- פרק 44-
1969
אילזה מסובבת את המפתח במנעול ונכנסת לדירה.
"חכה!" היא מצווה על הפעוט הזהוב שכבר מנסה להשתחרר מלפיתת ידה. ביחד הם פוסעים אל המטבח, ואילזה מניחה על דלפק השיש הצדדי את סל הפלסטיק הכחול שמכיל חצי כיכר לחם קימל, חלב, מאתיים גרם גבינה צהובה, אשל, מאה גרם לקרדה, ופריגורט ורוד לקטנה. אילזה סבורה שמה שמכיל הגביע השקוף אינו ראוי למאכל אדם בכלל, על אחת כמה וכמה אדם צעיר שעדיין גדל, אבל הקטנה אוהבת את זה, ונעמי אומרת לה שלא תתערב.
היא משחררת אנחה ומשחררת את אחיזתה בידו של הפעוט, שרץ מיד לחדר שהיה פעם ממלכתה של הקטנה ועכשיו הוא טריטוריה משותפת של שניהם. בזמן שהיא מסדרת את המצרכים שצריכים להיכנס למקרר בדבוקה צפופה על השיש, הכי קרוב למקרר כדי שלא תצטרך להחזיק את דלתו פתוחה זמן רב מדי, היא שומעת את הקטנה גוערת בפעוט, "אל תיגע, זה רק שלי!"
אילזה מתבוננת במקרר, של פירמת פרידמן. המצאה נהדרת שהיא אינה חדלה מלהתפעל ממנה. אבל צריך להיזהר לא להשאיר את הדלת פתוחה לאורך זמן, אחרת מיד מצטבר בפנים קרח והדיפְרוֹסטינְג הוא עבודת פרך, שלנעמי שלא בבית כל היום ובכלל לא מתעסקת באחזקתו אין מושג לגביה. לעוזרת היא כמובן לא נותנת לעשות את זה לבד, מחשש שזו תדפוק שוב עם פטיש השניצלים על דופנות המקרר כדי לזרז תהליכים. הרי כבר תפסה אותה פעמיים עושה את זה, ברייה חסרת סבלנות שכמותה.
עוזרת.
מי היה מאמין לפני עשור שבמשק הבית של בתה תועסק עוזרת. היחפנית מרצון, שששה לישון באוהלים עם חבריה הצעירים ובנעוריה הכריזה השכם והערב שמותרות אינם מעניינים אותה כלל ועיקר, שכרה את שירותיה של מנקה ברגע שהחליטה שהיא ובעלה יכולים לעמוד בהוצאה. שנים קיוותה אילזה שנעמי תחזור ותכיר בשורשיה האוסטריים המלוטשים והמעודנים, אך מעולם לא העלתה בדעתה שהחזרה תתבטא אך ורק באימוץ גרסה מקומית, מודרנית, לצוות עובדי בית האחוזה שבפרוורי וינה. והנה עוזרת וגם מגהצת, כי לפתע פתאום אלה צורכי השעה.
"תניחי לה לעשות את העבודה שלה," אמרה נעמי בשוויון נפש כשאילזה התלוננה על הרגלי העבודה הלקויים של המנקה. "תשמחי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו עוזרת," הוסיפה בגאווה.
גאווה משוללת יסוד, לדעתה של אילזה, שראתה בשתי העובדות שהתייצבו בדירה מדי שבוע עוד מעשה סכלות כלכלית של הצמד נעמי ומתי, שיחסם לכסף בכלל ולהכנסותיהם בפרט דמה יותר ליחסם של ילדים שאינם יודעים לדחות סיפוקים מאשר ליחס המצופה משני אנשים בוגרים בעלי משפחה אך נטולי נכסים, שעד לפני שנים לא רבות נסמכו על שולחנה וממשיכים עכשיו להסתמך על השירותים המקיפים, שעולים ממון רב והיא מעניקה להם בחינם.
הנימוק לשכירת העוזרת היה הפעוט שנולד, והוסיף "המון עבודה" בבית כאילו שנעמי אי פעם ניקתה, סידרה, קנתה או בישלה משהו במשק הבית הזה קודם הולדתו, הרהרה אז אילזה בביטול בינה לבינה; הנימוק לשכירת המגהצת היה כאבי הראש והמיגרנות שנעמי סובלת מהם, ובגללם היא "לא יכולה לגהץ והדוקטור צריך הכול טיפ טופ". אילזה היתה מודעת היטב לכאבי הראש של בתה, למיגרנות שבגינן היתה משרה על חדר השינה אפלה למשך שעות רבות, אבל היא משוכנעת שיש להם פתרון שאיננו מגהצת או עלטה. אילזה בטוחה שכאבי הראש למיניהם שנעמי סובלת מהם נובעים מעצביה הרופפים, אם בשל עבודתה או בגלל מבנה יחסיה עם מתי, ולא פחות בגלל העישון הבלתי נגמר שלה.
שלוש קופסאות ביום. ובלילה. בכל זמן ובכל מקום, אפילו במיטה. רק לבית השימוש היא אינה הולכת עם סיגריה שמשתלשלת משפתיה.
שום יכולת איפוק או שליטה. גועל נפש.
אילזה סבורה שלוּ היו השניים האלה חוסכים בכל חודש את סכום הכסף שהם מוציאים על סיגריות, מנקה ומגהצת, היו מתקרבים ליעד של רכישת דירה, או נכס אחר משלהם. אלא שהם מוציאים את כל מה שהם מכניסים ולפעמים נדמה לה שגם קצת יותר. לא במקרה היא משגיחה בשבע עיניים על הקוֹנְטוֹ שלה בבנק, מגיעה אחת לשבוע לסניף שבו הוא מתנהל במלון דן, שפעם היה קטה דן, שם התחתנו שני חסרי המושג הפיננסי הללו. בגלל העברית בכל הטפסים וההליכים, בין השאר אלה הקשורים בשילומים, ומשום שאיש מהפקידים בסניף אינו דובר גרמנית, העניקה גם לנעמי זכות חתימה בחשבון, אבל היא מקפידה לבדוק הכול, כל הזמן, בעצמה.
לא שהיא חוששת שנעמי תיקח משהו בלי רשות. היא יודעת שחרף יחסיהן המעורערים והטעונים, העליונות המהולה תמיד ברשעות שנעמי מפגינה כלפיה היא עליונות מדומה ותו לא.
היא יודעת שאחרי כל הגידופים שהיא מגדפת, הצעקות, הבעות הבוז, הזלזול וההקנטות, בתה עדיין חוששת מפניה.
כי היא יודעת גם אם לא במודע שהיא זקוקה לה, שמעולם לא השתחררה באמת מהמשענת שאילזה משמשת לה. שככל הנראה לעולם לא תשתחרר ממנה.
שהיא תלויה בה.
והיא כבר בת ארבעים. אף שלמרבה התמיהה היא משקרת כבר שנים בנוגע לגילה, גם למתי. שקר קטן, שנים ספורות בלבד, ועל כן מתמיה עוד יותר.
אבל היא גם יודעת שלנעמי, מפאת אופייה ובחירתה במתי, יש לא פעם סיבות חדשות ונוספות לחוש חוסר ביטחון מוגבר ונואש.
ואנשים נואשים הם בלתי צפויים.
היא מסיימת לסדר את המצרכים במקומותיהם ומוזגת לעצמה כוס מים מהברז.
חם לה. נדמה לה שבשנים האחרונות הקיץ כאן חם משהיה. והוא תמיד היה חם מאוד.
היא לוקחת את המים והולכת לחדרה. בחדר הילדים שורר שקט. זמני, היא יודעת. הפעוט ודאי ימאס ברגיעה בתוך דקות.
הטלפון שבקצה המסדרון מצלצל.
הקטנה עטה עליו לפני שהיא מספיקה להגיע.
בת שתים עשרה ועדיין קטנה. נמוכה מכל חברותיה, רזה במידה לא סבירה, וזה כשנתיים עם הברזל המשונה הזה על השיניים.
פּלטה, הם מכנים את ההתקן המולבש על שיניה. לזכותה של הקטנה ייאמר שהיא מבצעת בצייתנות כל מה שהוטל עליה, כדי לשמור על ניקיון ההתקן והשיניים. אילזה פשוט אינה רואה שהוא ממלא באיזשהו אופן את תפקידו המוצהר, להסיג לאחור את שיני הקטנה. הן בולטות כשהיו כשהחלה להשתמש בו, רק מעוטרות תדיר בפס המתכת שלו.
היא עונה לשיחה, למורת רוחה של אילזה, הסבורה כי אין זה מקומם של ילדים לענות לטלפון.
אחרי ככלות הכול, המכשיר אינו צעצוע או משחק.
היא מנסה לעקוב אחרי הצד האחד של השיחה אך ללא הצלחה ממשית. היא קצרה, והקטנה ממעטת לדבר עד שלפתע, שלא כהרגלה, היא טורקת את הטלפון אחרי שהיא פולטת בחופזה "לא נכון" לא לגמרי משוכנע.
ומיד היא מרימה שוב את השפופרת.
"מה את עושה?" שואלת אילזה.
"מצלצלת לאמא."
"למה?" תובעת אילזה. שיחות טלפון הן דבר יקר. היא אינה רואה בעין יפה את נטיית הצעירים, ובכלל זה בני משפחתה, להרבות בשיחות.
"אני חייבת לספר לה על השיחה הזאת," אומרת הקטנה וממשיכה לחייג.
"תספרי לה כשהיא תגיע הביתה, לא צריך להפריע לה בעבודה וגם חבל על הכסף," אומרת אילזה ומושיטה יד לשפופרת, אבל הקטנה כבר הסתובבה מעליה וגועשת לפומית, "אמא, תשמעי איזה דבר מצחיק קרה עכשיו, איש אחד התקשר..."
אילזה מבינה שנפל דבר כשכעבור חצי שעה נעמי מופיעה בבית, באמצע יום העבודה, וזמן קצר אחריה גם מתי. הפעוט המופתע מנוכחותם צוהל לקראתם, אבל הם מתמקדים באחותו, שלא יודעת את נפשה מרוב שמחה כשהם מכריזים באוזניה שהם לוקחים אותה לאכול גלידה בברוקלין בר, שם מגישים מנות גלידה שערורייתיות בגודלן, לדעת אילזה, עם קצפת ומיני פירות מסוכרים וסירופ, כאילו לא די במתיקות הגלידה עצמה.
"דידָה," צוהל אחריה הפעוט, אבל נעמי מסמנת לאמה לבוא איתה למטבח ושם מבקשת ממנה בחרישיות דחופה להסיח את דעתו של הפעוט, שלא אמור לבוא איתם.
אילזה זוקרת גבה ונועצת בה מבט שואל. "אנחנו צריכים להרגיע אותה," אומרת נעמי.
אילזה משלבת את זרועותיה על חזה. "היא לא נראתה לי נסערת במיוחד עד שהתחלתם לדבר על ברוקלין בר."
"מוּטי, בבקשה," עולה ניגון התחינה מקולה של נעמי. "זה דחוף וחשוב."
אילזה שותקת מולה.
"אני אסביר אחר כך," מבטיחה נעמי בעצבנות ונסוגה מהמטבח.
אילזה יודעת ש"אחר כך" יכול לבוא בעוד כמה שעות, כמה ימים ואולי גם יותר. לפעמים הרבה יותר.
היא ניגשת בנחת אל הפעוט, שעומד ליד הדלת, ואומרת לו, "אתה רוצה ארטיק?" הוא מהנהן. "אז בוא נרד לעגלה ונלך למכולת לקנות ארטיק." לרגע הוא מבולבל, אבל מיד מתרצה. ארטיק מהמכולת הוא הבטחה ברורה הרבה יותר ממשהו שנקרא ברוקלין בר, שאין לו מושג מהו.
כעבור יומיים, אחרי שמתי יצא לבסיס, הקטנה הלכה לחברה לעטוף ביחד מחברות לשנת הלימודים שתתחיל בעוד כמה ימים והפעוט יושב על השטיח בחדר הילדים, מוקף אינספור אבני פלא, נעמי מקישה על הדלת הפתוחה לחדרה של אילזה, מהססת רגע לפני שהיא נכנסת.
אילזה, שבדיוק סיימה את ספל הקפה השני שלה, מניחה את העיתון שהיא מעיינת בו על השולחן ומחווה לבתה על הכורסה שמולה. "את רוצה לשבת?"
נעמי מתיישבת מבלי לענות. הבעת פניה מתוחה. בין אצבעותיה סיגריה שטרם הוצתה.
"אם את רוצה לעשן נלך לסלון או למרפסת," קובעת אילזה.
נעמי בוהה בפיזור נפש בסיגריה שבידה, כאילו רק הרגע הבחינה בה.
"מה? אה, לא. לא צריך." היא שותקת לרגע, אילזה נועצת בה מבט שלֵו.
"זה בקשר לשלשום," היא פותחת. "השיחה שהילדה ענתה לה בבוקר. ואחר כך התקשרה אלי."
אילזה ממתינה בנחת.
"שמעת אותן? את השיחות?"
"שמעתי שהיא ענתה, שמעתי שהיא צלצלה אלייך היא לא הסכימה לחכות שתחזרי הביתה מהעבודה," אומרת אילזה בנימה מלינה, "אבל את יודעת קשה לי להבין את העברית, בטח ככה. שמעתי רק שהיא אמרה למי שצלצל 'לא נכון' וסגרה, ולך היא אמרה שמשהו היה מצחיק."
נעמי משחררת אוויר. "זה המזל," היא אומרת. "שהיא חשבה שזאת בדיחה. ואנחנו אמרנו לה שהיא צודקת. שזה איזה מישהו זר, סתם מישהו, שהתקשר וניסה לעבוד עליה." היא ממוללת את הסיגריה שבידיה וממהרת להוסיף, "זה היה רעיון שלה, היא אמרה שהיא חושבת שמישהו ניסה לעבוד עליה."
אילזה יודעת מיד שבתה הציגה לה עכשיו רק זנב סיפור. את החלק הכי פחות מזיק, בעיניה. "למה שהיא תחשוב שמישהו מנסה לעבוד עליה? היא ילדה בת שתים עשרה, את מי היא מעניינת בכלל?"
"את הנבלות האלה," גועשת נעמי.
הסכר נפרץ. היא מגוללת סיפור על רומן של מתי עם מישהי, "חתיכת זונה, עם אח בנזונה," סוערות המילים מפיה, שצלצל אל הילדה כדי להגיד לה שמתי אינו אוהב אותם יותר ועוזב את הבית.
אילזה נדהמת. לא מהגילוי על אודות מתי.
אחרי ככלות הכול, זה אינו הרומן הראשון שלו, גם לא הראשון שמתגלה. והיא עצמה חושדת בו כבר זה זמן וניסתה יותר מפעם אחת להפנות את תשומת לבה של נעמי, שביכרה לכנותה מחרחרת ריב במקום להסתכל למציאות בעיניים.
לא, היא נדהמת מקור הרוח של הקטנה. לרגע לא העלתה בדעתה שזה מה שנאמר לה בשיחת הטלפון שהיא הקדימה אותה אליה. בת שתים עשרה ששמעה דברים מבהילים ובכל זאת לא פרצה בבכי או בצעקות ולא הפגינה שום היסטריה. גם לא כשדיברה עם אמה. ולאילזה לא אמרה מילה לא בזמן השיחות עם המתקשר ועם אמה, לא מיד אחריהן ולא מאוחר יותר. כאילו לא היה זה מאורע חריג ביותר אלא רק עוד שיחת טלפון, מעשה שגרה.
"אז... הסכמתם עם הפירוש שלה שזאת בדיחה?" שואלת אילזה.
נעמי מהנהנת במרץ, ופוצחת בהסבר ארכני ועצבני איך אחרי שהקטנה התקשרה, היא צלצלה מיד למתי וכך הוחלט שישובו מיד הביתה, "לראות אם היא בסדר ולהרגיע אותה", ואיך, על מנת גלידה מפלצתית בגודלה, חיזקו את הרושם הראשוני שלה שמדובר בתעלול אווילי בלבד, והקטנה חזרה הביתה שמחה ורגועה.
אילזה נותנת בה מבט חקרני.
נעמי זעה באי נוחות בכורסה. "ואת יודעת איך שאומרים שבכל רע יש טוב? אז לא רק שהרע הזה לא הצליח לנבלות, כי היא בכלל לא נבהלה וכלום, אלא שמפני שהיא התקשרה אלי ואמרתי למתי מה החארות עשו, הוא תכף ומיד אמר שזה באמת מעשה נבלה ושהוא לא היה מעלה בדעתו בכלל להיות איתה באיזשהו קשר אם היה חושב שלזה יגיעו דברים, ואז באנו הביתה ומתי היה זה שבעיקר הסביר לה שהכול שטויות. ותדעי לך, מוּטי, שישר ראיתי שהוא הרגיש ממש אשם שזה קרה לה ושהוא מבין שבמזל, ממש במזל, כי היא כזאת נאיבית, זה נגמר ככה. והוא נשבע לי עוד באותו יום שהוא גומר את הסיפור עם הזונה הזאת, וישר נסע אליה אחר הצהריים להגיד לה את זה!"
עיניה מתנוצצות, או שמא מזדגגות.
אילזה אינה מתרשמת מעליצותה. המדומה, היא יודעת.
"מה פירוש?"
"הוא אמר לי הבוקר שהוא הודיע לה שנגמר. וזהו. שאחיה החולירע עבר את הגבול וזהו זה. סוף לסיפור."
"ואת מאמינה לו?"
"מוּטי, אל תתחילי. שמעתי אותו אתמול גם מדבר איתה בטלפון. זה נגמר. גם אם היא עדיין לא מבינה את זה. זה נגמר," היא חוזרת ואומרת, כמבקשת לשכנע גם את עצמה.
"עד הפעם הבאה," אומרת אילזה. היא יודעת.
"למה את מדברת ככה?" נוסקת הנימה היבבנית בקולה של נעמי.
אילזה מיישירה אליה מבט. "כי זאת לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה. וזאת לא תהיה הפעם האחרונה. כי את מסכימה לזה."
"אני מסכימה?!" מתפרצת נעמי. "איזה דבר מרושע את אומרת. אני רק אני הכרחתי אותו לעזוב אותה עכשיו."
"מי רצית שיכריח אותו?" שואלת אילזה. "וחוץ מזה, הרגע אמרת שמה שגרם לו להתעשת זה מה שקרה לקטנה, שהיה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע."
"אני סיפרתי לו שזה קרה," נעמי נסערת. "ואמרתי לו לבוא הביתה לדבר איתה, ושזה לא יכול להימשך ככה!"
"יפה מאוד מצדך," קור רוחה של אילזה כמעט מקפיא. "את חושבת שהיא לא היתה מספרת לו בעצמה? את לא מבינה שהיה פה מזל גדול, שהיא גם תמימה וגם בעלת כושר המצאה כזה שהיא הצליחה לטוות סיפור על מתיחה טיפשית כדי להגן על עצמה ועל שני מטומטמים חסרי אחריות כמוכם," היא אומרת בשאט נפש.
"אני מטומטמת?!" מתכעסת נעמי. "בי הוא בגד עם הזונה הזאת, אחיה ניסה להרוס לי את המשפחה," היא מדגישה במכת אגרוף על חזה, "ולי את קוראת מטומטמת?!"
אילזה נועצת בה מבט פלדה. "את בהחלט מטומטמת כשדברים נוגעים למתי הגיבור שלך. היית צריכה לזרוק אותו בפעם הראשונה שהוא בגד בך. ואם לא לזרוק, להבהיר לו באופן חד משמעי שאם זה יקרה שוב זה לא יקרה יותר, כי זה יהיה הסוף. אבל לא עשית את זה. ואף פעם גם לא תעשי. את בחיים לא תזרקי אותו."
"הוא נשבע לי שזאת היתה הפעם האחרונה."
"כן."
"באמת. אני יודעת שהוא אוהב אותי. שהוא פשוט... שזה פשוט קרה ברגע של חולשה. הזונה הזאת, היא הסתובבה סביבו בלי סוף עם מחשופים מפה עד להודעה חדשה ופיתתה אותו. היא אשמה, לא הוא!" אומרת נעמי ולא יודעת כמה פתטית היא נשמעת לאמה.
"פתי מאמין. ורק דבר אחד אני רוצה להגיד לך בהקשר הזה: אל תבואי לבכות לי שאין לך כסף כשהוא ירוקן את החשבון שלכם על איזו זונה תורנית בעתיד. כי לא אתן לך. את הדייסה הזאת שבישלת את תצטרכי לאכול לבד."
"תפסיקי כבר לאיים עלי עם הכסף שלך!" צועקת נעמי על סף בכי. "בחיים אני לא אבקש ממך גרוש, אישה מרת נפש שכמותך!"
שתיהן לא יעמדו בדיבורן.
בבוא היום, תתייצב נעמי מבוהלת בפני אילזה, תמרר בבכי על מעלליו הכספיים של מתי ותתחנן לעזרתה.
ואילזה, בפנים זעופות ובשפתיים חשוקות תעניק לה עזרה.
ושתיהן ישנאו את עצמן על חולשתן, וזו את זו על כך שכל אחת גרמה לאחרת לשבור את מילתה.
***
כמה מהר חלף השבוע האחרון, מהרהרת אילזה בינה לבינה. ומתחייכת. כן, השבוע האחרון בהחלט היטיב איתה. ליתר דיוק, ביקורו של אמיל היטיב איתה.
אמיל, בעלה של ליליאן, אחייניתה. האלמן שלה, למעשה.
ליליאן. מי ששנים היתה בעיניה אחת משתי בנותיהן הסתמיות של אחיה אנטון ואשתו ברטה "האילמת". בימי הילדות הרחוקים של כולן אילזה נהגה להרחיק את עצמה במתכוון מהשתיים הללו, חרף קרבת הגיל ביניהן תולדה של פער הגילים הגדול מאוד בינה לבין אחיה ואחיותיה. כשגדלו כולן ואילזה הוכתרה כיורשתו של אביה בניהול החברה המשפחתית ואחיה אביהן, המבוגר ממנה, נהיה כפוף לה, הריחוק המנומס גדל עוד יותר. אילזה הצעירה, שהיתה אז בראשית דרכה העצמאית בעסקים, אמנם הוכשרה לתפקידה זה שאף באה אליו מצוידת בהרבה כישרון טבעי אך היתה חסרת כישורים וניסיון בדרכים הצדדיות, האישיות, הנלוות לעולם זה, ולכן לא השכילה לזהות בקרירות ובריחוק שהפגינו כלפיה אחייניותיה מהלך טבעי. זאת היתה דרכן של בנות, ודאי צעירות לעמוד קודם לכול לצד בני משפחתן הגרעינית ובעיקר: לצדד באביהן. וכיוון שאילזה בכל מקרה מעולם לא החשיבה אותן כמי שראויות לתשומת לב של ממש, היא לא נעלבה מהיחס המנומס אך מנוכר שהפגינו כלפיה באירועים משפחתיים וחגיגיים ולא טרחה מעולם לברר את שורשי הניכור או לנסות להתקרב אליהן.
הריחוק המנומס נשמר לאורך שנים ומן הסתם היה נשמר לנצח, אלמלא התהפך עולמם של בני משפחת רוזנברג, כשהעולם כולו התהפך.
בטלטלה עצומה ואיומה נהפך המארג המשפחתי הגדול והרחב, על חלקיו הטווּיים זה בזה וטלאיו הרופפים ביותר, לשמיכת הביטחון של כל חלקיו, למהות, למטרה, לחבל ההצלה המתפורר של קיומם, שהוטל בספק.
אילזה הכירה וזוכרת את כולם. את אלה שלא האמינו, שלא זזו, שלא מילטו את עצמם מבעוד מועד, שנרצחו.
את האהובים והיקרים במיוחד שבהם, שחסרים לה בכל יום מחדש.
ואת אלה שמילטו, שנמלטו, שיצאו מבחירה, בלית ברירה, למחוז נבחר או ליעד שמישהו בחר בעבורם.
כולם כאחד וכל אחד בדרכו, נאלצו להתחיל מחדש, להגדיר מחדש, למצוא כוחות מחדש. בכל יום מחדש.
כשענני הרוע החלו להצטבר מעל ראשיהם, אנטון ניסה לדבר על לבה של אילזה להצטרף אליו ואל משפחתו ולבוא איתם לסין. אילזה עוד האמינה אז, או שמא רצתה להאמין ושכנעה את עצמה, שעזיבת המולדת תהיה עניין זמני בלבד, פרק שיהיה בן חלוף, ולכן בחרה להיעתר להפצרותיו של ליאון ולנסוע לפלשתינה. לא מעט גם במעין ויתור שעשתה בינה לבינה למען הילדה. כששקלה את שיקוליה, לא העלתה בדעתה שלא תהיה שום דרך חזרה, ולא תהיה לה גם שום אפשרות לשינוי, לבחירת דרך אחרת, למקום אחר.
ההחלטה לעזוב את וינה לטובת פלשתינה, היא יודעת היטב, חרצה את עתידה.
לחיים, אמנם, אבל חיים שמעולם לא ביקשה לעצמה, אף פעם לא העלתה בדמיונה שכאלה יהיו, ולעולם לא תחוש בהם סיפוק של ממש. אולי, בבוא היום, מידה של השלמה.
גם התוכנית שתכנן אנטון לא התגשמה כפי שצפה. מקץ שנה בסין עקרו שתי בנותיו עם משפחותיהן לצפון אמריקה. הִילדה ובעלה תיאודור השתקעו בקנדה עם שלושת ילדיהם, ליליאן ואמיל בניו יורק, ארצות הברית. אמיל, איש עסקי השמָאטֶעס, כפי שאהב להציג את עצמו, עשה במהרה חיל בעסקי הבגדים. מה שהלם יפה את אורחותיה של ליליאן, שתמיד היתה ילדה גנדרנית וגדלה להיות אישה מטופחת וטובת מראה. במקביל לבעלה, ליליאן הפכה את גנדרנותה הטבעית לתחום עיסוקה ומקצועה. באמריקה, הרחק מהילת משפחתה המכובדת ורמת המעמד המחייב שרק בזכות סמכותיותו של מרקוס וגם כך בקושי רב, הצליחה להכיל את אילזה החריגה בכל מובן.
באמריקה החופשית לעומת מולדתה, באמריקה שבה כך ידעה חלומות מתגשמים לחרוצים, למוכשרים ולנחושים, העזה ליליאן לראשונה להביע רצון לעשייה עצמאית שתמלא את רִיק ימיה ונפשה. ובמקום שבו איש לא הכיר את משפחתה ואת המוניטין שלה, במקום שבו מהגרים המבקשים עבודה היו חלק ממרקם החיים ונשים עובדות כבר נהפכו לעובדה, גם ליליאן ברגר לבית רוזנברג יכלה לצאת לעבוד ואיש לא שאל מדוע. והיא בהחלט רצתה. בזכות טעמה הטוב וחושיה הטבעיים לסגנון ולהופעה, השתלבה במחלקות הלבשת הנשים בבית הכולבו הניו יורקי היוקרתי ברגדורף גודמן, ועד מהרה מצאה עצמה בתפקיד קניינית בכירה במחלקת אופנה עילית.
"את מזכירה לי את דודה שלך אילזה, אחותי הקרייריסטית," סנט התגאה בה אביה אנטון, בביקורו היחיד באמריקה. אנטון וברטה לא נשארו בסין עוד זמן רב אחרי שבנותיהם עזבו. הם עזבו בעקבותיהן, אבל בדרך לצפון אמריקה עצרו במרכזה והשתקעו במקסיקו.
את המהפך של ליליאן גילתה אילזה במסגרת חיפושיה ברחבי הגלובוס בניסיון לגלות מה עלה בגורל כל בני משפחתה. כמנהיגת השבט, וחרף העובדה שהיתה אז נתינה של המנדט הבריטי בפלשתינה עמדת נחיתות במבצע חיפוש חובק מדינות שונות ומשתנות בראשיתו דומה שלא היה זה רק צו מצפונה ונטייתה הטבעית לעשייה שהניעו אותה, אלא גם התחושה, מלווה בפניות בודדות של קרוב רחוק זה או אחר, שהמשפחה כולה נושאת אליה עיניים שתמציא לכולם את התשובות.
לליליאן ואמיל מעולם לא נולדו ילדים. עוד בווינה החלו התהיות המשפחתיות בנושא, תהיות מובלעות, שנלחשו מפה לאוזן, שאילזה מעולם לא היתה שותפה להן. היא מעולם לא תהתה, לא התעניינה ולא שאלה, אולי משום שבעיניה ילדים היו ונותרו לעד כורח מציאות בלבד, כמעט הכרח לא יגונה.
אבל עכשיו היא יודעת. כי אמיל סיפר לה.
משונה, איך גברים פותחים בפניה את סגור לבם בשנים האחרונות, היא מתהרהרת. אולי זה משום שהיא כבר אינה אשת עסקים ולכן אינה מאיימת עליהם, או על גבריותם, בשום צורה ואופן.
אמיל וליליאן, כך למדה לדעת, התבססו בניו יורק בתוך זמן קצר. אמיל בעסקיו וליליאן בתפקידה הבכיר בכולבו היוקרתי. בקביעות של חליפת מכתבים חודשית שהנהיגו עם בני משפחתם שהתפזרו על פני הגלובוס, התגאו והתנאו בהצלחותיהם, סיפרו על הדירה שרכשו ברובע יוקרתי בעיר, על בית הקיץ שנקנה על שפת הים בלונג איילנד, מקום שעד לציונו באותו מכתב אילזה לא ידעה כלל על קיומו. ותמיד הקפידו לכלול בסיום כל מכתב הזמנה לבקר אותם באמריקה הרחוקה.
השבוע, בביקורו הראשון שיהיה גם היחיד של אמיל במדינת ישראל הצעירה והקטנה, זאת שהוא לא חדל להתפעם מהעובדה שמספר כל תושביה קטן ממספר תושבי עירו ניו יורק, אחרי כוסית שפריץ שלישית במלון מול הים הלילי, הוא סיפר לאילזה על געגועיה העזים של ליליאן למולדתה ולמשפחתה, אשר רחקו מעליה מכורח הנסיבות, ונותרו כל השנים רחוקים, ובמידה רבה גם זרים.
"היו חסרים לה המפגשים הגדולים בחגים ובשאר אירועים כאלה, בבית האחוזה שלכם," אמר לה.
"אבל אחותה נותרה קרובה אליה," מחתה אילזה, שהתפלאה כתמיד על געגועים שהביעו קרובי משפחה רבים, רחוקים ברובם, לאותם אירועים רבי משתתפים, שהיא ראתה בהם צורך מבוסס מסורת יותר מאירוע בעל ערך אישי של ממש, וביקשה להסיט את השיחה למקומה הנכון בעיניה.
"טַנטֶה אילזה," נמלט מפיו של אמיל צחוק מריר. "המרחק בין ניו יורק לוונקובר, שם גרה הִילדה, הוא כמעט כמו המרחק בין תל אביב שלך כאן לווינה. אז נכון, אחרי שליליאן חלתה, הִילדה באה לשבועיים, אבל..." קולו דעך והוא אותת למלצר להביא לו עוד כוסית שפריץ.
בעודו ממתין, חיטט במוכניות בקערית הבוטנים, מטיל מדי פעם אחד מהם לפיו. "לפחות הסבל שלה היה קצר. פתאום היא הרגישה לא כל כך טוב, הלכה לרופא, ששלח מיד לבדיקות, וקיבלנו את האבחנה. האמריקאים, את יודעת," הוא שח לה ועיניו כבר מזוגגות בברק אלכוהולי, "אצלם אין חוכמות. הם חייבים להגיד אמת. אז הרופא אמר לי מיד שזה לא יימשך הרבה זמן. אני התעקשתי על חוות דעת נוספת והלכנו לעוד רופא, ואז שמעתי על עוד מישהו, מומחה לסרטן הספציפי שהיה לה, אבל ליליאן כבר לא רצתה לשמוע מזה. נסענו לבית בלונג איילנד, שהיא הכי אהבה, וזהו. היא נשארה שם, אני הייתי על הקו, כי שום דבר לא בחינם באמריקה, גם לא לגסוס מסרטן ולמות," הוא אמר בציניות. "ותוך שלושה חודשים היא נגמרה."
את כל זה סיפר לה אמש, בערב האחרון לביקורו, בבר הנאה של מלון שרתון, שם התאכסן.
אמש בבר, המשיכה לנצנץ על זרת ידו הימנית טבעת זהב כבדה, על צווארו היתה כרוכה כבכל שאר הימים מטפחת משי, הפעם אדומה מנוקדת לבן, שערו היה משוך לאחור בקפידה, מבהיק מברילנטין, כבכל שאר ימי ביקורו, והוא הדיף כהרגלו ניחוחות בושם גברי יקר. אלא שכל אלה היו רק סממנים חיצוניים של הגבר הטווסי, שהקפיד לגלם גם במנהגו ובדיבורו המתייהר במהלך כל ימי ביקורו. אמש, בערב האחרון, דומה היה שוויתר על העמדת הפנים העולצת תדיר, השיל את המסכה והתגלה בפני אילזה במערומי בדידותו וחולשותיו.
היה זה אקורד סיום מפוכח לשבוע שבו פיזר חיוכים ודולרים לכל עבר, ביקר בכל עיר ואתר נחשבים או חשובים על מפת התיירות המקומית, דוהר ממקום למקום במונית תיור מהודרת במסלול שנקבע, נוּוט והוסבר בידי מדריך תיירים מקומי מדופלם. בשלושת הימים שבהם שהה בתל אביב, לבד מארוחת הערב שבישלה לכבודו בביתה ביתם של נעמי ומתי, לקחה אותו אילזה גם לטיול לאורך הטיילת שעל חוף הים יחד עם הפעוט הזהוב; לקפה מרסנד בבן יהודה שטראסה לטעום מהקְוָואץ' טוֹרְטֶה עתירת השוקולד שהיא הבטיחה והוא הסכים איתה שאין כמותה גם בניו יורק; ובפרץ לא מובן גם לה עצמה של רצון להוכיח לקרוב המשפחה הרעשני שגילם בכל הופעתו ואורחותיו את הקיטש האמריקאי, שיש במקום שעכשיו הוא ביתה גם אמנות ותרבות גבוהה לתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין.
אמש הזמין אותה לסעוד עמו ארוחת ערב במלונו, ארוחה שקינחו בישיבה בבר המלון, אשר ככל שהערב התארך נהפך למעין תא וידויים או לפחות לספת פסיכיאטר. אלפרד, הרהרה בדרכה הביתה, היה מעריך את קו המחשבה הזה שלה.
ועכשיו היא בדרכה להיפרד ממנו פרידה של ממש, כי בעוד שעה קלה יצא לשדה התעופה לוד, בדרכו חזרה לניו יורק.
היא צועדת מהבית מול הים, צפונה לאורך הרחוב, עד למלון המהודר. בריזה מלוחה של אחר צהריים נעים בספטמבר מנשבת רמיזות של סתיו, אחרוני השחיינים עולים מן החוף ויוצאים מבריכת גורדון, ושמים לוהבים בוורוד כתום סגול של שקיעה מלווים אותה.
בפתח המלון היא מזדקפת מעט, מהדקת מבלי משים את אחיזתה בתיקה הקטן, מיטיבה בידה הפנויה את קסדת תסרוקתה הכסופה כחלחלה, הנוקשה מספריי.
היא נכנסת, חולפת על פני דלפק הקבלה ופונה אל הלובי המלבני הגדול, המשקיף אל השמש הטובלת לאטה בין הגלים.
אמיל רואה אותה ממקום מושבו וקם לקראתה.
"טנטה אילזה," הוא פורש את זרועותיו לצדדים לחיבוק, חיוך רחב מבליח על פניו השזופות.
אחרי חיבוק קצר אילזה אינה חסידה של המנהג האמריקאי שאמיל סיגל לעצמו, להתחבק ולנשק בכל פגישה ופרידה הם מתיישבים זה מול זה. אמיל מזמין לה קפה ועוגה ממלצר חולף, ושולף סיגריה מחפיסה אמריקאית שמונחת לפניו.
אילזה מופתעת. "לא ידעתי שאתה מעשן," היא אומרת. "לא עישנת בחברתי כל השבוע."
"אני מעשן רק כשאני לחוץ או עצבני," הוא משיב, ומחזיר את הסיגריה לחפיסה.
"ואני גורמת לך להיות במתח פתאום?"
חיוכו הקבוע שב ומתרחב. "אח נַיין, טנטה אילזה," הוא מבטל. "מה פתאום את? אני פשוט שונא לטוס."
המלצר מניח לפניה את העוגה והקפה. אילזה בוחשת בקפה ממתיק סכרין, בוחנת את העוגה מכל צדדיה ומעווה את פניה.
"לא עומדת בסטנדרטים שלך, טנטה?"
"לא," היא משיבה בישירות האופיינית לה. "חבל על הכסף. היא לא טרייה." היא מרחיקה מעליה את צלחת העוגה. "איך אתה מסכם את הביקור שלך כאן?"
"מעניין מאוד. מאוד מגוון. עורר בי הרבה גאווה. מדינה חשובה לעם היהודי," הוא ממשיך בפתוס.
"נו, אני שמחה." היא לוגמת בנחת מהקפה.
הוא מזיז על השולחן את חפיסת הסיגריות וקופסת הגפרורים, כמו חיילים על לוח שחמט. "אבל הכי שמחתי לפגוש אתכם. איזו משפחה יש לך כאן, טנטה אילזה," הוא נאנח בהתמוגגות.
היא זוקרת מולו גבה. לא נעלמה מעיניה מבוכתו כשמתי ונעמי התחילו כדרכם להתקוטט קלות בנוכחותו. אמנם בעברית, אבל נימת הקול אמרה הכול.
מבטו פוגש במבטה הבוחן. הוא מצחקק. "טוב, ככה זה נישואים, את הרי יודעת. Nobody's perfect," הוא מתבל בביטוי באנגלית במבטאו הגרמני הכבד.
"כן, וחלקנו עוד פחות פֶּרפקט," היא הוגה את המילה בניגונה הגרמני.
הוא מקבל החלטה שולף סיגריה מהחפיסה, מצית אותה, שואף עמוקות ומטה את ראשו כדי לשחרר הצדה סילון עשן סגלגל.
"תודה על האוזן הקשבת אתמול," הוא אומר חרש. "חבל שליליאן לא הספיקה לפגוש את כולכם. היא היתה כל כך נהנית להלביש את הקטנה כמו princess." הוא שוב נוקט אנגלית במבטא גרמני.
אילזה מתלבטת אם לומר את אשר על לבה או לא. ומחליטה לומר. "אתה יודע, אמיל, בחיים לא הייתי מנחשת שהקשר ביניכם היה כל כך חזק. אמנם לא היינו קרובים כשגרנו קרוב," היא מדייקת, "אבל ההיכרות בכל זאת היתה ארוכת שנים. את ליליאן הכרתי מילדות, ואתכם מאז שהתחתנתם."
"גם אני לא ניחשתי שכך יהיה," הוא אומר, שוב בגילוי לב לא צפוי. "גיליתי את זה רק כשהיה כבר מאוחר מדי, אחרי שהיא מתה. כשנשארתי בלעדיה, הבנתי כמה אני קשור אליה, כמה היא חסרה לי," הוא אומר.
נדמה לה שהוא מצפה שתגיד דבר דומה על ליאון, אבל היא אינה יכולה להשיב לו באותו מטבע.
אין לה שום דבר דומה לומר.
אי אפשר להתגעגע או להרגיש בחסרונו של דבר מה שמעולם לא היה.
"אתה תמיד מוזמן לחזור הנה ולדבר איתי כאוות נפשך," היא אומרת לבסוף.
"אבל אני שונא טיסות, שכחת?" הוא מחייך קצת מעבר לסיגריה. "אז אולי תבואי את לבקר אותי בניו יורק?"
"אולי," היא אומרת ונועצת את מבטה בקו האופק שמעבר לחלונות הגדולים הניבטים אל הים, שבדיוק באותם רגעים בולע את קצה השמש.
היא חושבת על כך שמימיה לא טסה במטוס. שבצעירותה כלל לא היו מטוסי נוסעים וטיסות מסחריות.
כל כך הרבה השתנה בעולם בשנות חייה. היא חושבת על כל הדברים הרבים שהיום מובנים מאליהם, ולא היו קיימים כלל בילדותה ובנעוריה.
אולי באמת היא עוד תגיע גם לאמריקה.
אולי אפילו תטוס במטוס.
כשתיכנס הביתה, שקועה עדיין בהרהורים על ליליאן שהחמיצה ואמיל שגילתה, תרים אליה נעמי עיניים ממקום מושבה בפינת האוכל, שם יעמוד לפניה ספל קפה מעלה אדים ובידה, כרגיל, תהיה סיגריה מעלה עשן. "נו, נפרדתם בדמעות, את והדוד מאמריקה?" היא תשאל בלגלוג מרושע.
אילזה תקפיד על סדרת פעולות קטנות ומרגיעות, כמו הכנסת המפתח לתיקה וסגירתו, לפני שתפנה את מבטה אל בתה ותגיב.
"הוא לא דוד שלך, או של מישהו בכלל בבית הזה," היא תבהיר ברמז לכינוי "הדוד מאמריקה", שנעמי הדביקה לו באוזני הקטנה. "אני הדודה היחידה בקשר הזה ולא שלו. של ליליאן. אשתו. המנוחה. אם היית מתעניינת רק קצת במשפחה שלך," היא תפליג הלאה, אף שהבטיחה לעצמה לא להיגרר אחרי הפרובוקציות של בתה, "היית יודעת את זה. אבל בשבילך, כל מי שהוא לא מתי, או מישהו שמתי חפץ ביקרו לא חשוב."
"איך את לא מתביישת לדבר ככה כשאת גרה בבית שלו!" תתפרץ לעברה נעמי, וקולה ינסוק מיד לגבהים רועמים צורמניים.
אילזה, כמו תמיד במצבים האלה, תשתמש בנשק האיפוק המקפיא, שתמשיך לשכלל כל חייה. היא תעצור בפתח חדרה, ידה על ידית הדלת הסגורה, ותחייך אל בתה חיוך מנצח. "אני גרה בבית שלו?!" היא תשאל בשקט מערער ותשלוף את הקלף המנצח, שנעמי אף פעם לא צופה את שליפתו. "התבלבלת כמו תמיד, בתי היקרה. אתם," היא תדגיש, "את והוא, שאת סבורה שזה הבית שלו, אתם גרים בבית שלי. להזכיר לך שוב, בפעם האלף, מאין הגיע רוב הכסף לקניית הדירה הזאת? לא?"
ואז תשתרר ביניהן שתיקה קצרה, מוכרת וכבדה, עוד לבנה בחומת ההפרדה המתגבהת ביניהן תדיר. ואילזה, כדרכה בעימותים הללו, תחתור לומר את המילה האחרונה. כשידה על ידית הדלת היא תוסיף ותטעים, "אם מישהו פה צריך להתבייש זאת את. על איך שאת מרשה לעצמך לדבר אלי בבית שלי. ועל איך שאת והוא התנהגתם אל אמיל בארוחה כאן."
"התנהגתי כמו שאני תמיד מתנהגת," תמהר נעמי להחזיר, תמעך בזעם את זנב הסיגריה במאפרה שלידה ומיד תשלוף חדשה תחתיה מהחפיסה.
רגע לפני שאילזה תסגור אחריה את דלת חדרה, היא אכן תגיד את המילה האחרונה. "את צודקת. התנהגת כמו תמיד. גועל נפש."
-פרק 45-
עכשיו
שנדבר רגע על כישלונות?
כן, אני יודעת: אם זה היה באמת תלוי בך, היית אומר שלא. כי מה יש לדבר על כישלונות?
מה יש להתעכב עליהם?
אין מה.
מחשבים מסלול מחדש, וקדימה. ליעד הבא, למטרה הבאה, לדבר הבא.
להצלחה הבאה.
אביר ההצלחות תמיד ידהר קדימה בדרך אל ההצלחה הבאה, ואבק הדרכים שיעלו פרסות סוסו תמיד יכסה על עקבות הכישלון, וימחה כל זכר שלו.
ואם במקרה איזה גשש ייתקל בשריד לאותן עקבות, אמא תמיד תתייצב מיד כדי לחזור ולטשטש כל מה שעלול אפילו רק לרמז שהכישלון הזה שלך.
לא קיבלת תפקיד נכסף? מה פתאום, זה לא אתה, זה לא מפני שלא היו לך כל הכישורים הנדרשים או שהיה מועמד טוב ממך, הכול היה פוליטיקה וקנוניה ואיבה אישית כלפיך, דווקא מפני שהיית יותר מדי טוב.
פרידה צורמנית ממעסיק? אתה בכלל רצית כבר לעזוב, זה לא שמישהו רצה שתלך, זה סתם הוצג ככה.
והעסקה ההיא? נפלה כי אנשים חסרי מעוף קיבלו רגליים קרות, זה ברור, הרי הצגת תוכנית מושלמת, הם פשוט לא הבינו אותה נכון.
ולא קניתם את הבית ההוא אלא את הדירה הזאת, כי מי היה יכול לדעת אז מה שיודעים היום, וחוץ מזה, אתה ידעת אז שנורא חשוב להישאר בעיר כי הילדה והזקנה, מה להן ולכפר המרוחק?
הילדה והזקנה.
אפילו בענייני הרומנים שהתפוצצו ולפעמים גם פוצצו חברויות, לא רק את שלוות הנפש המועטה והיחסית של אמא, היא תמיד הרחיקה ממך אחריות לכישלון. כן, אפילו כלפיה, אפילו ביחס לכישלון השמירה עליה ועל כבודה. תמיד האישה האחרת הנשים האחרות היתה אשמה במעשים שלך איתה, כי לה, לאישה ההיא זה הרי ברור היו אינטרסים כאלה ואחרים, ואתה, אתה היית ממרחק זמן, גם אם קצר מאוד, שה תמים שאין ספק שהוא ראוי לחמלה ומחילה. ואם הקו הזה כשלעצמו היה קצת רעוע, היא תמיד גייסה לצורך עיוות התמונה גם נוכחות של ילדה או תינוק, שצריך לעשות משהו בעבורה או בשבילו, נגיד לקחת אותה או אותו לשיעורי שחייה, מה שהותיר אותך באפס מעשה ונטול תשומת לב במידה כזאת שמובן וברור כשמש, לא סתם שחיפשת לעצמך עניין אנושי, כלומר נשי, חלופי.
או כל דבר דומה.
אם שואלים את אמא היום, אז בכלל לא היו לך כישלונות אמיתיים, הכול היה צירופי מקרים ונסיבות שפעלו נגדך בצמתים שונים. אף פעם הכישלון לא נבע משיקול דעת מוטעה שלך, קריאה שגויה של איזו מפה, קוצר ראייה, הערכה עצמית מופרזת או סתם כניסה עם הראש בקיר.
אני בטוחה שבכל צומת כזה אתה כן הבנת שנכשלת, ובינך לבינך גם הכרת בכישלון. כי אתה, בניגוד אליה, מעולם לא התכחשת לעובדות.
אבל היה לך כישרון מופלא להתנער מכל כישלון.
בקלות בלתי נתפסת כמעט התנערת מכישלונותיך, כמו גם מכל דבר שלא בא לך טוב.
ביקשת הלוואה מחבר קרוב כי הסתבכת עם כספים בגלל איזו מאהבת, והוא, החבר שהיה לו כסף, הרבה כסף סירב כשגילה במה הדברים אמורים? לא צריך ולעזאזל החברות. מצאת מקור כסף חלופי ולא דיברת איתו יותר לעולם. תוכנית מקצועית מצוינת שבנית והצעת לשלל מוסדות לא נקנתה בשום מקום? חארות כולם, לא מבינים שום דבר בתחום, מוּנעים מאינטרסים אישיים. נקסט.
כן, למדתי ממך, בעיקר מתוך צפייה, לא כי חלילה עצרת לרגע לתת לי הסבר הוֹרי כלשהו למה שאני רואה שמתרחש עם אבא שלי, או כדי ללמד אותי שיעור בחיים.
אבל למדתי. לא בטוח אם את מה שהיית רוצה שאלמד, אם היה לך בכלל איזה רצון שאלמד משהו בהקשר הזה.
למדתי שלפעמים נכשלים. שזה מותר.
מה שפחות מותר זה לדבר על זה. בעיקר איתך.
כי במקרה שלך לא רק שמותר להיכשל, אצלך כישלונות פשוט לא משאירים סימנים. הם נעלמים.
על חרטות בכלל אין מה לדבר.
לכן גם עכשיו אין מה לדבר איתך על כישלונות.
שלך, או של כל אדם אחר. נגיד אני.
אני את הכישלונות שלי, אגב, סוחבת איתי בשק מכביד כל החיים. אפילו לא צריכה לפתוח אותו כדי לרענן את זיכרוני.
לך לא היתה אפילו שקית לכישלונות.
זרקת את כולם לאיזה פח שבו הכול השמיד את עצמו מיד, כמו ההוראות המוקלטות ב"משימה בלתי אפשרית".
***
היחידה שכנראה ניהלה רישום של כישלונותיך, גם אם רק בראשה שנשאר באמת חד, צלול ומפוכח עד יומה האחרון היתה סבתא אילזה. היה לה אנטי מחיקון למחיקון שאתה הפעלת ביעילות מרשימה.
היא תמיד ראתה אותך בממדיך האמיתיים, לטוב ולרע. והיא מעולם לא האמינה באנשים מושלמים.
רק באנשים יותר או פחות שלמים, בעיקר עם עצמם.
ועכשיו, כשאני חושבת על זה כששניכם כבר מתים, נדמה לי שאולי זה היה אחד מסודות ההבנה השתוקה ביניכם, הקבלה למרות הכול.
למרות שהיא ידעה שאתה, כמו כולם, צובר גם כישלונות ושחלקם פוגעים בבת שלה.
למרות שאתה ידעת מהרגע שנכנסה לחייך שהיא תישאר שם תמיד, כחטוטרת על הזוגיות שלך עם בתה, גם כשבתה לא הבינה שאין דרך אחרת.
היא זיהתה בך מההתחלה את כל החולשות והכשלים שנחבאו ובקושי בצבצו מאחורי חזות הדוקטור הצעיר והשאפתן, הצבר עם החיוך השרמנטי שביקש לכבוש פסגות. היא ידעה שתהיה לה בן ברית ראוי וגם נוח בהמשך מסע חייה, כי ידעה שלנצח תצטרך להישאר צמודה לבתה, לנצח תצטרך לשמש לה משענת חיונית, גם אם בתה לא תרצה בה, לא תכיר בנחיצותה לה.
אתה, אני מנחשת, ראית מאחורי האישה שבתה הגדירה כקשה, קרה ולא נעימה, שאין ברירה אלא לקבל אותה בעסקת חבילה עם הבית שלה, ראית מעבר לתיאורי הבת אישה שכל מהלך חייה העיד על נחישות, עצמאות, אינטליגנציה וגישה יוצאת דופן לחיים. היא לא דמתה בשום דבר לאמך, והיא הכירה אותך טוב יותר משאמך הכירה אותך.
וכשנכשלת, לא חשוב במה, היא מעולם לא ניצלה את התבוסה הזמנית שלך כדי לדרוך עליך.
די היה לה בידיעה והיא ידעה שאתה יודע שהיא יודעת. ושהיא, בניגוד אליך, לא שוכחת.
אפילו לא כשהכישלון היה קשור איכשהו באיזה רומן שהתפוצץ וגרם לנזקים משניים, נוסף על הישירים.
היא מעולם לא התעמתה איתך על הנושאים הללו, לא האשימה אותך, ישירות או בעקיפין. ולא מתוך חשש שתגרש אותה מ"הבית שלך", כפי שבתה חזרה וכינתה את הבית שחלקתם. לא, היא ידעה שלא תוכל, כי אתה, בניגוד לבתה, תמיד ידעת וזכרת את העובדות, וידעה גם שלא תעז כי כיבדת אותה והערכת אותה. כן, גם על מה שעברה, אבל בעיקר על הבחירות שעשתה בדעה צלולה עוד קודם וגם אחרי מה שנכפה עליה.
נדמה לי שבסתר לב אולי רצית לפעמים להיות קצת יותר כמוה. להיות מסוגל לקבל את ההחלטות שאתה באמת רוצה לקבל ולעמוד מאחוריהן עד הסוף. גם אם פירוש הדבר הוא כישלון.
נדמה לי שאתה, יותר מכל אחד אחר שהיה קרוב לאמא, זיהית את המרחק שבין דמות האב המת שהיא העריצה לאיש שהוא היה באמת, אותו איש שלא הכרת. סבתא אילזה היתה ההוכחה לקיומו של אותו מרחק, ולגודלו. לא מפני שהשחירה אותו באוזניך כמו בגלל עצם מהותה, התנהלותה, אופייה.
האם חלפה בך פעם מחשבה שאולי כל נישואיך לאמא גם היו כישלון אחד גדול? כן, אני יודעת, גם במסגרתו עשית פחות או יותר מה שאתה רוצה וכן, אני זוכרת שאמרת לי שהתנהגת כפי שהתנהגת כי רצית וגם יכולת, אבל אולי כל הנוחות הזאת התאפשרה לך בעצם בזכות כוחה של סבתא אילזה, לא פחות מאשר בזכות נרפותה של אמא?
אתה ידעת שסבתא אילזה תמיד תהיה שם. שהיא לא תתקוף אותך או תתעמת איתך, כי היא ידעה תמיד מהי חלוקת התפקידים במשולש חייכם המעוות מסורבל. אבל ידעת גם שהיא לעולם לא תפקיר את בתה, את אשתך, שהיתה מוכנה לעשות הכול כדי להחזיק בך, או להחזיר אותך הביתה.
כל אחד מכם, אתה וסבתא אילזה, ידע שתמיד יוכל לסמוך על האחר כדי לגנוב סוסים ביחד.
לכל אחד מכם יצא מזה משהו. ההבדל הוא שסבתא אילזה תמיד ידעה מה היא עושה, גם כשגנבה איתך סוסים וגם כשנכשלתם בגניבה. אתה גם כשידעת, מיהרת למחוק.
כי מה לך ולכישלונות?
ומי שהפסידה בכל מצב היתה אמא. שבכלל לא ידעה שהמשחק האמיתי מתנהל בלעדיה.
הכישלון האחרון שלך, הכישלון הסופי, היה זה שכבר לא זיהית ולכן גם לא מחקת.
הכישלון שנשאר אחריך, מהדהד.
הכישלון שלך להסתכל למציאות בלבן של העיניים.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו סבתא אילזה היתה עדה לכל זה.
אני די בטוחה שהיא היתה רואה לך בעיניים את האמת. ואין לזה שום קשר לעיוורון הפיזי החלקי שאפף אותה בסוף חייה.
היא, שאף פעם לא הסתנוורה ממך, לא היתה מסתנוורת גם הפעם.
ויחד עם זה, לא בטוח שהיא היתה אומרת לי, לנו, משהו.
היא הרי היתה שומרת הסוד הטובה ביותר שלך.
סוסים גנובים וכל זה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
