את הופעת חייו נתן יוני רועה בשבוע שעבר, בדיון שהתקיים בכנסת בעניין ההצעה לפטור מתמלוגים את כל בתי הספר שמנגנים שירים ישראליים בשיעורי מוזיקה או בהפסקות. "צרחתי כמו משוגע", הוא מודה. "איך אתם מעיזים לקחת את המוצר שלי ולבקש עליו פטור?"
בסרטון שהפך לוויראלי הוא זועק: "אני חתום על יותר מ-1,500 שירים באקו"ם, אני 40 שנה במקצוע ועדיין עם משכנתה של מיליון ומעלה. מאות יוצרים חיים היום מהיד לפה. אנחנו לא הזמרים שלוקחים על כל הופעה מאה אלף שקל, אנחנו אלה שיושבים באולפן, לכתוב את השיר ועובדים עליו כל כך קשה. ההכנסה שלי אחרי 1,500 שירים מסתכמת אולי ב-70 אלף שקל בשנה, לפני ניכוי מס, ואני מתקשה בפרנסת הבית".
יו"ר הוועדה, ח"כ דוד ביטן, לא מחה דמעה והורה לכל המנכ"לים המעורבים להתכנס ולהגיע להבנות. שלב ראשון בתרגיל הדחייה, טוען רועה, שמתנהל על גבם של "מאות יוצרים שבערוב ימיהם רעבים ללחם, פשוטו כמשמעו. בלי שמות, לפני כמה ימים היה אצלי יוצר ענקי שביקש הלוואה, 2,000 שקל, כאילו שיש לי ממה לתת, למרות שאני לא מתלונן ובטח שלא מתבכיין".
בין הקירות הכחולים של אולפנו, השוכן במרתף בניין עיריית נתניה ("אשתי, אתי, עובדת במחלקת הארנונה שבקומה השנייה וכשאני מתעצבן היא יורדת אליי עם תה") רועה מתקשה להירגע. "הסברתי לכל הנוכחים – נציגי נטפליקס, הפדרציות, אקו"ם, פייסבוק, אינסטגרם – שהחברות הגדולות עושות עלינו מיליונים, אבל רובנו רחוקים מלשחות בכסף מפני שאנחנו רק בעלי המוצר, אנחנו רק הממציאים. החברות גוזרות קופונים ואנחנו האחרונים בשרשרת המזון. אז גם את המעט הזה אתם רוצים לקחת לי? אתם לא מתביישים? אין לכם לב? אנחנו צבא הרוח שלכם".
מה התפקיד של "צבא הרוח"?
"בערב, בחתונה, אתם רוקדים לצלילי השירים שלי וביום הזיכרון אתם בוכים עם השירים שלי, אז מי אני בעיניכם? איך יו"ר השלטון המקומי הגיע למסקנה שאני זה שעושה לו חור בתקציב? עד עכשיו, כל בית ספר שילם 2,000 שקל בשנה על כל המוזיקה שהוא משמיע, זה 166 שקל בחודש, כבשת הרש. תתעסקו עם הבנקים שחונקים אותנו ועושים מיליארדים על חשבוננו. אנחנו מדינה בהפרעה".
שלא לומר מדינה בטראומה.
"בהפרעה", הוא מתעקש. "עם טראומות המדינה שלנו יודעת להתמודד, כבר הוכחנו את זה אחרי יום כיפור, אבל בשנים האחרונות, גם לפני המלחמה, אנחנו בהפרעה קשה. שום דבר לא מתנהל באופן התקין וההגיוני. זה מתחיל מהראש ומחלחל לנתינים וזה ניכר בכל התחומים. הכל הזיה. הטפל הפך עיקר ועץ הדעת כבר נשבר".
× × ×
אם המשפט האחרון נשמע גם לכם כמו קטע משיר, אתם לא טועים. ממש לאחרונה כתב רועה שיר חדש, "יחי המלך" ("כולם יודעים שאין בו כלום/ שהמהות היא רק טמטום") המיועד כבר לאלבומו הבא. בימים אלה הוא חובק את אלבומו השמיני, "מפוזרים" (חברת "עננה") שנפתח בשיר "פוליטיקה". 40 שנה אחרי "איזו מדינה" הוא שוב מצליף בחרוזים: "זה ראש עיר שגנב מקופת המדינה/ וזה שר שסידר עוד ג'וב לשכנה/ זה פרלמנט מדושן שאיבד ערכים/ ויועץ אסטרטגי שימכור גם את אלוהים/ ואיפה אנחנו?/ אותנו לא סופרים".
"בערב ההתרמה ליהודה קיסר, אהובה עוזרי ראתה שאני לא כתמול שלשום. כשסיפרתי לה על החובות שלי, היא הניחה את היד על המכשיר שהיה לה בגרון וצעקה: 'אני חולת סרטן, ואתה מדבר על כסף? אני אהרוג אותך, מהר תתרומם'. למחרת היא שלחה לי את השיר 'מעיין'. זה היה השיר הראשון שהלחנתי אחרי המשבר"
לא נראה לך שאחרי שנתיים של מלחמה עם ישראל זקוק לקצת אסקפיזם?
"יש באלבום גם שירי אהבה, אבל בתוך עמי אני יושב וחי ונושם, וכמו כולם אני מתבאס מהאח"מים בשקל שגודשים את הפאנלים של הטלוויזיה מהבוקר ועד הערב ומדברים רק על כמה שרע. לא בא לי להיות כמותם כי החלפתי את הדיכאון בתקווה. השאיפה שלי היא לאחד את העם דרך מוזיקה, מילים ונשמה".
ואכן, בשיר הפותח את האלבום הוא נותן בראש: "לא הכל זה פוליטיקה ורטוריקה/ יש עוד חיים וסיפורים מרגשים בעולם הזה מלבד פוליטיקה/ איפה הם?/ זה פילנתרופ שתרם למען החברה/ זה הישג חשוב בתחום המדע והרפואה/ זה ספורטאי שהביא מדליה חשובה/ ועלייה מאתיופיה שאתמול נחתה/ ישנם כאלה עוד אלף רגעים מרימים/ ואיפה אנחנו? אותנו לא סופרים".
חשבת ש”איזו מדינה” יהיה עדיין אקטואלי?
“כשכתבתי אותו אמרתי לעצמי שזה שיר של כאן ועכשיו שבשנה הבאה כבר לא יהיה רלוונטי, כי כמה רע יכול להיות. לצערי, עברו 40 שנה ובהופעות השיר הזה אקטואלי מתמיד. כשאני שר ‘מחירים עולים’ הקהל מניע את הידיים כאילו כדי לאסוף את הכסף שכבר איבד ערך. הלוואי שבקרוב אצטרך להפסיק לשיר אותו מפני שהמציאות תהיה שונה לחלוטין”.
נראה לך שבבחירות הבאות ביבי לא ייקח?
"עצם זה שהוא ניגש לבחירות... מה אני אגיד לך? אם אפילו מחדל 7 באוקטובר ואלפי ההרוגים והפצועים והמפונים לא גרמו לו לפנות את הכיסא, מה עוד צריך לקרות כדי שזה יתרחש? אני רוצה שבכנסת הבאה לא יהיה אפילו ח"כ אחד שכיהן במחדל. כולם לא ראויים. כנראה אצביע לאנשים שיצאו משדה הקרב לשדה הפוליטי כמו 'אל הדגל'. חייבים להתחיל מחדש".
מה היית רוצה לראות פה אחרי הבחירות?
“אני מקווה לראות ממשלת אחדות רחבה, מכל המפלגות והזרמים שיעבדו בשיתוף פעולה למען המטרה. אני מקווה לראות חברי כנסת חדשים, חכמים, קצינים, אנשי הייטק ומדע, כאלה שעוד לא הספיקו להתקלקל”.
ואם ביבי שוב ינצח?
"אני לא מאמין שהוא ינצח, אבל אני לא שולל את האפשרות שהוא יהיה היחיד שיצליח להרכיב ממשלה, ובמקרה כזה אקבל את דין הדמוקרטיה".
× × ×
רועה (בשבוע הבא בן 63), השישי משמונת ילדיהם של יסמינה ורמו, עולים מתוניסיה, הוא נתנייתי בדם. מדי בוקר צועד שמונה ק"מ על קו המים ובשבתות, ביחד עם אשתו, אורך המסלול מוכפל. "היינו עשר נפשות בדירת שני חדרים. משפחה שמחה, המון מוזיקה, אוכל מדהים. הילדים שלי, שצמודים למסכים, לא מצליחים להבין למה אני אומר להם: 'אני מרחם עליכם, החיים שלכם חושך’. הייתי חוזר מבית הספר ויורד לשכונה. כדורגל ותופסת ומטפסים על עצים ורצים לים".
חינוך מוזיקלי לא קיבל. "אבא היה חזן, ובימי שישי שר עם פריד אל-אטרש ואום-כולתום ופיירוז בסרטים בערבית, אבל לא רצה שאהיה זמר. הוא הביא איתו קונוטציות מתוניסיה, שבה זמר זה אלכוהול ובגידות".
למרות זאת, בכיתה ט' הקים הרכב בשם "ביץ' בויז", עם חבריו למגמת הנגרות. שבועיים אחרי שהוזמנו להופיע בשישי בערב במועדון נפטון הנתנייתי "המקום היה סולד-אאוט. אנשים הלכו מכות בשביל להיכנס, ברדק שלם. משבוע לשבוע קיבלתי אומץ והכנסתי להופעות קצת שירים שלי. ערב אחד, אחרי ההופעה, הגיע אליי חבר בשם אלברט גמליאל – שהיום הוא רואה החשבון שלי – ומסר לי ביד מעטפה עם אלף דולר. אלברט, מה זה? והוא ענה 'אספנו כסף, כל החברים, אנחנו רוצים שתוציא סינגל לרדיו’".
במקביל, המפיק סולו יורמן הימר עליו בפרויקט כישרונות צעירים, "ופתאום מצאתי את עצמי באולפני טריטון, אלון הלל בא לתופף בשיר שלי ואריק איינשטיין עמד בצד. כאילו, מה הולך פה? איזה קסם נפל עליי, בן ה-17 מנתניה".
ההצלחה כמעט נקטעה בצבא. "בבחינות ללהקה הצבאית שרתי את 'אבק ברוח' של להקת קנזס. לפני שיצאתי מהחדר, אחד הבוחנים רץ אחריי ולחש לי באוזן 'בחורצ'יק, חשוב לי שתדע שעברת'. ובאמת, אחרי כמה ימים הגיעה בדואר ההודעה שהתקבלנו, אבל אחרי חודש קיבלתי עוד מכתב. 'לא ראוי לשיבוץ' וזהו".
הוא הוצב בחיל האוויר בשדה דב. "צבעתי, ניקיתי, גרפתי. יום אחד הגיע מישהו ואמר לי 'חייל, תרים שם את הנייר, שים אותו בפח'. קלטתי שזאת ההזדמנות שלי. אמרתי לו 'סליחה, מי אתה בכלל?' והוא ענה 'אני מפקד הבסיס'. קיבלתי 28 יום בכלא 6. התקופה הכי קשה בחיים שלי, בכי בלתי פוסק. כשחזרתי לבקו"ם, התחננתי לקצין המיון שיבדוק בתיק שלי ויראה שהתקבלתי ללהקה.
"בערב, בחתונה, אתם רוקדים לצלילי השירים שלי וביום הזיכרון אתם בוכים עם השירים שלי, אז מי אני בעיניכם? איך יו"ר השלטון המקומי הגיע למסקנה שאני זה שעושה לו חור בתקציב ורוצה להפסיק לשלם תמלוגים על השמעות בבתי ספר? תתעסקו עם הבנקים שחונקים אותנו"
"למחרת בצהריים הוא קרא לי ואמר 'סע לבית ליד, ללהקת פיקוד גדנ”ע'. הייתי באורות. שלושה זמרים, להקה, התחלתי להכיר את הרפרטואר של נעמי שמר וכל הגדולים האלה. ועדיין, לקראת סוף השירות התחלתי להרגיש ריקנות אטומית. נסעתי לישיבת התפוצות בירושלים, ישיבה של מוזיקאים אמריקאים והרב גולדשטיין, שהוא הרב הכי מגניב שפגשתי. כולנו ניגנו ביחד את פול סיימון ובוב דילן, כיף לא רגיל".
מה משך אותך לשם?
"הרגשתי שאני מתנקה. אחרי כל השבתות שבהן חזרתי ממסיבות בארבע בבוקר, עם כאבי ראש מהסיגריות והאלכוהול, עברתי לעולם רגוע של ארוחת שישי שבה אני מברך על החלה. אחרי חצי שנה שבה הייתי באמת דוס חזק, גיליתי לרב גולדשטיין שהיצר הרע חוזר להשתלט עליי, בחורות וכל זה, והוא אמר לי 'אי אפשר בכוחץ אתה צריך להמשיך את השליחות שלך שם, בעולם החילוני'".
כשחזר לנתניה, שמע יום אחד ברחוב מאחד המועדונים את הבי-ג'יז עם סלסולים. "שאלתי את הדי-ג'יי מאיפה באים הסלסולים, והוא כיוון אותי לפיאנו בר הסמוך. נתניה של שנות ה-80 הייתה שוקקת חיים, מלא מועדונים, כל הסלבס הגיעו אליה מתל-אביב. פתחתי את הדלת וראיתי ראש לבן, עם ליפה כזאת גדולה, כוס לטיפים, פסנתר, תיבת מקצבים וקלידים. ואלי לוזון העיף את התקרה כששר את 'כך עוברים חיי' של זוהר ארגוב, עם עלייה תלולה אחרי הפזמון".
פגישה גורלית. "הבטחתי לו שאהפוך אותו לכוכב, אבל חיפשתי מישהו שישקיע בו ואף אחד לא האמין בו. אמרתי להם: 'הלבקנות שלו היא גימיק, איפה יש עוד זמר כזה לבן ששר כל כך שחור'. עד שהגענו לאביגדור בן מוש, המפיק של ישי לוי וחיים משה".
בן מוש התלהב. "אבל כשהתקדמנו בהקלטות, אמר שחסר איזה חץ, מגה-להיט. בשישי בבוקר התיישבתי עם החבר'ה בקפה ויטמן. זה סיפר שפיטרו אותו, השני סיפר שהוא נפל במניות, השלישי סיפר שהוא רוצה לרדת מהארץ, התחלתי למלמל לעצמי 'איזו מדינה'. פתאום קלטתי שמשהו קורה. קמתי מהשולחן, רצתי לחנות של רוז'ר, חנות התקליטים היחידה בנתניה, וביקשתי קסטה. הכנסתי לאחד הטייפים והתחלתי לשיר 'איזו מדינה', כדי שהמנגינה לא תברח לי".
אלא שבאולפן, לתדהמתו, שמע רועה זמירות אחרות. "לוזון שר מילים שונות. שאלתי את בן מוש מה זה והוא ענה: אמרו לי 'חבל על המנגינה היפה, מי ישמיע שיר מחאה?' רתחתי. צעקתי באולפן: תגידו, אתם נורמליים? אתם, שטוענים לקיפוח, לא נמאס לכם מהגטו של 'למנצח שיר מזמור'? כשראיתי שאין מה לעשות אמרתי: אוקיי, טייק איט אור ליב איט, זאת החבילה. לשמחתי, לוזון היה בצד שלי והקליט את הגרסה הראשונה".
"איזו מדינה" ("אנשים בוכים, מחירים עולים/ לשלם מסים וגם קופת חולים/ בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים") סחף מדינה שלמה. "היסטריה. המפיקים בנו מגדלים מההצלחה שלו ואני שמחתי עם ה-500 דולר שקיבלתי. בדיעבד, אילו ידעתי שיש לי כזאת פצצה ביד, הייתי מבקש אחוזים מהקלטת כמו שכולם עושים".
אל התגלית הבאה הגיע בעקבות חופני. "הוא אמר לי: 'יש לי חבר שהגיע לארץ, בן 34, עם אלבום שיצא אצל האחים ראובני ונכשל'. לבחור הזה קראו שלומי שבת. הלכתי לבן מוש והוא אמר לי 'בן 34 זה סוס מת'. התחננתי לפניו עד שהוא נכנע ונתן לי כסף. שלומי הכיר לי את אחותו לאה, שגרה עם ארקדי דוכין והחברים של נטאשה באיזה הוסטל, והיא ניגנה לנו את 'בגלל הרוח'. שלומי לא רצה להקליט אותו".
למה?
"הוא טען שזה שיר רוק, שלא משתלב עם הקו של האלבום ואמרתי לו 'הקשבת למילים? זה המנון לכל החיים'. בסוף שלומי עשה לי טובה והקליט את 'בגלל הרוח' וזה היה גם שם האלבום שזיכה אותי בזהב ראשון".
× × ×
בתחילת שנות האלפיים הגיעה הנפילה, אחרי שהסתבך כלכלית בהשקעה כושלת במועדון ברל'ה בקיבוץ להבות חביבה, "נכנסתי לסחרור. כל היום צילצלו אליי אנשים: 'יוני, אנחנו אוהבים אותך, אבל תדאג לי לכסף'. לא ישנתי בלילות, התחלתי להתגרד בכל הגוף עד זוב דם, עד שחברה טובה לקחה אותי למטפל שרשם לי ציפרלקס לחצי שנה".
מי שעמדה לצידו, כרגיל, הייתה אתי, אשתו זה 35 שנה. "היא יכלה להגיד לי 'אני גרה בווילה ברמת פולג, בלי משכנתה, עם שני ג'יפים בחניה. יצאת להרפתקה, תישא בתוצאות', אבל היא רק שאלה: 'רוצה שנמכור את הבית ונשלם את החובות?' אמרתי 'כן, אני לא רוצה לעשות פשיטת רגל'".
אחרי שסיים לפרוע את החובות, התפנה למסקנות. "כאיש מאמין אמרתי לעצמי שהקדוש ברוך הוא הרעיף עליי שפע מהיום שנולדתי. כמעט כל שיר שלי היה להיט. פתאום שמעון פרנס פרש מ'בטברנה' ואני, בלי קול רדיופוני ולמרות שלא נראיתי כמו דוגמן, נבחרתי להנחות תוכנית בפריים-טיים של שישי בערב בערוץ 1. כל מה שרציתי קרה, עד שפתחתי מועדון שעבד בשבת. אבל הקדוש ברוך הוא לא זנח אותי. הוא אמר ''אני עדיין אוהב את יוני מנתניה, השירים שלו משמחים אנשים, אני אקח לו את כל הכסף ולא אפגע לו בבריאות'".
המשבר היה ארוך ועמוק. "המעיין יבש, לא יכולתי לכתוב, עד שהוזמנתי להופיע בערב התרמה בבארבי ליהודה קיסר ושם אהובה עוזרי ראתה שאני לא כתמול שלשום. כשסיפרתי לה על החובות, היא הניחה את כף היד על המכשיר שהיה לה בגרון וצעקה עליי 'אני חולת סרטן, ואתה מדבר על כסף? אני אהרוג אותך, מהר תתרומם'. למחרת בבוקר הגעתי למחשב ומצאתי מייל עם השיר 'מעיין' מאהובה. זה היה השיר הראשון שהלחנתי אחרי המשבר".
הכוכבת הבאה שבנה הייתה אביבה אבידן. "הכרתי אותה מהלהקה הצבאית, 'אלעד ירד אל הירדן', אבל לא התלהבתי. אמרתי לעצמי 'די, אני כבר עייף, כמה אפשר לפגוע בי?' מי פגע בי? מי לא? כל מי שהיה סביבי התעשר ואני המשכתי לנגן בפאב בשביל מאה דולר בערב. וההורים שלי התחילו ללחוץ, 'אתה פראייר'. אבל אביבה כבשה אותי".
את “פרי גנך” כתב רועה לזכר סגן חן ברוד, חברו הטוב מבית הספר היסודי בארי. "ילד מדהים, איש מדהים, יפה תואר, שבגיל 22 נהרג בתאונה מבצעית בגבול לבנון. שנתיים אחר כך, ישבתי בקפה וראיתי את עליזה, אמו, עוברת במדרכה. הסתכלתי עליה ושאלתי את עצמי איך היא ממשיכה לחיות. הגעתי הביתה והשיר יצא בוואן-טייק. כשחיפשנו שיר שקט לאלבום הבכורה של אביבה הסכמתי לתת לה את ‘פרי גנך’ בתנאי אחד – שהיא תגרום לי לבכות, וזה מה שהיא עשתה".
מי ששינתה את חייו מקצה לקצה הייתה חוה אלברשטיין, כשביקשה שילחין שיר עבור גיתית שובל, שאיתה עבדה בזמנו. "הייתי חיל ורעדה. היא שלחה לי בפקס את המילים, לקחתי את הגיטרה והלחנתי מיד. בערב הגיע טלפון נוסף. חווה אמרה 'המנגינה מדהימה, אבל מי שר בקלטת?' התנצלתי שלא מצאתי זמר ושרתי בעצמי וחווה העבירה את הטלפון לבעלה נדב לויתן שאמר לי 'יוני, אתה זמר מרגש, הצרידות שלך הורגת אותי, אתה מזכיר לי את הזמרים היוונים הגדולים'. וחווה סיכמה 'אנחנו נעשה תקליט'. הרגשתי שאני חי בסרט, בחלום. חוה הייתה זו ששלחה לי את 'שיר אושר' של רוני סומק. כשהדף יצא מהפקס חשבתי שנגמרה לי הדיו כי לא היה פזמון, כל השיר היה רק ארבע שורות, שמתחיל ב:'אנחנו מונחים על העוגה כמו בובות חתן וכלה'. רוני סומק בא לאולפן עם אשתו ונדהם, 'איך הצלחת לקרוא אותי? אתה יודע כמה מלחינים ניסו להלביש לו מנגינה?'"
בעקבות ההצלחה הוזמן לדן שילון ודודו טופז והוציא סינגלים לרדיו. "באותה תקופה, סוף שנות ה-90, החלטתי שנמאס לי להיות מכונת להיטים, והתחלתי לעשות לביתי, הופעתי עם ההרכב שלי והתחלתי להתפרנס. אבל כשדורון מדלי צילצל אליי ואמר 'יש בחור בשם עומר אדם והייתי רוצה מנגינה ממך בשבילו' אמרתי 'אין בעיה'. הלחנתי בדקה את 'נמס ממך', ששוב גם הוא לא הושמע ברדיו. אבל ערב אחד הגעתי לחתונה ושמעתי את 'נמס ממך' ברקע. הדי-ג'יי אמר לי, ‘אתה יודע איזה להיט זה בחתונות?' השיר הזה הפך את עומר אדם לסופרסטאר, הרים אותו לשמיים".
× × ×
הוא ואתי הורים לארבעה. דור (33), מוזיקאי, "שמנגן כיום עם רוב האמנים. לפני שנה הוא התחתן עם אדר גולד מילדי החוץ של עילי בוטנר, ואמא שלה, שרי, ‘דם חם’, הפכה למחותנת שלי. בימים אלה דור מסיים אלבום בכורה שהוא כתב והלחין ושר"; שירה (26), "עובדת ברפאל"; והתאומים, מיתר ואבישג (21). "מיתר היה כדורגלן עד לאחרונה ועכשיו עובד וחוסך לטיול אחרי צבא. כשאבישג תחזור מתאילנד היא תתחיל ללמוד מינהל עסקים. ואתי, אשתי, מנצחת על כל החבורה וגם עליי. לשבת עם הילדים בסלון זה הקיסריה והנוקיה שלי. הם היצירה הכי גדולה שלי".
איך תגיב אם אחד הילדים יבשר לך שהוא רוצה לעקור לארץ אחרת?
"כבר הייתי שם. אבישג שלי השתחררה מהצבא בדרגת סגן ושקלה מעבר לניו-יורק כי היא לא אוהבת את מה שקורה פה. הסברתי לה שלהרים ידיים זה הכי קל והכי לא טוב. מה שצריך לעשות זה להיאבק, להילחם על המקום שלך, כי מה יישאר פה אם כולנו נברח?"
בפסטיגל 87' רועה כתב לאלי לוזון את "אין קיפוח" ועד עצם היום הזה לא מנופף בדגל העדתי. לדבריו, רק לעיתים נדירות הרגיש מקופח. "למשל כשבאתי עם שלומי שבת למחרוזת של 'מרגריטה', ואמרו לנו לקצר אותה כי מי אנחנו שנקבל חמש וחצי דקות. הייתי המום מעצם הבקשה".
וכשרוב השירים שלך לא עברו את הפלייליסט, לא ראית בזה קיפוח עדתי?
"לא. המוטו שלי זה לא לבכות 'דפקו אותי' ולא להרים ידיים. הנה, הלחנתי לשייקה לוי, אגדה שגדלתי עליה, את הטקסט של דודו ברק 'חברים', ולא התרגשתי מזה שהוא לא הושמע ברדיו, אני כבר רגיל. אחרי שנה הגעתי להופעה בקיבוץ יפעת ומהקהל צעקו לי בלי סוף 'חברים, חברים'. לא הבנתי, אתם מבקשים שאשיר את 'חברים בכל מיני צבעים' של שרית חדד? מישהו מהשורה האחרונה התחיל לשיר 'מכל החברים שלי קיבלתי את הטוב, את החיוך נתן לי החבר הכי קרוב' וסיפר שזה ההמנון של חבורות הזמר, אז מי אני שאתלונן?”
"עצם זה שנתניהו ניגש לבחירות... מה אני אגיד לך? אם אפילו 7 באוקטובר ואלפי ההרוגים והפצועים והמפונים לא גרמו לו לפנות את הכיסא, מה עוד צריך לקרות? אני רוצה שבכנסת הבאה לא יהיה אפילו ח"כ אחד שכיהן במחדל. כנראה אצביע למי שיצאו משדה הקרב לשדה הפוליטי. חייבים להתחיל מחדש"
אבל זה לא אומר שאין לו בכלל תלונות. לפני 13 שנה הקים בנתניה בית הספר למוזיקה סיטאר, כדי לתת מענה לילדים ששבעו מבטהובן ושופן, "באתי לראש העיר, מרים פיירברג, והצעתי לה לפתוח בית ספר שישמור על התשוקה המוזיקלית של הדור הצעיר. עד לקורונה היו לי 80 תלמידים, שלושה על הרצף, לצד הלומי קרב. ב-9 ביולי ערכנו את מופע הסיום ובסוף החודש צילצל אליי אב הבית ואמר שאנשים מהעירייה באו לקחת את כלי הנגינה. שלחתי למרים הודעה מהלב והיא ענתה שהתקציב השנתי, 180 אלף שקל, כבר לא כדאי ושבעצם, בית הספר הוקם כדי לעזור לי".
הלם.
"אמרתי לה שזה מפעל חיים של 13 שנה, שהצלחתי להכניס ילדים ללהקות צבאיות, שלקחתי ילדה אתיופית שהייתה זרוקה ברחוב והפכתי אותה לזמרת שהופיעה אצל ארז טל ועם אביב גפן, ודבר לא עזר".
דוברת עיריית נתניה בתגובה: "יוני רועה הוא יוצר ואמן מוכשר ואנו שמחים על שיתוף הפעולה איתו לאורך השנים. תמוהה הטענה לקשר שבין סגירת החוג ללימוד נגינה ושירה – סיטאר, לבין ראשת העיר, אשר לאורך השנים פירגנה לרועה ואף יזמה את פתיחת המקום. נדגיש כי ההחלטה על סגירת סיטאר הינה מקצועית והתקבלה לאחר ירידה במספר הנרשמים, דבר שלא הצדיק את המשך תקצובו של המקום".
מז'אנר "כוכב נולד" רועה לא מתלהב. "למה אין 'רופא נולד' או 'טייס נולד'? מפני שאין הצלחות מהפנטהאוז. מי שרוצה להצליח חייב לרדת לקומה הכי נמוכה של החניון ולטפס ממנה לאט-לאט".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.25
