בשבת השחורה של 7 באוקטובר, רק ב-20:00 ראתה ליאת רוזן-רפאל את יובל, בתה הבכורה, יוצאת מהמכונית של אביה, צביקה, וצועדת על שתי רגליה לחדר המיון בבית החולים מאיר. אביה היה זה שנסע לתחנת המשטרה באופקים והחזיר למרכז שתיים משורדות הנובה שהצליחו לצאת בשלום מהמיגונית שבה התחבאו, שעות ארוכות, מתחת לגופות של נרצחים. ליאת נתנה מבט אחד ביובל והרגישה שיד אלוהים נגעה בשתיהן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"יובלי נבטה ברחמי כשהייתי בת 24", היא מסיטה לאחור את שיערה כדי שלא יפריע לה להפליג על גלי הנוסטלגיה. "לא תיכננתי להרות בגיל כל כך צעיר, אבל הייתי בשלה לאימהות ונתתי לה את כל כולי. בגיל שבעה חודשים היא כבר אמרה שתי מילים, 'אדו' שזה כדור ו'אבא'. כל מי ששומע את זה בטוח שאני משקרת או סתם מגזימה, אבל יש לי את זה מצולם. ובגיל עשרה חודשים היא שרה את השיר הראשון שלה, 'פיל פילון אפו ארוך', יש לי הקלטה. לא דמיינתי אותה כזמרת, בטח שלא בתור המקום השני באירוויזיון, אבל הבנתי שהילדונת התברכה ביכולת שפתית. בגיל שנה היא כבר דיברה במשפטים שלמים".
במוצאי השבת ההיא, כשעמדה בפתח המיון וראתה את יובל – שבשבילה היא עדיין "תותי" – רצה אליה, הרגישה האם את בטנה מתכווצת. "היום יובל בת 24, כשהייתי בגילה היא כבר הייתה אצלי ברחם, ובלילה ההוא, בגיל 23, יובל נולדה לי מחדש".
איך היא נראתה אחרי ששרדה את הטבח?
"בסדר. היא לא רצתה שאראה אותה שחורה ועם דם, אז בדרך הביתה הם עצרו במושב פדיה, שם היא נולדה. היא התקלחה אצל סבתא שלה, אמא של צביקה, ונתנו לה בגדים, אבל עליי היא לא הצליחה לעבוד. תוך שנייה קלטתי שבתוכה מתחוללת סערה. ומה מקומי בסערה שבוערת בה עכשיו? אני אמא שלה – או אשת מקצוע? מטפלת רגשית, תואר ראשון בפסיכולוגיה מהבינתחומי ותואר שני בפסיכודרמה מסמינר הקיבוצים? לא היה לי זמן להתלבט ולהתחבט, נתתי לעצמי לזרום ופשוט עשיתי את מה שאני יודעת לעשות. זו הייתה הפעם הראשונה שטיפלתי ביובלי כאמא וכאשת טיפול שלגמרי במקרה התמחתה בטראומות".
מה עשית?
"ישבתי מולה, התחלתי לשאול ואיפשרתי לה לדבר ולדבר. זה הדבר הראשון שצריך לעשות במפגש עם שורד כדי שהאירוע לא יתפתח לפוסט-טראומה. עזרתי לה להריץ את האירוע מראשיתו ועד סופו. זה מעבר לצורך לפרוק ולשחרר, אם היא תדע שלאירוע הזה יש התחלה וסוף, הוא לא ייתקע בה ולא יתקע אותה. היא תדע שהיה 'לפני האירוע', ויש 'אחרי', והאירוע הוא רק פרק זמן, והוא נגמר, והנה, עכשיו הכל בסדר. עכשיו את כאן, בבית החולים, ואת מוגנת ושמורה והכל טוב, גם אבא פה ואחותך, ירדני, ואפשר כבר להכניס את החברות?"
מה עושים ניצולי הנובה שהאמהות שלהם לא יודעות שמומלץ לתחום את הזוועה לאירוע של התחלה, אמצע וסוף?
"כולם זקוקים לטיפול. לא כולם, כולנו".
5 צפייה בגלריה
ליאת ויובל באירוויזיון. "רק אחרי שהגענו לבאזל סיפרו לי שזאת הפעם הראשונה שה'אמא של' מצטרפת למשלחת"
(צילום: אור ניר, יוני וולף)
אם לא עקבתם אחרי הלילה הגדול, זה המקום לציין שליאת רוזן-רפאל הייתה חלק מהמשלחת הישראלית של כאן 11 לאירוויזיון. "זכיתי. איזה כיף לי", היא חוגגת. "יובל ביקשה. רק אחרי שהגענו לבאזל סיפרו לי שזאת הפעם הראשונה שה'אמא של' מצטרפת למשלחת והרשיתי לעצמי להטיל ספק, הרי היו זמרים יותר צעירים מיובל שייצגו את ישראל, אבל לא הקמתי ועדת חקירה. היא הייתה מוקפת באנשי המקצוע ואני פקחתי עין ודיברנו דרך העיניים. היו ערבים שהיא חזרה לחדר מותשת ולא רצתה להשתפך כיבדתי את רצונה ולא ניסיתי לדובב".
וכששמעת את שריקות הבוז?
"יובל באה מאוד מוכנה, היא ידעה שזה יקרה, הליווי הביטחוני שקיבלנו היה מדהים, נתנו לה להרגיש הכי בטוחה בעולם. פחד לא היה, בוז היה בשפע, אבל אחרי כל גל של בוז היה גל של 'עם ישראל חי' ודגלים של כחול ולבן. יובל, כדרכה, בוחרת על מה היא מסתכלת. והיא בחרה להסתכל על דגלי ישראל שדירבנו אותה והרימו לה".
בימים אלה יובל בקנדה, עם בן זוגה, ואמא שלה יודעת שבשנה הקרובה בתה הבכורה תהיה מאוד-מאוד עסוקה. "חיים של אמא", היא מתמוגגת. "יש מצב שהיא תיאלץ לגור בחו"ל, זה לא מופרך, ואני צופה לה קריירה גדולה, אבל אני לא מדמיינת את העתיד הרחוק. יותר חשוב לי שהיא תמיד תהיה מדויקת לעצמה ובטוב. כאשת מקצוע, זה מה שהייתי רוצה לחזק בה. כאמא אני רוצה שהטוב שלה תמיד יהיה מול עיניה. ואני מלווה אותה בכל נסיעה, לא משנה לאן ולכמה זמן. אנחנו לא רוצות ולא יכולות להיפרד".
ציפור קטנה לחשה לי באוזן שאתן ישנות כפיות.
"לא תמיד כפיות (צוחקת), אבל תמיד באותו החדר ובאותה המיטה. בשבילנו זה הכי טבעי בעולם. בבית זה לא קורה לנו הרבה, במיוחד לא מאז שהיא נכנסה ל'הכוכב הבא' והכירה שם את עידו מלכה, בן הזוג שלה. בחור מקסים. אני, כאמא שלה, ראיתי את התהליך שהיא עוברת אני מתבוננת בה בפליאה. הילדה שלי היא כבר אישה בעולם, עושה את המסלול שלה. מה יוליד המסלול שלה? הכל. יהיו בו קשיים וכאב ומפלות והצלחות. כי ככה זה בחיים, הכל מהכל".
חודשיים לפני יום הולדתה ה-50, החיוך של האמא הגאה גדול כמו ההישג של בתה. רפאל הוא שם משפחתו של צביקה, הגרוש שלה, שהוא אחיה של רונית רפאל, שהעבירה אותו ואת משפחתו לשלוחה בז'נבה של אימפריית הביוטי שבנתה, כשיובל הייתה בת שש. "צביקה ואני היינו השניים שרצו תיאטרון והולידו זמרת. ועוד איזה".
היא אשקלונית ("אמא עדיין גרה שם") שחלמה להיות שחקנית ובגיל 20, בחופשת השחרור, עקרה לתל אביב. "הייתי בחוג תיאטרון בשכונה, בתיכון למדתי במגמת תיאטרון, אבל לא ניסיתי להתקבל לתיאטרון צה"ל. נדדתי לעיר הגדולה כדי להגשים את החלום. עשיתי אודישן לבית הספר של יורם לוינשטיין ולא התקבלתי, אז נרשמתי למכינה שלו ושם הכרתי את צביקה, שגדול ממני בשלוש שנים. היינו שלושה שותפים לדירה, הוא ועוד בחורה, והיינו חברים טובים. שום דבר רומנטי".
בתום המכינה, צביקה התקבל לבית הספר של לוינשטיין. "אני לא התקבלתי, נרשמתי לבית ספר למשחק בחולון שהיה אז בחיתוליו, ובאמצע הרגשתי שהלימודים לא מספיק מקצועיים אז ויתרתי ועזבתי. בינינו, גם לא הייתי שחקנית מי יודע מה. בדיעבד הבנתי שנמשכתי לתיאטרון מפני שרציתי לטפל בדמויות שבמחזה. נרשמתי לקורס איפור בתל אביב, ורונית, שהכירה אותי בתור החברה הטובה של אחיה צביקה, הזמינה אותי לראיון עבודה בסניף הראשון שלה, במרתף ברחוב ריינס".
והתחלת לעבוד אצלה כקוסמטיקאית?
"לא, בהתחלה עבדתי בקבלה ועם הזמן עברתי לתחום האיפור הקבוע. כיוון שזה עסק משפחתי, המשכתי לשמוע דיווחים על צביקה שבאמצע השנה הראשונה פרש מלימודי המשחק ועבר לחיפה להקים את הסניף השני של רונית. נסעתי לבקר אותו, לדעתי הייתי הראשונה משנינו שעברה מתדר של ידידות לאהבה, לצביקה לקח יותר זמן להבין את מה שהרגיש. שנה אחרי שעבר לחיפה, הוא דפק בדלת שלי בתל אביב ואמר 'אני חושב שאני רוצה שנהיה ביחד'. הפכנו לזוג והתחתנו מהר, מפני שכבר הייתי חלק מהמשפחה".
הם גרו במושב, שם נולדו יובל ואחותה ירדן (22), "עד שרונית פתחה את הסניף בז'נבה ונשלחנו לשם. יובלי הייתה בת חמש וחצי וירדני בת שלוש וחצי. חשבנו שזה יהיה משהו קצר, שתוך פחות משנה נחזור לרעננה, שם ניהלנו סניף של רונית. רשמנו את יובל לכיתה א' בבית ספר יהודי כי רציתי שהיא תלמד עברית, אבל המשהו הקצר התארך לשלוש שנים מהממות. עבדתי בסניף, וצביקה עבד עם מי שהיה אז בעלה של רונית בהקמת בית מלון. גרנו בדירה מהממת ליד אגם".
הספתח בשווייץ, היא מודה, לא היה קל. "הבאנו ליובל מורה פרטית, מפני שבבית הספר היהודי למדו בצרפתית, שפה שלא דיברנו. הקושי העיקרי היה במישור החברתי. מחיי המושב הפתוחים והחמים הן עברו למקום שבו כל אחד ספון בביתו, ואין 'לשחק ברחוב' או 'לקפוץ לחבר'. כל יום אספתי את הבנות אחר הצהריים, ובדרך הביתה הייתי שמה שרית חדד בפול ווליום וקופצת איתן על המיטות כדי לפרוק ולצחוק. ביום של בדידות קיצונית צלצלתי לשגרירות, ותוך דקות קישרו אותנו עם חבר'ה ישראליים. הפכנו למשפחה אחת גדולה, עד היום יובל וירדן בקשר עם ילדים שגדלו איתן בז'נבה וחזרו ארצה".
בחודש השמיני להריונה עם מיכאל (16) חזרה משפחת רפאל לרעננה. "התגעגענו לישראל, ורציתי ללדת בארץ. יובל נכנסה לכיתה ד' שולטת בצרפתית ובאנגלית. ליובל יש קליטה נהדרת, יש לה אוזן. בערבים היא שרה לנו במרפסת. מאז ה'פיל פילון אפו ארוך' לא היה רגע שהיא לא שרה, אבל רק בבית. לא בבית הספר ולא בטקסים".
למה?
"יובל לא הסבירה, היא פשוט סירבה, ויובל מאוד יודעת מה היא רוצה, מאוד דעתנית. צביקה ביקש ממנה מלא פעמים לשיר והיא סירבה, רק בחטיבת הביניים היא נפתחה. וכשזה בא ממנה, ביוזמתה, הקול יצא".
פתאום, לקראת גיל 40, כשהיא שועטת לעבר התואר השני בשאיפה להפוך לפסיכולוגית קלינית, ליאת רוזן-רפאל עברה התקף אפילפטי ראשון, אשפוז, כדורים. "ועד שמוצאים את המינון המדויק", היא מעידה. "החלטתי לדחות את התואר השני, לעשות פאוזה עד שאתאזן. אבל מה לעשות שהדחף ללמוד כבר זרם לי בוורידים? החלטתי שבין לבין אתחיל ללמוד NLP. התמחיתי בטיפול בטראומה, ותת-ההתמחות היא טיפול בטראומה של ילדים. גיליתי עולם".
5 צפייה בגלריה
ליאת רוזן-רפאל. "התמחיתי בטיפול בטראומה, ותת-ההתמחות היא טיפול בטראומה של ילדים. גיליתי עולם"
(צילום: אביגיל עוזי)
בעולמה החדשה לא הכל זהר מיד, ובדרך גם היו גירושים. "היינו עוד זוג מאלה שפתאום, באמצע החיים, מחליטים להיפרד. קורה", היא אומרת. "דאגתי לילדים. פרידה של הורים היא כאב גדול, המשפחה נשברת. התגרשנו, אבל נשארנו קרובים. גרנו בבתים סמוכים והייתה לנו משמורת משותפת כשיובל בדיוק התגייסה. נראה לי ששתי הבנות דומות לי, אבל צביקה יחלוק עליי מאוד. על שלושת הילדים יש ויכוח מי דומה לי ומי לו. בעיניי יובל דומה לסבתא שלי זיכרונה לברכה. מיכאל, אגב, דומה ליובל בילדותה, אבל גם על זה צביקה יחלוק, אז עדיף שאסתום".
אחרי התואר השני והגירושים היא פתחה קליניקה, ובמקביל לטיפולים פרטניים היא מנחה קבוצות פסיכודרמה של בני נוער ובוגרים. הקורס הנוכחי נושא את הכותרת "תורי לאהוב" ולדבריה הוא עוסק ב"פחדים שפוגשים כל אדם, כמו פחד להיפגע ופחד להידחות, והם מסתעפים לעוד מלא פחדים קטנים כמו הפחד שלא מגיע לי. השותפה שלי ואני מלמדות איך להיות בדייט, אנחנו לא שם, זה איך אני מסתכל פנימה, מאתר את הפחד שלי, ואיך אני מתחיל להתמודד איתו ולטפל בו".
תחת ענני אוקטובר הקודרים, שעדיין לא התחילו להתבהר, היא מספרת שאחרי הגירושים הקשר ביניהם כהורים התנהל סביב הילדים. כמו ביקור בבסיס כשיובל שירתה כלוחמת מעברים בירושלים. "לא דאגתי לה מפני שלא הייתי מאוד מודעת למה שהיא עושה", אומרת האם. "רק כשהשתחררה עברתי במקום שהיא עמדה בו וחטפתי הלם".
הוריה של יובל רפאל ליוו אותה לנתב"ג כשהמריאה לטיול הגדול שלה בדרום אמריקה. חצי שנה היא עבדה כדי לחסוך, ובטיול היא הכירה חברות חדשות שהתערבבו עם חברותיה לתיכון. יחד, חמש צעירות שוקקות שמחת חיים, הן ירדו לרקוד בנובה.
האזעקות בבוקר השבת השחורה לא העירו את ליאת רוזן-רפאל מהשינה. "ב-5:00 קמתי לשירותים ועברתי ליד החדר של יובל. ראיתי שהוא ריק, והיה לי רגע של, 'איפה היא?' עד שנזכרתי שהיא נסעה למסיבה שתימשך עד 15:00. לא ידעתי איפה מתקיימת המסיבה, מפני שיובל לא ידעה. המיקום המדויק נשלח בהתראה קצרה. הטילים לא העירו אותי, אבל הטיק-טיק-טיק של הווטסאפ טירטר לי באוזן. על מה כולם מדברים ב-7:00? הדלקתי את הטלוויזיה ולא האמנתי. צילצלתי לצביקה לשאול אותו לאיזו מסיבה יובל נסעה, והוא אמר לי 'אני חושב שכדאי שתבואי לפה'. ניתקתי. מה זאת אומרת 'תבואי לפה?' למה אני צריכה את זה? התקשרתי לירדן, שישנה אצל צביקה והיא בכתה 'אמא בואי'. אמרתי לה 'דקה', הערתי את מיכאל שישן אצלי ונסענו אליו".
מה הרגשת כששמעת את צביקה צועק ליובל "תהיי מתה"?
"לא שמעתי את השיחה, היא התנהלה לפני שהגעתי לצביקה, והוא לא מיהר לספר לי את חומרת המצב, אבל הבטן שלי התהפכה. רציתי לדעת ורציתי לא לדעת. רציתי לשמוע וגם לא הייתי צריכה לשמוע כי בתוכי כבר ידעתי שמשהו קרה. הוא מכניס אותי לחדר של מיכאל, בשביל הפרטיות, ומתחיל להגיד, ואני פשוט רועדת, בוכה ורועדת, וככה מתחיל סיוט שנמשך שמונה שעות.
"סיוט שנמשך שמונה שעות, ואני בוכה ורועדת. הלכתי לגרוע מכל. בכיתי על יובל ואמרתי, 'היא כבר לא תחזור'. ואז חזר הקשר בזכות מלאכים שהצילו 12 פצועים"
"באיזשהו שלב הטלפון של יובל נפל ולא ידענו אם היא עדיין חיה. בדיעבד הבנתי שהניתוק מהטלפון ארך שעה, מבחינתי זה היה נצח. יובל במיגונית, שמענו יריות, אנחנו יודעים שיש עליה גופות והיא נעלמת. צביקה עושה מלא טלפונים, מחפש מישהו שייכנס למיגונית לחפש את יובל ואני יושבת ובוהה בקושמרו. הוא איש הקשר שלי לעולם. ואני עוברת סיוט עם עצמי, לאט לאט אני משתתקת במובן של שיתוק, לא מתפקדת, הולכת לקצה של הפחד".
הלכת במודע לקצה הפחד?
"בעולם הטיפולי שלי לא דוחקים אף רגש, עוברים דרכו. ואני הולכת לגרוע מכל, שיובל לא תחזור. איבדתי את הזמנים, אבל אני זוכרת את עצמי בוכה על יובל שלא חזרה ואומרת 'היא כבר לא תחזור'. צביקה, אגב, לא היה באותו תדר, הוא היה עסוק בדואינג, שלח מיקום למשטרה. אני זוכרת שקמתי, הסתובבתי ובדרך לכיסא חיבקתי את מיכאל והרגשתי שאני לא יכולה לתקשר את הרגש הזה. שאסור לי לתקשר אותו. למה שאשליך את הפחד שלי על ירדן ועל מיכאל? ואז חזר הקשר. אבא של חברה שלה סימס שיובל בסדר. ובינתיים ירדן מוקפצת לצבא. צביקה ואני מבקשים ממנה שלא תלך, אבל ירדן מתעקשת. צביקה מסיע אותה, ובדרך הם שומעים שיובל ניצלה בזכות שני אנשים שכל חיי אודה להם. מוטי ועמית עזרא. מלאך ישב על הרכב שלהם ולקח אותם למיגונית. הם פינו את כולם, הכניסו ילד על ילד והצילו 12 פצועים".
מה היה מצבה הפיזי של יובל?
"היא נפצעה, היו לה רסיסים בראש וברגל, חלקם יצאו לבד וחלקם עדיין קיימים ואין דחיפות רפואית להתערב ולהוציא אותם. יובל סיפרה שהרגליים שלה היו שחורות מהשריפה והיה דם על הגוף שלה כי היא התחבאה בין הגופות. בלילה הראשון החליטו להשאיר אותה בבית החולים למעקב ובבוקר למחרת לא הבנתי למה כולם שואלים אותי איך אני מתמודדת. הייתי על עודף אדרנלין, היה לי ברור שאני בסדר, קיבלתי את הילדה שלי, היא נולדה מחדש. הייתי בהיי.
"ביום שאחרי הגיעה קולגה שלי, ועשתה ליובל את התהליך שעשיתי לה ערב קודם. בכל זאת, אולי יש משהו שהיא תעדיף לספר לזרה. יצאתי מהחדר. בדיעבד הבנתי שיובל החליטה, באופן ברור ומודע, שהיא לא תהיה קורבן של הסיטואציה ושהיא תעשה הכל כדי לא לשקוע למקום הזה. וזה מה שהיא עשתה. היא לא אמרה 'זה קרה לי', אלא 'זה מה שקרה, זאת המציאות ועכשיו איך מתמודדים איתה'. אחרי יומיים היא התחילה טיפול ממוקד לטראומה שמבוסס על תנועות עיניים".
איך התבטאה התמיכה הנפשית שלך בה בשלב הזה?
"בעצות. יש לנו קילומטראז' ארוך בשיחות נפש, במו עיניי ראיתי איך הבת שלי מתעצבת ומתחשלת מתוך הנסיבות שנכפו עליה ולכן אני רואה בה גיבורה אמיתית. אז דיברנו ודיברנו ויובל לא בכתה. כנראה בגלל גודל הכאב ועוצמתו. אמרתי לה שאני רוצה לראות דמעות. הסברתי לה שזה חשוב לעבור דרך הכאב ולחוות את הכאב מפני שהוא באמת כבד משאת. קרה לנו משהו איום ונורא".
את זוכרת מתי צצו הדמעות הראשונות?
"איך אני יכולה לשכוח? כשדיברנו על החיים שלפני, יובל רצתה להיזכר במשהו תמים ובטוח וחזרה לילדות בז'נבה. אולי ז'נבה הזכירה לה את הגרעין של מי שהיא, את העוצמות שלה. שבוע אחרי השבת היינו בציריך, ויובל דיברה בלי סוף, מ-7:00 עד 23:00. היה לה צורך עז להוציא עוד ועוד, לא לשמור בפנים, והיא התרוצצה בין בתי ספר לאולפני טלוויזיה שבהם התראיינה בצרפתית ובאנגלית. היה לה חשוב להגיע דווקא לבתי ספר לא יהודיים ולבקש 'תשאלו אותי, אל תפחדו, אני מסוגלת לשמוע ואני מסוגלת לענות'. האיכויות שלה תרמו רבות להסברה".
כאמא שלה, לא רצית שהיא קצת תנוח או תצא לשופינג?
"אני מאמינה ביובל וסומכת עליה. היא יודעת מה היא צריכה. אמרנו ביחד 'אני לא פוחדת מהתמודדות. אנחנו נתמודד'. סמכתי על שתינו. יובל ואני לא חייבות לדבר במילים, אנחנו כל הזמן בקשר עין. אני שומעת אותה משחזרת שוב ושוב את הסיפור שלה, היא יכולה לקצר אותו, אבל היא לא חותכת, לפעמים הגענו לשגרירים שהקציבו לנו 20 דקות ולא קמו מהכיסא במשך יותר משעה. ההסברה הפכה לשליחות של יובל".
"בראיונות ופעולות הסברה שמעתי את יובל משחזרת שוב ושוב את הסיפור שלה. היא יכולה לקצר אותו, אבל היא לא חותכת. שגרירים שהקציבו לנו עשרים דקות לא קמו מהכיסא במשך יותר משעה"
חששת שהיא תגרד שוב ושוב את הפצע שעוד לא הספיק להגליד?
"זה לא לגרד, זה לפתוח את הפצע ולהוציא את כל מה שיש בתוכו כדי להאיץ את ההגלדה. אם נבלע את הכאב, נכניס אותו עוד יותר פנימה ואולי הוא גם יתחיל להזדהם. אז נפתח אותו, ובכל פעם שהוא ייחשף לאוויר נרגיש שעמדנו במשימה. ואם הילדה שלי עושה את מה שהלב שלה אומר לה לעשות ואת מה שמרגיש לה הכי נכון ומדויק, אז אגיד לה 'בואי לשופינג'? אותי זה לא מעניין וגם לא אותה".
היה שלב שבו היא העדיפה לנוח מהכל?
"יובל יודעת לעשות את זה. אחרי הנובה, היו הרבה פעמים שרציתי לראות את החיים של יובל חוזרים למסלולם. הצעתי לה לחזור לעבודה והיא אמרה, 'אני צריכה שנה שקט, לא רוצה לשמוע, אני רוצה לעשות מה שנכון לנפש שלי'. היא הלכה למרחבים טיפוליים של שורדים ועשתה טיפולי גוף, מסאז'ים ושיאצו במים, והיא הייתה בהמון-המון-המון קשב לעצמה. היא יודעת שהדבר הכי חשוב זה הוול-ביינג שלה ויודעת לייצר לעצמה את רגעי הנחת האלה.
"ראיתי את זה גם במשלחת לאירוויזיון. אלה היו שבועיים של מרתון היסטרי, ויובל נהנתה מהדרך שלה וידעה מתי לקחת לעצמה פסק זמן ולשים אוזניות ולהתנתק. היא מקשיבה למוזיקת תדרים שטובה למיתרי הקול וגם מרגיעה. היא יודעת מתי היא צריכה את הרגיעון הזה ומתי היא צריכה אותי ומתי היא צריכה את צוות הביוטי שלה, ואת המקצועיות של יואב (צפיר) וקרן (פלס). ליובל יש רגע לכל דבר והיא יודעת לג'נגל. מבחינתי, כאמא וכמטפלת, זו הצלחה. אני מסתכלת עליה ואומרת 'וואו, מעבר להיותה זמרת מטורפת וכישרון על חלל היא נהנית מהקהל'. אילו הייתי עומדת מול כמות כזאת של קהל הייתי מאבדת את ההכרה, מתעלפת, וזה מה שגורם לי להסתכל עליה בהערצה. היא נהנית ומתמוגגת".
יש ויכוחים ביניכן?
"בכל הזדמנות אני אומרת לה 'גברת, בגילך כבר היה לי עובר ברחם'. אני תמיד מחליקה את זה".
מה עם ישראל עוד לא יודע על יובל רפאל?
"היא מצחיקה וחקיינית מעולה, כשהיא עושה מבטאים שונים אנשים בוכים מרוב צחוק".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.06.25
