חלק שני: פעולותיו של מנהיג טוב
6. קחו אחריות
רמאדי, עיראק
מגורי החיילים
20 ביוני, 2006
זאת היתה ההפרעה השנייה בתוך שעתיים. נחת צעיר עמד בחדרי. הוא נכנס בלי לדפוק, ועל פניו מעטה דאגה.
"המפקד, יש קריאה בשבילך בקשר מ־FCT 2. נראה לי שזה חשוב".
גל של אדרנלין הציף אותי. בתוך השקט יכולתי לשמוע את נקישת המחשב הנייד שלי נסגר. אחרי נשימה עמוקה, יצאתי אחריו אל חדר המבצעים.
ביליתי שעות אין־ספור בחדר הזה במהלך ארבעת החודשים האחרונים. קריאות בקשר בהחלט לא היו דבר חדש. מאז הגעתי לרמאדי בפברואר 2006, פעלתי בקצב מטורף. המלחמה השתוללה בבירת מחוז אל־אנבאר במשך קרוב לשנה לפני שהצוות שלי מפלוגת הקישור לאש אווירית וימית (ANGLICO) התמקם במחנה רמאדי. בתפקידנו כצוות ANGLICO, סיפקנו ליחידות הקואליציה סיוע באש. זה היה בסיס עצום שהשתרע בקצה המערבי של העיר ושימש בית כמעט לכל כוחות הקואליציה שנלחמו ב־30 הקילומטרים הרבועים האלימים ביותר על פני כדור הארץ.
כשמגפי נגעו בקרקע הייתי חסר ניסיון, להוט לחוות את חיל הנחתים "האמיתי" שמקום כמו רמאדי הבטיח. רוב הפעילות האלימה בעיראק בשנים 2005–2006 התרחשה בעיר הזאת. מכיוון שהחבר הכי טוב שלי ניל היה מוצב שם מאז קיץ 2005, ידעתי היטב עד כמה הסביבה כאוטית. הסכנה ארבה לא רק מעבר לכל פינה, אלא גם בין סדקי הקירות, על הגגות, ומתחת לערימות אשפה והריסות אקראיות ברחובות.
למרות החדשות האלה מניל, התנדבתי לנסוע, מתוך תחושת חובה. רמאדי היתה טבילת אש בתוך סופת אש כבר מהרגע הראשון. בפעם הראשונה שנחַתי במנחת המסוקים המאולתר של המחנה, ראיתי מיד עד כמה עמוק נכנסתי לתוך החיל "האמיתי". מטרים ספורים משם עמדה המפקדה של מחלקה שהיתה בלחימה כבר יותר משנה. חטיבת המשמר הלאומי, שהגיעה במקור מוורמונט, הקימה שם את משכנה ושירתה לצד הגדוד של ניל. הם סיירו ברחובות רמאדי, בתקווה לחלץ אותה מידיהם של אלפי המורדים שהחזיקו בשליטה כמעט בכל האזורים האסטרטגיים.
הלחימה גבתה מחיר דמים כבד מאנשי המשמר, כפי שהעידה האנדרטה שהוקמה בחזית בניין המפקדה שלהם. שמותיהם של 90 מחבריהם שנפלו בקרב התנוססו על פניה. אתר זיכרון זה לא כלל את יותר מ־400 הפצועים. מספרים אלה עתידים רק לגדול בשבועות הספורים שנותרו לפני שהמשמר, וניל, יחזרו הביתה. האנדרטה שימשה תמרור אזהרה מאיים, ובתוך דקות מהגעתי למדינה התחלתי להטיל ספק בהחלטתי להתנדב למוקד האלימות במלחמה העולמית בטרור.
"נראה לי שעשיתי טעות", שיתפתי בחששותי את חבר הילדות הכי טוב שלי. גדלנו יחד על פנטזיות של הטסת מטוסי סילון מהירים. מה לעזאזל עשינו כאן?
"אולי!" הוא צחק בתגובה, האמת מוסווית בקושי מאחורי הבדיחה.
המציאות הכתה בפני. ברגע אחד ידעתי שהישרדות לאורך כל שבעת חודשי ההצבה אינה מובטחת, ואולי אפילו לא סבירה, בהתחשב במידת המעורבות שתהיה לצוות שלי ולי במשימות אל תוך הרחובות הצרים שורצי הרוע מחוץ לבסיס. היתרונות של סבב ההתנדבות הזה – התפקיד המובטח בסן דייגו, החזרה למטוסי ה־F-18 – נעלמו באבק המתערבל של השממה המדברית.
הנחמה היחידה שנאחזתי בה היתה המחשבה שכמפקד הצוות, אבלה את רוב זמני בתיאום משימות מהחמ"ל ולא ברחובות, שם ניהל האויב מלחמת גרילה מתמדת ואלימה. החמ"ל הממוזג, מבנה ממוגן עם מחשבים, מכשירי קשר וחטיפים זמינים, תאם בדיוק את מה שדמיינתי – מקום נוח להילחם ממנו. אבל בתוך שבוע מהגעתי לשם, הבנתי שטעיתי. אם רציתי שתהיה לי השפעה חיובית כלשהי על תוצאות המלחמה, ואם רציתי לשרת את יחידות הצבא והנחתים שהיו זקוקות לסיוע שלי, לא יכולתי לשבת מוגן מאחורי שולחן בחמ"ל הממוזג. לא, אני אהיה בשטח. ישירות בקו האש עם הנחתים שלי.
לצוות ה־ANGLICO שלי היתה היכולת לרתום את כוחם של המטוסים המתקדמים ביותר בעולם. עצם נוכחותם של המטוסים האלה בשמים שטופי השמש יכלה להציל את חייהם של הלוחמים שלנו. התעופה האמריקאית היתה "מכפיל כוח", יתרון טקטי קרבי על האויב. ביצוע משימות בלעדיה נראה לי שקול להתאבדות. הייתי אחד הבַקרים האוויריים הקדמיים המוסמכים הבודדים בעיר, וטייס הנחתים היחיד בבסיס כולו שיכול היה לקשר בין הנחתים לצבא. הצוות שלי ואני היינו חיוניים.
אז קיבלתי על עצמי את האחריות. הפסקתי להסתתר. הוספתי את עצמי לסבב הסיורים שיספקו את היכולות של ANGLICO כנוכחות מגינה רציפה ברחובות רמאדי. 13 גברים הרכיבו צוות שנקרא "צוות קישור נשק מסייע", או SALT, ועמדו כתף אל כתף איתי. שניים מהקצינים האחרים ב־SALT-6 היו מוסמכים להכוונת כלי טיס, אז פיצלתי אותנו לשלושה צוותי בקרת אש קטנים יותר, או FCTs. לכל FCT הוקצה האמר משלו – הכינוי הרווח לרכב הגלגלי הרב־תכליתי בעל הניידות הגבוהה (HMMWV) של הצבא – מקלע כבד, ושלושה נחתים נוספים, מה שהפך אותו לצוות של ארבעה, שכל אחד מהם מסוגל לספק את כל היכולות של ANGLICO לכל מחלקה שנזקקה לכך. ל־FCT שלי נוסף רק דוֹק, המומחה הרפואי המהימן שלי. כשיצאתי אל הלא נודע, אשליית הביטחון האחרונה שלי התנדפה בחום המדבר.
זה היה חיל הנחתים "האמיתי", ללא ספק.
חששתי מהצורך לתאם בין האנשים שלי ולחלק אותם למשימות, אבל ידעתי ששלושת הצוותים האלה, בעלי היכולות השוות, יוכלו כל אחד לספק את כוח האש הדרוש. במהירות, שלושת הצוותים שלי ביססו סבב כך שתמיד יהיה מישהו שיגיב לכל בקשת סיוע מהצבא, שסייר בגיהינום מדי יום.
הקצב היה מטורף. כל שלושת הצוותים היו יכולים לפעול סביב השעון ועדיין להיות מוצפים בבקשות. היה צורך ליישם ארגון ותעדוף, אז בניתי מערכת. נפעל מהמפקדה שלנו הממוקמת במגורי צנחנים עיראקיים נטושים במחנה רמאדי. תכננתי לוח זמנים שבו בכל רגע נתון צוות אחד יהיה בגזרה, צוות אחד יהיה בתכנון, וצוות אחד יהיה במנוחה. זאת נראתה הדרך האידיאלית לספק את המשאבים שלנו, שהיו מבוקשים ובעלי השפעה גדולה, אך מוגבלים ביותר. על הנייר זה היה חלק, קל לניהול ובר־קיימא.
עם זאת, רמאדי היתה הכול מלבד "לפי הספר". הביקוש ל־ANGLICO גדל מהר כל כך שניהול לוח הזמנים הרגיש כמעט בלתי אפשרי, עד כדי כך שנאלצתי לשלוח את אחד הצוותים שלי לגור באופן קבוע בבסיס סמוך מעבר לנהר. שני הצוותים הנותרים ינהלו את מה שתיארתי כמשמרות "ימין ושמאל". המשמעות הפשוטה היתה צוות אחד בפנים וצוות אחד בחוץ, כל הזמן. שני הצוותים שלנו פעלו יחד לעתים רחוקות. הם עבדו במשמרות הפוכות לכיסוי מקסימלי.
בכל יום קיבלתי לוח זמנים למבצעים מהצבא. הקציתי את הצוותים שלי לסיורים לפי הצורך. מכיוון שהיו הרבה יותר מדי סיורים משיכולנו לכסות, עבדנו בשיתוף פעולה הדוק עם עמיתינו מהצבא כדי לבחור את אלה שהכי סביר שיזדקקו לתמיכה שלנו. המשמעות היתה שהסיורים המסוכנים ביותר, בחלקים האלימים ביותר של העיר, עם הפוטנציאל הגבוה ביותר למגע עם האויב, קיבלו צוות FCT של ANGLICO. לא יהיו סיורים קלים.
בארבעת החודשים הראשונים של ההצבה שלנו, צוותי ה־FCT שלי ביצעו מאות משימות לתמיכה במגוון הרחב של פעולות הצבא. מסיורים רגליים ורכובים ועד חיפוי צלפים, תצפית וסיור, עמדות תצפית, פשיטות והנחתות מסוקים – אם היו חיילים בקרב, אנחנו חיפינו עליהם. לאורך כל הדרך תיאמנו את הנכסים האוויריים יקרי הערך שהיו לנחתים בהישג יד. כולנו נהפכנו למומחים ביכולות של מערכות ההכוונה המדויקות של מסוק ה־UH-1 יואי, טילי ההלפייר הקטלניים של מסוק הקרב AH-1 קוברה, מטוס התקיפה AV-8B הרייר מהיר ההכוונה, ומטוס ה־F/A-18 הורנט הרב־משימתי. כל אחד מהם הביא עמו מערך ייחודי של כלי נשק וחיישנים שהציעו סיוע חיוני לאלה מאיתנו על הקרקע שניסו לעקור אויב עקשן ואכזרי.
פעילויות קרביות הפכו לשגרה. במהלך אין־ספור המשימות שביצענו השתתפנו בעשרות קרבות ירי, הזמנו תקיפות אוויריות רבות, ירינו בנשק האישי שלנו וחמקנו ממוות בקושי רב פעמים רבות. במספר הזדמנויות חמקתי מפגיעה במרחק של מטרים ספורים בלבד. זה היה הכלל, לא היוצא מן הכלל, עבור כל אחד ב־SALT שלי, וזה היה בוודאי גרוע הרבה יותר עבור אלפי חיילי הצבא שעברו 13 חודשים מלאים בעיראק, כמעט כפול מהתקופה שלי.
עד קיץ 2006, הטירוף היה שגרה. כל חרדה, דאגה או שאלה אם ניכנס לקרב נעלמה. זה היה נפוץ כל כך שהשאלה היתה רק מתי.
בהתחשב בקצב הברוטאלי, היה נדיר ששני הצוותים שלי במחנה רמאדי ראו זה את זה. לרוב חלפנו זה על פני זה באזור היערכות הרכב, כמו במרוץ שליחים צבאי. הצוות הנכנס, אסיר תודה בשקט על כך שחזר בחיים, היה מעביר תדריך חפיפה מהיר לצוות היוצא, ומספק תובנות או משוב למה לצפות, כאילו משהו יכול היה להיות צפוי. כאן ניצלתי את הדקות הספורות והיקרות כדי לבדוק מה שלום הצוות השני ואיך הנחתים מחזיקים מעמד. ואז הם נעלמו.
על ה־FCT השני, FCT 2, פיקד קפטן צעיר אך יוצא דופן שכינויו בקשר היה "סימפל". הוא היה קרוב לצוות שלו, המורכב מארבעה אנשים, בדיוק כפי שאני הייתי לשלי. "סְפֵּל", הנהג שלו, היה הנחת האולטימטיבי, יציב כמו סלע ואמין. רב־טוראי אוֹדוֹם הצעיר אייש את הצריח ונראה מתבגר מיום ליום. כריס, הקַשר שלו, היה אשף בציוד ומודל לחיקוי לכל ה־SALT שלי כיצד להתנהג במלחמה.
סימפל הנהיג את הצוות שלו במקצועיות וזכה לאמוני ולביטחוני המלאים. כשהעברתי את המקל, תדריך החפיפה המהיר שלו השרה בי ביטחון שהצוות שלו במצב רוח טוב ובידיים טובות. קצב משמרות ה"ימין ושמאל" נהפך לסטנדרט, ואז לשגרה שוחקת. גרמנו למה שהיה לנו לעבוד.
עד אמצע יוני, האסטרטגיה של הצבא ברמאדי התמקדה בהקמת מוצבי קרב, או COPs, בתוך העיר עצמה. ההיגיון היה שאם נוכל להבטיח דריסת רגל בתוך שטח המוחזק בידי האויב, נוכל לאט־לאט להשתלט על עוד ועוד חלקים מהעיר, ולבסוף לדחוק החוצה את המורדים. הם התרגלו זה מכבר לחופש תנועה בתוך גבולות העיר, כך שהגישה החדשה הזאת ללוחמה בטרור הציבה סיכונים גבוהים לכוחותינו. המורדים הגיבו בהסלמת הטקטיקות האלימות שלהם ובהגברת פעילות הצלפים. זאת היתה אסטרטגיה נועזת, אגרסיבית ומאתגרת ביותר שסימנה שינוי עצום באופן שבו נלחמנו באויב.
עם הקמתו של כל מוצב, עוד ועוד חיילים עברו ממחנה רמאדי לבתיהם החדשים, המיועדים לשהייה חצי־קבועה בתוך העיר עצמה. משמעות הדבר היתה עומס עבודה כבד עבור ANGLICO, שהיו צריכים להיות נוכחים במוצבים כדי לספק סיוע אווירי. מוצב איירון, אחד המוצבים הראשונים שהוקמו כחלק מהגישה החדשה הזאת, היה אסטרטגי באופן ייחודי שכן הוא גבל בקצה הדרומי של העיר וסיפק נקודת תצפית מצוינת למבצעים שדחפו צפונה, למקום שבו האויב התגורר.
ב־20 ביוני בדיוק סיימתי את המשמרת של 08:00 עד 12:00 על הגג של מוצב איירון. זאת היתה המחצית הראשונה של חלון בן שמונה שעות שהסכמנו עליו, שכן רוב הסיורים והלחימה התרחשו בין 08:00 ל־16:00.
כמתוכנן, FCT 2 כיסה את רצועת ארבע השעות השנייה כחלק משגרת ה"ימין ושמאל" שלנו. לשני הצוותים היו כמה דקות להתעדכן כשבירכתי את כל אנשי FCT 2 על הגג של מוצב איירון והעברתי להם תדריך חפיפה כדי שיוכלו להמשיך את הסיוע לצבא בצורה חלקה.
לאחר התדריך חזרתי למחנה רמאדי עם ה־FCT שלי כדי לנוח ולהתחיל לתכנן את המבצעים שלמחרת.
בסביבות השעה 15:00 שמעתי דפיקה בדלת מנחת צעיר שאייש את מכשיר הקשר של ANGLICO. עם החיוך הממזרי הרגיל שלו, הוא אמר לי שהגיעה שיחה ממוצב איירון. מבלי להרים את הטלפון, ידעתי למה.
"מייג'ור ברק, הסיור שלנו שיוצא ממוצב איירון מתארך ונהיה קצת מבולגן. יש סיכוי שהצוות שלך יוכל להישאר עוד שעה בערך עד שנחזור?" הקפטן מהצבא שביקש את הבקשה התקשר מתוך כבוד אלינו. הוא ידע שאגיד כן, אבל היה מנומס בכך ששאל במקום פשוט להטיל על FCT 2 להישאר.
"בטח – הם יעופו על זה שהם צריכים להישאר עוד כמה שעות! תעשו מה שאתם צריכים, ואני אודיע להם", אמרתי.
התקשרתי למפקד של FCT 2 כדי לבשר לו את החדשות הטובות. "סימפל, הצבא צריך שתישארו עוד כמה שעות. יש בעיות?"
"לא המפקד, הכול טוב. אנחנו על זה", הוא אמר, תגובתו מיידית וללא היסוס. זה היה העניין עם הצוות שלי, ולמעשה עם כולם שם. היסוס בביצוע החובה לא היה קיים. אם מישהו היה צריך עזרה, הלוחמים האמיצים שלנו היו מחוץ לדלת עוד לפני שהשרוכים במגפיים שלהם היו קשורים.
"טוב, כי כבר אמרתי להם אותו דבר", אמרתי בצחקוק קל.
"הא! תיארתי לעצמי, המפקד. אין בעיה", אמר סימפל.
בקשות הארכה הגיעו לעתים קרובות ולא דרשו שיחה ארוכה. כל הדיון היה בעיקרו פורמליות, מכיוון שכולנו היינו עושים כל מה שנדרש. חזרתי לחדר שלי.
שעה לאחר מכן אותו נחת צעיר חזר. רק שהפעם הוא לא דפק. ולא היה שום חיוך ממזרי.
בהליכה הזאת לחדר הקשר, לא הייתי בטוח כל כך בצעדי. לבי הלם בחוזקה, ונאלצתי להאט את נשימותי באופן מודע. לא משנה מה היה בצד השני של השיחה הזאת, הייתי חייב להיות רגוע. הרגשות שלי היו מדבקים, ובאותו רגע הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לא לתת להם להשפיע על הצוות שלי.
"סימפל, צ'יפ כאן. מה קורה?" שאלתי. החזה שלי התכווץ בשנייה שחלפה עד לתשובה.
"כריס נפגע. אנחנו מעמיסים אותו על נגמ"ש בראדלי וחוזרים לבסיס. אנחנו נוסעים ישר לצ'רלי מדיקל", השיב סימפל. קולו של סימפל נותר יציב גם כשמסר את החדשות המדאיגות האלה על כריס ליאון, הנחת המופתי, שהיה הקשר שלו. זאת הסיבה שסימפל היה כה יעיל בקרב. רגשות אינם מועילים כאן. הוא היה במצב של פתרון בעיות, וזה היה הבחור שרצית שיהיה איתך בשוחה – יציב כמו סלע בכל מצב.
"רות, אני בדרך לשם עכשיו. אני אשאיר מכשיר קשר אצלי כדי שתוכל לעדכן אותי בדרך", אמרתי.
קפצתי לטנדר שעמד לרשותי להתניידות בבסיס ונסעתי למתקן הרפואי במרחק כמה מאות מטרים משם. במהלך הנסיעה הקצרה, קיבלתי שיחת המשך.
"צ'יפ, הוא בדרך. הצבא איתו. הוא יציב ונושם. אנחנו במרחק חמש דקות". נשפתי אוויר כאילו בפעם הראשונה מאז שמעתי את החדשות. סימפל הכין את הצוות הרפואי למה לצפות, וידע שאני אמסור כל מה שהוא אמר לי.
מחשבותי נדדו לכריס, ילד קשוח כפלדה ששבר את כף הרגל במהלך החלק הקשה ביותר בטירונות והמשיך הלאה. ראינו אחד את השני כל יום, דיברנו על הכול ועל כלום בזמן שהחלפנו משמרות בתדריכי סיור במגרש החניה. כריס התאמן באמנויות לחימה ואהב להיות נחת שלא מוותר לעולם. הוא יֵצא מזה.
צ'רלי מדיקל היה מקום שהכרתי היטב. זה היה המתקן המרכזי שסיפק תמיכה רפואית לכל הבסיס. כל הנפגעים שחזרו לרמאדי, לא משנה מה חומרת פציעתם, עברו דרך צ'רלי מד. הנחתים שלי מ־ANGLICO ואני היינו שם עשרות פעמים כדי להגיש עזרה, לתרום דם, לתמוך בפעולות פינוי נפגעים ולבקר טיסות של מסוקי פינוי רפואי אל בית החולים וממנו. זה היה בית שני עבורנו בבסיס.
עד אותו רגע, מעולם לא הייתי שם עבור אחד הנחתים שלי. הציפייה מלאת החרדה לראות את כריס לא היתה תחושה שהתענגתי עליה. כובד האימה והפחד לחץ על גופי כמו כוחות ג'י בתא הטייס. בקושי יכולתי להרגיש את רגלַי כשנסעתי בדרך העפר הארוכה שבין המתחם שלי לבית החולים. האם אצליח לעמוד ברגע שאצא מהמכונית?
חניתי בחצר וראיתי את דוק, שנהג לבלות את זמנו הפנוי בבית החולים בניסיון לעזור. נוכחותו הרגיעה אותי כשמסרתי לו את המידע המוגבל שהיה לי. כריס נורה, אך יוצב לפני שהועלה לרכב. הם היו בדרכם חזרה לבסיס. דוק נראה מעודד מהסטטוס, אך עדיין היה מודאג באופן מובן.
הנסיעה הזאת לא תהיה קלה. כריס הובל בנגמ"ש בראדלי, מכונה עצומה שנראתה כמו טנק. למפלצת במשקל 27 טון היה תא גדול מספיק לשאת שישה חיילים חמושים לקרב, והיא יכלה לתקוף לוחמי אויב בתותח שרשרת בקוטר 25 מ"מ מדויק וקטלני. עם זאת, כמו כלי רכב אחרים בארסנל שלנו, היא היתה פגיעה למטעני צד. כדי להגיע מהמיקום של כריס במוצב איירון למחנה רמאדי, הבראדלי היה צריך לנסוע דרך אזור מסוכן במיוחד של רמאדי שנקרא תָמים, אזור ששרץ מורדים. צלפים, ירי רקטות RPG ומטעני צד היו נפוצים באזור הזה. לנצח אכיר תודה לחיילים שסיכנו את חייהם בחוסר אנוכיות כדי להגן על הנסיעה של כריס בחזרה לבסיס.
הסכמנו שיהיה טוב שהדבר הראשון שכריס יראה יהיה פנים ידידותיות. התוכנית היתה שדוק יטפס לחלק האחורי של הרכב וירים את הקצה העליון של האלונקה, שם יוכל כריס לראות אותו. אני ארים את הקצה התחתון ואעזור לשאת אותו פנימה.
דקות ספורות לאחר שהגעתי לשם ותיאמתי עם הצוות הרפואי, האמר צבאי פרץ דרך כניסת הרכבים, ואחריו הבראדלי המסיבי, שמנוע הדיזל שלו הכריז על הגעתו בקול רם וסמכותי. דוק ואני צפינו ברמפה יורדת מאחור. כמתוכנן, דוק טיפס לתא הלוחמים כדי לעזור להרים את האלונקה. שני חיילים כבר אחזו בידיות התחתונות, אז חיכיתי בבסיס הרמפה שיעברו עם כריס. אני אחזיק את ידו של כריס, חשבתי, ואלך איתו פנימה לאחד משולחנות הניתוח בתוך המתקן.
כשהאלונקה עברה ראיתי את פניו של כריס, ראשו עטוף בתחבושת שדה, מסכת פלסטיק מכסה את פניו. הקסדה והאפוד שלו הוסרו. פצע הכניסה מהקליע היה גלוי מעל רקתו השמאלית. לא היה צורך להחזיק בידו.
פניו, המכוסים בדם ובלכלוך, לבשו את חיוורון המוות.
עצרתי בכניסה לחדר הניתוח כשהצוות הרפואי מיהר לקחת את האלונקה מהחיילים ולהעלות אותו על שולחן. מעדתי לאחור וניסיתי להרגיע את עצמי. בתוך 15 שניות יצא דוק בחזרה החוצה, הביט ישירות בעיניי והניד בראשו. שום מילה לא נאמרה. הוא אישר את מה שכבר ידעתי בתוכי.
מוחי קפא. ידעתי שאני חייב לחזור ולפגוש את סימפל ואת שאר הנחתים שרק חזרו לבסיס. חיבור רצף האירועים לאחר מכן נותר חמקמק עבורי. אבל אני זוכר בבירור שנכנסתי לטנדר, נסעתי חצי דרך הביתה ואז הסתובבתי, בחזרה לצ'רלי מד. הכחשה השתלטה עלי: "אולי לא שמעתי טוב את הרופא. אולי הפצע לא גרוע כמו שהוא נראה. כריס קשוח כפלדה. הוא יֵצא מזה. מי אני שאניח שהוא מת". מתוך ערפול, יצאתי בחזרה מהמשאית ומצאתי את דוק בתוך אחד התאים הרפואיים.
"אתה בטוח?" שאלתי בתחושת תקווה לא הגיונית. "כן המפקד, הוא איננו", הוא אמר לי בקול שקט וצלול.
ידעתי. ובכל זאת, הרגשתי דחף לחזור ולוודא את החדשות. כאילו אולי אוכל בכוח הרצון ליצור תוצאה אחרת. אבל לא היתה כזאת. כריס נורה בראשו בזמן שעמד על הגג של מוצב איירון וחיפה על חיילים שפעלו ברחובות למטה. זאת לא היתה פציעה שטחית.
כריס היה הילד עם החיוך העקום, כאילו יש לו סוד שאף אחד אחר לא שותף לו. הוא התגבר על קשיים בתיכון והתגייס לחיל הנחתים בשנתו השלישית. הוא שינה את חייו והיה מאורס טרי, וחיכה בקוצר רוח לחזור הביתה לארוסתו. כריס היה רק בן 20.
כשחזרתי למתחם, סימפל ושאר הצוות שלו פרקו מההאמר שלהם במגרש החניה ועמדו זה לצד זה. ללא הרהור או תרגול, פשוט אמרתי, "רב־טוראי ליאון מת. צאו מהציוד שלכם ותפגשו אותי כאן בעוד חמש דקות. אנחנו צריכים לעשות סידורים כדי להחזיר אותו הביתה".
מעולם לפני כן לא אמרתי לאנשי שאיבדנו חבר צוות. זה לא היה משהו שרציתי להתכונן אליו, אז לא התכוננתי. לא היה נאום מוכן מראש. לא שקלתי איך חדשות מסוג זה צריכות להימסר. זה היה כאילו פתחתי את הפה ומישהו אחר דחף את המילים החוצה. האירועים שבאו לאחר מכן התערבבו יחד כמו קליידוסקופ.
המאמץ לשלוח נחת שנפל חזרה הביתה הוא כביר, אבל הוא גם מהיר. בתוך שעות ספורות מצאתי את עצמי עומד באותו מנחת מסוקים שהגעתי אליו ארבעה חודשים קודם לכן, הפעם צפיתי בגופתו של כריס עולה לשמים על סיפון מסוק של הנחתים. קיוויתי לעולם לא לחזות ב"טיסת מלאכים", כפי שהנחתים מכנים בכבוד אירוע קודר שכזה, ובכל זאת הייתי שם.
זה היה הרגע הקשה ביותר ב־23 שנותי בחיל הנחתים.
והנקודה השפלה ביותר בחיי כנחת.
הייתי הרוס מכך שכמנהיג, לא הצלחתי להגן על אחד משלי.
כל שלושת צוותי ה־FCT חזרו לבסיס הראשי לטקס זיכרון ביום המחרת. הורדתי את כולם ממשימות למשך 48 שעות כדי להתארגן מחדש ולהתכונן למה שעתידים להיות שלושה חודשים אחרונים ברוטאליים של הצבה. בהתחשב בנסיבות, כולנו נהיה על הקצה, שבירים ומעורערים יותר מבעבר. עם זאת, המלחמה לא עמדה להאט בגלל שכריס איננו, והיינו צריכים להיות מוכנים. בהיותי המנהיג שלהם, הייתי צריך להבין איך להמשיך.
בבוקר שלמחרת כינסתי את כל הצוות שלי יחד כדי לדבר על הלך הרוח שלנו לקראת ההמשך. כריס היה נחת ה־ANGLICO הראשון שנהרג בעיראק, וזה גרם לזעזוע בקהילה כולה. לא רציתי לאבד אף אחד אחר. אבל היתה לנו עבודה לעשות.
אף על פי שאיני זוכר את דברי במדויק, תמצית הנאום שלי היתה שמותו של כריס הוא טרגי ומצער, אבל אף אחד לא צריך להאשים את עצמו. זאת היתה ירייה בת־מזל של צלף מורד, אחת מני רבות שגבו את חייהם של מאות אנשי שירות אמריקאים. לא יכולנו ולא היינו צריכים לשקוע בזה. היינו צריכים להישאר דרוכים ומחויבים לתמיכה בצבא בשלושת החודשים האחרונים, בדיוק כמו שעשינו לפני 20 ביוני.
ועם זאת, המלחמה נמשכה עבור כולנו. בעוד שהזמן שלנו היה מלא בלחימה מתמשכת ובקרבות רצופים, למרבה המזל שאר הצוות שלי שרד והגיע הביתה. אבל המשא של אובדן כריס מעולם לא עזב אותי. נשאתי את הזיכרון שלו ואת ההקרבה שלו בכל מה שעשיתי לאורך שאר הקריירה הצבאית שלי.
אני נושא אותו עד היום.
בכל הזדמנות אני מוקיר את ההקרבה של כריס ליאון. מגיע לו שהסיפור שלו יישמר חי. בכך שאנו עושים זאת, אנו יכולים לזכור את כאב הלב של המחיר הבלתי נמנע של המלחמה.
כמעט עשר שנים בדיוק לאחר שחזרתי הביתה מרמאדי, קראתי את אחריות וניצחון. עוד לפני שסיימתי את הפרק הראשון, הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. כמו צונאמי, תחושת כישלון שטפה אותי כשקראתי איך ג'וקו אמר לצוות שלו שהכישלון של תקרית הירי הדו־צדדי הגורלית היה שלו, ושלו בלבד. הוא עמד מול פקודיו, עמיתיו ומפקדיו ולקח אחריות מלאה על כל מה שקרה. מכיוון שהייתי בדיוק באותו חדר שבו הוא דיבר, יכולתי לדמיין זאת בצורה מושלמת. יכולתי לדמיין את המילים שלו, את שפת הגוף, הטון והקול.
ואז חזרתי במחשבותי על הרגעים שבהם דיברתי עם הצוות שלי מיד לאחר מותו של כריס. חשבתי על מה שעשיתי ומה שלא עשיתי כמנהיג. ומה שאמרתי ומה שלא אמרתי. מעולם לא לקחתי אחריות מלאה על מה שקרה. במקום זאת, הסטתי את האשמה.
לקרוא את אחריות וניצחון ולהכיר בכך שבכישלון הקריטי ביותר בכל חיי לא קיבלתי על עצמי אחריות מלאה היתה חוויה משנת חיים עבורי. בכך, אכזבתי את הצוות שהנהגתי.
מותו של כריס היה באחריותי במאה אחוז.
לא, אני לא לחצתי על ההדק בעצמי. וגם לא שלחתי אותו לסמטה הלא נכונה מפני שלא ביצעתי בדיקה יסודית בתכנון משימה. אבל מותו היה באחריותי באותה מידה, כי אני הייתי המפקד – אחראי על הכול. עשר שנים לאחר המעשה, הבנתי את זה בפעם הראשונה.
כשדיברתי לראשונה עם אנשי על כריס, האכלתי אותם קלישאות ואמירות בנאליות. רציתי להבטיח להם שזאת לא היתה אשמתם, שהם לא יכלו לעשות שום דבר אחרת. חשבתי שלשמוע את המילים האלה איכשהו יגרום לזה להיות הגיוני עבורם. זה לא קרה. מה שאנשי היו צריכים זה לראות את המנהיג שלהם לוקח אחריות על מותו של כריס. בעוד שהעולם שהם חיו בו בהחלט כלל כאוס אקראי וחוסר סדר, הייתי צריך לקחת אחריות על כל מה שיכולתי. ובזאת נכשלתי.
הייתי צריך לומר לצוות שלי שמעתה והלאה, אאמן כל FCT בהתאמות לפעולות שלנו על הגגות, או שאפנה לצוותי ה־SEALs של ג'וקו כדי ללמוד מהטקטיקות נגד צלפים שלהם, שנעשו באופן תמידי. יכולנו ליישם פרוטוקולים שונים, לשנות נהלים. משהו. כל דבר. במקום זאת, לא עשיתי דבר מלבד להטיל את האשמה על אקראיות המלחמה, על הכאוס של המצב, מה שאמר שלי, כמנהיג שלהם, לא היה שום דבר לשנות. מה שאמר שלא היו תיקונים שצריך לבצע.
אבל היו, ואני לא התייחסתי אליהם באותו יום.
אחרי שכריס נהרג, הייתי צריך לעשות שינויים. לא עשיתי זאת, כי היה לי נוח לתרץ את הטרגדיה הזאת כתוצאה בלתי נמנעת של מלחמה. היינו בקרב, עם סכנה וסיכונים בלתי נמנעים מעבר לכל פינה, ובכל זאת ויתרתי על הכלי החזק ביותר בארסנל שלי – שליטה. ויתרתי עליה לא רק אחרי מותו של כריס, אלא לפני כן, כשיכולתי למנוע את הסכנות האלה מראש.
עוד לפני אותו יום גורלי ביוני הייתי צריך להגיב לסיכונים המרחפים ולהילחם נגדם. ידענו שפעילות הצלפים גברה לאורך המלחמה, וה־SEALs ביצעו פעולות נגד צלפים כשהיא הגיעה לשיא. החמצתי הזדמנויות להיות פרואקטיבי, ואף שזה אולי לא היה מבטיח את הישרדותו של כריס, היתה לי יותר שליטה על התוצאה.
לא רציתי שמותו של כריס יהיה אמיתי. זאת הסיבה שבחצי הדרך למגורים כדי להודיע לאנשי עליו, חזרתי לבית החולים כדי לאשש זאת. זה בטח לא היה משהו שרציתי לקחת עליו אחריות מלאה או להודות שיכול לקרות שוב. לא קיבלתי את עומק האחריות שלי כמנהיג, ולכן ויתרתי על ההזדמנות הקריטית ביותר שלי להנהיג. פשוט מעולם לא הבנתי את זה, עד שקראתי את הספר.
שיעור: קחו אחריות על הכול, ואל תחכו
הספר אחריות וניצחון של ג'וקו ולייף ניסח במילים הלך רוח שהיה חמקמק עבורי. כשמנהיג לוקח אחריות על כל בעיה שמשפיעה עליו או על הצוות שלו, הוא משיג את האלמנט החזק והחשוב ביותר להצלחה ולפתרון הבעיות האלה – שליטה. המנטליות הזאת מעוררת ענווה, אבל זה משחרר לדעת שאפשר ליישם אחריות על כל מצב.
זהו הטבע האנושי שלנו למצוא סיבות לכך שאנחנו לא אחראים למה שמשתבש בחיינו. ללא לקיחת אחריות, כשפרויקטים מפגרים בלוח הזמנים קל להאשים גורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו. אפשר לייחס מספרי מכירות מדשדשים לירידות בשוק. את האשמה במערכות יחסים מלאות חיכוכים אפשר להטיל על כתפיו של האדם האחר. כבני אדם, אנחנו כמעט מתוכנתים מלידה למצוא דרך להסיט אחריות מעצמנו. במקום זאת, אנחנו מצביעים על כל אחד או כל דבר אחר כגורם לבעיות שלנו.
תירוצים הם פתרון מספק, אם כי זמני, שמרגיע את האגו שלנו ומנקה אותנו מאשמה לבעיות שאנו מתמודדים איתן. אנו עשויים להרגיש כאילו הם פוטרים אותנו מאחריות, אבל למעשה הם גוזלים מאיתנו את היכולת לטפל ולתקן את מה ששגוי בחיינו.
לקיחת אחריות מלאה משמידה את התירוצים האלה. וזה דבר יפהפה, כי זה הורס את המכשול הגדול ביותר לתיקון מה ששגוי. זה נותן לנו את הכוח שאנחנו צריכים כדי לשנות באמת את מה שמערער את ההצלחה שלנו. בעזרת אחריות מלאה, צוותים שמפגרים בלוח הזמנים באופן כרוני מתחילים לספק תוצרים בזמן. פרויקטים שחורגים מהתקציב מנוהלים מחדש והופכים לרווחיים. מערכות יחסים שניזוקו מתוקנות. בעיות נפתרות.
ההצלחה של אחריות וניצחון נתנה תוקף לכך שזהו הגורם היחיד החשוב ביותר שיכול לשפר את חיינו. הספר הדהד בקרב מיליוני אנשים, לא רק בגלל סיפורי המלחמה המרתקים, אלא בגלל שלא משנה מי המנהיגים, איפה הם עובדים או עם אילו בעיות הם מתמודדים, השיעורים תקפים ומשנים את חייהם של אנשים. כי אם יש לך הענווה להסתכל על בעיה, ולקבל אותה כאשמתך וככזאת שאתה צריך לפתור, אתה יכול לתקן את הבעיה. עבור מנהלים, עובדים בקו החזית, כוחות החירום, הורים, בוסים, כפיפים וכל אדם חי, אחריות מלאה עובדת.
אבל זה לא יחזיר את כריס.
ההכרה בכך שהכישלון שלי שיחק תפקיד במותו מביאה עמה תחושת אשמה ואכזבה שאני לא מתענג עליהן. אני אימנתי אותו. אני הוצבתי איתו. אני שלחתי אותו למשימה הזאת. אני הייתי אחראי. ההכרה באחריותי על הטרגדיה הזאת היא ללא ספק ההבנה הכי מעוררת ענווה שנאלצתי להגיע אליה מעודי. והיא גם המתסכלת ביותר, כי הלקח שאני לוקח ממנה אינו רטרואקטיבי. אני לא יכול לחזור אחורה ולתקן את הבעיה.
אני מתנחם בידיעה שלקיחת האחריות המלאה על מותו של כריס עזרה לי לצמוח כמנהיג, מורה, אבא ובעל בדרכים רבות מספור. והשתמשתי בלקח הזה כדי להבטיח שאעשה כל שביכולתי כדי לא לתת למשהו כזה לקרות שוב. ואם זה יקרה, אני יודע שהתגובה שלי תהיה שונה. הידיעה הזאת שיפרה דרסטית את חיי ואת חייהם של האנשים סביבי.
אבל יש דרך טובה עוד יותר לקחת אחריות מאשר פשוט להכיר בכך שכישלונות העבר הם שלך. אתה יכול לחפש למנוע בעיות בעתיד ולקחת אחריות עליהן.
הצורה האולטימטיבית של אחריות היא מה שאנו מכנים "אחריות מקדימה". בשנים שבהן אני מדבר על מנהיגות עם ג'וקו, לייף ושאר צוות אשלון פרונט, אובדן חברינו לצוות בקרב עולה אל פני השטח באופן בלתי נמנע. זוהי מציאות בלתי נמנעת עבור כולנו, שלא חזרנו הביתה מהמלחמה עם כל חברינו לצוות. וכולנו מייחלים שיכולנו לעשות משהו אחרת כדי להציל את החבר'ה האלה ולהחזיר אותם הביתה.
אבל אנחנו לא יכולים. לא משנה כמה אחריות ניקח, אנחנו עדיין נאבקים עם האובדן ההרסני הזה. עם זאת, במקום לתת למציאות הזאת לשתק אותנו, היא עזרה לנו לפתח את מושג האחריות עוד יותר. מנהיג שבאמת רוצה לקחת שליטה ולדאוג לאנשיו יחפש בעיות פוטנציאליות לפני שהן מתרחשות וימנע מהן לקרות.
ככל שאחריות מקדימה מיושמת ומתפתחת לדרך חשיבה, היא נהפכת לכוח משחרר ועוצמתי. היא מחייבת אותנו כמנהיגים להסתכל על כל היבט בחיינו האישיים והמקצועיים, לחזות את העתיד ולהבין היכן טמונים הסיכונים הגדולים ביותר, ולטפל בהם לפני שהם יוצרים בעיות. בעולם אידיאלי זה היה קורה עם כל אתגר. זה בלתי אפשרי. אבל להיות פרואקטיבי עדיף בהרבה על להיות ריאקטיבי.
אחריות מקדימה דורשת שנחפש בעיות המתבשלות באופק, במקום להיות מופתעים מהגעתן הפתאומית. בעיות קטנות לרוב מתפתחות לאתגרים הרסניים כי אנחנו מתעלמים מסימני האזהרה שלהן. אבל אם נשים לב, לא רק שניתן להימנע מהן, אלא שאנחנו יכולים לדעת איך להגיב ברגעים הקשים האלה כשהנטייה שלנו עשויה להיות לעשות את ההפך.
עם זאת, ניתן לעשות זאת בצורה שגויה. באשלון פרונט, אנו מלמדים את מושג האיזון לכל מיומנויות המנהיגות ומגדירים את התסמינים שחושפים מתי איבדנו אותו. אם אתה משותק, חי בפחד מתמיד, מוצף בתרחישים היפותטיים ומרגיש שיש יותר מדי מה לעשות, יצאת מאיזון ואתה לוקח יותר מדי אחריות. כשזה מיושם כראוי, אתה מרגיש מסוגל יותר, נינוח יותר ובטוח יותר לפתור יותר בעיות מאי פעם. אחריות מקדימה נועדה להעצים אותך כמנהיג, לא להכריע אותך. אל תחכה שבעיה תגדל לפני שאתה מתקן אותה. אל תאפשר להיבטים החשובים של חייך לסבול לפני שתטפל בהם. אל תגיב בצורה עיוורת. אל תגיב באופן רפלקסיבי. קח אחריות על הכול – באופן מקדים – כדי למנוע מבעיות להתרחש מלכתחילה. זאת הדרך החזקה ביותר ליישם אחריות מלאה בחייך ולהבטיח שהאנשים שחשובים לך ביותר יחיו את החיים הטובים ביותר שאפשר.
יישום בעולם האמיתי
"איך אני אמור לקחת אחריות על משהו שאפילו לא עשיתי?"
זאת היתה שאלה הוגנת ממישהו שהיה מתוסכל, אך באמת חיפש ליישם את הלך הרוח הזה בחייו.
אריק היה בכנס בסן דייגו שבו העברתי סדנה של יום שלם כדי להכשיר קבוצת מנהיגים בענף המשכנתאות. זה היה אירוע שהפגיש קרוב ל־100 חברי צוות מרחבי המדינה כדי לשתף פעולה, לדבר על שיטות עבודה מומלצות ולהציג את עקרונות המנהיגות של אשלון פרונט.
אחרי כמה שעות, דנו בכל חוקי הקרב, דפוסי חשיבה לניצחון ואחריות מלאה. אפילו השלמנו את התרגיל המעשי הראשון שלנו, שהפך את התיאוריה לפרקטיקה ונתן לצוות כלים מעשיים ליישום ברגע שיחזרו הביתה לצוותים שלהם. זאת היתה קבוצה דינמית ומעורבת שאימצה את העקרונות וציפתה להשתמש בהם. היינו בשלבי סיום של משוב הבוקר עם שאלות ותשובות, מתכוננים לצאת להפסקת צהריים.
אבל אריק לא השתכנע.
"אני לא מנסה להיות קשה, ואני יודע שהגיע הזמן להפסקה. אני אוהב את מה שאתה אומר, אבל יש דברים שהם פשוט לא אשמתי", הוא פרק.
"אני שומע אותך. מה יושב עליך? אתה יכול להיות ספציפי?" לחצתי.
"כן, אבל זה נשמע קצת קטנוני, וזה אפילו לא עניין של עבודה. זה אישי", הוא אמר.
"אין בעיה. למעשה, יישום אחריות מלאה בבית יכול להיות חזק באותה מידה כמו יישומה בחיינו המקצועיים. אתה מדבר על האנשים שחשובים לך ביותר. אני לא יכול לחשוב על מצב טוב יותר להתעמק בו", אמרתי.
"ורק אגיד שאחריות מלאה לא נוגעת רק למלחמה, טופ גאן, או עסקאות גורליות לחברה. היא נוגעת לכול", המשכתי. "אז, מה יש לך?"
"אוקיי, אתה ביקשת את זה". אריק גיחך.
"קיבלתי הודעה מאשתי אתמול בערב שבה נכתב, 'נגמר הדלק ברכב, ממש תודה'. " שנינו חייכנו להודעה שכמעט כולם בקהל יכלו להזדהות איתה. ברור שאשתו של אריק היתה מתוסכלת ופרקה עליו.
חיכיתי שהוא ימשיך עם עוד פרטים.
"היא אמרה לי שהיא איחרה לקחת את הבן הגדול שלי למשחק הכדורגל שלו כי היא היתה צריכה לעבור בתחנת הדלק לפני כן. היא מאשימה אותי בזה ובכך שהבן שלי הסתבך עם המאמן.
"טסתי לכאן אתמול בצהריים. הטיסה שלי יצאה בסביבות 13:00 והייתי צריך לרוץ לחנות לקנות כמה כלי רחצה לנסיעה שלי. המרחק בין הבית שלי לחנות הוא קילומטר וחצי. קניתי כמה דברים ולא הייתי שם יותר מ־15 דקות. נסעתי בקושי שלושה קילומטרים ברכב. אני יודע שאתה אומר לקחת אחריות על הכול, אבל איך זאת אשמתי שנגמר הדלק?" אריק הסביר, והרגיש שיש הצדקה לתסכולו. "ובכן, זה תרחיש טוב להשתמש בו, אף על פי שזה נראה כמו דבר קטן. למעשה, זאת עשויה להיות הדוגמה הטובה ביותר לאחריות מלאה שאנחנו יכולים להשתמש בה, כי זה מערב את האדם שהוא ככל הנראה החשוב ביותר בחייך!" השבתי.
"בוא נסתכל על זה מנקודת המבט שלה. איפה היא עכשיו?" שאלתי.
"בבית".
"איפה הבית?"
"מילווקי".
"איך מילווקי במרס?" שאלתי בסרקסטיות. ידעתי את התשובה.
"קפואה!" שנינו צחקנו.
"ואיפה אתה עכשיו?" שאלתי כששנינו הצצנו מהחלון הפנורמי של חדר הכנסים במלון אל הנוף הכמעט מושלם של האוקיינוס השקט והשמים הכחולים ללא רבב של דרום קליפורניה.
"כאן. בסן דייגו", הוא אמר בצחקוק נבוך מעט יותר.
"ומה היא עושה עכשיו?" המשכתי.
"היא מטפלת בילדים ומנהלת את העניינים". אריק עצר. "לבד", הוא הודה, מבין שהוא ללא ספק במקום מהנה יותר מאשתו.
"אז קל להבין את התסכול שלה ואת ההודעה הזו?" שאלתי.
"בטח, אני מבין. אבל בזמן האחרון נראה שזה תמיד משהו שאני מואשם בו. איך זה שאין דלק באוטו זאת אשמתי? אני לא מקנא במצב שלה ביומיים הקרובים, אבל בקושי נהגתי בו. המכל היה ריק כשנכנסתי לרכב, בדיוק כמו כשיצאתי ממנו. באמת לא השתמשתי בדלק! אני יודע שהיא עצבנית וזה בסדר, אבל אתה אמרת לקחת אחריות על הכול. אני לא רואה איך אני לוקח אחריות על זה שאין דלק ברכב. איך אני אשם?" אריק עדיין נאבק עם המצב.
"לקיחת אחריות אינה עניין של הטלת אשמה. היא עניין של הכרה בבעיות ומציאת דרך לפתור אותן. היא עניין של אימוץ הרעיון שכל דבר שמשפיע עליך או על הצוות – במקרה הזה, הצוות האולטימטיבי: המשפחה שלך – הוא בעיה שאתה צריך לפתור. האם יש משהו שיכולת לעשות אחרת כאן, והאם יש סיבה להסתכל על זה אחרת?" שאלתי.
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל.
"תעבור איתי על מה שהיה קורה אילו היית מתדלק", המשכתי.
"אפילו לא ידעתי שהמכל ריק עד שהיא שלחה לי הודעה!" הוא התנגד.
"אני מבין, אבל תזרום איתי. אילו היית יודע את זה כשנכנסת לרכב, היית יכול לעשות משהו אחרת?" לחצתי שוב.
"כן. הייתי מתדלק".
"אוקיי, מגניב. אני מסכים. למה לא עשית את זה?"
"מיהרתי ולא חשבתי על זה".
"הוגן, זה מובן לגמרי. אבל אם נשנה את הלך הרוח שלנו לגבי משהו שולי כמו לתדלק את הרכב, מה תהיה ההשפעה?"
אריק עצר, ואז המשיך לתאר תרחיש חדש. "היא לא היתה צריכה לעצור בתחנת הדלק בדרך לאימון. מרקוס היה מגיע בזמן. זה לא היה הופך לאירוע".
"בדיוק. ומה עוד?"
"היום שלה היה טוב יותר. היא היתה מתוסכלת פחות והיתה מגיעה בזמן".
"האם אנחנו רוצים את זה בשבילה?"
"כמובן, זאת אשתי. אני רק רוצה שהיא תהיה מאושרת. היא בבית, וקפוא, והיא מתרוצצת עם שלושה ילדים, ואני כאן. אני משחק גולף מחר!" הוא אמר, וקולו נסדק מעט.
התערבתי כדי לעזור לו לעצור. "העניין הוא לא מי רוקן את מכל הדלק. אנחנו יודעים שאתה לא עשית את זה. אבל כשאנחנו מחפשים באופן אקטיבי בעיות ופותרים אותן, זה עוזר לצוות. פשוט כך. במקרה הזה, אילו היית מחפש את זה מראש, היית ממלא דלק. היא כנראה אפילו לא היתה שמה לב. זאת בעיה שיכולת לפתור לפני שהיא בכלל קרתה. ואילו היית עושה את זה, אולי לא היית מקבל 'תודה' או הכרה בכלל. אבל זה היה הופך את החיים שלה לטובים יותר. ואם זה הפך את החיים שלה לטובים יותר, מי עוד היה מרוויח?"
"מרקוס ללא ספק, הוא היה מגיע בזמן!"
"ומי עוד?"
"אני".
"בדיוק. גם אתה מרוויח. גם אתה מנצח, רק על ידי לקיחת אחריות, אפילו על משהו שאולי לא נראה כמו 'אשמתך' על פני השטח. יש כל כך הרבה דברים שאתה יכול לקחת עליהם אחריות. אפילו הדברים שנראים הכי טריוויאליים, כמו להוריד את הזבל או לתדלק. אני יודע שאתה לא רוצה לעשות את זה, אבל כשאתה עושה, הבעיות האלו נפתרות לפני שהן בכלל קורות. אתה לוקח אחריות מקדימה! ועם הזמן, זה הופך להרגל. ואתה יכול לחפש דרכים לעשות את זה בכל היבט של החיים, עם כל אחד בעולם שלך. הם מרוויחים, ואתה מרוויח. זה הנתיב שלך להצלחה", סיכמתי.
לקיחת אחריות היא הלך רוח שהופך להתנהגות. וזה עובד הכי טוב כשאתה מיישם את זה בכל מקום שאתה יכול, לא רק בדיעבד. לקיחת אחריות באופן מקדים היא אופטימלית. בעל שלוקח אחריות עוזר לאשתו להיות אמא טובה יותר לילדים שלהם, בת זוג טובה יותר עבורו, ואדם טוב יותר עבור עצמה. זה אולי נראה כמו דבר קטן, אבל אל תזלזלו בכמה שזה יכול להשפיע על כל היבט בחייו של אדם.
שעה לאחר מכן אריק חזר וביקש לדבר איתי בפרטיות. הוא עצר את הדמעות. "בארוחת הצהריים התקשרתי לאשתי והתנצלתי. היא צחקה על זה ולא עשתה מזה עניין גדול. אבל אמרתי לה שהבנתי שיש הרבה יותר שאני יכול לעשות כדי לעזור לה, ולנו. הייתי רציני לגמרי. אפילו לא חשבתי עליה כשהתחלנו את ההכשרה היום, רק חיפשתי ליישם את זה בעסק שלי".
הוא לקח הפסקה ארוכה והמשיך, "זה היה בוקר שהעמיד אותי במקומי, לראשונה מזה זמן רב. למען האמת, היה קשה בבית. נראה שדברים קטנים כאלה הצטברו. זה לא היה כיף, ובסתר לבי שמחתי לצאת לנסיעה הזאת. לא היה לי מושג איך היום הזה ישפיע עלי באופן אישי. יש לי הרבה על מה לעבוד, ואני חייב הרבה יותר לאשתי ולמשפחה שלי ממה שהבנתי. תודה שבזבזת את כל הזמן הזה רק על מכל דלק".
לחצנו ידיים. "אל תודה לי, אתה עשית את החלק החשוב. אתה עשית את העבודה ויישמת את העקרונות. עבודה טובה, גבר. קח אחריות על הכול בחיים שלך. הכול. לא משנה כמה טריוויאלי זה נראה, אל תחכה לבעיות שיקרו. תקן אותן מראש, והחיים של כולם יהיו טובים יותר. כולם מנצחים בזכות זה שאתה לוקח אחריות".
הסיפור של אריק מעיד על האופן שבו אחריות מקדימה עובדת. זה אולי נראה מגוחך לקשר בין שני הסיפורים האלה, אבל לקיחת אחריות היא עד כדי כך חזקה. כשאתה מקבל את תחומי האחריות שלך ועושה כל שביכולתך לשלוט בהם, מוקדם ולא מאוחר, אתה יכול למנוע בעיות גדולות וקטנות. תרגול לקיחת אחריות צריך להיהפך להרגל, כזה שמחלחל לכל חלק בחייך בכל דקה של היום שלך. ככל שאתה לוקח אחריות על כל משימה או סוגיה קטנה, כך אתה מוכן יותר לבעיות הגדולות הבלתי נמנעות שיבחנו אותך.
עבור כל מנהיג, לאבד מישהו שאתה אחראי עליו הוא המבחן הגדול ביותר. חוויתי את זה במלחמה כשאיבדנו את כריס ליאון. ג'וקו, לייף ודורות של מנהיגים צבאיים חוו את האובדן הזה מאז ומעולם. אובדן הוא משהו שכולנו חווים. לפעמים הוא מינורי יחסית, כמו עמית מוכשר שלא היה מרוצה ועבר לחברה אחרת. הוא יכול גם להיות משנה חיים, כמו גירושים שקורעים משפחה. ברגעים אלה אנו מייחלים שיכולנו להחזיר את השעון לאחור ולשנות את התנהגותנו.
אף על פי שאחריות אינה מבטיחה תוצאה, היא נותנת לנו את השליטה המרבית האפשרית שיכולה להיות לנו. גם אם רק נתחיל להשתמש בה באירועים יום־יומיים זעירים נראה שהיא עובדת, ללא קשר לגודל הבעיה. כך, מילוי מכל הדלק הוא כבר אינו מטלה שגרתית – זה האופן שבו אנו מצילים את הנישואים שלנו. אחריות חלה על הכול.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
מנהיגות בשחקים / דייב בֵּרְק
Translated by Omer Cicelsky
עורכת התרגום: חגית זרצקי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו פיני חמו
עימוד: יעל מיכלסון
סנטלה הוצאה לאור
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
