מיליוני דולרים שהלכו לאיבוד: הגניבות הגדולות של יצירות האמנות
איש תחזוקה נכנס למוזיאון, מוריד את המונה ליזה מהקיר ויוצא לדרכו עם השלל. גם יצירות ידועות אחרות כמו "הצעקה" של מונק, או ציורים של ואן גוך, נתלשו ממקומן וחלקן לא נמצא עד היום. הגניבות הגדולות בעולם האמנות
כעבור 14 שנה זה קרה: שתי יצירות של ואן גוך, שנגנבו ממוזיאון באמסטרדם ב-2002, נמצאו סוף סוף בנאפולי בספטמבר האחרון. גניבת הציורים "מראה מעל הים בסכוונינגן" מ-1882 ו"אנשים יוצאים מהכנסייה בניינן" מ-1884, ששוויים מוערך בכ-77 מיליון אירו, נחשבת לאחת מעשר גניבות האמנות הגדולות ביותר על פי ה-FBI.
יש משהו מאוד חסכוני בגניבה של יצירת אמנות. פעמים רבות מדובר בסך הכל בפריט אחד, ששוויו יכול להגיע למיליונים ואף למיליארדים. כמה קל, אם כן, להתפתות פשוט להוריד אותו מן הקיר - והעושר נמצא ממש מעבר לפינה.
רק שבפועל, קשה מאוד לסחור באותן יצירות גדולות, ולכן חלק מהיצירות שנגנבות פשוט נעלמות, והן לא נמצאות מעולם.
בישראל דווקא שורר שקט יחסי בגזרת גניבות האמנות. בשנות השמונים בוצע שוד השעונים הגדול במוזיאון האיסלאם, בו נגנב אוסף השעונים העתיקים ורובו נמצא עם הזמן. כן נגנבה אמנות יפנית ממוזיאון טיקוטין בחיפה - שלהוציא חפצים קטנים שצצו במכירות פומביות שונות בלונדון, לא נמצאה ברובה.
ברחבי העולם, לעומת זאת, לא מעט גניבות היכו בתדהמה את עולם האמנות - מ"הצעקה" של מונק ועד ה"מונה ליזה". אלו מקרי הגניבה המסעירים ביותר, כפי שמספר ד"ר דורון לוריא, אוצר בכיר ורסטורטור ראשי במוזיאון תל אביב.

הגניבה הגדולה ביותר שנותרה מסתורית ולא נפתרה מעולם, התרחשה לפני 27 שנה במוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר בבוסטון. אז נגנבו 13 תמונות - אחת מהן היא "הקונצרט" של הצייר יאן ורמיר, והשנייה היא "סופה על ים כנרת" של רמברנדט. למעשה הן לא נגנבו בשקט כשאף אחד לא שם לב, אלא נשדדו.
שני השודדים צלצלו באינטרקום, ואמרו לשומרים שהם אנשי משטרה ושיש להם פנצ'ר באוטו. אחרי שאלה פתחו להם את הדלת, הם מיד כפתו את השומרים, וחתכו את התמונות מתוך המסגרות שלהן.
מדובר בשוד של יצירות בשווי חצי מיליארד דולר, אך מה שתמוה הוא שעד היום לא נמצאו התמונות. מדוע? משום שבדרך כלל חברת הביטוח מפרסמת הודעה שאומרת שהמוצא הישר יבוא על שכרו, ומשמעות הדבר היא שכל מי שייתן רמז לגבי מקום הימצאות התמונות יקבל חמישה או עשרה מיליון דולר - עסקה שהיא תמיד כדאית לגנבים, שכן מאוד קשה למצוא קונים ליצירות גנובות כאלה.
כל שנותר הוא לנחש מה עלה בגורלן. אולי נמכרו לשייח כלשהו באחת האמירויות או למיליונר תמהוני בטוקיו, הכל יכול להיות. בכל מקרה, גם אם הגנבים קברו אותן עמוק באדמה ייתכן שנרטבו בשל הלחות, או שהגנבים עצמם כבר מתו. מה שאומר שלעולם לא נדע איפה הן באמת.
אך יש גם זווית ישראלית לפרשה: אחד משלושת הנאשמים בשוד הוא ישראלי בשם יונתן בירן, שטען בבית המשפט כי השמיד והשליך לזבל חמש יצירות אמנות בשווי יותר מ-100 מיליון דולר, שנגנבו על ידי השודד "ספיידרמן". אבל החוקרים בצרפת לא מאמינים לו וסבורים כי האיש דווקא הבריח אותן מחוץ לצרפת. על פי אתרים בחו"ל, ההערכה היא שבירן מכר אותן לאספן, ואולי הן נמצאות בישראל - שם הוא ביקר כחודשיים אחרי השוד.
"זרקתי אותם לפח", אמר בירן לא פחות משלוש פעמים בפני השופטים לפני כחודשיים, ופרץ בבכי. "עשיתי את הטעות הגדולה בחיי". לדבריו, "אני בוכה בגלל שמה שעשיתי הוא מפלצתי. הייתי ממש בפאניקה והחלטתי להוציא את היצירות מסדנת העבודה שלי ולהעביר אותן למקום בטוח. חשבתי שהמשטרה עוקבת אחריי, הייתי בטוח שצולמתי. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לצאת מהבניין עם היצירות, אז ביצעתי את הדבר חסר התקנה הזה".
יתר הנאשמים העידו כי בירן - סוחר ביצירות אמנות נדירות - "חכם מדי" מכדי להשמיד את אותם ציורים ששווים מיליונים.
על מהלך הגניבה העיד טומיץ' כי בשעה 3 בלילה ב-20 במאי 2010 הוא פרץ למוזיאון הסמוך למגדל אייפל בקלות יחסית, כשהוא מנצל את כשלי האבטחה. הוא טיפס על השער הנעול ושבר חלון כדי להיכנס למוזיאון. מערכת האזעקה של המוזיאון הייתה באותה תקופה בתיקון, וטומיץ' הצליח להשבית את מצלמת האבטחה באגף שאליו נכנס. השומרים היו בתפקיד באותו לילה, אך גילו שהציורים נגנבו רק כשהמוזיאון נפתח למחרת.
עד היום לא נמצאו היצירות. מי יודע, אולי מאטיס שוכב לו בנחת באחד המרתפים בהרצליה פיתוח.
שנים לאחר מכן, בכפר קטן, מת הגנב, אחסן חודטיל שמו, מהתקף לב. רגע לפני מותו אמר לחבריו "אני האיש היחידי בעולם שיודע איפה הפנל, ובמשרד שלי תמצאו את הוראות ההגעה אליו". הם מיהרו אל המשרד שלו ומצאו את ההוראות, אבל אף אחד לא הבין אותן עד היום, והציור לא נמצא.
כעבור עשר שנים, ב-2004, שני שודדים עם תתי מקלע שדדו לאור יום את המוזיאון הפרטי של הצייר מונק באוסלו, ולקחו שתי תמונות - אחת בשם "מדונה" והשנייה היא גרסה נוספת של "הצעקה". כעבור שנתיים התמונות נמצאו.
היה זה יום חג לעיתונות הצרפתית, שניצלה את ההזדמנות לעקוץ את ממשלת צרפת על רמת הבטיחות ה"גבוהה" בה מצויד המוזיאון.
במשך שנתיים וחודשיים איש לא ידע איפה התמונה, עד שהגנב ניסה למכור אותה בפירנצה - ואז נתפס. אז טען שהוא לא גנב אלא בכלל פטריוט איטלקי, ושזה פשוט סקנדל שהתמונה האיטלקית הכי חשובה בעולם נמצאת בפריז במקום בפירנצה.

