לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-8-
עין כרם, כמו ליפתא, היתה כפר. וגם בה היו אבנים ובתים שפעם גרו בהם ערבים, ומעיין, אבל אדוני השופט וכבוד הסוציאליים, כשאתם קוראים את המכתב שלי תבינו שפה כל הדמיון נגמר: שליפתא זה "ישן" ועין כרם זה "עתיק". שלעין כרם באים ציירים ואמנים שמחפשים אווירה ולליפתא רק נרקומנים או משוגעים יורדים כדי לנשום אוויר. גם הבית של סבתא מלכה וסבא יעקב היה עשוי מאותן האבנים שהיו בעין כרם. אבל בעין כרם הן היו לבנות ומסותתות, ובליפתא אי־אפשר היה להשעין עליהן גב או בטן. אפילו המעיין בעין כרם היה מנומס ומסודר, ויכולתם לקחת ממנו בצורה מסודרת מים קדושים ולמלא בהם בקבוקים ואז להמשיך לכנסייה של אלישבע. בליפתא המעיין רוב הזמן היה ירוק ומלוכלך ומלא בדלי סיגריות.
הבית של נעמה ואייל בעין כרם, שהרווחה סידרו לי, היה ענקי. נעמה פתחה לי את הדלת, לחצה לי את היד והכניסה אותי ואת העוסית. לא אותה אחת עם התינוק. עוסית אחרת, צעירה, שנראה שהיא גם רוצה להיות בסיכון כדי לגור שם.
עד אז לא ראיתי אף פעם בית כל כך יפה וכל כך גדול. כל מקום ששלחתי אליו עיניים היה מסודר מאוד והיה בו כד או ציור, כאילו זה פשע להשאיר סתם קיר לבן.
באמצע הסלון היתה רצפת זכוכית ומתחתיה היו אבנים עתיקות שרק כשהסתכלתם מקרוב הבנתם שזה לא סתם אבנים אלא משהו עם צורה. נעמה, אחרי שנפרדה מהעוסית הקנאית, עשתה לי סיבוב בבית ואמרה שרשות העתיקות בעצמה שמה את הרצפה השקופה הזאת, כי כששיפצו את הבית, הם גילו פה מקווה מימי בית שני והם לא רצו להרוס אותו. לפעמים אפילו תיירים דופקים להם בדלת ומבקשים לראות את המקווה הזה. הם גם מצאו פה כמה כדים עתיקים שהיום נמצאים במוזיאון ישראל.
חשבתי על סבא וסבתא שאם הם היו מוצאים עתיקות, הדבר האחרון שהיו עושים זה ללכת לרשות העתיקות ולמוזיאון. בטוח הם היו שולחים אותי לגבול עם ירדן כדי למכור את זה לאיזה בדואי. נעמה היתה נחמדה מדי ולא ידעה מה לעשות עם הידיים שלה. היה לה חיוך שהיה יותר גדול מהפרצוף שלה וארבע או חמש פעמים שאלה בת כמה אני וכשאמרתי "שבע־עשרה", נראה שהיא לא מאמינה.
את בעלה, אייל, לא ראיתי מיד. רק אחר כך, כשעלינו לקומה השנייה של הבית, גיליתי אותו: נראה כאילו הוא צמח מתוך הכד שמאחוריו. הוא היה גבר קטן, וכמו הידיים של אשתו, העיניים שלו זזו בלי להפסיק ובלי להישאר רגע במקום אחד.
שלוש קומות של בית היו שם סך הכול, וכולן מלאות כדים וקישוטים. אבל זה לא הספיק להם. הם רצו לרהט אותו ביתומה, למרות שבקושי תפסתי מקום. חיות לא היו שם, אבל תסמכו עלי שתוך רגע ורבע כל החתולים של עין כרם הגיעו לחצר היפה שלהם, שכמו בליפתא גם בה גדלה תאנה, אבל היא גדלה יפה ומסודר, לא כמו התאנה של סבתא שהשורשים שלה הרימו לנו את הבלטות. בחצר היתה גינה, ובה לכל ירק היה שלט עם השם המנוקד, כאילו שמישהו צריך לקרוא את זה. הירקות נראו עייפים ולא מרוצים למרות כל השלטים. נעמה אמרה שיש לה ידיים ירוקות, אבל אני מיד ראיתי שהיא משקה יותר מדי.
בחדר שהם קראו לו המרתף, כאילו היינו באיזו אגדה של האחים גרים, היו בקבוקים מסודרים יפה־יפה, והיו עליהם תוויות בכל מיני שפות. היו שם לפחות עשרה פותחנים ואחד היה בצבע זהב. ודווקא שם, אחרי כל השנים האלה אצל סבתא וסבא, שבכלל לא יכולתי להסתכל על בקבוק, דווקא שם, כשלא הציקו לי כמו שתמיד הציקו לי לפני — התחלתי לשתות. כשהם יצאו מהבית, הייתי בוחרת את הבקבוק שנראה הכי יקר, מחככת אותו בקיר האבן המסויד, קורעת ממנו את הפקק וגומרת לו על הצורה.
זה היה קל. כי אייל ונעמה לא הכריחו אותי ללכת לבית הספר. הם האמינו ב"חינוך פתוח". רוב הזמן לא הציקו לי — לאייל היה סטודיו בכרם שמתחת לעין כרם ונעמה היתה בקליניקה שלה שהיתה צמודה מצד אחד לבית ומצד שני נדבקה לגינת הירקות האומללים שלה. גם על הקליניקה שלה היא הסבירה לי בקול טיפולי. "פעם גידלו שם עיזים, כן, ממש בתוך החדר עצמו, והמדרגה הזאת פה באמצע היא כדי שהעיזים לא יצליחו לטפס אל הגג," אמרה, ואני שתקתי ולא סיפרתי על ליפתא ועל הטריק הזה שנמצא גם שם כדי שהעיזים לא יתאבדו. המילה האחרונה שהייתי צריכה לומר זה "להתאבד", כי בטח נעמה היתה נדבקת אלי ושואלת למה בחרתי דווקא במילה הזאת ומכוונת אותי ישר לספה הירוקה שעליה המטופלים שלה שכבו וקישקשו על עצמם.
כי גם אותי היא ניסתה להשכיב, והיתה בהלם מזה שלא הצליחה לגרום לי לשכב ישרה לגמרי. כל הזמן הידיים שלי היו על הפנים שלי. זה שיגע אותה. היא רצתה שאני אתיישר, שאַראֶה את הפנים שלי, שאעצום את העיניים בזמן שהיא מסתכלת עלי! זה נראה לכם הגיוני, אדוני השופט וכבוד הסוציאליים? אתם יכולים לעצום עיניים כשזר מסתכל עליכם? אפילו ישמעאל האמיץ נבהל כשקוויקווג הסתכל עליו. לא יכולתי לספר לנעמה על מובי דיק. עניין אותה רק שאזכר בדבר אחד טוב שהיה לי בחיים, כי אני נורא־נורא כועסת, רואים את זה לפי הידיים. ברור שאני מאוד כועסת. והיא לא שופטת אותי בכלל, כמובן. אי־אפשר היה להסביר לה שאני לא כועסת. שהידיים שלי שומרות על הפנים ושאסור לשכב ככה בלי לזוז, כי אם אתם זוכרים, סיפרתי לכם שאצל סבתא מלכה היה צריך לזוז כל הזמן כדי שלאף אחד לא יהיה רעיונות מה לעשות איתי ולאן לשלוח אותי. לא היה טעם להסביר. גם ככה הבית בעין כרם היה אומנה. עד שהיתומה הבאה תגיע. פתרון זמני כמו כל הפתרונות שסידרו לי.
התחלתי לרדת למרתף עוד ועוד. התגעגעתי לליר. ועכשיו, לא כמו פעם, היה לי קשה לדמיין אותו בתוך הבית הגדול הזה. רק אחרי חצי בקבוק הייתי מצליחה לזמן אותו. את הפנים שלו לא ראיתי, כמובן, אבל הוא שם את הראש שלי על החזה שלו, חיבק אותי חזק־חזק ואמר לי לא לדאוג. הוא תכף, תכף בא לקחת אותי.
ואחרי זה הייתי מוכרחה לשתות עוד חצי בקבוק כדי למחוק את ליר עד לפעם הבאה, כי אי־אפשר היה לסבול את הגעגועים האלה שהתפשטו לי בגוף.
איזה בוקר אחד, אחרי שהם יצאו מהבית, ירדתי כמו תמיד למרתף. הפעם בחרתי בקבוק בצבע אדום. הוא היה מושלם כל כך. המילים השקרניות שהיו עליו נכנסו לי לעיניים: מיושן, אלון, גוף מלא, פירותי, מזכיר טעמים של, בשל, טרואר. העברתי אותו על הפנים שלי והחלטתי שאני המלכה של המרתף.
ואז — הדלת נפתחה.
הבעל של נעמה בא ישר אלי. עם כוס קפה ביד אחת וביד השנייה סיגריה של חשיש.
הם סיכמו ביניהם לא לעשן לידי, שמעתי אותם ערב אחד. חשבו שאחרי כל מה שעברתי, חתיכת חשיש זה מה שיגרום לי להתדרדר.
לאייל בכלל לא היתה הפתעה על הפנים. "ככה שותים לבד, אביטל?" הוא שאל. לא עניתי. מה יש לי לענות. רק חיכיתי והחזקתי את הבקבוק חזק־חזק למקרה שירצה להחטיף לי. אבל הוא לא החטיף. הוא שם את הכוס קפה שלו בצד, תלה את הסיגריה שלו בפה שלי, בעדינות, והוציא מהכיס פותחן בקבוקים. הוא לקח גביע ממדף שבכלל לא שמתי לב שהוא תלוי שם ומזג לנו.
"זה הסוד הקטן שלנו."
יצא לי אוויר כזה מהפה, כי חשבתי שאולי סתם דאגתי, אבל אז, אז הוא הכניס את היד שלו ישר לתוך השיער שלי. "את נכנסת לי ללב. אישה טובה נעמה, אבל לפעמים היא מסתכלת על החיים רק בצד אחד, את לא חושבת?" אמרתי, "בצד של הספה," והתחלתי לצחקק, בטח מהעשן של החשיש שעף ישר אלי. הוא מזג לי עוד ועוד, וכשכל החדר היה בצבע אדום וכבר לא ידעתי מה יין ומה השיער שלי, ידעתי שנגמר הזמן הטוב של אביטל וששוב הגיע הזמן של הייאוש. ליר כבר לא הופיע, וברגע שליר לא היה — העניינים רק הלכו ונהיו רעים.
אחרי זה, אייל נשאר בבית כל הזמן. הוא רצה לדעת עם כמה גברים הייתי ותמיד מזג לי עוד אלכוהול והאצבעות שלו שוטטו בכל מקום. בקליניקה שכבתי על הספה. וכשעוד הפעם נעמה עשתה את הקול הרך והשקרני שלה, צעקתי ששום דבר חיובי אי־אפשר למצוא בבית קברות לאגזוזים. שסבא שלי ניקה רחובות במטאטא, לא בשרביט של קוסמים. "את כועסת," היא אמרה, "יופי, פשוט תוציאי את כל מה שאת כועסת." זה כל מה שהיא ידעה לומר, שאני כועסת. הסתכלתי עליה והבנתי למה היא לא הצליחה להיות בהיריון. שום דבר לא נכנס אליה. שום דבר לא היה יכול להיכנס אליה. היא היתה אטומה, כמו התחתית של ליפתא. היא לא ראתה את בעלה. לא ראתה את האצבעות שלו. את הסימנים שהיו בכל מקום. איך אישה כזאת תצליח לסחוב על עצמה עוד יצור.
מתישהו היא התחילה להתעצבן ולהתנהג אלי רע. שאלה אם אני יודעת כמה כסף אנשים משלמים על מה שהיא נותנת לי פה בחינם. אנשים, אמרה, באים לפה במיוחד מכל הארץ כדי לשכב על הספה הזאת ולפתור בעיות עם עצמם. ארבע מאות שקל לשעה הם משלמים. גם אני צריכה להתמסר. היא יכולה לעזור לי. אין דבר שאי־אפשר לפתור.
ואולי רק בגלל זה, רק בגלל הביטחון שלה, שכל מה שהיא רוצה יקרה, הלכתי ליד בעלה ופיזרתי שיער. רק בגלל המילות שקר שלה פתחתי את הרוכסן שלו ישר על הרצפת זכוכית שלהם, והוא היה מבוהל, כי הפעם לא היה שום יין יקר שיסתיר כמה שהוא מכוער.
תקשיבו, לפני שאתם עושים ככה עם הפרצוף שלכם, לפני שאתם חוזרים לגזר דין שלכם: אני אומרת לכם שעשיתי את זה רק בגלל שהם היו שקרנים. גם הספרים היו שקרנים. אוהו כמה ששיקרו, אבל לספרים היה מותר. מי שכתב את הספרים ידע שהוא משקר. וגם מי שקרא אותם ידע שהם משקרים. אבל נעמה לא ידעה שהיא משקרת. היא לא חשבה שהיא משקרת. שנאתי אותה על זה שלא ראתה את בעלה כמו שהוא. לא לראות יותר גרוע משקר.
אז לא ברחתי מבעלה כשהוא שם את הידיים הלחות שלו שהשאירו סימנים של קרמיקה בכל מקום, לא ברחתי כשהוא שם אותן על הכתף ואחר כך דחף את הראש שלי למטה. הפעם עפתי משם, בלי ששום עוס או עוסית נכנסו לתמונה. החיובית השתוללה מולי. היא לא הצליחה למצוא שום דבר חיובי בזה שבעלה נהנה כמה דקות ואני יודעת את זה כי אחרי שטרקו מאחורַי את דלת הכניסה הגדולה שלהם, שמעתי חפצים מתרסקים.
הייתי כבר בת שבע־עשרה כשמצאתי את עצמי אחרי הסתובבויות ברחוב, ובכיכר ציון, בקֵדמָה, ואני לא יודעת איך הייתי גומרת, עם כל הגמירות שהלכו שם, זונה צעירה או זונה זקנה כמו תמרה, אם לא הייתי רואה פתאום, אחרי שנתיים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה ואחרי שבגללו עפתי מהבית, את ישו בכבודו ובעצמו.
-9-
אני לא יודעת אם הבנתם את זה עד עכשיו, אבל במנזר פה, במרימ'ס, יש תוכנית מסודרת לכל הזונות שבאות לפה. יש פה תפילות ושיעורים. עזרה לאומללות וכמובן שיעורים בסריגה ובתפירה. אף פעם לא הבנתי למה במנזר שעל השער שלו יש ציור של מישהו שנלחם בדרקון, צריך לתפור ולסרוג. למה זה טוב? כאילו מסרגות וצמר יכולים להוציא את הזונה מהבנאדם יותר מעבודה בגינה?
חושך עכשיו, וכל העולם ישן. הר הזיתים ישן והר המוות ישן. אפילו מרים שעומדת בצומת של הוויה דולורוזה ומסתכלת כל היום על הבן שלה לפני שהוא הולך למות, אפילו היא ישנה עכשיו עד שמחר יגיע יום חדש והיא תאבד את הבן שלה עוד הפעם. גם הבנות כאן בתוך שינה עמוקה, חוץ ממי שלא מתאפקת וברחה מפה לאיזה לילה בחוץ, כי כמו שתמרה לימדה אותי, גבר זה כמו מחלת ילדות שנשארת לך כל החיים בדם ולא חשוב מה יקרה וכמה ינסו להוציא אותו, ברגע שהרחת אותו הוא נשאר אצלך לנצח.
באמת שאין לי הרבה חשק עכשיו לספר על קדמה, למרות שהנה, אני רואה איך העיניים שלכם נדלקות. דברים כאלו יכולים לעשות לי הנחה במשפט. אם הייתי איבון, זה הדבר הראשון שהייתי אומרת לכם, אדוני השופט. איבון הרי לא הפסיקה ליילל על המצב שלה ועל המשפחה שלה ועל זה שאבא שלה לא התייחס אליה כי עבד עד מאוחר באבטחה של איזה חניון עלוב ושלא שילמו לה על יותר מחוג אחד. רק בגלל זה הרי עתליה סבלה אותה ואמרה שהיא גיבורה אמיתית ושהלב שלה נמצא במקום הנכון וכל השטויות שהיא תמיד אמרה. אבל למה אני עוד הפעם מדברת על מה שקרה יותר מאוחר ועל אנשים שפגשתי מאוחר יותר. אז אני חייבת להיצמד לסיפור, צעד־צעד, כי אתם והפרוטוקולים המסודרים שלכם פשוט תשתגעו.
קדמה, כמו כל השמות השקרנים והמילים השקרניות בעולם לא הקדימה שום דבר. הייתי צריכה לדעת שזה המזל שלי: בליפתא ראינו רק את התחת של מד"א כדי שיהיה לנו ברור שגם אם נמות, לא ניכנס מקדימה, ובשביל להגיע לספרייה של תקוותנו טיפסתי על המרזב, מאחורה, ובאנג'ל הייתי גונבת לחם חם מאחורי המשאיות, בחניה, לפני שיצאו לאילת. שמות. שקרנים אחד־אחד.
אותו הדבר עם קדמה, שהיתה מסעדה ברחוב הנביאים, מאחורי תחנת אוטובוס.
מה שמשך לי את העיניים אחרי שסילקו אותי מהארמון ההוא בעין כרם וגרם לי להיכנס ולשאול אם מחפשים עובדת, היה הספות הלבנות שהיו שמה. הרי אחרי עין כרם כל הזמן היה לי חושך בעיניים: כיכר ציון, החורים של נחלת שבעה, כל הסרסורים שרצו שייתקעו בי תמורת סמים, אבל רציתי אור חזק ולבן שיישפך על כל החורים ויוציא משם את כל הזבל. כל הזמן חלמתי על פנס ענקי שבלילה מגיע לכל המקומות החשוכים והרטובים של ירושלים וכולם יוצאים מהחורים. חלמתי על מחלבה ענקית שמרססת על הכול חלב. חלב לבן, שמן, עם המון קרום.
בקדמה היו מנורות, או בעצם נברשות ענקיות ומפוארות שרק עכשיו, אחרי שראיתי כמה וכמה מנורות, רק עכשיו אני יודעת עד כמה שהן מכוערות.
הבוס של מסעדת קדמה קיבל אותי מיד לעבודה. לא הציק. לא שאל איפה אני ישנה ואיפה אני גרה. עניין אותו רק שלא ייפלו מגשים על הלקוחות ושאקשיב לתמרה, אחראית המשמרת.
בהתחלה הסתדרתי לי באיזה חור שהיה בתוך כוך קרוב למסעדה, אבל אז, יום אחד, גיליתי בקצה המסעדה דלת — אחורית כמובן — שהובילה מהמסעדה לבית בבניין רקוב ושחור מרוב נזילות מהמרזב החלוד. הדלת שחיברה בין המסעדה לבניין תמיד היתה פתוחה, כנראה בגלל שאף אחד לא חשב שמישהו ייכנס משם. הבית היה גדול מאוד והיו בו שבעה או שמונה חדרים. החדר הכי קיצוני היה זה שנכנסתי אליו דרך הדלת של המסעדה, כנראה התחוללה בו פעם שריפה כי הוא היה מוזנח ושחור מרוב פיח. לידו היה חדר ובו ארונות עם שמלות, חלוקים ותחתונים שהיה בהם יותר אוויר מבד. לקחתי ערימת חלוקים ואירגנתי לי מקום לישון בחדר השחור.
וככה הייתי מתגנבת לבניין אחרי כל יום עבודה במסעדה. הצלחתי לסלק לי איזה בקבוק — זאת היתה התקופה של הוויסקי — וכשבחורות עברו בחדרים, הרחתי את ריח הגברים עליהן. הן חיכו לגברים בחדרים האחרים, וכדי לא לשמוע אותם הייתי שותה עוד מהוויסקי.
בכל אופן, ככה עברו עלי כמה שבועות עד שתמרה תפסה אותי יוצאת דרך הדלת האחורית. היא היתה אישה בלי גיל, תמרה. תמיד היתה מתכופפת מעל הלקוחות, כשהחזה שלה נמצא ישר מעל האף שלהם. כאילו הזמינו פטמות ברוטב חרדל.
היא חיכתה לי בחדר כשנכנסתי אליו — הבנתי שהיא יצאה מן המסעדה והגיעה אליו מקדימה. עשתה את הסיבוב ונכנסה אליו דרך הבניין. ואחרי שתפסה אותי, היא סימנה לי שאשב וחקרה אותי אם ישנתי כל הזמן הזה בחדר הזה. אמרה שאם משה הבוס ישמע על זה, חיי — ככה אמרה — נתונים בסכנה. משה אדם רציני מאוד, ואם הוא יפנה למשטרה זה יהיה מאוד לא כדאי ומאוד לא משתלם. במשטרה ירצו לדעת דברים. איזה מין דברים? אני מיד אגיד לך, היא המשיכה, כמו, למשל, מאיפה את באת. ומי המשפחה שלך, כאלה דברים, אני יודעת מי את, אביטל.
אין מה להגיד. הכלבה ידעה להריח אותי טוב־טוב, במיוחד כשהריח שלי היה כמעט מאה אחוז ויסקי.
וחוץ מזה, אמרה תמרה, האם את בכלל מודעת לגודל השעה והמקום? אנשים מיוחדים וחשובים מאוד באים לפה. מקבלים טיפול בטופ שבטופ. מה הם יחשבו, אם יראו מישהי יוצאת מהמקלחת כמו גנבת בלילה?
מי שהיה שומע את תמרה, היה חושב שמדובר במקום שמארח איזה כנס לימודי של האוניברסיטה, ולא בבית זונות בהקמה.
"אז עכשיו, בשביל שתוכלי לחיות ולישון טוב־טוב, תראי איך תמרה מסדרת אותך," היא אמרה ולקחה אותי ישר למשרד של הבוס שנמצא בתוך המסעדה.
"מה אתה אומר, משה?" היא אמרה, ולעסה את השם שלו כאילו היא מנשקת אותו.
"על הילדה הזאת?" הוא נהם, "היא תינוקת."
"איזה תינוקת? תראה, רק תראה את השיער שלה," תמרה משכה את הקליפס, וכל השיער שלי שגדל בינתיים התפזר בחדר. משה פתח את העיניים שלו ואמר, "אכן, יש אמת בדברייך, תמרה. אני סומך עלייך." אחר כך הבנתי ששניהם תמיד מדברים ככה, כאילו יצאו מבית כנסת, זה הזכיר לי קצת את שאול, רק ששאול באמת היה יוצא מבית כנסת חצי מהזמן שלו.
תמרה לקחה אותי משם ולא הפסיקה לברבר, "רואים שאת מעוטת יכולת, אביטל, אבל תראי, תראי כמה כסף את הולכת להרוויח. כולנו, כולנו נרוויח! עם שיער כזה ופנים כאלה, איך לא הציעו לך דוגמנות עד עכשיו? את באה, שנסדר לך חדר?"
לא עניתי "לא" מיד כמו שהייתי צריכה. וזאת היתה הטעות הראשונה. מי שגר ברחוב ולא מחליט מהר, גומר לא טוב, אבל היא בילבלה אותי, תמרה. הרי אף אחד מעולם לא דיבר אלי ככה.
שימו לב: הסרסורים של כיכר ציון היו מטונפים, ואמרו לזיין, לתקוע, לדחוף, להכניס, למצוץ. הייתי רגילה לדיבורים כאלה גם מהזרוע הצבאית סבתא מלכה ומהעבד שלה, קצין המודיעין סבא יעקב. היה להם אוצר מילים מאוד עשיר, כפי שאתם בוודאי זוכרים, אדוני השופט והסוציאליים.
אבל תמרה, היה לה קול כמו בגד משי, כזה שנשפך מעל גוף שטבלו אותו בשמן ואף פעם, אף פעם, היא לא אמרה את המילה זונה. היא גם היתה לבושה תמיד בבגדים לבנים. בדרך כלל, בשמלה לבנה וארוכה. והיו לה כפפות לבנות, והיא אמרה שאנחנו צריכות להבין בנפש של הגבר, כי יש גברים עם נפש מאוד עמוקה. לכן כנראה לפעמים היא היתה קופצת ראש לתוך נפש של איזה גבר שעבר ליד החדר שלי, והיתה חוזרת משם עם כל מיני משפטים מוזרים כמו "כל גבר, אביטל, מחפש את האם הקדומה שלו. ואם רק נדע לתת לו אותה, הוא יעריך אותנו מאוד."
לכל מה שהלך בבניין שמאחורי קדמה — לזיונים, לקשירות, לשתי זונות שעבדו בכל משמרת — היא קראה "מעשי אהבה" ו"מערכת יחסים". אם עיוור היה עובר במקום ושומע את תמרה, הוא בטוח היה חושב שהגיע למפעל מיצים ולא לבית שמייצר זרע. אבל לא יכולתי להפסיק להקשיב לה. שלא כמו נעמה ואייל, היא היתה שקרנית, אבל היא ידעה את זה. היא היתה שקרנית בדיוק כמו הסופרים שתמיד אהבתי לקרוא.
פיפ מ"תקוות גדולות" — הרי ברור שדיקנס שקרן. איך זה שהאסיר הזה זוכר אותו ומחכה לו עד שיגדל? או כמו ג'ודי מ"אבא ארך רגליים" — יתומה שהצליחה לקבל גם מלגה וגם חתן עשיר — מי בכלל יכול להאמין לשטות הזאת? למשל אני: כל כך הרבה עוסים עברו לי מתחת לאף, ואני בקושי זוכרת אחד או שניים מהם, אז שהם יזכרו? ואיך זה, איך זה ששום יתומה בספרים לא ראתה, כמוני, את הפרצוף של סבא וסבתא שלה אלא רק דרך הזכוכית של הערק? שום סיכוי לא היה לי להפוך לגיבורה, אז פעם אחת כששאלתי את תמרה אם אני זונה, היא הזדעזעה מאוד. היא שמה את היד מעל הלב ואמרה לי, לאביטל אוחיון, שכל החיים שלה קראו לה בת של זונה, לי היא אמרה שאין דבר כזה זונה. יש נותני שירותים, היא אמרה, יש ספקים, זונה זה מילה שגברים המציאו, בשביל להרגיש טוב עם עצמם. אני צריכה להאמין לה כי היא לקחה קורסים באוניברסיטה, שדיברו בדיוק על זה, ואנו (כשתמרה היתה עוברת ל"אנו" ידעתי שמתחיל נאום) רק יכולות לזקוף בגאווה את הכתפיים והחזה — ואגב, אביטל, מצער שאת קצת שטחית בתחום הזה, אבל יש כמה גברים שאוהבים את זה — ואנו רק יכולות להתמלא בנחת רבה. אנו יכולות לנצל כל דבר בגוף שלנו ולזכות בהערכה עצומה. כולן יכולות להעניק שירות כזה, יוקרתי, לגברים טובים, ישרי דרך, שרק רוצים להתפרק בשקט ובנחת בלי לפגוע בסביבתם הקרובה ובלי הרבה רעש. את כל הנאומים האלה תמרה היתה נואמת, ותוך כדי מוזגת לי ויסקי שעירבבה עם הרבה מים. היא ידעה מה אני אוהבת.
הגברים שהגיעו לקדמה היו שייכים ל"יוקרה" כמו שז'אן ולז'אן וקוזט היו שייכים למילה הזאת, אבל איכשהו בשבועות הראשונים השיחות איתה עזרו. גילגלתי כסף טוב, טוב באופן יחסי, ושילמתי ממנו לבוס שנתן לי לגור מאחורי המסעדה.
באותם ימים לא קראתי ולא יצאתי לגנוב ספרים. גם ליר לא הופיע לי בחלומות. שכחתי ממנו. אני זוכרת שלפעמים, כשהרמתי ראש מהגבר שהיה מולי, או מאחורי או מתחתי, ונתקלתי בחלון, הייתי רואה כיפה ירוקה שנראתה לי כמו ארמון מהאגדות של אלף לילה ולילה. כן, הייתי כל כך עייפה וכל כך שיכורה, שלא היה אכפת לי מה זה המקום הזה, ואם הוא באמת קיים.
קדמה, המקום האחורי ההוא בנביאים, היה גרוע מכל מה שקדם לו, ואני מתכוונת גם למסעדה וגם לבית זונות. גם למקום שבו מילאו את הבטן וגם למקום שבו מילאו את החשק. מתחת לשיער האדום ולעור הלבן שלי התחיל לגדול לו זומבי. היה דבר אחד טוב בבית של הזרוע וקצין המודיעין שלה: האמת אף פעם לא התחבאה לה בתוך מילים יפות.
וזאת היתה האמת:
הייתי ענייה, ולא "מעוטת יכולת". סבתא לא היתה ענייה גאה, כמו שתמרה לפעמים היתה מדברת על עצמה ועל המשפחה שלה, סיפורים שאם תשאלו אותי היא המציאה, ואתם, שופטים וסוציאליים, בטוח הייתם אוהבים אותם.
בכל אופן, הזרוע הטרוריסטית, סבתא מלכה, היתה חתיכת בהמה שתיינית. היא ידעה את זה וסבא ידע את זה וכל ליפתא ידעו את זה, ואף אחד לא ניסה לנחם אותי שהחיים הם לא כאלה. אפילו לא שאול. החיים היו בדיוק כאלה.
גאווה יפה לא היתה בעוני של סבא וסבתא. הבית ממש לא היה מבהיק מניקיון של פשטות, ציפורים וזחלים וכל מיני ברחשים נכנסו אליו כל היום וכל הלילה, ופעם בשבוע, לפחות, סבתא היתה נעלמת כשהחיות על שתיים מהפרלמנט של סבא היו מגיעות, שיכורות, ואומרות, "איזה יופי, ג'קי, הילדה כאן. שמחה גדולה הלילה."
בקדמה בישלו את הטוב יחד עם הרע, וככה יצא שבתפריטים שלהם היו מאכלים עם שמות מצחיקים כמו תבשיל קוקי סאן ז'אק, שהיה — ואני עדה לזה — בסך הכול חתיכת תרנגולת שהטבח זרק לסיר לא לפני שתקע את האצבע שלו חזק־חזק באף. הוא עשה את זה כל הזמן עד שהתחלתי לחשוב שהנזלת שלו היא חלק מהמתכון.
בקדמה לא תמיד כולם רצו שאמצוץ להם. אבל גם ה"טובים" היו רעים. למשל, הכי קשה היה לי עם הבוהה. הוא רק רצה שאשב מולו.
"עכשיו את מפזרת את השיער," והקול שלו היה שקט שקט וזה הפחיד אותי. הוא אפילו לא רצה שאתפשט. רק שיסתכל עלי במשך עשרים דקות. אסור היה לי לזוז. היו עוד בנות בקדמה — לא זוכרת כמה ולא זוכרת איך קראו להן — אבל כל הגברים רצו אותי. כשאמרתי לתמרה שאני לא רוצה את הבוהה, היא אמרה, "אני לא מבינה אותך, את מעדיפה את הגברים האחרים שרוצים רק לפרוק את עצמם? הוא מאוד שקט. שקט ואיכותי. את לא צריכה לעשות שום כלום, והוא משלם יפה. בלי כניסות ובלי יציאות. שיער כמו שלך... תחשבי שזה כמו שהוא הולך עכשיו למוזיאון, משלם בכניסה ויושב מול ציור של רמברנדט."
מי זה רמברנדט לא ידעתי אז, כמובן. עדיין לא היה שום אחיטוב בחיים שלי, שהוא זה שסיפר לי דברים כאלה. מאוחר יותר. אמרתי לתמרה, "אני מעדיפה למצוץ ולגמור עם זה."
"איך את מדברת?" היא הזדעזעה ושמה יד על הלב, "אחת כמוך, יש לך יכולות, לא כל אחת..."
וככה, כשאני זומבי, התחלתי להבין בתחתית המוח שלי שהכול מעוות פה, שהגיהינום נמצא בהתקפי הזעזוע של תמרה ולא בדפיקות שהלכו שם. הבנתי שעדיף לעשות משהו רע ומגעיל ולדעת שהוא רע ומגעיל, רק בשביל התקווה שיום אחד זה ייפסק: כשאת עושה משהו רע ומגעיל ומוכרחה לחשוב שזה טוב — זה הגיהינום, ושאף אחד לא יבלבל לך את המוח.
אז אולי בגלל זה הצלחתי פעם אחת להפסיק להיות זומבי לכמה שעות, להרים עיניים מכל הגברים שהיו באים לדפיקה ושמים לי את השטרות בתוך השיער שלי, ופתאום, אחרי שנתיים מאז שבגללו בעצם ברחתי מהבית — ראיתי אותו, את ישו, עומד ליד הכיפה של הארמון הירוק.
ישו, ישו של ליפתא, הסתכל עלי וראיתי שרצה לברוח ממני כמו שעשה אז, אבל כנראה גם בשבילו זה היה יותר מדי, לראות אותי ככה, עם השפתיים והשיער והשמלה — פתאום שמתי לב למה לבשתי. ישו סימן לי עם היד, עבר את הכביש, ואני פשוט הלכתי אחריו בלי שיגיד לי מילה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
