החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 10-
"יש לי תיאוריה חדשה." אנני התפרצה כרוח סערה מהדלת הקדמית ורוח אוקטובר קרה נכנסה בעקבותיה. ג'יני הכירה אותה פחות משבוע, אבל האישה נראתה תמיד כאילו היא באמצע שיחה שג'יני לא ידעה שמתקיימת ביניהן.
זה מצא חן בעיניה. ככה זה בין חברות.
הערב התחיל לרדת ובית הקפה היה ריק למדי. ג'יני התעקשה שהיא יכולה להסתדר לבד, ונורמן יצא מוקדם כדי לקחת את האחיינית שלו לגן החיות. או את האחיין שלו לאקווריום? היא לא ממש הקשיבה, כי המוח שלה היה עסוק ברובו בחלומות בהקיץ על לוגן, ועל חולצות הפלנל הרכות שלו והזרועות החזקות שלו והלחישות הסודיות שלו לחתולים.
"תיאוריה חדשה בקשר למה?" שאלה ג'יני ממקום מושבה הגבוה מאחורי הדלפק. היא הביאה לשם כיסא בר בשביל הרגעים שבהם התנועה בבית הקפה מועטה, אפילו שנורמן לא היה מרוצה מזה ועשה קולות של מחאה. לקוחות לא רוצים לראות אותך יושבת, הוא אמר לה.
"לקוחות רוצים את הקפה שלהם. לא אכפת להם אם אני עושה עמידת ראש כשאני מגישה להם אותו," היא טענה. אחר כך הוא ירד מזה.
"תיאוריה חדשה בקשר לרוח הרפאים שלך," אמרה אנני.
הן ישבו משני עבריו של דלפק העץ המלא, שצדו האחד נועד להזמנות ובצדו האחר היו כיסאות בר לישיבה. אנני שלפה כיסא והתיישבה באנחה. המאפייה נסגרת בשלוש, אז היא כבר סיימה להיום.
"אה, כן. טוב, הבעיה הזאת נפתרה."
"נפתרה? מה, כבר?"
ג'יני החליקה לעבר אנני את ספל הצ'אי לאטה הקבוע שלה, ואנני תפסה אותו בשתי ידיים. היא שאפה את ניחוח התבלינים והמשיכה עם השאלות.
"רוח רפאים יכולה להיות עניין מסובך. את בטוחה שהיא איננה?"
"מתברר שזאת לא היתה רוח רפאים."
אנני הסתכלה על הספל שלה וקימטה את מצחה. "לוגן שכנע אותך? ג'יני, לוגן הוא הספקן הכי גדול בעולם. הוא מאמין רק בדברים שהוא יכול להחזיק בשתי ידיים."
"הוא באמת ליטף את החתול שהופיע אתמול בלילה בשתי ידיים, אז אני חושבת שהעניין סגור."
"חתול? אין מצב."
וכמו על פי סימן נכנס לבית הקפה החתול, שג'יני נתנה לו את השם המחוכם קספר. הוא צעד לעבר הריבוע שטוף השמש שעל הרצפה, מול החלון הגדול בחזית, התיישב, הרים רגל מעל הראש והתחיל ללקק את עצמו.
אם נורמן היה כאן, הוא היה מתחרפן. הוא לא היה מרוצה מהמצטרף החדש למשפחת בית הקפה "מתובל באהבה". אבל ג'יני כבר לקחה אותו לווטרינרית הבוקר, חיסנה אותו וקנתה לו ארגז חול ושק ענקי של אוכל מובחר לחתולים. החבר הזה לא הולך לשום מקום.
אנני הסתכלה על קספר ואז שוב על ג'יני. הספקנות שלה היתה חקוקה על פניה העגולות.
"זאת האמת. הייתי כאן אתמול בלילה עם לוגן ושמענו את השריטות בדלת האחורית. זה היה החתול. וזה כנראה מה ששמעתי כל הזמן הזה." פניה של ג'יני התלהטו כשדיברה על לוגן ועל איך שבילתה איתו כאן בלילה וכשנזכרה במגע אצבעותיו, שנגעו קלות בלחייה כשהסיט את השיער מפניה.
אנני זקפה גבה. "הממ."
אוי לא, בטח רואים עליה שהיא מפנטזת על החוואי. היא מעולם לא חוותה דבר דומה בעבודה הקודמת שלה. אף אחד בחייה הקודמים לא עורר בה רגשות כאלה. היא מעולם לא רצתה לטמון את פניה בחולצה של אחד מעמיתיה לעבודה. זה היה מגע הקסם של הפלנל.
"טוב, אם יקרה עוד משהו מוזר, תגידי לי. כי אני חושבת שמק זומם משהו."
הפעם היה תורה של ג'יני לזקוף גבה ספקנית. "את חושבת שמק רודף את בית הקפה שלי?"
"לא רודף." אנני נופפה בידה בביטול וכמעט הפילה את הספל שלה, וג'יני הזיזה אותו הצדה. "אני חושבת שהוא מנסה להבריח אותך מכאן."
"למה שהוא יעשה דבר כזה?" ג'יני בקושי הכירה את האיש. בעלת בית קפה ובעל פאב עובדים במשמרות הפוכות. חוץ מברכת שלום מנומסת כשהיא סגרה את בית הקפה והוא פתח את הפאב, לא היתה לה שום אינטראקציה עם מק סאליבן.
"הוא רוצה את החלל הזה. הוא רוצה להרחיב את הפאב מרגע שקנה אותו בשנה שעברה. שמעתי אותו מציע לדוט לקנות ממנה את המקום, אבל היא סירבה."
"אוקיי, אבל עדיין... זה שברגע מסוים הוא רצה את בית הקפה לא אומר שהוא ינסה להבריח אותי מכאן."
"את לא מכירה אותו כמוני, ג'יני. פשוט תיזהרי," הוסיפה אנני בנימה מבשרת רעות ולגמה מהלאטה שג'יני דחפה בחזרה בכיוונה.
"אני אזהר."
הפעמון מעל הדלת צלצל ורוח צוננת שוב חדרה פנימה. עלים יבשים הסתחררו בעקבותיה.
"אוי, כמה שאתה מתוק!" הייזל התכופפה ללטף את קספר בבטן והוא גרגר בתענוג. "מאיפה הוא הגיע?"
"זאת רוח הרפאים של ג'יני."
"באמת?" הייזל נשאה את מבטה בעיניים פעורות. "הבחורצ'יק הקטן הזה עשה כל כך הרבה רעש?"
"מתברר," אמרה אנני ועדיין לא נשמעה בטוחה. "ג'יני ולוגן היו כאן כל הלילה ואז החתול הופיע."
"אה, כן?" הייזל נעמדה והתקרבה אל הדלפק. "ואיך היה?"
"בסדר. טוב. מארב רוחות רפאים נורמלי לחלוטין." ג'יני הסתובבה, כי פתאום היה לה דחוף נורא לנקות את מכונת הקפה. אחרי הכול, שעת הסגירה התקרבה. זה הזמן לניקיונות של סוף היום. וזה בהחלט לא הזמן להתמודד עם מבטה הבוחן והמערער של הייזל. הוא היה מלחיץ כמעט כמו המבט של קספר.
"מארב רוחות רפאים נורמלי לחלוטין? נחמד, נחמד."
ג'יני התעלמה מהמבטים שאנני והייזל החליפו ביניהן והכינה להייזל את הפמפקין ספייס לאטה הקבוע שלה.
"כן. נחמד מאוד," היא חיקתה אותה והניחה את המשקה שלה על הדלפק. "ועכשיו העניין סגור. הרעשים היו בסך הכול חתול." היא משכה בכתפיה. לא סיפור גדול. עכשיו הכול נגמר. לא היתה ללוגן שום סיבה להביא לה מתנות קטנות ומתוקות כמו אטמי אוזניים או לבלות איתה את הלילה. שום סיבה נראית לעין...
"טוב, רק באתי להזהיר אותך לקראת מחר," אמרה הייזל, הורידה את כפפות החצי שלה והניחה אותן על הדלפק.
"אוי אללי," מלמלה אנני.
"להזהיר אותי ממה?" שאלה ג'יני והתיישבה בחזרה על כיסא הבר שלה. אתמול בלילה היא קיוותה לישון כמה שעות אחרי שלוגן הלך, אבל למרות היעדרה של רוח רפאים, ולמרות אטמי האוזניים החדשים והמנעול החזק, היא היתה נסערת מדי ולא הצליחה להירדם. עכשיו, אחרי יום שלם של עבודה בבית הקפה והפסקת צהריים שהוקדשה לביקור אצל הווטרינרית ולקניות בחנות החיות, היא היתה מותשת. שוב. עד כה החיים בעיירה קטנה גמרו אותה.
"ימי רביעי הם הימים של מועדון הקריאה."
"אוקיי..."
"הם נפגשים בחנות הספרים בסביבות שתים עשרה, אבל הם בדרך כלל באים לכאן אחר כך לשתות קפה לפני שחלקם חוזרים לעבודה, או הולכים לאסוף את הילדים מתחנת האוטובוס, או דברים כאלה. רק חשבתי להזהיר אותך." הייזל דחפה את משקפיה במעלה האף, וסומק קל כיסה את לחייה. "הם יכולים להיות קצת... פרועים."
אנני פלטה נחרה. "פרועים בלשון המעטה."
"נשמע כיף," אמרה ג'יני ונזכרה בחבורה הצוחקת מפגישת התושבים.
"אוי, ג'יני מתוקונת," אמרה אנני ונדה בראשה. "הם יבואו לכאן בהיי מהספר המלוכלך האחרון שלהם ויקרקרו מצחוק כמו במפגש מכשפות. והם ירצו לדעת עלייך הכול."
ג'יני צחקה. "את לא מגזימה קצת?"
הייזל אספה את הכפפות שלה. "הם לא ילכו מכאן בלי לשמוע את סיפור חייך, מה דירוג האשראי שלך ואיזו אפליקציית היכרויות את מעדיפה. אני מבטיחה לך."
"אני לא מפחדת." ג'יני כבשה חיוך בתגובה לטון הקודר של הייזל.
הייזל משכה בכתפיה. "ראי הוזהרת." היא ירדה בקפיצה מהכיסא. "אני צריכה ללכת. היום אחר הצהריים יש לנו שעת סיפור לילדי הגן. הסופרת שכתבה את 'חתול שחור מגלף דלעת' מביאה עותקים חתומים. הולך להיות בית משוגעים."
"חכי רגע. העוגיות שהזמנת לאירוע מוכנות. אני אלך להביא אותן." אנני גמעה את שאריות הלאטה שלה, שכבר התקרר לטמפרטורת החדר, ועמדה לצאת מבית הקפה בעקבות הייזל. "אה, ג'יני, את פותחת דוכן בשוק האיכרים ביום ראשון?"
"שוק איכרים?"
"כן, דוט תמיד היתה פותחת דוכן באוהל ליד האוהל שלי. סיידר חם ומשקאות פמפקין ספייס הולכים מצוין עם המאפינס והעוגות העונתיים שלי. את חייבת לבוא."
"אה... אממ... אוקיי. אני אשאל את נורמן."
"אני מופתעת שהוא לא אמר לך."
ג'יני קימטה את המצח. היה ברור לגמרי שנורמן לא מחבב אותה, אבל עכשיו נדמה שהאיש הזקן מפריע לה לעשות את העבודה שלה. היא תצטרך לדבר איתו.
"אני אהיה שם."
"מצוין!" אנני חייכה אליה מהדלת. "אה, ואל תגידי שום דבר על לוגן בזמן שהאנשים ממועדון הקריאה יהיו כאן. הם ילקקו את האצבעות. האנשים האלה חיים על רכילות."
ג'יני צחקה, אבל בתוך תוכה התהפכה לה הבטן. הדבר האחרון שרצתה היה להיות לשיחת היום של רכילאי העיירה. במיוחד כשאין באמת על מה לרכל. שום כלום.
"תודה. נראה אם אני זוכרת הכול: אני צריכה להיזהר ממק, ממועדוני קריאה ומכל דיבור על לוגן. נכון?"
אנני נופפה לה לשלום ויצאה החוצה אל אוויר אחר הצהריים הצונן.
מי ידע שהחיים בעיירה קטנה מסוכנים כל כך?
-פרק 11-
לוגן הלך לבקר את התיישים שלו, והעלים היבשים נמעכו תחת נעליו. הוא הלך להחליף את השלט בכניסה לדיר.
אין להכניס דונאטס. לתיישים אסור בתכלית האיסור לאכול דונאטס סיידר תפוחים, שמכר בעונת הקטיף, אבל זה לא הפריע למחצית מהילדים לנסות לתת להם דונאטס כאלה. והתיישים האלה לא יודעים מה טוב בשבילם.
קצת כמוהו. כי הוא לא הפסיק לחשוב על ג'יני מאז בילה איתה את הלילה. כבר יומיים שלמים שג'יני מתנגנת לו בראש בלופ. החיוך העליז של ג'יני כשסיפר איזו בדיחה גרועה, ההתלהבות של ג'יני מכל חטיף או ממתק, ניחוח הקפה הקלוי העשיר של ג'יני, גופה הרך של ג'יני הצמוד לגופו.
הוא חיבר את השלט לעמוד הגדר והפעיל הרבה יותר מדי כוח כי הוציא את התסכול שלו על חתיכת העץ. לוח העץ רטט, והצליל הדהד בשדות השקטים. להקת עורבים נחתה על צמרות העצים, וצווחותיהם הפרו עוד יותר את הדממה.
ההתנהגות שלו מגוחכת לגמרי. הוא נותן לעצמו להישאב מהר מדי, בדיוק כמו בפעם שעברה. הוא לא יודע כלום על האישה הזאת. אפילו שסיפרה לו כל מיני דברים על עצמה בחשכת בית הקפה. אפילו שרצה לדעת עליה הכול.
ג'יני נמצאת כאן פחות משבועיים. היא התחילה עבודה חדשה לגמרי, בעיירה חדשה, וכל זה קרה אחרי שמצאה את הבוס שלה מת על השולחן במשרד. מי יודע אם בכלל היתה מגיעה לכאן אם זה לא היה קורה. ג'יני היתה במנוסה, ולא היתה לו שום ערובה לכך שדרים הרבור היא התחנה האחרונה שלה. הוא לא היה מוכן להתאהב שוב באישה שנמצאת כאן באופן זמני בלבד. נמאס לו שאנשים משתמשים בעיירה שלו ובחיים שלו כמו תחנת רענון במסע החיפוש העצמי שלהם.
הרי ג'יני אמרה בעצמה שהיא רצתה שהכול כאן יהיה מושלם, לא? שהיה לה חזון לחיים שיהיו לה כאן. אבל שום דבר לא מושלם, והוא לא מתכוון להסתבך בניסיון להגשים את חזון החיים המושלמים של ג'יני. הוא לא יכול. זה לא יצליח.
זה אף פעם לא מצליח.
התיישים, דילן ומארלי, או צמד הבּוֹבּים כמו שננה אהבה לקרוא להם, בהו בו באומללות כאילו ידעו שהשלט החדש פירושו שתמו ימי זלילת הדונאטס שלהם.
"אני עושה את זה לטובתכם," מלמל לוגן, וצמד הבובים פעו בתגובה. הם כל כך אהבו את הדונאטס הטיפשיים האלה.
לוגן דשדש בחזרה לבית החווה והצטער שאין לו עוד משימות שיסיחו את דעתו מהמחשבות על מישהי מסוימת מאוד. אבל זה היה יום רביעי בבוקר בחודש אוקטובר, וזאת היתה תקופה שקטה מאוד בחווה הקטנה שלו.
שערי הגן נפתחו רק בימים שישי עד ראשון לקטיף עצמי של תפוחים ודלועים ולסיבוב בעגלת החציר הרתומה לטרקטור הנאמן של סבא שלו. זאת היתה האטרקציה האמיתית היחידה. לוגן סירב להוסיף את כל השטויות שעושים בחוות האחרות בסביבה בעונת הסתיו. בלי טירות מתנפחות, בלי מבוכי תירס ובלי רכיבה על סוסי פוני. בכלל לא היה לו סוס פוני. בחווה שלהם היו תפוחים ודלועים, דונאטס מהמאפייה של אנני וסיבוב בעגלת החציר. אה, וצמד הבובים. הילדים והמשפחות אהבו את זה. בזכות הכסף שהרוויחו מקטיף התפוחים העצמי הם הצליחו להישאר עם הראש מעל המים כל החורף.
אבל עכשיו, באמצע אוקטובר, התפוחים על העצים כמעט נגמרו, ואפילו חלקת הדלועים היתה דלילה למדי. האירוע הגדול האחרון של העונה היה פסטיבל הסתיו בעיירה. לוגן תמיד סיפק דלועים לתחרות הגילוף. הוא שמר באסם כמה עשרות דלועים לקראת האירוע הזה.
למרבה הצער, מכיוון שסבא וסבתא שלו עוד היו פעילים, ולו עצמו היתה נטייה לעשות הכול מראש, והעובדים העונתיים שהעסיק היו חרוצים במיוחד, לא היה לו הרבה מה לעשות בבוקר יום רביעי הזה כשהוא ממש היה צריך תעסוקה. החלפת השלט לא ארכה מספיק זמן.
את המשלוחים הוא עושה רק בימי חמישי, ושוק האיכרים יהיה רק ביום ראשון אחר הצהריים. הוא יכול לעבור על הזמנות הזרעים והציוד שיצטרכו לקראת האביב, אבל הוא היה חסר מנוחה ולא היה מסוגל לעשות עבודה מהסוג הזה עכשיו.
אולי כוס קפה תעזור.
נו באמת, הוא יותר טיפש מצמד התיישים הארורים.
ובכל זאת, הוא נכנס לטנדר שלו ונסע לעיירה.
ברגע שלוגן נכנס לבית הקפה, הוא הבין איזו טעות עשה.
זה היה יום רביעי.
היום של מועדון הקריאה.
הפעמון מעל הדלת צלצל כשנכנס, וחמישה ראשים הסתובבו אליו ממקומם סביב השולחן המרכזי. שישה, אם סופרים גם את ג'יני, שעמדה ליד השולחן וחייכה חיוך ג'יני גדול. כשראה אותה, הלב שלו דהר כמו רכבת הרים.
הוא היה צריך להישאר בדיר.
"לוגן! שלום לך!" קולה של קאורי מילא את החלל הקטן וננסי סימנה לו להתקרב, כאילו היה מתקשה למצוא את החבורה בין שלושת האנשים הנוספים שהיו שם ומיהרו לצאת עם קפה לדרך.
"בוא הנה ותגיד שלום לגננת שלך," אמרה ננסי בחיוך, ונראה שהיא עיוורת לחלוטין לעובדה שהוא ממש לא רוצה לדעת באילו דברים קינקיים מתעניינת כיום האישה שלימדה אותו לקשור שרוכים.
הוא נאנח וליטף את זקנו. לא היתה לו שום דרך להתחמק מזה. הוא ניגש לשולחן והנהן לחבורה.
הוא הרי חיבב את האנשים האלה. הם היו אנשים נחמדים ונורמליים. כלומר, נורמליים יחסית לדרים הרבור.
אבל הוא לא רצה את הרחמים שלהם או את מבטי האהדה שלהם או את ה"עזרה" שלהם למצוא מישהי חדשה, ונראה שזה כל מה שכולם רצו לתת לו מאז הצעת הנישואים הקטסטרופלית למרגלות עץ חג המולד. הוא הרגיש כאילו חזר להיות ילד בן חמש שאיבד פתאום את אמא שלו, ועיירה שלמה של אנשים רצתה לבדוק מה שלומו ולפנק אותו.
הם היו טובי לב, וכולם היו עצובים על לכתה של אמו ולא היתה להם דרך אחרת לבטא את הכאב שלהם חוץ מלעטוף אותו את התינוק שלה באהבה. אבל הוא לא היה לבד, היו לו סבא וסבתא. הוא לא היה צריך הורים חלופיים, לא אז ובטח לא היום, עשרים וחמש שנה לאחר מכן.
שלא לדבר על כך שבכל פעם שראה אותם, הוא נאלץ לחיות מחדש את זיכרון הרגע שבו כרע ברך בקור וראה את פניה המבועתות של לוסי. ההשפלה והכישלון עוד היו קרובים מדי לפני השטח, וכשראה את החבורה הזאת, הכול התעורר בו מחדש.
"הֵיי, כולם. ג'יני." הוא הטה את ראשו בכיוונה ולכד את מבטה לשנייה אחת יותר מדי. סומק קל התפשט על עורה החיוור מעל צווארון הסוודר שלה. היום היא לבשה סוודר אפור בהיר, שעטף את קימוריה ברכות.
"לראות אותך בעיירה בשעה כזאת באמצע השבוע זה כמו לראות את ביגפוט," אמר ג'ייקוב וצחק.
לוגן הצליח לנתק את מבטו מג'יני ולהשיב. "יום שקט. רק באתי לכוס קפה."
"זה מה שהיה נחמד בלוסי, שהיא הביאה אותך לעיירה לעתים יותר קרובות."
וואו. זה היה מהיר.
בת הזוג של ננסי, לינדה, לא הבחינה במבטים המזועזעים ששאר חברי מועדון הקריאה תקעו בה. לינדה אף פעם לא הצטיינה במיוחד בהבנת רמזים חברתיים או בהימנעות מהעלאה של נושאים שאף אחד לא רצה לדבר עליהם. הוא לא שכח את מסיבת חג המולד שבה הזכירה בערב אחד גם את אביו שברח מזמן וגם את אמו המתה. ננה כמעט נתנה לה בעיטה בתחת.
"כן, זה היה נחמד, אפשר לומר," הוא אמר והעביר משקל מרגל לרגל. בגלל זה הוא אף פעם לא נוסע לעיירה. בגלל התזכורות הבלתי פוסקות לכישלון שלו. "אבל לא מספיק נחמד בשביל שהיא תישאר כאן." הוא הנהן שוב ונפרד מהחבורה ומהגערות המהוסות שלהם בלינדה. הדבר האחרון שרצה היה לדבר על לוסי מול ג'יני, ובמיוחד לא בתיווך הבלתי מועיל בעליל של מועדון הקריאה.
ג'יני ניגשה בעקבותיו לדלפק כדי לקחת את ההזמנה שלו, אפילו שקריסטל, שעבדה בבית הקפה מאז התיכון, כבר עמדה שם.
"כרגיל?" שאלה ג'יני בנימה קלילה, אם כי הקמט בין הגבות שלה העיד על דאגה. היא מן הסתם עוד לא שמעה את הסיפור המלא על לוסי, אחרת עיניה הכהות היו מלאות רחמים עכשיו, והוא לא רצה את זה. הוא לא רצה שג'יני תשמע על המחווה הרומנטית הכושלת שלו.
והוא עוד יותר לא רצה שג'יני תחשוב שלוסי משוגעת כי סירבה למחווה הרומנטית הגדולה שלו. אבל אם ג'יני אוהבת מחוות רומנטיות גדולות, היא צריכה לדעת שהוא סיים את הקריירה בתחום הזה. הוא הניד את ראשו. למה הוא חושב על זה בכלל? ג'יני לא רוצה ממנו שום דבר, רק שיזמין כבר קפה.
"כן, תודה." הוא הנהן לשלום לקריסטל, והיא חייכה והלכה למלא את בקבוקי מלבין הקפה. ג'יני הגישה לו קפה שחור בכוס לדרך. הוא כל כך מיהר להיכנס לבית הקפה, ששכח בטנדר את הכוס הרב פעמית שלו. איזה רצף של טעויות.
"שיערתי שאתה לא נשאר." היא לכסנה מבט לעבר השולחן של מועדון הקריאה. הם כבר הפסיקו לדבר על הסיפור העצוב שלו וחזרו לקרקר על הספר האחרון שקראו. "אבל אני שמחה שבאת. כאילו... טוב לראות אותך." פניה של ג'יני הסמיקו, והוא רצה לסדר את קווצות השיער הסוררות שלה מאחורי האוזן, להעביר שוב את אצבעותיו על עורה הרך, לשמוע שוב את שאיפת האוויר הקטנה והפתאומית ששמע בפעם הקודמת.
הוא תחב את ידיו לכיסים.
"טוב לראות גם אותך." בלשון המעטה. לראות אותה היה חוויה הרבה יותר מורכבת מכפי שאפשר לבטא במילה "טוב". הוא רצה לזנק מעל הדלפק ולנשק אותה כפי שלא הזדמן לו לעשות שלשום, ובד בבד רצה לברוח מכאן כל עוד נפשו בו ולא להסתכל אחורה.
אבל במקום כל זה הוא רק עמד מולה נבוך וקיווה שהיא תמשיך לפטפט על משהו כדי שיוכל להישאר כאן ולהסתכל עליה עוד כמה רגעים.
למזלו, לג'יני תמיד היה משהו לפטפט עליו. "קספר מסתגל יפה לבית החדש שלו. הוא ישן כל לילה בקצה המיטה שלי, והוא עוזר גם לי לישון יותר טוב. חוץ מאשר כשהוא מתיישב לי על הפרצוף כל בוקר בסביבות חמש. מי צריך שעון מעורר? אני כבר לא!" היא סיימה בצחוק.
גם לוגן צחק, בעיקר כדי לא להגיד שום דבר על ישיבה על פנים. השליטה העצמית שלו התחילה להיפרם בקצב מסוכן.
בשלב מסוים בסיפור שלה, הוא רכן לפנים והשעין את האמות שלו על הדלפק שביניהם. גם גופה של ג'יני רכן לעברו, כאילו שניהם לא רוצים את המרחק הזה ביניהם. הוא בטח לא רצה בו.
"קראת לו קספר?" הוא שאל בקול חלש כדי שרק היא תוכל לשמוע.
"כן, טוב, הוא היה רוח הרפאים שלי. והתברר שהוא ידידותי, אז זה פשוט התאים..." היא חייכה וכל האיברים הפנימיים שלו הסתדרו מחדש.
"הגיוני," הוא אמר וקילל בלבו את החתול שהתגלה כל כך מהר וגזל ממנו כל תירוץ לבלות עוד עם ג'יני, במיוחד בלילה, במיוחד לצדה על הרצפה כשאור הירח חודר מבעד לחלון. חתול מעצבן.
מישהו כחכח בגרון מאחוריו, והרגע חלף. הוא הזדקף והתנצל ופינה את הדרך למר פרסקוט, הדוור.
"אני צריך לזוז," הוא אמר לג'יני מעל רחש מכונת הקפה.
"אוקיי, בטח." לחייה היו ורודות מהעבודה, וכמה תלתלים תועים הסתלסלו סביב רקותיה. היא נראתה מאושרת, כאילו היא שייכת לבית הקפה הקטן והנעים הזה, לחברתם של האנשים שהכיר כל חייו. היא נראתה מתאימה.
הוא רצה שהיא תתאים.
"בבקשה, מר פרסקוט. שיהיה לך יום טוב," היא אמרה והגישה לאיש המבוגר את המשקה שלו. ואז פנתה שוב אל לוגן, והמילים שאמרה הדהימו אותו. "אני לא יודעת מי זאת לוסי, אבל אני חושבת שהיא הפסידה כשעזבה." היא חייכה אליו ברוך והתחילה לעבוד על ההזמנה של הלקוח הבא בטבעיות מוחלטת, ולוגן ההמום דידה בחזרה החוצה אל השמש ותהה מה לעשות עכשיו.
כי שום דבר בג'יני לא היה כפי שציפה.
-פרק 12-
זהו. היא עשתה את זה. היא ניהלה שיחה נורמלית לחלוטין עם לוגן שלא כללה כלי נשק, מרדף אחרי רוחות רפאים או בכי. הצלחה מסחררת. היא כבר היתה על דרך המלך להפוך לבעלת בית קפה שמחה וטובת לבב כמו שחלמה, במקום גוש גדול של חרדות ושל תיאוריות על רצח.
היא הסתכלה עליו יוצא מבית הקפה ואז פנתה שוב אל הלקוחות הבאים בתור, זוג סטודנטים שלמדו בקולג' בעיירה הסמוכה. כשראתה אותם עם תיקים מלאים ספרים ופירסינג בכל מיני מקומות מפוקפקים, התחשק לה פתאום לשלוח הודעה לשותפה שלה לחדר מימי הקולג', אמילי. עוד בן אדם שהזניחה את הקשר איתו לאורך השנים.
היא גירדה את הנקודה באף, שבה נתנה לחור הנזם שלה להיסגר כשהתחילה להתראיין ל"עבודות רציניות", ותהתה אם אמילי עוד מסתובבת עם הנזם שלה.
"ג'יני, בואי תצטרפי אלינו!" קראה קאוֹרי. "עוד לא סיימנו לדבר איתך."
ג'יני נזכרה באזהרות של הייזל וכבשה חיוך. עכשיו הם בטח ישאלו אותה מה סוג הדם שלה.
התור מאחורי הדלפק התפוגג, וקריסטל ממילא היתה מתמודדת איתו, ולכן ג'יני חזרה לשולחן של מועדון הקריאה. השולחן הקטן היה מכוסה בספלים ריקים ובעותקים של ספרים שנקראו שוב ושוב עם גברים חצי עירומים על הכריכה.
"תרצו להזמין עוד משהו?"
"לא, לא." ננסי סירבה להצעתה בהינף יד. "אנחנו רק מקשקשים עוד קצת לפני שקאורי צריכה לחזור למשרד ואיזבל הולכת לאסוף את ג'יין מבית ספר."
מתאו ישב בחיקה של איזבל, נשנש עוגיית חמאה וגרגר בהנאה. ג'ייקוב דגדג את בטנו העגלגלה של התינוק. מתאו צחקק וחשף חיוך חסר שיניים. איזבל הציצה בשעונה. "יש לי עוד קצת זמן," היא אמרה בחיוך ידעני.
"גם לי. השיעור הבא שלי מתחיל בשלוש," אמר ג'ייקוב והושיט למתאו עוגייה חדשה אחרי שהקודמת נפלה על הרצפה.
"לינדה ואני חופשיות כציפור, נכון, אהובה?"
"כמו בכל יום מאז שיצאנו לפנסיה."
"אז תביאי כיסא, ג'יני." ננסי הצביעה על כיסא לא רחוק, וג'יני הרגישה שאין לה ברירה אלא להצטרף. היא לא רצתה להיות גסת רוח, ואחרי הכול, הם היו לקוחות משלמים. וחוץ מזה, הם באמת מצאו חן בעיניה, והיא רצתה להצטרף למועדון הקטן והנפלא שלהם.
"מה קראתם השבוע?" היא שאלה והתיישבה. היא לקחה ליד את אחד הספרים שעל השולחן. פלג גוף עליון מרשים במיוחד מילא את הכריכה, ובמרכזה שורבט בכתב יד שם הספר, "אהבה על הקרח". שם המחברת היה ורוניקה רוז. ג'יני לא האמינה שזה שם אמיתי, אבל הוא בכל זאת מצא חן בעיניה.
"זה רומן רומנטי בין שני שחקני הוקי," אמר לה ג'ייקוב, וניכר עליו שהוא מתרגש מספר השבוע. "סיפור מושלם מסוג 'מאויבים לאוהבים'. מומלץ בחום."
"אני לא ממש אוהבת הוקי," אמרה ג'יני ועלעלה בספר לאטה.
צחוקה של קאורי הדהד בחלל הקטן. "לאף אחד לא אכפת מההוקי, מותק."
מבטה של ג'יני נעצר על כמה פסקאות מעניינות שאיששו את הטענה שזה לא ספר על הוקי. "אה, כן. הבנתי. נראה טוב," היא אמרה ולחייה התלהטו כשהמשיכה לקרוא קצת. יכול להיות שהיא קראה כל חייה את הספרים הלא נכונים.
"נורא אהבתי איך שהם מרשים לעצמם להיות פגיעים אחד עם השני," אמרה איזבל ונאנחה.
"כן, איזה לוהט זה היה," הוסיפה ננסי. "מה שהם עשו במכונית עם ה..."
"טוב, ננסי. בואי ננסה לא להפחיד את ג'יני בינתיים." קאורי קטעה אותה לפני שננסי הספיקה לומר מה בדיוק שחקני ההוקי היריבים עשו במכונית. חבל, כי ג'יני היתה סקרנית לשמוע. "בכל אופן, הזמנו את ג'יני להצטרף אלינו כי לא סיימנו להכיר אותה כמו שצריך."
כל המבטים הופנו אל ג'יני, והיא נעה בכיסאה באי נוחות. "נראה לי שאתם יודעים כל מה שיש לדעת. גדלתי במערב מדינת ניו יורק, הגעתי לאזור כשלמדתי בקולג' וגרתי בבוסטון בעשר השנים האחרונות פחות או יותר." ג'יני משכה בכתפיה, והאמת שבדבריה הכתה בה פתאום. זה באמת כל מה שיכלה לספר על עצמה. היא בחרה ללמוד בבוסטון כדי לברוח מהעיירה הקטנה שגדלה בה, אבל בסופו של דבר החיים שלה נעשו קטנים לא פחות, כי האנרגיה אחוזת הטירוף של העבודה שלה צמצמה אותה עוד ועוד.
"לא השארת אחרייך בבוסטון אף אחד מיוחד?" שאלה ננסי.
"לא."
"ואת מתכננת להישאר? כאן, בעיירה?" שאלה איזבל וניקתה פירורי עוגיות מפניו של מתאו. "כאילו, את רצינית בקשר לניהול בית הקפה?"
"אממ... כן. כאילו, כן. כן, להישאר ולנהל את בית הקפה זאת התוכנית הרצינית מאוד שלי." לא היתה לה שום תוכנית אחרת. לא תוכנית גיבוי, לא פתח מילוט, ולא שום כוונה לברוח בחזרה לעיר ולמצוא עבודה חדשה כעוזרת אדמיניסטרטיבית. עכשיו, כשהיא כאן, היא היתה נחושה בדעתה להצליח. בדיוק כמו שאמרה לברב סנדרס, המתווכת, כשהתקשרה שוב. ג'יני היתה הבעלים של בית הקפה "מתובל באהבה", והיא לא התכוונה למכור.
עכשיו רק היתה צריכה לשכנע את עצמה, את ברב סנדרס ואת מועדון הקריאה שזה נכון.
"אוי, כמה טוב לשמוע," אמרה קאורי בחיוך מעודד.
"רואה? אמרתי לך שהיא אחרת," אמרה לינדה ונתנה לננסי דחיפה עם הכתף. "הן חששו שתעזבי את לוגן כמו שלוסי עשתה," היא אמרה ורכנה לעבר ג'יני כממתיקה סוד. "לוגן המסכן. היא הגיעה לעיירה בסערה וסובבה את הילד הזה לגמרי. כמו שאמרתי, הדבר היחיד שהיה טוב בה היה שהיא גרמה לו להגיע יותר לעיירה. אני עוד אוהבת לראות אותו, אפילו שהוא כבר גדול. אני מרגישה שאני חייבת את זה לאמא שלו, לבדוק מה שלומו. בכל אופן, אני עוד זוכרת את המבט על הפרצוף שלו כשלוסי סירבה להצעה שלו בטקס הדלקת האורות של חג המולד אאוץ'! מי בעט בי?" לינדה שלחה יד לשפשף את השוק שלה והותירה את ג'יני המומה ושותקת.
לוגן הציע נישואים ללוסי הזאת. והיא אמרה לא? מי האישה הזאת ומה הבעיה שלה?
"זה מספיק, יקירה," אמרה ננסי במתיקות, אפילו שג'יני היתה די בטוחה שהבעיטה הזאת הגיעה מהכיוון שלה. "לוסי אף פעם לא התאימה לכאן. היא ולוגן לא היו זוג טוב מלכתחילה."
לוסי אף פעם לא התאימה לכאן. ג'יני הסתכלה סביב השולחן. האם היא מתאימה לכאן? אולי היא צריכה ללבוש מכנסי ג'ינס קרועים כמו ג'ייקוב? או לענוד קריסטלים כמו איזבל? אפילו למתאו הקטן היתה שרשרת ענברים סביב הצוואר. גם צעיפים עבים, שנראו כמו משהו שאיזו סבתא סרגה לכולם, היו כנראה חלק בלתי נפרד מהמראה של תושבי דרים הרבור. ולג'יני לא היה אפילו זוג אחד של כפפות חצי. צריך לחלק כאלה בכניסה לעיירה.
אבל היא היתה תקועה עם המלתחה העירונית שלה בסגנון ביזנס קז'ואל, ולא היה לה זמן לקנות שום דבר אחר. כשלבשה מכנסיים וסוודר, נעלה נעלי בלרינה ואספה את השיער בפקעת נמוכה, היא הרגישה שהיא מוכנה יותר לפגישה עסקית של אחר הצהריים מאשר ליום עבודה בבית הקפה בעיירה. קאורי התלבשה בסגנון דומה, אבל היא התכוונה לחזור למשרד אחר הצהריים אולי היא עורכת דין? או רואת חשבון? ג'יני לא זכרה בדיוק במה קאורי עובדת, אבל ידעה שבכל בוקר היא שותה קפה גדול בקלייה צרפתית עם חלב סויה.
אם ג'יני רוצה לאמץ אורח חיים חדש במקום הזה, אולי היא צריכה להתחיל להתלבש בהתאם...
"את ולוגן נראיתם קרובים למדי שם ליד הדלפק," אמר ג'ייקוב, קטע את רצף המחשבות שלה על בגדיה וצלל היישר לחלומותיה בהקיץ על לוגן. "הוא נראה כאילו הוא רוצה לזנק מעליו ו "
"ג'ייקוב," התפרצה קאורי. "אתה גורם לג'יני להסמיק. אל תתייחסי אליו, מתוקה. אחרי שאנחנו קוראים את הספרים האלה, הוא מכניס לעצמו כל מיני רעיונות משוגעים לראש."
"אם שוויון הזדמנויות באורגזמה והדדיות במערכת היחסים הם רעיונות משוגעים, אני לא רוצה להיות שפוי!"
קאורי נופפה לעברו בידה בביטול. "כן, כן, כן, אבל בוא לא נעשה לג'יני טראומה כבר בפגישה הראשונה שלה." ג'יני הרגישה פחות בטראומה ויותר בהלם שג'ייקוב קרא את המחשבות שלה, אבל לא היתה לה שום כוונה לתרום את המידע הזה לדיון.
"הפגישה הראשונה שלי? זה נחשב?" תראו אותי, מוצאת חברים חדשים ומפתחת תחביבים! היא כבר התחילה להרגיש את תוחלת החיים שלה מתארכת.
"בטח שזה נחשב! ואת מוזמנת להצטרף אלינו מתי שתרצי. תני לג'ייקוב את המספר שלך והוא ישלח לך את שם הספר לשבוע הבא. עכשיו אני צריכה ללכת." קאורי לקחה את התיק שלה ותחבה את הספר פנימה. "נתראה."
"גם אני צריכה ללכת. אני רוצה להשכיב את המפלצון הקטן הזה לישון לפני שאחותו חוזרת הביתה," אמרה איזבל ואספה את ערימת העוגיות האכולות למחצה של מתאו.
ובזאת הסתיימה הפגישה הראשונה והבלתי רשמית של ג'יני במועדון הקריאה של דרים הרבור בבליל של דברי פרידה והבטחות לדבר שוב בקרוב.
ג'ייקוב נשאר אחרון כדי לקחת את מספר הטלפון שלה.
"תודה שכללתם אותי," היא אמרה בזמן שהקליד.
"אנחנו פתוחים לכל מי שרוצה," הוא אמר בחיוך. "ו..." הוא רכן לעברה כקושר קשר, "אני יודע שהעיירה הזאת מגוננת על לוגן בצורה קצת מוגזמת, אבל תאמיני לי, ראיתי את הצעת הנישואים הזאת וזה היה אכזרי. וזה קרה מול כולם." הוא עיווה את פניו כשנזכר בזה.
"אנחנו רק ידידים," אמרה ג'יני חלושות. המחשבה על כך שנשבר ללוגן הלב מול כולם עשתה לה סחרחורות וקצת בחילה. אולי כדאי שהיא תשב?
"טוב, אם את שוקלת להפוך את זה למשהו מעבר לידידות ואני לא מאשים אותך אם כן, האיש הזה הוא החתיך הגדול והקודר של חלומותי רק תוודאי עם עצמך שהכוונות שלך רציניות." ג'ייקוב משך בכתפיו. "לוסי ברחה בחזרה לבוסטון אחרי שהיא זרקה אותו, אבל אם את מתכוונת באמת להישאר... המצב עלול להיות מביך מאוד, בלשון המעטה."
"כן. הבנתי אותך."
ג'ייקוב חייך ותלה את התיק שלו על כתף אחת. "טוב, אז נתראה!"
"ביי."
ברגע שהוא יצא מבית הקפה, ג'יני צנחה לתוך הכיסא הקרוב ביותר. בפעם השנייה מאז הגיעה לכאן, הזהירו אותה לשמור מרחק מלוגן. תושבי העיירה הזאת בהחלט יודעים להגן על האנשים שלהם. היא עיסתה את הרקות באצבעותיה והרגישה כאב ראש של סטרס ממשמש ובא.
אם היא תתחיל לצאת עם לוגן, כל העיירה תסתכל עליהם. ומה יקרה כשיגיע הסוף הבלתי נמנע? זה הרבה יותר מדי לחץ. לחץ שהיא ממש לא צריכה. לחץ שעזבה את חייה הקודמים כדי להימנע ממנו.
היא נשמה עמוק, שאפה לאט ונשפה לאט, כמו שלמדה מאפליקציית המדיטציה שהורידה זמן קצר אחרי שמרווין מת. אין שום בעיה. היא פשוט תשמור מרחק מלוגן מעכשיו. שיחות חולין בין לקוח מנומס לבריסטה. בלי לפלרטט. בלי להביט עמוק אל תוך עיניו הכחולות. ובטח בלי לשאוף את ניחוח חיק הטבע שלו.
הם רק ידידים. מכרים, למעשה. וזה בסדר גמור.
היא באה לכאן כדי להתמקד בעצמה, ולא כדי להסתבך בשערוריות, והיא פשוט תצטרך להזכיר את זה לעצמה עד שזה ייקלט. ממילא היה טיפשי להוסיף את לוגן לתוכנית שלה. היא באה לכאן כדי למצוא את ג'יני החדשה, ולא כדי למצוא גבר. נכון?
נכון.
רק כשחזרה אל מאחורי הדלפק היא הבחינה בספר שג'ייקוב השאיר שם בשבילה. "החוואי והחולבת". על הכריכה היה מודבק פתק בכתב יד: כדי לעזור לך להוציא את זה מהמערכת.
ג'יני בהתה בתמונת הגבר המחוספס שעל הכריכה, שחולצת הפלנל שלו היתה פתוחה והתנופפה קלות ברוח, וידעה שזה לעולם לא יהיה טוב כמו הדבר האמיתי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
