"אנשים מרגישים נוח להגיד שלישראל אין זכות קיום כי הם לא מפחדים לחטוף מכות בגלל זה"

ביום שישי שעבר העלה השחקן מייקל רפפורט לטוויטר סרטון נוסף מהביקור שלו בישראל. "אתם רואים פה מאחוריי שתי חנויות סקס עם דגל גאווה", הוא מכריז שם, על רקע רחוב אלנבי הציורי בתל־אביב. "אבל אם אתם בעניין אביזרי סקס ללהט"ב, אל תגיעו לעזה. זה לא קיים בעזה, זה לא קיים בגדה המערבית. אם תגיעו לעזה ותשאלו איפה הבר הקרוב של הקהילה הם ישרפו אתכם. ישראל נהדרת, האנשים פה נהדרים. חמאס מוצץ ז*ן גדול של פיל. כל היום. אבל לא ז*ן של להט"ב, כי אין פיל כזה בעזה! הבנתם? אפילו את הפילים הלהט"בים הם מדכאים". הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה עוד כתבות +ynet: "אנחנו עם שדורכים עליו וקם מהר, גם בזכות ההומור" מישל וולבק: "חשבתי שיתעורר גל של סולידריות עם ישראל" "אחד הילדים שנחטפו אמר לי 'סטטיק, אני יותר סלב ממך'" "המשאית הייתה מפלט. שם לא ציפו ממני להצחיק" לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו בפגישה איתו בשבוע שעבר הוא נשמע דומה מאוד, רק טיפה יותר רציני והרבה יותר כועס. "האנשים האלה רוצים להגיע לעזה כדי לתמוך במאבק, הם לא מבינים שאפילו לא יורים בהם כדי לא לבזבז פאקינג כדור. יזרקו אותם מפאקינג חלון, כמו איזה חרק", הוא יורה. תשמע, גם אותי זה מצחיק כשאדם בשמלה וזקן אומר שהוא רוצה להגיע לעזה לתמוך במדוכאים. אבל הבעיה היא יותר רחבה, הבעיה היא מה שמעלים רבים מבני דור ה־Z ברשתות החברתיות. "פאקינג 'ג'ן זי', זה דור שהוא מקק. זה דור שמדבר על אירועים שאין לו מושג לגביהם. אנחנו תמיד מסתכלים על אירועים היסטוריים ומוצאים להם סיבות. אין דרך לתרץ או לעשות רציונליזציה של מה שקרה ב־7 באוקטובר. כשהמחבלים רצו ברחובות, אני לא זוכר שהם צעקו 'פלסטין' או 'קולוניאליסט' (מגלגל עיניים) או '1948'. הם צעקו 'אללה אכבר'. הם היו מאושרים. הם חגגו. הם צילמו את עצמם מעוללים כל מיני זוועות לאנשים מרוב שהיו גאים בעצמם. לא הייתה שם שום חרטה. שום סבל. שום הלם. הייתה שם רק כוונה להשמיד ולהכחיד כל דבר שעמד בדרכם". אז אתה אומר שאין דרך לתרץ את מה שקרה. אבל מה שמדהים הוא שזה מגיע מהצד השמאלי בפוליטיקה האמריקנית. "נכון, אלה גם האנשים שאמרו לחבר שלי במסעדה, 'אני לא אגיש לך, כי אתה ציוני'. הם לא היו רפובליקנים. ב־20־30 השנים האחרונות קרו כל כך הרבה דברים, האחרון שבהם הוא תנועת Black Lives Matter וכל מיני כינויי גוף מוזרים וכל השיט הזה. לאנשים יש יותר מדי חופש בחירה". אם הזכרת את Black Lives Matter, רציתי לשאול מה דעתך על ההתעלמות של הקהילה הזו מ־7 באוקטובר ומגל האנטישמיות הנוכחי בארצות־הברית. "יהודים באמריקה תמיד היו פעילים בכל מה שנוגע לשוויון זכויות ולזכויות אדם, בהפגנות, בתרומות, זה גם מוכח היסטורית, בטח לגבי המאבק של השחורים. יהודים תמיד היו שם כדי להגיד שאלימות משטרתית היא פאקד־אפ. ומה שקיבלנו בתמורה עכשיו הוא פשוט שתיקה. לא תמיכה, לא התעניינות או ניסיון להבין מה עובר עלינו. שתיקה מוחלטת. אי־אפשר להכליל, אבל אני מדבר על הרוב המוחץ. ואני יכול להגיד שאותי אישית זה מאכזב ומעציב". הריב המתוקשר שלך עם קניה ווסט ברשתות היה חלק מזה? הוא כתב שהוא מוצא בהיטלר דברים חיוביים ומאז לא עצר. "לא, קניה ווסט פשוט פאקינג טיפש וצריך עזרה מקצועית". אוקיי. "ושיהיה ברור: אני לא אקטיביסט. אין לי אג'נדה. האג'נדה היחידה שלי היא שחמאס צריך ללכת כמו שבן לאדן הלך ושאנשים לא ישכחו מה שקרה בישראל. ובעיקר, שכל החטופים יחזרו הביתה, ושאנשים לא יחזרו לחיים הרגילים שלהם לפני שזה קורה". ואתה? "אני רק מנסה לא להיות יהודי טיפוסי, נוירוטי ופסיבי מהחוף המזרחי". ואם יש משהו שאי־אפשר להגיד על רפפורט, זה שהוא פסיבי. הוא שחקן קולנוע ("רומן על אמת", "רייטינג לנצח") וטלוויזיה ("רק רוצחים בבניין"), קומיקאי, אושיית רשת וגם מלפפון חמוץ בעונה האחרונה והאמריקאית של "הזמר במסכה". רזומה ססגוני, והאישיות בהתאם. לריאיון הוא מגיע חמוש בפה גדול, כובע שחור ושלוש שרשראות מגן דוד, מתנה מאישה שזיהתה אותו בשוק של העיר העתיקה בירושלים. זה הביקור הראשון שלו בישראל, כחלק מרכבת אווירית של סלבס שכוללת את ג'רי סיינפלד ודברה מסינג, שהגיעו להביע הזדהות איתנו דווקא בתקופה שבה אנחנו לא מהווים מגנט תיירותי. מי שהביא אותו ארצה זו עמותת Maccabee Task Force, שעוסקת בהסברה פרו־ישראלית בעולם. מתחילת המלחמה הביאו את רפפורט, כמו גם מסינג, סקוטר בראון ואחרים במטרה לדברר את המציאות הישראלית בצורה אפקטיבית. על מבחן החברות עם החומוס המקומי לא ויתרו לו ("אבו־חסן ביפו, מעולה") גם לא על רגע של טראש מקומי בדמות מפגש עם מני ממטרה. אבל רפפורט לדבריו לא כאן כדי לנפוש. את 7 באוקטובר הוא העביר בחדר במלון באטלנטה, במסגרת צילומים. "התעוררתי והיו לי המון וואטסאפים, הסתכלתי, ולא הבנתי מה אני רואה. זה היה טבח כמו שרואים בסרטי זומבים או ב'המתים המהלכים'. לא היה בזה שום דבר שדומה למציאות". במסגרת הביקור הוא נסע לבארי ולכפר עזה, "מקומות שמשאירים אותך בלי אוויר", הוא משתנק. "ההשמדה שם לא הייתה רק של בני אדם. הם רצו להשמיד את עצם הקיום של אותם אנשים. הבית שלהם. הזיכרונות שלהם. ביקרתי בירושלים, טיילתי ברגל בתל־אביב. נסענו לצפון. פגשתי גבר צעיר שעבר חוויה איומה־איומה־איומה, כשהסתתר שעות בניסיון לברוח מפסטיבל נובה. פגשתי חטופים ששוחררו. אתה שומע סיפורים של אנשים ששרדו והנשימה שלך נעתקת". לא ממש פעם ראשונה קלאסית בישראל. "אני ואשתי תיכננו לנסוע לישראל הרבה לפני 7 באוקטובר. ואחרי שהדבר הזה קרה היינו כל כך שבורי לב, מתוסכלים ומבולבלים שפשוט אמרנו, בוא ניסע לשם עכשיו. ובאנו הנה לא בשביל חופש, אלא כדי להיות עם אנשים, כדי לנסות לספוג כמה שאפשר, כדי להבין וללמוד מה קרה פה". ומה המסקנה? "היה מאוד מעניין ומרגש, וזה גם שם דברים בפרספקטיבה. אתה מבין פתאום כמה אנשים הם פגיעים וכמה המדינה שאתה חי בה פגיעה. דברים יכולים להשתנות ברגע, כמו שראינו ב־7 באוקטובר. ועם כל זה, ועם כל השבריריות של המצב האנושי, אני מכיר את הרוח הידועה לשמצה של הישראלים. והיא עדיין שם". התחנה הראשונה של רפפורט אחרי הנחיתה בארץ הייתה כיכר החטופים בתל־אביב. הוא הגיע למקום בג'ט־לג, בחמש וחצי בבוקר. "זה היה פשוט עצוב. ומטריד. ומתסכל. ופאקינג מפחיד. אבל בעיקר עצוב", הוא משחזר את המפגש הראשוני שלו עם המציאות הישראלית פוסט 7 באוקטובר. את מה שקרה לנפש הישראלית באותו יום הוא מתמצת יפה, "עמדה לידי מישהי שאני לא מכיר ונראתה מאוד נסערת ודואגת. באופן מתבקש שאלתי אם היא בסדר ומה שלומה ובתגובה היא פשוט התחילה לבכות". אוי. היא ענתה? "היא אמרה רק: לא טוב לי". גם לי. "והיא בת 69, עלתה לארץ מברזיל כתינוקת. היא סיפרה לי את כל זה ואז שאלה רק, 'ראית מה הם עשו למדינה שלי?'". ומה הבנת שם? "שאנשים פה עצובים וחרדים ברמות שאני לא מכיר. הם מודאגים. ושיברון הלב והפחד והחרדה הם איומים. הדבר היחיד שיכולתי להשוות את 7.10 אליו הוא 11.9 בניו־יורק כשברחבי העיר צצו כל מיני אנדרטאות מאולתרות, והמון מודעות של נעדרים, כבאים, שוטרים, עובדים בבניינים. ואותן אף אחד לא העז לקרוע מהקיר". כמו שעושים היום בניו־יורק לתמונות החטופים בעזה. "זה שיגע אותי, חוסר הכבוד הזה. ועוד בעיר שלי. ברור שזו אנטישמיות. הרי אם מה שקרה פה היה קורה בקנדה, אף אחד לא היה אומר מילה חוץ מ'תחזירו מיד את החטופים'. הרי לא היית תולש את הפוסטרים האלו אם היה שם סיני, שחור, נכה או מקסיקני, נכון? גם לא היית מעז להגיד למישהו 'אני מסרב להגיש לך אוכל במסעדה הזו כי אתה ציוני או יהודי'. זו אנטישמיות. "אין לי בעיה אם אתה נגד ישראל או נגד הממשלה או נגד הכיבוש, אבל כשאתה מתחיל להגיד 'פאק דה ג'וז', שם יש לי פאקינג בעיה. כשאתה אומר שלישראל אין זכות להתקיים, יש לי בעיה. ואני חושב שאנשים מרגישים נוח להגיד את זה ליהודים, כי הם לא מפחדים לחטוף מכות בגלל זה". מודע מאוד לפרסונה האגרסיבית שאימץ לעצמו ברשתות החברתיות, אבל למרות הכחשות נמרצות ("אני לא מחפש צרות") קשה לומר שאין לה קשר למציאות. בעברו יש כמה סיפורים שמראים אחרת, האחרון שבהם על טיסה שבה ניטרל פיזית נוסע אחר כי חשב שהוא מנסה לפתוח את דלת המטוס. "זה באמת מה שקרה שם", הוא מתעקש גם היום, למרות שבחקירת הנוסע הוכח שהוא התבלבל בין דלת המטוס לשירותים. "הפרסונה שלי אולי נראית כזו, אבל זו רק פרסונה, את מבינה? זה לא באמת מי שאני. אני לא איזה אדם אלים, אני לא מחפש עימותים ושיט מהסוג הזה. זה לא הקטע שלי". גם עם חברתו הקרובה, השחקנית נטשה ליון, היה לו קלאש מתוקשר לפני 20 שנה. "נטשה כבר דיברה בפתיחות על בעיית הסמים שלה באותה תקופה", הוא מתחמק. אבל העפת אותה מדירה בבעלותך. מה קרה שם? "זה היה במהלך אותה תקופה, היא גרה בדירה שבבעלותי והיה שם כצפוי בלגן שלם. הכול מתועד". כן. היא הואשמה בסופו של דבר בהסגת גבול, הטרדה של שכן והטרדה של כלב של שכן. המסקנה היא לא לערבב עסקים עם חברות? "זו טעות ששנינו עשינו. לשמחתי עברנו את זה. היא כמו משפחה בשבילי, ולא רק בגלל שיש לה שיער טוב. באמת, הוא איקוני". בן 53, ניו־יורקי מלידה, כמו גם הוריו. מוצא המשפחה ממזרח אירופה, אבל את תחושת הנרדפות היהודית הם זנחו בדרך לארצות־הברית. "אבא שלי תמיד הדגיש שהוא לא רוצה שאני אגדל להיות יהודי סטריאוטיפי, חרד וחלש. זה היה השיעור ביהדות שהוא לימד אותי ונתקע לי בראש כל החיים", הוא קובע. גם בקריירת המשחק שהתחיל בגיל 19 הוא התבלט בתפקידים של גברים קשוחים ממעמד הפועלים, משוטרים ועד סוכני ממשל. אחד מהם היה החבר השוטר של פיבי בופה בסיטקום "חברים". את הידיעה על מותו של מת'יו פרי קיבל, כמו אחרים, בהפתעה מוחלטת. "לא היה לי מושג שיש לו בעיה, גם לא בזמנו על הסט", הוא מרצין. "כלומר, הייתי רואה אותו במועדונים ובברים, אבל שנינו היינו צעירים יותר וקשה היה אז לדעת מה זו התנהגות סבירה ומה נחשב לבעיית התמכרות. מה שאהבתי אצלו זה את היכולת לגרום למשהו מורכב, כמו משחק בסיטקום, להיראות קל. אני חושב שזה בעיקר עצוב שמישהו מת כל כך צעיר ובצורה כזו". בישראל הוא הופיע החודש בתפקיד אורח ב"ארץ נהדרת", כשהשתתף במערכון שלעג לנשיאות אוניברסיטאות הרווארד, פן ו־MIT, אחרי שסירבו לגנות קריאות לג'נוסייד. "הם פנו אליי יומיים לפני שהגעתי. אפילו לא קראתי מה ששלחו לי. רק במטוס. מהנחיתה הגעתי לאולפן וצילמנו את זה תוך שעה. הם מאוד מקצוענים". הרבה מהמערכונים שלהם מתורגמים לאנגלית. יש לזה אימפקט? "אני חושב שכן. ואני חושב שזה חשוב. הם עושים מה שסנ"ל ("סאטרדיי נייט לייב") מזמן לא עושים, כי הם מפחדים להיות פרובוקטיביים ושנויים במחלוקת. אני חושב שהם יותר מדי Woke בתוכנית, אולי בהפקה. הם פול אוף שיט, בטח סביב הטיפול שלהם ב־MIT והרווארד". וואלה. "הם סוס מת". וואלה. (מתחמם) "זו תוכנית שאין לה ביצים". וואלה. (רותח) "ולורן מייקלס שעומד בראשה זה איש שלא יכול להעמיד לעצמו יותר!". אוקיי! אוקיי! (לעצמו) "זה ציטוט יפה מה שאמרתי עכשיו, לא? כן, זה יפה".