לעזאזל, זה היה שבוע אחד טוב. לפחות חצי שבוע טוב.
כבר לא זוכר מתי היה פה אחד כזה, ואין לי שום דימוי טוב מספיק כדי להלביש על רגעי שחרור החטופות והמפגש עם אמהותיהן – רגעים שכמו הזריקו מתיקות ונחמה מרוכזות וטהורות לתוך גופו האטום לכאורה של הרוע שכבר למדנו לקבל כמציאות חיינו (הנה דימוי אחד, לא טוב מספיק) – אבל בדיוק כמוכם, אין לי מושג מה עוד יקרה ואיך כל זה ייגמר; בטוב? ברע? בנורא? בתיקו?
הרי יחזרו עוד חטופים חיים. ויחזרו מתים. ויהיו שלא יחזרו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
נעזוב את זה, למרות שזה לא יעזוב אותנו, ובואו נשאל את השאלה היחידה שעליה כבר יש לנו תשובה: מה למדנו? מה כל האירוע הבלתי נתפס הזה של 251 ישראלים שנפלו ביום אחד בשבי חמאס לימד אותנו?
ובכן, למדנו שגבולות ישראל הורחבו מאוד. כן, חלומם הגדול והמיותר של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק וכל הדניאלות וייסיות – להתרחב ולהתיישב עוד ועוד, לחצות ולאבד את הגבול כל פעם מחדש – הוגשם, אבל לא בדרך שבה הם חשבו.
לא, דווקא הגבולות הנפשיים, המוסריים והאתיים של ישראל הורחבו. גבולות הטוב והרע, המותר והאסור, האנושי והבלתי אנושי שלנו. דברים שחשבנו שהם מחוץ לגבול עברו להיות בתוכו. גבולות שהיינו בטוחים שלא ייחצו נחצו.
ואנחנו כבר יודעים עכשיו איפה עובר קו הגבול הרע החדש; יודעים שיש ישראלים – שניים מהם הוזכרו כאן ממש לפני שתי פסקאות – שמוכנים, ואפילו מתעקשים, שישראלים אחרים ימותו בעינויים, בייסורים ובשבי, רק כדי שהם עצמם יישנו במיטותיהם החמות, יישארו בעבודה או יקוששו לעצמם עוד חצי מנדט.
ישנם ישראלים שבמשמרת שלהם נחטפו ישראלים ומוכנים להפקיר אותם במודע, בכוונת מכוון, בזדון; ישראלים שמבחינתם הפקרה מכוונת כזו – "סיכול עסקה", כמו שבן גביר הודה – היא מטרה ראויה והכרחית. משהו לשאוף אליו.
ישנם ישראלים שחשוב להם שעשרות ישראלים שזהותם ומצבם הקונקרטיים ידועים ימותו כאן ועכשיו, כדי להבטיח, לכאורה, שישראלים אחרים, שזהותם לא ידועה והם כרגע מדומיינים בלבד, לא ימותו בעתיד כלשהו. הטיעון? "מחיר גבוה מדי". כאילו חיינו כאן הם רק עוד סחורה.
יש אנשים שזה ההיגיון שלהם.
זה לא באמת היגיון; זו בחירה במוות כדרך חיים, וזו בחירה שמובילה להפקרה, שמובילה להקרבה, שמובילה – מבחינת האנשים האלה – לגאולה.
לא חשבנו שייתכנו באמת ישראלים כאלה מלבד, אולי, בשוליים הסהרוריים ביותר. שייתכנו צביעות ונבזות ברמה של ענידת סיכת החטופים תוך כדי שאתה מתנגד לכל עסקה להשבתם. חשבנו שזה פשוט מחוץ לגבולות הישראליות, היהדות, האנושיות.
למדנו שלא. למדנו שהגבול הורחב והורחק מאוד.
לא חשבנו שייתכנו צביעות ונבזות ברמה של ענידת סיכת החטופים תוך כדי שאתה מתנגד לכל עסקה להשבתם. חשבנו שזה פשוט מחוץ לגבולות הישראליות, היהדות, האנושיות. למדנו שלא
אנחנו כבר יודעים שיש ישראלים שיירקו בפניהם של בני משפחות שהיקרים להם מכל נפלו בשבי והם רק מפגינים כדי להשאיר את קיומם בתודעה. ישנם ישראלים שיאסרו את כניסתם של בני משפחות כאלה למשכן הכנסת (היי וביי, אמיר אוחנה), שיאמרו להם "תקצרי" (תיעלם, דוד ביטן), שיפלטו "מה כבר קרה?" כשישמעו על רצח שישה מהם במנהרות חמאס (תתאייד, דודי אמסלם).
אלה ישראלים שהגדירו מחדש – מהצד הרע והנורא – את גבולות הישראליות. לא חשבנו שייתכנו כאלה ולא ידענו שהם כבר, נו, ייתכנים. קיימים. חיים ובועטים – לרוב בפרצוף של הורה חסר אונים שרק מבקש את עזרתם. אז כן, יש גם ישראליות כזאת. ישראליות קלגסית.
כלומר, ברור לנו שבני אדם, ובטח פוליטיקאים, יהיו, כמעט תמיד, לפני הכל, בעד עצמם ולטובתם, אבל הייתם רוצים לחשוב שברגעים גורליים, רגעים שבהם החיים עצמם – שלנו או של ישראלים כמונו – תלויים מנגד, כולנו מסוגלים להתעלות מעבר לזה.
ובכן, לא. מתברר שישנם ישראלים שישמחו להמשיך בחייהם מתוך אדישות לזוועה שמתחוללת עבור ישראלים אחרים, ממש לידם; כמו בסרט ההוא "אזור העניין", שבו מתוארים חייה הנעימים של משפחתו של מפקד אושוויץ, כשממש מעבר לגדר מתים יהודים בייסורים.
אז יש גם ישראליות כזאת, וזה קו גבול חדש בשבילנו. לא היינו כאן מעולם, והנה אנחנו כבר כאן.
אבל גבולות הישראליות הורחבו מאוד גם מהצד השני. הצד הטוב. הצד הלא-ייאמן-שטוב-כזה-קיים. הצד שבמסגרתו גילינו ישראלים כמו עינב צנגאוקר או מירב לשם גונן, שתי אמהות שהתמודדו כל אחת בדרך הפוכה עם חטיפת ילדיהן; בעוד שעינב הפכה, דרך השאול והתופת, לכדור זעם וכאב חסר מעצורים – כי אין מעצורים ואין סיבה שיהיו כשחוטפים לך ילד – מירב הפכה לאי בלתי ניתן להזזה של שפיות ומתינות והיצמדות נטולת אלימות לסיכוי שבתה תחזור.
כל אחת מהן הרחיבה בדרכה את גבולות הישראליות; לא ידענו שיש כאן נחישות קיל-בילית ברמת צנגאוקר; ולא ידענו שיש לנו את היכולת להישאר מחוברים לעצמנו ולערכינו גם מול הטרור המוחלט, וללכת רחוק כל כך, זמן ארוך כל כך, כמו לשם גונן שאמרה לי "אני אלך בשביל הילדים שלי מסביב ליקום ובחזרה", בשבוע הראשון שלאחר החטיפה, מבלי שידעה כמה זמן עוד ייקח הסיבוב הזה.
עכשיו אנחנו יודעים שישראליות יכולה ללכת עד כדי כך רחוק. שאלה הגבולות החדשים של ליבה הפתוח. ואירוע החטופים הציף לתודעה גם ישראלים כמו יונתן שמריז, הדס קלדרון, רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, חן אביגדורי, ועוד רבים אחרים – שהדגימו, בעצם התנהלותם בתוככי הגיהינום הנפשי המוחלט – כמה אלסטיות ואור יכולים להיות בנפש הישראלית. בכל מצב. כמה קו הגבול שלנו, כשזה מגיע לעשיית טוב, אהבת החיים, מסירות, חמלה ומאבק עיקש שאינו מתעקש על קורבנות אדם, יכול להגיע רחוק יותר.
לא ידענו שיש כאן נחישות קיל-בילית ברמת צנגאוקר; ולא ידענו שיש לנו את היכולת להישאר מחוברים לעצמנו ולערכינו גם מול הטרור המוחלט, וללכת רחוק כל כך, זמן ארוך כל כך, כמו לשם גונן
אבל יותר מכולם, גבולות הישראליות הורחבו על ידי החטופות השבות הביתה עצמן. אם עד היום נמדדה יכולת העמידה שלנו במקרי הקיצון של ניצולי שואה, אתם מוזמנים להעיף מבט בתמונתה של אמילי דמארי מניפה יד חבושה, קטועת שתי אצבעות שנורו במהלך חטיפתה, לאחר 471 ימי שבי, מחייכת למצלמה את ניצחונה המוחלט. אתם מוזמנים לראות את שלוש השורדות חוזרות מהגיהינום על רגליהן. ולדעת שהגבול האנושי, והישראלי, רחוק בהרבה משנדמה היה.
גבולות הישראליות קיבלו ב-471 הימים האלה נקודות ציון חדשות, רחוקות יותר זו מזו. הלב הישראלי רחב יותר עכשיו ויודע משהו חדש על רע וטוב, שאינו קשור בהכרח לפוזיציה פוליטית או נקודת השקפה, אלא למוחלט; לאהבה המוחלטת, לשנאה המוחלטת, לאנושיות המוחלטת, להיעדרה המוחלט, לכושר העמידה המוחלט, למחיר המוחלט.
זו ישראליות שיש בה את הרע הבלתי נתפס, אבל גם את הטוב לאין שיעור. זאת ישראליות שלראשונה מאז 7 באוקטובר, אפשר לראות לפעמים את הדרך שבה היא תוליד את ישראל מחדש, אולי הפעם טוב יותר.
זה היה שבוע אחד טוב. חייבים עוד.
