבה שאני מתקשר."
"כדי להגיד שיש לי פחות סיכויים להירצח עכשיו?"
"כדי להזמין אותך לחג ההודיה."
השתתקתי. ואז אמרתי, "אני לא יכולה לבוא לחג ההודיה, ג'ק."
"למה לא? המתנקשת לעתיד שלך כבר באמצע הדרך לאורלנדו."
"זה לא רעיון טוב."
"זאת לא סיבה אמיתית."
תמונה של קנדי מונרו נמרחת על ג'ק כאילו הוא עוגה והיא הציפוי צצה בראשי. "אני חושבת שעדיף," אמרתי, "פשוט לחתוך."
"רק יום אחד. ארוחה אחת. כדי להיפרד כמו שצריך."
"כבר נפרדנו." לא רציתי לעשות את זה שוב.
"אבל יש לי משהו לתת לך."
ואז הוא הוריד את הטלפון והעביר אותו על פני הפה המפורסם והגרגרת האגדית, כשהוא מכוון את המצלמה למטה ועוד למטה עד שעצר על השרשרת שלו. ושם, פשוט שעונה כנגד עצם הבריח שלו, בפוקוס חד להפליא, היתה סיכת הביטחון שלי.
"מצאת אותה," אמרתי ונגעתי באצבע במסך הטלפון. ידעתי את זה, כמובן אבל לא לגמרי האמנתי בזה.
"נכון."
"איפה היא היתה?"
"על החוף ליד הנהר."
"איך הצלחת למצוא אותה שם? זה בלתי אפשרי."
"אני די טוב בדברים בלתי אפשריים."
"אבל איך?"
"המון חיפושים. וקצת אופטימיות חסרת אחיזה במציאות."
אני אצטרך לשנות את דעתי לגבי אופטימיות חסרת אחיזה במציאות.
ג'ק המשיך. "זוכרת את כל הבקרים האלה שאמרתי לך שאני חובט בכדורי גולף?"
"כן."
"לא חבטתי בכדורי גולף."
"חיפשת את סיכת הביטחון?"
ג'ק הנהן. "עם גלאי המתכות של אבא שלי. זה שאמא שלי אמרה לו שהוא כמו לזרוק כסף לפח."
"זה מה שהיה בתיק הגולף?"
"לא היו שם מקלות גולף, זה בטוח. אני לא אצליח לחבוט בכדור גולף גם אם החיים שלי יהיו תלויים בזה."
"ירדת לשם כל בוקר?"
"כן."
"זה מה שעשית?"
ג'ק הישיר אלי מבט והנהן.
"ואני חשבתי שאתה סתם נודניק."
"זה היה בונוס."
"היית צריך לומר לי."
הבעת פניו הרצינה מעט. "לא רציתי לעורר בך תקוות."
"אבל, ג'ק..." בחנתי את פניו. הייתי המומה כל כך. "למה?"
הוא קימט את מצחו כאילו הוא לא ממש בטוח איך להסביר את זה. ואז הוא אמר, "בגלל המבט שהיה לך על הפנים כשהבנת שהיא אבדה."
הרגשתי דמעות נקוות בעיני. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל להודות לך."
עכשיו הוא חייך. "ולחדשות אחרות, התחלתי אוסף של פקקי בקבוקים."
צחקתי קצת, אבל כשעשיתי זאת, הדמעות זלגו. נראה שבארבעת השבועות שבהם הכרתי את ג'ק סטייפלטון בכיתי יותר מאשר בכיתי במשך כל חיי עד אז. הבחור הזה פשוט הוציא ממני את הדמעות שוב ושוב. אבל אולי זה לא היה דבר רע לחלוטין.
כשדיבר שוב, קולו היה רך יותר. "אני מנחש שתרצי אותה בחזרה."
"כן, בבקשה."
"קל," הוא אמר. "אין בעיה. אנחנו יכולים לגרום לזה לקרות. כל מה שעלייך לעשות " וכאן הוא השתתק והסתכל ישר דרך הטלפון כאילו הוא הכי רציני שאפשר "זה לבוא לחג ההודיה."
מהלך יפה, ג'ק סטייפלטון. מהלך יפה.
נאנחתי. "בסדר, לעזאזל. אני באה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
