במקום הקדמה 1
אפשר להתרגל לבדידות, אני אומרת לעצמי שלוש פעמים ביום. אפשר. צריך רק לנשום ולהסתכל על הכול מלמעלה. יש לך אנשים לדבר איתם, נכון? אז הם לא גרים איתך בבית, או בשכונה, הם גרים בפייסבוק, או בווטסאפ. לא כזה סיפור. בדידות. אפשר לחשוב. יש צרות גרועות יותר.
בסוף, זו היתה יואנה שגאלה אותי מבדידותי בשנת הקורונה הראשונה. הסיפור שלה, המחשבות עליה, הצורה שבה דמיינתי אותה: זקופה, ראש מורם, שיער שחור אסוף ועיניים בוערות. החיים מסתערים עליה והיא משיבה מלחמה שערה.
ומה קורה אחרי שהנסיך מציל את הנסיכה, שואל ריצ'רד גיר את ג'וליה רוברטס ברגעים האחרונים של "אישה יפה".
היא מצילה אותו תכף ומיד בחזרה, עונה לו ג'וליה היפה. תודה שהצלת אותי, יואנה. בתמורה אספר את הסיפור שלך, אתן לו צבע ומילים ומרקם. אגאל אותו, ואותך, מתוך החשכה.
רות
במקום הקדמה 2
מכתב מיוהנה (המבורג, 2020)
את המכתב הזה, שלא אשלח לךָ כמובן, אני כותבת לך בדירתי שבקומה השלישית, יושבת ליד שולחן הכתיבה החביב עלי, הצמוד לחלון הצופה על נהר האלבה. בימים של ראות טובה רואים מפה גם את הנמל של המבורג. היום לא. היום מעונן קצת, לא כמו ימי השמש היפים ההם בקמינו. זוכר את האישה המבוגרת והרזה, המצחיקה, עם השיער הסגול? היא לא ענתה לנו בשום שפה שניסינו לפנות בה אליה. אתה בשפותיך שלך ‑ אנגלית, עברית, ספרדית. אני בשפות שלי ‑ גרמנית וצרפתית. היא שתקה, והביטה מעבר לנו. כאילו היינו שקופים. אבל שנינו היינו במצב רוח מרומם, לא שמנו לב שאנחנו קצת חסרי נימוס, ולא חשבנו שאולי היא פשוט לא רוצה לדבר איתנו. יום אחרי שעזבת פגשתי אותה בשדה התעופה. אי‑אפשר היה לפספס את המראה הגרום שלה, ואת השיער הסגול. אני הייתי עצובה ושקטה, לא התחשק לי לדבר עם אף אחד, אבל היא התיישבה לידי בספסלי ההמתנה לטיסה, ופנתה אלי באנגלית מצוינת. אני מצטערת שלא עניתי לכם בשבוע שעבר, אמרה. נדרתי נדר של שתיקה לחודש ימים. אתמול החודש הסתיים. לחצתי את ידה. היא שמה לב שבכיתי, והיתה מספיק מנומסת לא לשאול דבר. הנדתי לה בראשי ונפרדנו כך. היא לא טסה להמבורג, כמוני, אלא המשיכה לשער אחר. אין לי מושג לאן, וכנראה לעולם לא אדע.
בטיסה חשבתי על הדרך שצעדנו יחד, על גילוי הלב המדהים והנדיר בין שני זרים שהפכו לקרובים, שלושה שבועות של נס גמור, שאחריהם ‑ התנפצות גדולה. אני מבינה את שנינו. אני מבינה אותך שעזבת ואני מבינה את עצמי. המציאות היא מחסן גדול של כאב, אבא שלי היה אומר. שלוש אפשרויות יש, ילדתי. אפשר לטבוע במחסן הזה, ללכת לאיבוד בחושך ולא למצוא כלום. פשוט להישאר שם ולהרקיב. אפשר לפלס דרך החוצה, לאוויר ולאור. להיפצע קצת, לחטוף מכות מזוויות חדות, העיקר להצליח לצאת החוצה מהבור למקומות אחרים. אבל יש אפשרות שלישית, והיא להתרומם מהתמונה הזו, להבין שאין מחסנים ואין דלת. ולמצוא נקודה ארכימדית גבוהה, להתבונן ממנה אל הכאב שתמיד ישנו, לראות אותו בתוך מציאות רחבה. הוא אמר לי את זה כשהייתי בת עשר, אחרי שמצאתי באחת המגרות תמונה של אמא שלי לפני שדרסה אותה החשמלית ההיא. חצי מהדברים שלו לא הבנתי אז, אבל מאז הוא חזר על כך פעמים כה רבות, לא בטוח שרק עבורי. נדמה לי שהוא בעיקר רצה להזכיר את זה לעצמו. כששכב על ערש דווי, ממש ביום האחרון לחייו, לפני שאיבד את ההכרה, הוא לחש לי ‑ את זוכרת, יוהנה. נכון? שלוש אפשרויות יש. שלוש. והשלישית, טובה מכולן. לא קל לזכות בה. אבל היא שם.
הייתי בת שש עשרה כשהוא שלף לי ממדף בחנות הספרים שלו תרגום לגרמנית של "בינת השכווי", ספר שכתב ניצול השואה אביגדור דגן. אני חושבת שזה מה שהשכווי מנסה ללמד את הגיבור שם, בספר הזה, אחרי שלבו נשבר. את האפשרות השלישית, ההתבוננות הזו מלמעלה על הכול, על המציאות האנושית ועל הכאב עצמו כמרכיב בסיסי בתוכה.
אז כן, שלוש אפשרויות לכאב, אבל אני כאובה מדי כרגע, ואין לי היכולת או הכוח למצוא בתוכי את האפשרות השלישית. אולי פעם אמצא. מאחלת לך חיים טובים, דניאל. מאחלת גם לי.
שלך,
יוהנה
חלק ראשון: יואנה, רות
נסיעה לסרגוסה (1376)
פניו של רב החובל היו צרובות שמש ושערו ארוך ולבן, קשור בצעיף סביב קודקודו. חבריו קראו לו אנטוניו. הוא הביט ביואנה המתבוננת, תמהה ומשועשעת, בשוורים ההולכים לצידם על גדת הנהר, קשורים בחבלים עבים אל הספינה וגוררים אותה. הם עוזרים לספינה להתקדם, אמר אנטוניו. אחרת יעברו יובלות עד שנזוז, ואת תאחרי לפגישה שלך. פגישה? איך הוא יודע? האם כתוב על מצחה שהיא עומדת לפגוש מישהו? אנטוניו קרא את שאלתה בעיניה וצחק. לאנשים חשובים ועשירים שנראים כמוך תמיד יש פגישות.
יואנה חזרה לשבת לצד אחיה שהביט בה בקפידה: נערה יהודייה ממשפחה כשלהם אינה משוחחת סתם כך עם נוכרי פשוט. אבל היא רק חייכה אליו כאומרת ‑ מה אכפת לך שאני נהנית, ולומדת על העולם. מהמלחים שנעצו בה מבטים ארוכים מדי היא חששה, ולא העזה לפנות אליהם, אבל רב החובל נראה לה איש הגון. ספינתם עזבה לא מזמן את הים התיכון, שבו שטה לאיטה מברצלונה לאורך החוף עד לשפך הנהר, המקום שבו חובר נהר האברו לים התיכון, ומשם המשיכה לשוט לאורכו של הנהר, אל תוך הארץ פנימה. ההפלגה האיטית והרגועה העניקה ליואנה זמן רב של שקט והתבוננות. בים, בנהר, בנוף. בגשרים היפהפיים שמתוחים מעליו. בנוסעים האחרים, היושבים על הסיפון עם מיטלטליהם הפשוטים ובגדיהם חסרי החן. על מה הם חושבים, ומה מטריד אותם? אין היא יודעת. רוב הזמן היא התרכזה בפכפוך המים, בצווחות השחפים מעל, והרהרה באיש שהיא עומדת לפגוש.
עיניה נעצמו מעט, וכשפתחה אותן שוב היתה לה תחושה מוזרה. משהו השתנה: הספינה עצרה. למה עצרה? הם רחוקים עדיין מסרגוסה. קולות רמים נשמעו מגדת הנהר, שם עצרו השוורים מלכת. שור אחד נפל, אמרו הנוסעים, ויואנה הביטה לחוף וראתה אותו שרוע על הקרקע. אולי נפצע, השוורים האחרים נעמדו, וגעו בקול. רב החובל שלח את אחד המלחים אל החוף, והאנשים על הסיפון השתתקו והתבוננו בו. הוא רכן ליד החיה הפצועה, וכשהתרומם צעק משהו לרב החובל, ופרש את ידיו בתנועה שפירושה ‑ העסק אבוד. השור מת.
מה הרג את השור? יואנה נרעדה. המלחים המנוסים ידעו איך לפתור את העניין, הרגיע אותה אחיה, אבל בינתיים השקט הדאיג אותה. העצירה הלא מתוכננת. זה ההפך ממה שקרה ליונה הנביא, אמרה ליוסף היושב לצידה. שם הים געש ורעש. אצלנו פה שקט. שקט מדי.
אפילו לא קרוב, אמר אחיה יוסף, אצל יונה היתה סערה גדולה, פה הכול רגוע, הבעיה תכף תיפתר. סמכי על הקברניט. אני סומכת על אלוהים, ענתה, ועצמה עיניים בתפילה. שהספינה תמשיך בדרכה, שהפגישה לא תתבטל. כשפקחה אותן ראתה שהחבלים של השור המת הותרו, וגווייתו נלקחה משם לאן שנלקחה. הספינה המשיכה בדרכה, ועל אף החיסרון בכוח ההובלה לא האטה את קצב התקדמותה. תודה לאל על כך.
כשעלתה לספינה לפני ימים אחדים היתה יואנה הנערה המאושרת בעולם. בת שבע עשרה, מעולם עד עכשיו לא יצאה מברצלונה, עיר הולדתה. אין להכחיש כי לתחושת ההרמוניה והתרוממות הרוח שחשה תרמה גם שמלת המשי הצהובה שנתפרה במיוחד לצורך הפגישה המיועדת, והתאימה להפליא לתלתליה השחורים ולעיניה החומות‑ירוקות. נערה נאה מאוד היתה, והיא היתה מודעת לכך בהחלט, כשם שהיתה מודעת לעושרו של אביה ולמעמדו החשוב. לייחוס הנכבד של בני משפחתה. זכרי תמיד עד כמה בת מזל את, אמר לה אביה לפני שיצאה לדרך. לא כל הנערות זכו לגדול בבית כשלך, ללמוד אצל טובי המורים היהודים. לדעת לקרוא ולכתוב בעברית ובספרדית. לקרוא בכתבי הקודש. שום דבר אינו מובן מאליו, חזר ואמר, אני מאחל לך שתצליחי לעמוד בכבוד ובגבורה גם ביופיים ובשמחתם של החיים, וגם בצער ההכרחי שהם מביאים איתם.
מראה אמה הדומעת לצד אביה לא השתלב כלל במצב רוחה הטוב, הנרגש כל כך. הוריה עדיין חיים בצל המגפה, ידעה יואנה, אבל מדוע, למען השם, אי‑אפשר להניח לרגע את המגפה ההיא בצד, ולהתמסר ליופיו של הרגע הזה. אני עוד צעירה, מותר לי לשמוח קצת, נכון? השיבה. היא עמדה לצאת להרפתקת חייה. אחיה, יוסף, היה בן הלוויה שלה למסע החשוב הזה, אל הפגישה שתואמה בקפידה בביתה של טולוסנה. שבע שנים עברו מאז פגשה את טולוסנה לאחרונה. שתיהן היו עדיין ילדות קטנות כשטולוסנה עזבה את ברצלונה עם משפחתה. סרגוסה, שבה גרה טולוסנה מאז נישואיה, היא בדיוק באמצע הדרך בין ברצלונה שלה לבורגוס שלו. אמרי את האמת יואנה, הרהרה בינה לבין עצמה, הבחור או טולוסנה? מי משניהם מעניין אותך עכשיו יותר?
ספר לי עוד עליו, ביקשה מאחיה כשירדו סוף‑סוף מהספינה, והסוסים במרכבה שחיכתה להם על גדת הנהר החלו במרוצתם.
הוא לומד בישיבתו של הרב מאיר אבולעפיה, ישיבה מצוינת שלומדים בה תלמוד וקבלה. כן, הוא נחשב עילוי. למרות גילו הצעיר הוא מתכתב בשאלות של הלכה ופילוסופיה עם גדולי חכמי היהודים, רבי יהודה נכד הרא"ש, ר' יצחק בר ששת ואחרים. ובצד לימודיו הדתיים הוא מתלמד אצל אביו כגובה המסים של המלך. ואחיה נאנח: הרי את כל זה שמעת כבר עשרות פעמים.
יואנה הנהנה. שמעה, ואינה מתעייפת מלשמוע שוב ושוב.
בדרך חלפה הכרכרה על פני שדות רחבי ידיים, חלקם הגדול לא מעובדים וגידולי פרא מכסים אותם. זה מה שקורה כשאין מספיק ידיים לעבד את האדמה, אמר יוסף. הוא אינו צריך להסביר, יואנה כבר יודעת: המגפה שהשתוללה לפני שלושה עשורים כמעט הפילה חללים רבים, דיללה את האוכלוסייה, וגרמה, בין כל שאר הדברים, למחסור בידיים עובדות. המגפה הזו עדיין, על אף השנים שעברו, מטילה צל על הכול. אמה בוכה עדיין בסתר על מות שניים מבניה במגפה ההיא, אחים שיואנה כלל לא הכירה. סבל רב ידע העולם לפני שהגיחה יואנה לתוכו. הפחד ממגפה נוספת, מאסון כלכלי שתביא בעקבותיה, ומפגיעה ביהודים שמתרחשת תמיד אחרי השניים הללו, הפחד הזה עמד תמיד ברקע. ובכל זאת, השמש האירה בנועם כזה את העולם, והשמים היו בהירים, והדרך יפה כל כך. בינתיים היא כרסמה בהנאה מהמאכלים הטובים שארזו עבורם המשרתים. עוגיות השקדים והלחם הטעים, הזיתים, נתחי הבשר הקרים שיש לסיים אותם מהר, לפני שיתקלקלו.
ברצלונה ובורגוס רחוקות זו מזו. סרגוסה נמצאת באמצע הדרך ולכן נבחרה. הביקור יהיה קצר. בין יואנה בנבנישתי לשלמה הלוי תתקיים פגישה אחת, ואחריה אולי עוד אחת, ביום המחרת. אחרי פגישתם, ושמא פגישותיהם, יחזור שלמה לביתו שבבורגוס והיא ואחיה יוסף יֵצאו בדרכם בחזרה לברצלונה.
יואנה, ראי: הנה, אמר אחיה לפתע.
הנה ‑ מה? שאלה, לא בטוחה ששמעה היטב.
הנה חברתך, חזר אחיה ואמר, כדי לוודא שיואנה מבינה שהאישה הצעירה שצעיף לראשה, הממתינה ליד כרכרה מפוארת בלבוש מוקפד ויפה, היא‑היא טולוסנה, חברת הנפש שלה, שלא ראתה שנים רבות כל כך.
היא תפגוש את טולוסנה ותתחבק איתה ארוכות, אחר כך תתרחץ ותלבש את אחת משמלותיה היפות. ואז ינסו היא וחברתה הטובה להשלים את כל השנים החסרות.
הבחור יגיע רק בערב.
אל תגידי "הבחור", אמרה טולוסנה. תגידי שלמה.
שלמה הלוי, שלמה העילוי, שלמה מבורגוס. קשה להאמין שכל הדברים ששמעה עליו נכונים, אבל כשהוא הגיע סוף‑סוף לבית חברתה הנשואה הטרייה, די היה לה במבט אחד כדי לדעת שכולם אמרו לה את האמת.
לרגע אחד נפגשו העיניים, שלה ושלו. הוא הרכין ראש בברכה, היא הרכינה את שלה בנימוס.
אחר כך ישבו כולם סביב השולחן, מיני מאפה ותבשילים מעוררי תיאבון הוגשו, ריחה של פשטידת הכבש האהובה עליה עלה באוויר, אבל כל מעייניה היו נתונים לבחור השקט בעל העיניים היוקדות שהושב מולה. היא והוא לא טעמו כמעט מאומה. הם שתקו, מגניבים מבט מדי פעם וממתינים בקוצר רוח שהמארחים יסיימו כבר את סעודתם, המתארכת באופן בלתי נסבל, ויעזבו את השולחן כדי להשאיר את הזוג הצעיר להתוודע זה לזה בשקט ובפרטיות.
שיחת מסרונים
רפי: את מבינה שפרטיות היא לא באמת מילה קבילה, או מושג ידוע, בספרד של המאה ה‑ 14 , נכון?
רות: איך היית כותב את זה אחרת?
רפי: אין לי מושג. אני לא הסופר פה.
צליינים מקוריאה, גבר הולך לאיבוד
(ירושלים, 2020)
הוא לא הכיר אותי קודם, אבל ראה בפייסבוק שאני מחפשת תמונות של נשים יהודיות מספרד במאה ה‑14. הייתי חייבת "לראות" את יואנה. כלומר, לא ממש לראות, אבל רציתי שיהיה לי מושג איך נראו ומה לבשו נשים כמוה, במקומה ובתקופתה. בלי לתת דעתי על המשמעויות שלחתי מחושי סופרת, בלי שאדע שכך עושות סופרות אמיתיות. ליבי עוד לא גילה לי לגמרי מה הוא מתכנן.
"שלום, אני רפי", כתב לי במסנג'ר. "אני בן שלושים, קצת משותק, אבל מתעניין מאוד בהיסטוריה, וידען לא קטן. ספרד היא השיגעון והתחביב שלי. אשמח לעזור לך".
עניתי לו בשמחה מנומסת. "תודה לך, נעים מאוד". הוא נכה, מה זה אומר? רציתי לשאול למה ומה קרה, ואם זה מלידה או שהוא נפצע. אולי הוא בכלל נכה צה"ל. אבל לא שאלתי דבר מכל זה. אמרתי שאני מצטערת לשמוע שהוא משותק, ושאלתי בעיקר איך הוא מסתדר עכשיו בקורונה ומה בדיוק הקשר שלו לספרד. האם הוא היסטוריון? האם נולד שם?
הוא ענה רק לחלק הראשון, המנומס: "אני בסדר גמור", כתב. "בסך הכול עכשיו כולכם כמוני, מבינים מה זה להיות כלוא בבית, בלי יכולת נורמלית לצאת החוצה, עם פרוצדורות של כיסא גלגלים וכל זה. אני משתתף בצערך, רות, אבל מבחינתי שלי, אין הבדל גדול בין קורונה ללפני קורונה. את מבינה את זה, נכון?"
הבנתי, כמובן. שלחתי לו אייקון של פרח. ולא כל כך ידעתי מה לכתוב לו עוד. לא יכולתי לספר לו בשלב הזה על הבית שאני כלואה בו, ועל מצבו של שותפי לכלא.
"בסדר, בסדר", כתב, "בואי נדבר על הדברים החשובים באמת. מה איבדת פתאום בספרד של המאה ה‑14?"
סיפרתי לו על יואנה. אז עוד לא ידעתי עליה כמעט כלום. מאחורי היו בסך הכול הרצאת זום אחת בהיסטוריה, שאיריס הכריחה אותי להצטרף אליה, קריאה של כמה ערכים בוויקיפדיה, ובדידות גדולה.
"תני לי כמה שעות ואחזור אלייך עם מידע", אמר רפי.
"כיף. תודה. אפשר לשאול מאין הידע שלך, בעצם? מאיפה ההתעניינות שלך בספרד?" שאלתי.
בתשובה ענה משהו מעורפל על היסטוריה ארוכה שיש לו עם ספרד, על שניסה ללמוד פעם את השפה. "סמכי עלי", אמר. "אני די מתמצא".
תחילתה של ידידות.
היו לו הדרכים שלו, המאגרים שלו, הספרים שלו, אנגלית מושלמת והיכרות עם המחשב שאפשרו לו למצוא כמעט כל מידע שחיפשתי אי פעם. הוא למד לצחוק עלי על שאני דבקה בספרייה שלי. עולם הולך ונעלם, אמר לי. העתיד שייך לספריות המקוונות. קחי כבר איזה קורס. לקחתי קורס כבר לפני שנתיים, כמובן. גם הקטלוג בספרייה שלי ממוחשב. "בת כמה אתה חושב שאני?", אמרתי לו. "בת מאה?"
"אין לי מושג", ענה. "בת כמה את באמת?"
"עוד מעט בת שישים", עניתי. אני עובדת עם מחשב ועם מאגרי מידע מקוונים, אבל לא מרגישה בנוח איתם, לא כמו שאני מרגישה בין מדפי הספרייה שלי. שם אני דג במים: גם בעיניים עצומות אני יודעת מקומו של ספר. כשאני אומרת את זה לרפי הוא שוב צוחק: "אולי את אחת הדמויות התימהוניות מהספריות הסודיות האלה ב'צילה של הרוח'". כן, הוא מכיר היטב ספרות לסוגיה. במיוחד ספרות לטינית, כמובן. מדי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שהצוציק בסך הכול בן שלושים. מחצית מגילי, בערך.
כעבור שעתיים הגיע מייל ממנו ובו כתב שיואנה נולדה בברצלונה לאב בנקאי ולאם ממשפחת אדר"ת. כשהיתה בת שבע עשרה התחתנה בבורגוס עם שלמה הלוי, בנו של גובה המסים של המלך, שירש את תפקידו. "משפחות עשירות התחתנו עם משפחות עשירות, מאז ועד היום", כתב, והוסיף אייקון מחייך. ככה זה. אבל שלמה הלוי היה גם רב חשוב, יש שו"תים ‑ שאלות ותשובות בהלכה ‑ שרשומים על שמו. "ניסיתי קצת לחפש אותם, אבל בינתיים לא מצאתי כלום".
במייל חוזר כתבתי לו רק משפט אחד. שאלה, בעצם.
"למה קרה להם מה שקרה? למה הוא נטש אותה?"
"זו כנראה שאלת השאלות", ענה לי רפי. "נצטרך לברר". נצטרך, אמר, בלשון רבים. הידד, הוא התגייס. אני לא לבד. כלומר, אני כן, אבל לפחות לא בעניין הזה.
"מתברר שלשלמה הלוי היה תלמיד שניסה להעמידו על טעותו, ובסופו של דבר גם הוא נטש", כתב לי עוד בהמשך. "אשלח לך הפניות. אבל למה בעצם האיש הזה כל כך מעניין אותך?"
עניתי מיד: "לא הוא, אשתו מעניינת אותי. יואנה. אני חושבת עליה בבית הריק ההוא. על הבדידות שיש בידיעה שהאיש שלה חי ובריא, אבל כבר לא קיים, מבחינתה".
ורק כשהקלדתי את זה ראיתי שאני מדברת גם על עצמי. לא היה אכפת לי לספר לרפי גם את זה, אבל הוא לא שאל. לא התעניין בחיי משום בחינה. אולי עשה כך כדי למנוע ממני לשאול אותו על חייו שלו. אבל את זה הבנתי רק אחר כך.
בזמן האחרון שמחה הולך אחרי מחדר לחדר. אולי תקרא משהו, שמחה, אני ספק‑מציעה ספק‑מבקשת, אולי אפילו מתחננת.
מה לקרוא, הוא עונה. הכול שטויות.
פעם היינו מתווכחים. פה ושם רבים. היום אין עם מי. זה לא נשמע כמו שמחה. את שמחה המקורי הכול עניין. את האיש שהפך להיות לא מעניין דבר.
תלמד גמרא, אני אומרת. גמרא אתה אוהב. גמרא אתה אוהב, הוא חוזר אחרי כתוכי. לוקח לידו את אחד הכרכים הגדולים מהסלון, ומחזיק אותו הפוך. כשאני הופכת עבורו את הספר הוא מתרגז. אני מניחה לו ומדליקה את הטלוויזיה. טלוויזיה הוא אוהב וזה טוב כי היא גם מרדימה אותו. כשהוא כמעט ישן אני עוזרת לו להגיע למיטה, חולצת את נעליו ומכסה אותו.
מאוחר בלילה רפי שולח לי מאמר על ברצלונה של אחרי המגפה. "יואנה שלך נולדה עשר שנים אחרי מגפה די מרשימה משל עצמה. תראי איזה צירוף מקרים, בדיוק כמו המגפה שלנו, רק הרבה יותר גרועה.
"תרגמתי לך מאנגלית", הוא מוסיף. "שירות שאני נותן לציבור. התייעצתי עם גוגל טרנסלייט ושיפצתי".
"אין כמוך", אני עונה ומתיישבת לקרוא. במיטה לידי ישן שמחה. בעצת הרופא אני נותנת לו כדורי הרגעה. לבית המרקחת אני הולכת לבושה במסכה ובכפפות, כרגיל, וליתר ביטחון גם מניחה על עצמי חולצה רחבה נוספת שאני זורקת לכביסה מיד כשאני חוזרת. ככה למדתי מהאיש מסין שכל העולם עוקב אחרי הפייסבוק שלו עכשיו. הכדורים שאני מביאה מרדימים את שמחה, וקשה לומר שאני מצטערת על כך.
מדי פעם אני שואלת את עצמי אם הגיע הזמן להתקשר למשפחה של שמחה בוויליאמסבורג. לא שיש בזה טעם. בפעמים הקודמות ‑ כשהתקשרנו אחרי שנולדו הילדים והנכדים ‑ הם טרקו את הטלפון. הם ויתרו עליו מזמן, אבל אנחנו התקשרנו בכל זאת. לפעמים הוא, לפעמים אני. אולי גם עכשיו צריך להתקשר ולעדכן אותם על מצבו.
בשעת לילה מאוחרת אצלנו, שעת בוקר מוקדמת אצלם, אני מתקשרת אליהם הביתה.
הטלפון מצלצל ומצלצל. אולי חלו בקורונה? אמו, דבורה, בת שמונים וחמש, לאביו ימלאו עוד מעט תשעים, והמגפה מפילה חללים ביהדות ארצות הברית.
מישהו מרים את הטלפון.
שלום, אני אומרת בעברית. כאן רות של שמחה.
ניתוק. הייתי צריכה להגיד ‑ שמחה לא בסדר. שמחה חולה. ככה הייתי צריכה להתחיל. אולי לא היו טורקים את הטלפון. אני לא מנסה שוב.
לפני ארבעים שנה העיר אותי טלפון באמצע הלילה. שמחה ואני היינו אז מאורסים ואוקיינוס הפריד בינינו.
סליחה, אמר, אבל הייתי חייב לדבר איתך. מישהו הלשין.
הלשין על מה, שאלתי.
על ה"חבּוּרֶה". אבא שלי לא מדבר איתי עכשיו.
נו, ניסיתי להתבדח איתו, אמרתי לך שאתה כמו דני מ"המיועד". גם הוא מסאטמר. גם איתו אבא שלו לא דיבר.
את שמחה זה לא הצחיק. שכנה סיפרה לאמו שיש שמועה שבנה הוא חלק מ"חבּוּרֶה" ‑ חבורת צעירי חסידויות שנפגשים בסתר כדי ללמוד פילוסופיה, תרבות. בנים ובנות יחד, שומו שמים. הם קוראים לעצמם "חבורה" ‑ חבורת "אנוסים" שנאלצת להיפגש וללמוד בסתר. ראשי קהילת סאטמר וגם ראשי שאר החסידויות הכריזו חרם על מי שמשתתף בכינוסי תועבה כאלה. אסרו להשתדך עם משפחתו. בחורים ובחורות נזרקו מהבית, נושלו מהירושה. שידוכים בוטלו. זוגות התגרשו.
חשבתי שזה נגמר, אמרתי לו. שמחה סיפר שהחבורה התפרקה מזמן, חלק חזרו בתשובה שלמה לתוך חסידות סאטמר וכלליה, חלק נטשו. עזבו את הדת, היגרו. חלק נישאו לגויות ולגויים. זה נגמר מזמן, אבל רק עכשיו ההורים שלי גילו. הייתי צריך להבטיח להם שאת לא מהחבּוּרֶה. שאת בחורה דתייה רגילה, מבית טוב. שיגידו תודה שנשארתי דתי, אמר שמחה בכאב. שיגידו תודה שאני מתחתן עם יהודייה.
עכשיו הוא נושם נשימות כבדות במיטה לידי, איש עייף ומבולבל. אני מחפשת קשר בינו ובין שמחה הצעיר, האמיץ, המרדן, שהתקשר אלי באמצע הלילה, ולא מוצאת.
לפני זמן‑מה ראיתי סרט תיעודי שעסק ב"אנוסים" החרדים, כך הם באמת קוראים לעצמם פה. נדמה לי שבני החבּוּרֶה של שמחה בזמנו היו קצת יותר רציניים, התעניינו יותר בפילוסופיה ובספרות מאשר במאכלים ובמין, אבל מי אני שאשפוט.
אני מקשיבה לנשימותיו וקוראת בשקט במחשב הנייד את המסמך ששלח לי רפי. אני קוראת על הרחובות הנקיים והריקים של ברצלונה במאה ה‑14 , על מערכת הניקוז והביוב שהניחו הרומאים מאות שנים קודם לכן, והמשיכה לתפקד. השווקים היו מלאים, החקלאים שנותרו בחיים אחרי המגפה עיבדו רק את קרקעות העידית, ואדמות הזיבורית נזנחו באין ביקוש לתוצרת. מעט מאוד עניים שוטטו בעיר. רובם מתו ברעב ובמגפה, ואני מבינה: העושר מקנה ביטחון וחיים לבעליו, לא חשוב באיזו תקופה מדובר ומה טיב הקטסטרופה התורנית.
האור שבוקע מהמחשב הנייד מפריע לשמחה והוא פוקח עיניים. אני סוגרת את המחשב מיד. אמשיך לקרוא מחר.
בקרוב לא נפריע זה לזה. אפסיק לישון לידו ואעבור לחדר אחר.
שמחה הלך לאיבוד בפעם הראשונה ביום שהודיעו בחדשות על קבוצת צליינים מקוריאה שביקרה בארץ. קבוצת הצליינים נדבקה והדביקה, כך התברר, ובבת אחת נכנסה המדינה לכוננות מגפה עולמית. חוץ משמחה, שלא נכנס לשום כוננות. הוא חי בעולם שאין בו מגפה, ואין בו זיכרון. הבנתי את זה רק ביום ההוא של הצליינים, שבו הוא לא זכר שטויוטה פריוס כסופה, שהוא אוהב מאוד, ממתינה לו בחניון המשרד שלו, ולכן הוא הלך לתחנת האוטובוס וחיכה בה שעתיים בלי לעלות על שום אוטובוס. אחר כך הוא כן עלה לאוטובוס ונסע בו עד התחנה האחרונה. אוחיון הנהג שם לב לנוסע שלא ירד ופנה אליו. הוא דיבר איתי ביידיש, אמר אחר כך אוחיון לממונים עליו, אז קראתי לגולדברגר. זה היה בחניון תלפיות, אוחיון וגולדברגר ניגשו אליו שניהם. בעדינות שאל אותו גולדברגר לשמו, ביידיש, וביקש לראות את כרטיס הנסיעה, שלא היה לו כמובן, ואת תעודת הזהות. שמחה, לא לגמרי מבין את בקשתם, הוציא מהכיס טלפון נייד והם נשמו לרווחה ולחצו על "בית".
עד שהטלפון צלצל לא חשבתי שקרה משהו מיוחד. התעלמתי מסימנים מקדימים. הוא התחיל לשכוח דברים. אבדו לו מילים. שמחֶה, הייתי קוראת לו כשהתנתק לפעמים. שמחה. אתה איתי?
כשהתנער והביט בי, כאילו שב מארץ רחוקה, הייתי אומרת לעצמי שזה קורה, אנשים מרחפים לפעמים.
את אשתו? שאל מישהו מעברו השני של הקו. בעלך נמצא פה במוסך של אגד, נראה קצת מבולבל. את רוצה לבוא לקחת אותו?
מה הוא עושה שם? הוא לא נסע באוטובוס כבר שנים. נבהלתי. תנו לי לדבר איתו.
הוא לא מסכים לדבר, הם התנצלו.
אחר כך למדתי להבין ששמחה פשוט מפחד עכשיו מהטלפון החכם. שאין לו מושג מה לעשות בו.
חכו, אני באה לאסוף אותו, אמרתי. התקשרתי לילדים מהדרך: קרה משהו לאבא, הוא כנראה לא מרגיש כל כך טוב.
שמחה לא נראה כמו שמחה, משקפיו תלויים ברפיון על אפו, שערו פרוע. הוא נראה רע, מיוזע ונבוך. שתקנו כל הדרך הביתה. ליד הדלת חיכתה גילי עם התאומים הקטנים. אמא, מה הסיפור? אין לי מושג, עניתי, ושאלתי את שמחה אם הוא רוצה להתקלח. הוא לא רצה ואני לא התווכחתי. עזרתי לו להסיר את נעליו וסגרתי את דלת חדר השינה. בינתיים הגיע גם נועם, ושלושתנו ישבנו בסלון, שותים כוס תה שגילי הכינה. התאומים שיחקו בפינה ולא הפריעו.
כמה זמן זה נמשך? שאל נועם. כמה שבועות, הודיתי. דברים קטנים כאלה שהוא שוכח, או לא שם לב. אבל לא עד כדי כך. לא בלבול ברמה הזו.
ויידיש, ציינה גילי, לא מופתעת בכלל. את יודעת כמה פעמים הוא ענה לי לטלפון ביידיש?
בטח שאני יודעת. במו אוזני הרי שמעתי, ולא הסכמתי להודות שזה מוזר.
בואי, תקפיצי אותי למשרד שלו, אמר נועם לאחותו, אמא תשמור על הילדים, ואני אחזיר את הרכב לכאן.
כשגילי ונועם יצאו, קילחתי את הקטנים ואחר כך נשכבתי לידם על השטיח הגדול, כמו שאני אוהבת לעשות. אחרי שני סיפורים שקראתי להם הלכתי למטבח להכין סנדוויצ'ים עם חביתות.
תודה, אמא, אמרה גילי כשחזרה לצמד תאומים נקיים ושבֵעים. נועם והיא דיברו קצת על המגפה בסין, וגילי אמרה שאין מה לדאוג. אין סיכוי שהמגפה תגיע לכאן. אז מה אם הקוריאנים הסתובבו פה קצת. סתם היסטריה.
לפני שכולם הלכו חיבקתי את התאומים חיבוק חזק כאילו ידעתי שזה עומד להיות החיבוק האחרון לשלושת החדשים הקרובים. אולי יותר.
אמא, את חונקת אותם, אמרה גילי. שחררי.
שחררתי. חיממתי מרק לשמחה, אבל כשנכנסתי לחדר שלנו ראיתי שהוא נרדם בבגדיו. הנחתי לו להמשיך לישון והתקשרתי לחזי. נשמע שהוא חיכה לטלפון הזה.
מה קורה רות, שאל.
בעצם, אני זו שרוצה לשאול אותך מה קורה, עניתי. אתה איתו רוב היום.
סיפרתי לו מה קרה. אתם תצטרכו לבדוק את זה, ענה חזי אחרי שתיקה. הוא לא נשמע מופתע. מתברר שכבר כמה שבועות הוא מחפה על שותפו הוותיק, עושה דברים במקומו, ולא מעביר לו תיקים.
כמה זמן את מרגישה שיש בעיה? שאל.
טוב, היום זה היה קיצוני, התנצלתי.
חזי שתק מעברו השני של הטלפון.
הדחקתי, אמרתי לו בסוף. כנראה שממש ממש הדחקתי.
בבית המדרש של בורגוס
(1376)
שלמה היה מוטרד. מוטרד משאלות שלא הצליח לפתור בסוגיה, מוטרד משאלות ומהכרעות שהחיים מעמידים בפניו. אביו החל לצרף אותולאחרונה למסעותיו, כדי שילמד מקרוב את מלאכת גביית המסים מטעם המלך. יבוא יום וכוחי שלי כבר לא יעמוד במסעות הללו, אמר לו אביו. אתה תחליף אותי, ותמלא את מקומי. לצורך המסעות האלה הוא למד לטינית, שפת השטרות, ההסכמים וההתחייבויות.
החלונות הפתוחים בבית המדרש הקטן הכניסו פנימה את מראות הרחוב ואת קולותיו. בחוץ, ברחבה הגדולה של שכונת היהודים בבורגוס, סוחר הכריז על מרכולתו. בפנים שררה המולה שקטה. בלב חדר לא גדול, קירותיו אפורים ורצפתו אבן, ישבה חבורת בחורים צעירים לפני ספרים פתוחים, ספר אחד לכל שניים או שלושה לומדים. את הדפוס ימציאו רק בעוד מאה שנה, וייקח עוד זמן עד שכתבי היד של התנ"ך, המשנה והתלמוד יודפסו, והחזקתם תהיה שווה כמעט לכל נפש. קהילת בורגוס היתה חזקה ויציבה כלכלית, יחסית, גם אחרי המגפה. היו יהודים טובים שממונם התיר להם לרכוש כתבי יד לישיבתו של רב העיר, הרב מאיר אבולעפיה. דור חמישי לרב מאיר אבולעפיה הגדול, הרמ"ה, מחבר הספר יד רמ"ה, פרשן התלמוד ואיש הקבלה, האיש שחלק על הרמב"ם ועורר את זעמם של מעריציו.
שלמה למד את כתבי הרמב"ם וגם את כתבי הרמ"ה החולק עליו. במחלוקת בין השניים לבו של שלמה נטה דווקא לרמב"ם, אבל הוא לא הרבה לדבר על כך עם חבריו. הוא רכן על כתב יד גדול ממדים, מונח על גבי שולחן עץ גדול וישן. לצידו ישבו שניים מחבריו. זר כי יבוא לבית המדרש יזהה מיד על פי לבושו ונעליו שבן עשירים הוא, ושתלמיד חכם הוא. מדי פעם ניגשו אליו בחורים צעירים לשאול אותו שאלה בלימוד. הם העדיפו לשאול אותו, בחיר התלמידים, מאשר להטריח את מורם הקשיש, הרב מאיר אבולעפיה. זה הכלל: אם יש לך שאלה, הראשון שתפנה אליו הוא שלמה הלוי.
אבל שלמה היה מוטרד. הוא אהב להצטרף לאביו במסעותיו, אבל גם ללמוד אהב, ולא היה בטוח למי ולמְה עליו לחוש אחריות רבה יותר ‑ לאביו ולמשפחתו או לתורה הקדושה. לעת עתה לא נדרש להחליט. אולי אף פעם לא יידרש לכך. החברה שהוא חי בה אפשרה את שני הדברים גם יחד, אבל מה ביקשה נפשו שלו?
פניה היפות של יואנה ליוו אותו בכל אשר פנה. מאז נפגשו בסרגוסה הוא כתב לה מכתבים, העתיק שירי משוררים מרומזים, והיא ענתה לו בחן ובטוב טעם. נערה משכילה היתה, והוא שמח על כך מאוד. לא שחייו היו אומללים קודם, הוא ידע היטב עד כמה שפר עליו מזלו להיוולד לאחת המשפחות העשירות בקסטיליה, לא להיות במחסור אפילו יום אחד, לעסוק בתורה ובחוכמה ככל שיחפוץ. האושר שפקד אותו באחרונה הוא אושר חדש: מציאת נפש קרובה. ההבנה שאין זה משנה מה יחליט ‑ אם להמשיך את מלאכת אביו ולהסתופף בחצרות מלך קסטיליה ורוזניו, או להתקדם במעלות התורה והעיון, שבהם חשקה נפשו, ואולי למצוא שילוב מתאים בין השניים ‑ יחליט מה שיחליט, ידע, יואנה תלך איתו. כשותפה, כבת ברית.
הוא הניח למחשבות האלה ושב להתרכז בסוגיה שלפניו. היו בה שאלות שהטרידו אותו, והוא חיפש להן פתרון. רבי אליעזר אומר: הצָלָף מתעשר תמרות, אביונות וקפרס, רבי עקיבא אומר: אינו מתעשר אלא אביונות, מפני שהוא פרי. מה שורש המחלוקת הזו, תהה שלמה. מה הסיבה להבדל בין רבי עקיבא לרבי אליעזר, מדוע טוען רבי אליעזר שכל חלקי הצלף חייבים במעשר ואילו תלמידו רבי עקיבא חולק עליו וחושב שרק האביונות חייבות במעשר. מהן בכלל האביונות הללו? שלמה כבר ראה צלפים בחייו, אולם מעולם לא הביט באחד מקרוב. הוא שיתף את חבריו הלומדים איתו בהתלבטויותיו, והשיחה הערנית שהתפתחה משכה אל השולחן בחור צעיר ולא מוכר, אחד מהתלמידים החדשים.
הצלף הוא צמח חריג, אמר הבחור, שפניו טרם הצמיחו זקן. יש לו לצלף חלקים שונים, כולם נאכלים. כל אחד מהם טעמו אחר. התמרות הן הנצרים הרכים שלו, קפריסין הם הפרחים, והאביונה היא הפרי עצמו. הצלף מחזיק מעמד משנה לשנה, ובכך הוא דומה לעץ. החלקים החיצוניים שלו מתייבשים ונובלים בחורף, ובכך הוא דומה לירק. באביב מעלים שורשיו נצרים, כמו ירק, אך נצרים עולים גם מגזעו המעובה והקצר. ממש כמו עץ.
מצד אחד הוא מתנהג כירק ומצד שני דומה הוא לאילן, חזר שלמה על דבריו של התלמיד החדש. לכן לפי רבי אליעזר יש להפריש תרומות ומעשרות מכל חלקיו, כירק, ולפי רבי עקיבא התרומות והמעשרות הן רק מהפירות שלו, כמו פרי. המציאות שלו מורכבת, הוסיף שלמה, מהורהר, לכן תלוי איזה חלק מתוכה אתה מחשיב יותר.
נרגש מעט נוכח ההתעניינות שגילה בו בחיר התלמידים, הוסיף התלמיד החדש שיין קפריסין, המוזכר במשנה על פיטום הקטורת, מיוצר מכפתורי פרח הצלף.
תודה לך, ידידי, הארת את עיני, אמר לו שלמה. אני מבין שהגעת לבורגוס רק לאחרונה, אינך מכאן. ספר לנו מהיכן אתה ומה שמך.
יהושע שמי, אמר הבחור, והגעתי לכאן מהכפר לורקה. נפשי חשקה בתורה.
והלוא יש ישיבה קרובה יותר ללורקה, בטודלה. מדוע הרחקת עד לבורגוס? שאל שלמה.
רציתי ללמוד אצל הרב אבולעפיה דווקא, ששמו, כידוע, הולך לפניו. מלבד זאת ‑ ליבי נוטה לחוכמת הקבלה.
שלמה התבונן בנער: ובקיאותך בצמחים, מנין?
בבוא הזמן אהיה רופא, ענה יהושע. הרוצה להיות רופא חייב להיות בקיא בכל אלה. סבתי היתה בקיאה בעשבים ובצמחים, וממנה למדתי.
שלמה הושיט לבחור הצעיר את ידו: ברוך הבא, יהושע הלורקי. אתה מוזמן ללמוד איתי בכל עת. הוא שמח על התבהרותה של הסוגיה, והלך לפינת החדר כדי להביא משם את כתב היד הענק של מסכת שבת. הנה, חייך שלמה, סיפור יפה על צלף שחביב עלי, וגם אתם בוודאי מכירים אותו, וכעת בזכות ידידנו החדש התבהר לי יותר.
בינתיים התקבצו סביבם תלמידים נוספים, ושמעו איך קורא שלמה את סיפורו של החסיד ממסכת שבת שנפרצה גדר שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת היום.
האיש לא עשה דבר, רק הרהר, אמר שלמה. בשבת, גם הרהורים של חול אסורים. וכיבדתו מעשות דרכיך, כתוב, ממצוא חפצך ודבר דבר. גם דיבורים של אדם עם עצמו שקשורים בחילול שבת אסורים בשבת. אבל לאיש הזה נעשה נס, ומפני שהצטער כל כך על ההרהור האסור קיבל על עצמו שלא לגדר את שדהו לעולם. ההחלטה היתה עלולה לעלות לו במחיר כבד מנשוא ‑ חשבו על חיות הבר שייכנסו פנימה ויעשו שמות בשדה הזה ‑ אבל בזכותה, בזכות ההקרבה שהקריב, זכתה הפרצה בשדהו לגידור מידי שמים ‑ צלף עלה במקום, ולא זו בלבד שחסם את הכניסה לשדה והשלים את הגדר הפרוצה, אלא שהגמרא אומרת שהוא ובני ביתו התפרנסו מהשיח ‑ או שמא מהעץ ‑ הוא חייך ליהושע שהביט בו בהתפעלות ‑ כל ימיהם.
ומה תאמר ‑ שאל אחד התלמידים, מנחם שמו, שהאזין לדבריו של שלמה ‑ אם מחר יקרה לאבא שלי דבר דומה? האם אסור לו לגדר את כרם הענבים שלו?
לא ולא, השיב שלמה. אין סומכים על דברי אגדה, שכחת מה אמר רב האי גאון? אין סומכים עליהם, ואין מקשים מהם. דברי אגדה שונים משמועה הלכתית שיש לקבל אותה. בדברי אגדה כל אחד דורש מה שעולה על לבו.
שלמה המשיך, ובדרכו הנוקבת, השקטה, הפתיע: דברי אגדה, אין סומכים עליהם לפסוק הלכה, אבל אפשר ללמוד מהם. ר' שמואל בן חופני, תלמידו הגדול של רב סעדיה גאון, אמר כי דברי הקדמונים, אם הם סותרים לשכל, אין אנו מחויבים לקבלם. האם סיפורו של הצלף הפלאי שגדל בשדה סותר את השכל?
חבריו שתקו. רק התלמיד החדש, יהושע הלורקי, השיב: לאו דווקא. זרעי הצלף נישאים ברוח. שיחי הצלף גדלים בכל מקום.
שלמה הנהן בהסכמה.
שימו לב, אמר, הגמרא מספרת לנו בפירוש שהאיש היה חסיד, הוא נהג בעצמו מידת חסידות, ואלוהים גמל לו על כך, בדרך טבעית למדי. בעזרת הסיפור הזה מעמידים חכמים בפנינו יעד רוחני נעלה, אבל אפשרי. אם נעמוד בו, האל ישלם לנו כגמולנו.
שלמה האמין בכך. באמת ובתמים האמין. האל נותן שכר לעובדיו הנאמנים, ואם מפיל הוא צרה או יגון על עמו, אין זאת אלא כי עונש הוא, המגיע להם על פי דין. העולם מתנהל בצדק, יש דין ויש דיין. מכוח האמונה הזו הוא חי, פועל, לומד. מכוח האמונה הזו הוא עובד אלוהים.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
