דוק של סנטימנטליות יצא מירון לונדון אחרי 7 באוקטובר. באורח לא צפוי, האיש שכבר שנים מגדיר את עצמו כלא ציוני נמלא ברוח הישראלית שנשבה פה בכל הכוח בימים שאחרי. על מה אנחנו מדברים? ובכן, לונדון רצה להצטרף כחבר קיבוץ לניר עוז. לא פחות. "היישובים בעוטף הם הקהילות היפות ביותר שצמחו בישראל. אלו אנשים עם עוצמה פנימית כבירה. לשמוע אותם מדברים על להקים מחדש את בארי, את כפר עזה ואת ניר עוז, זה מעורר הערצה. עד כדי כך שחשבתי שאני רוצה להשתקע בניר עוז, להיות חבר קיבוץ. אבל די מהר ביטלתי את זה".
מדוע?
"כי מי צריך איש בן 85 שכל מה שהוא יודע זה לקשקש? אדם זקן עם כאבי גב וכפות רגליים, מי צריך אותו? אבל צריך להגדיל את העוטף, אנחנו חייבים לאנשים האלה את זה".
אז התעוררה כמיהה?
"בטח, לטבע הארץ. גדלתי כשהיו פה רק 600 אלף איש, היו נופים פתוחים ותחושת חופש. אני בוגר בית ספר חקלאי בכפר הירוק, הייתי רועה צאן. אחרי זה עברתי לגימנסיה הרצליה וסיימתי במגמת חקלאות. הלוואי שיכולתי לפרק טרקטור ולעבוד בפלחה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
לונדון (85), כידוע, הוא איש של נו בולשיט. אין לו מילה אחת טובה להגיד על הזִקנה. ולא, הוא לא יקרא לזה התבגרות. יופמיזם זה לא פה. "אז ככה", הוא פוצח, "כל הנחמות שמשמיעים באוזניהם של זקנים על גיל הבינה, השלמה עם עצמך, המשפחה המסורה שאופפת אותך, אתה זוכה לצפות בנכדים שלך מתבגרים, הכל זה בולשיט. זקנה זה חרא. שום נחמה".
אז מה עושים, במה מחזיקים?
"אתה נאחז בכל מיני דברים. למשל, שאני לא צריך לעבוד. כל החיים עבדתי קשה וגם היום אני עובד, אבל קצת. אם אני רוצה להישאר במיטה עד 12, כי אין לי חשק לקום, אני לא חייב לקום. פרעת את חובותיך, אבל זה לא טוב. יותר טוב להיות בן 40. בן 30 אפילו יותר טוב. יש לי משקפיים, יש לי מכשירי שמיעה כבר כמה שנים, שתי ברכיים מלאכותיות. החלפתי מפרקים לפני עשר שנים", הוא מספר וטופח על שתי ברכיו בחוזקה ואז פונה אליי, "בואי, תני אגרוף, תרגישי".
בהחלט ברכיים ביוניות.
"רצתי יותר מדי על משקל כבד מדי. אני לא רואה, אני לא שומע, ואני לא רץ. אני שוכח שמות, משהו שמאוד אופייני לבני גילי. למדתי לא להתפוצץ מזה. אני מניח לזה ואז זה צץ. המזל שלי שיש לידי אדם שזוכר הכל. מיכל (זמיר, בת זוגו) היא הזיכרון הרזרבי שלי, הכונן שלי. היא יודעת הכל וזוכרת הכל. היא מדהימה. היא יודעת דברים שלא ידעתי שזכרתי אי פעם".
מצד שני, לא מעט חברים שלך מתו ואתה עוד עימנו.
"חבריי הטובים לא פה. מוטי קירשנבאום, יוסי שריד, אהוד מנור, שהיה חבר טוב שלי, גדעון סמט ואשתו. כולם מתו כבר מזמן, כולם שמרו על הבריאות, אני היחידי שלא שמר על כלום. לפעמים יש לי תחושה שאני מלך הגבעה, כולם מתים לרגליך, רק אתה הגעת. ניצחת את כולם".
ובכל זאת, מוקדם מדי להוציא ממחטה להספיג את הדמעות. לונדון הוא אולי האריה הזקן שמנמנם, אבל כשהוא קם להצליף, זה פנומנלי כמצופה. בשנה האחרונה, לונדון ובתו דניאלה לונדון דקל (בעלת טור ב"ידיעות אחרונות") יצרו את 'אבא תרחם' בכאן הסכתים, פודקאסט מפואר, חכם, נוקב ומצחיק. בכל פרק שנמתח ללא יותר מ-21 דקות, הם דנים בכל נושא אפשרי כמו שרק שני הסוגה-עילית האלה יכולים. בינתיים, עלו כבר כמעט 80 פרקים. "זה היה רעיון של דניאלה", לונדון מספר.
היה קל לגרור אותך להרפתקה הזו?
"לא האמנתי בקונספט. הרעיון שהתפקיד שלי הוא שארחם על בתי, אסביר לה שהחיים לא כל כך רעים, שאפשר לחרוק שיניים ולהתגבר על הכל, לא חשבתי שיעניין מישהו ולא חשבתי שאעמוד בנטל הזה. מסתבר שאפשר, וזה אפילו נתן לי עוד קצת עניין בחיים".
3 צפייה בגלריה
ירון לונדון. "דניאלה, כמו כל ילדה, רוצה להתקרב לאבא שלה בפאזה האחרונה הזו"
(צילום: יונתן בלום)
כיאה לבתך, היא קראה לזה ללא כחל וסרק "מין טקס פרידה ממושך מאבא שלי".
"ללא ספק, אני בשלב האחרון של חיי, ודניאלה כמו כל ילדה, רוצה להתקרב לאבא שלה, להיות בחברתו, בפאזה האחרונה הזו. להגיע אליה, אחת לשבועיים, לאכול ארוחת בוקר שהיא מכינה, ואז לשוחח שלוש-ארבע שעות שמהן יוצאים לפחות שני הסכתים. גם העורכת החכמה שלנו מאיה קוסובר מצטרפת, וכל הערה שלה בול. בשבילי, אלה חגיגות קטנות כאלה".
ארוחת בוקר מחביתת חומוס או עדשים זו גם חגיגה? דניאלה טבעונית אדוקה.
"אני לא אוהב חביתות חומוס, אבל מכריחים אותי. גם בת זוגי טבעונית ויש משטר טבעוני בבית. דניאלה והיא בנות גיל אחד ויש להן ראש דומה. גם בתי עידית ומשפחתה, הם צמחונים. אני די מיוסר. בסדר, הצדק איתן מבחינה מוסרית ואקולוגית, אז אני נכנע. הגיל גם מצנן את התאוות. אבל לפעמים, אני טבעוני חוטא, לובש שחורים ומסתלק לעיר אחרת. הייתה לנו מסיבה משפחתית ואורי, בני הגדול, הכין גוש בשר פנטסטי. לא עמדתי בזה. זללתי לא מעט".
ננעצו בך מבטים מזרי אימה?
"מיכל ליברלית וותרנית. דניאלה היא גורו כזו, מטיפה לציבור, אבל לאבא שלה היא מוותרת. היא אומרת 'אבאל'ה, תאכל מה שאתה רוצה'".
"אני לא אוהב חביתות חומוס, אבל מכריחים אותי. בת זוגי טבעונית ויש משטר טבעוני בבית, לה ולדניאלה בתי יש ראש דומה. אני די מיוסר. בסדר, הצדק איתן מבחינה מוסרית ואקולוגית, אז אני נכנע. הגיל גם מצנן את התאוות"
דניאלה ואתה תמיד הייתם בקשר טוב?
"עם הזדקנותי והקשר האמיץ שיש לי עם נכדיי, היחסים עם ילדיי התהדקו עוד יותר. אבל תמיד היו יחסים טובים. דניאלה ואני בעצם בני גיל אחד כבר. אתה לא מחכים הרבה אחרי גיל 50, אתה לא צובר עוד הרבה חוויות משמעותיות ועוד לקחים מהחיים. עיצבת כבר את אישיותך וסיימת את חשבונותיך עם העבר. ביני לבין דניאלה יש שוויון פחות או יותר. אני לא מרגיש חכם או מנוסה ממנה או משאר ילדיי. אפילו לא מנכדי בן ה-28 (מיכאל, בנה הבכור של דניאלה), קצין ביחידה מובחרת שעבר מה שלא עברתי בחיי".
אבל מרגיש שמשהו כן התחמם בגזרת היחסים ביניכם.
"הייתי אדם מאוד צעיר כשהילדים הגדולים שלי נולדו. הייתי עסוק בקריירה ובפרנסה, והיחסים היו אחרים. זה היה טיפוסי לבני דורי שהילדים מהווים מטרד והבעיה שלך היא איך להסתדר איתם. אין ספק שעם ההתבגרות שלי, אני השתניתי והילדים שלי השתנו. השנים מעסות אותך, ואתה מתרכך. היחסים לוטשו. יש בינינו הרבה יותר נדיבות. הילדים שלי הם אנשים טובים. למשל, כאשר התברר להם שיש להם אח נוסף, זה היה יכול להיות משבר. והנה, יואב בני הרביעי הוא חלק מהמשפחה ולא נותרו פצעים. הם מכירים במגרעות של אבא שלהם וסולחים לו. גם אני סולח להם על המגרעות שיש בהם. הם לא מושלמים. המשפחה שלי היא יסוד מהותי בחיי".
השאלה אולי הכי חשובה: אתה מצליח להתאפק ולא לתקן לדניאלה את העברית?
לונדון צוחק: "אני מנסה להתאפק ולפעמים אני לא מצליח להתגבר. הבעיה בעיקר כשאנחנו קוראים שיר בהתחלה והיא טועה בהגייה. דניאלה נורא מבוהלת ממני. עדיין יש יראת כבוד כלפי אבא. הילדים אומרים לי שבילדות זה היה נורא. כשהם ביקשו שאסביר להם משהו, הייתי שולח אותם לספרייה. 'רואים את הספר השני למעלה, תקראו אותו ואז תבואו אליי'. חוות הדעת הכללית שלהם שאני אבא מוצלח מאוד לאנשים מבוגרים ופחות מוצלח לקטנים. הגדולים, אורי ודניאלה, סבלו יותר. השלישית, עידית, כבר זכתה ליותר רוך ויואב לא גדל אצלי בכלל".
לונדון שראה כי טוב בעולם הפודקאסטים עבד זמן ניכר על הפודקאסט החדש שעלה בשבוע שעבר עם הלשונאית האגדית, ד"ר סמדר כהן, 'למה אתה מדבר אלי ככה', גם הוא בכאן הסכתים. לונדון חוזר לשכשך במים המוכרים לו - חקירה מקורית ומעמיקה על גלגוליו של המבטא העברי מימי התנ"ך עד ימינו. אגב, לונדון הוא זה שצייר את הלוגו המתוק שבו מופיעים שותפתו סמדר והוא. "כשהתקבלתי כקריין לרדיו קול ישראל לפני 65 שנה, התנאי לקבלה היה ידע כללי, קול רדיופוני ויכולת לבטא ריש. אחרי זה שאלתי את עצמי מהו מבטא ומדוע אנחנו מדברים עברית כפי שאנחנו מדברים. השאלה איך מדברים לא פחות חשובה מהשאלה מה אומרים".
רגע, אני מתעכבת על הריש המתגלגלת שלך. היא בעצם תוצר של אימונים מול המראה?
"אבי, בצלאל, היה שחקן תיאטרון ואמי הייתה מורה לעברית שעלתה מאוקראינה. הם היו קנאים לעברית. גדלתי בבית שביטאו בו חי"ת, עי"ן ורי"ש. חלק גדול מתושבי ישראל לא נולדו כאן ושפת אמם איננה עברית, ואנחנו מזהים את זה מיד. כשדיברנו עם חוקרים, גיליתי שמי שהמיר את שפתו אחרי גיל 14, לא יצליח לסגל לעצמו את המבטא העברי. זו התשובה למה שחקנים שעברו לשחק בחו"ל, כמו גל גדות, ימלאו תפקידים של זרים בדרך כלל".
תן דוגמא לנושא שאתם מתפלפלים בו?
"איך קרה שהיום אנחנו מדברים עברית במלרע כשרוב היהודים שגרו בתקופת בן יהודה בפלסטינה, דיברו עברית אשכנזית במלעיל? 'שלום רב שובך, ציפורה נחמדת'. לפני שהוא עלה לארץ, אליעזר בן יהודה, שהיה חולה שחפת, נסע לפנסיון באלג'יר לצבור קצת שמש. הוא פוגש שם יהודי ולא מצליח לדבר איתו בעברית. אותו יהודי דיבר במלרע ואליעזר כיהודי אשכנזי, במלעיל. הם לקחו את הסידור ורק אז הבינו מה כל אחד אומר לפי המילים שבחר. בן יהודה מגיע למסקנה שהעברית המלרעית היא העברית הנכונה ומתחיל להטיף לדבר כך".
מאז שהתחיל ככתב ברשות השידור לונדון לא עצר. אין ערוץ שלא התנאה בטאלנט. הוא מזן העיתונאים שכבר לא מייצרים יותר. מגדלור. הוא לא רק עיתונאי מיומן, מהיר מחשבה ומושחז שמאגף את מרואייניו. הוא אינטלקטואל אמיתי, יודע כל ועדיין, נשאר סקרן עד העצם. אבל עולם התקשורת הוא עולם אכזרי. כבר ארבע שנים מאז ירדה התוכנית האחרונה שלו, דיאדה עם גאולה אבן בכאן 11, 'לונדון ואבן', שניסתה לחקות ללא הצלחה את המותג הפנומנלי 'לונדון וקירשנבאום', ולונדון, לצערנו, לא נראה יותר על המרקע. הוא מתעקש שהוא לא מתגעגע. "אני מרגיש נהדר שאני לא שם. עכשיו, כשהחטופים חוזרים, אני מסתכל רק על חלק מהשידורים. הלב באמת מתרחב כשאני רואה את זה, אבל העמיתים שלי בטלוויזיה מבטאים ללא הרף את רגשותיהם, מונים שוב ושוב את מספר הימים בשבי ומספרים לנו כמה הם דמעו ודומעים. הפעם, זה עבר כל גבול. אני מספיק אינטליגנטי ומספיק רגיש כדי להרגיש בכוחות עצמי. אין לי עניין ברגשותיהם של המשדרים. אני מתחנן אליהם מפה, 'תתאפקו'".
"הלב באמת מתרחב כשהחטופים חוזרים, אבל העמיתים שלי בטלוויזיה מבטאים ללא הרף את רגשותיהם, ומספרים לנו כמה הם דמעו ודומעים. אין לי עניין ברגשותיהם של המשדרים. אני מתחנן אליהם מפה, 'תתאפקו'"
אז מה עוד קורה איתך חוץ מהפודקאסטים?
"כתבתי את הפואמה 'בחצר הכלבים' על גבאי, הכלב שלי. הדפסתי אותו ב-200 עותקים למשפחה וידידים ובקרוב, הוא ייכנס לאתר עברית. היו ארבע שנים קשות מאוד, קורונה ואז המלחמה. היו שבועיים-שלושה שהיו לי חמישה נכדים במדים. הנכד שלי, מיכאל, הגיע מלימודי רפואה בצ'כיה, להילחם. הוא פיקד על מחלקה שנכנסה להוציא פצועים והרוגים מעזה. הבת הקטנה של דניאלה, הללי, נכנסה כחובשת לעזה. שאלתי אותה, בגיל 19 טיפלת בחיילים עם פציעות קשות, שנכרתו להם ידיים ורגליים, איך התמודדת? נכדה אחרת הייתה מפקדת תצפיתניות בגזרה בעוטף. היא השתחררה עשרה חודשים לפני 7 באוקטובר. אם היא לא הייתה משתחררת, היא הייתה מתה. יש חרדה לילדיי ולנכדיי, מה יהיה גורל ארצנו, לאן אנחנו הולכים".
ומה אתה עונה?
"הנטיות שלי הן בדרך כלל אופטימיות. אין טעם בפסימיזם וייאוש. במשך שנים, כתבתי מאות טורים פוליטיים שבחלקם התנבאתי. שגיתי לפחות ב-30 אחוז מהניבויים. ההיסטוריה כל כך ערמומית ונפתלת שאני שואב תקוות מהידיעה ששגיתי כל כך הרבה פעמים. אני מאמין שיש אפשרות להתאוששות. יכולתי לקבל דרכון ליטאי אבל לא פעלתי בנושא. כשהייתי בשליחות ככתב בפריז, נולדה לנו בת ויכולתי לסדר לה דרכון צרפתי. זה אפילו לא עלה על דעתי. היום אני לא בטוח שזה לא היה עולה על דעתי. זה כל כך מקל".
בקיצור, יש לנכדים את ברכת הדרך להגר מפה?
"אני לא נותן להם עצות. שאלתי את עצמי הרבה פעמים מה כדאי עבורם. התשובה הכי קלה היא שיעשו מה שטוב להם. איפה שימצאו את אושרם, זה בסדר. אבל אני חושב שזה לא מקרה שנזקקנו כיהודים למדינה משלנו. אני לא חושב שההיסטוריה היהודית מסתיימת".
"יש חרדה לילדיי ולנכדיי, מה יהיה גורל ארצנו, לאן אנחנו הולכים. הנטיות שלי הן בדרך כלל אופטימיות, אין טעם בפסימיזם וייאוש"
מישהו פה עושה צעדי התקרבות לציונות?
"אני לא יודע בדיוק מה זה אומר להיות ציוני. אם זה אומר להתיישב על הר קירח בשומרון ולדכא ערבים, אז אני לא ציוני מובחר. הייתי רוצה שתהיה פה מדינה שוכנת בשלום. אין פה שלום בשכונה הזו, אבל אולי פעם יהיה".
אפרופו מתנחלים בשומרון, יש את מי שאומר שאם לחטופות היו קוראים הודיה, אמונה ומוריה, הן כבר מזמן היו בבית.
"זו שאלה שאני שואל את עצמי, ואין לי על זה תשובה. עצם ההתלבטות מדגישה את הממאירות של תופעת הפירוד. הנזק שבנימין נתניהו גרם למדינת ישראל לא מתבטא דווקא במהפכה משפטית או במהלומה שחטפנו ב-7 באוקטובר, אלא בכך שבכל שנות השפעתו הפוליטית הוא השקיע בפירוק של העם הזה".
אם קירשנבאום היה חוזר פתאום, איך היית מסכם לו בשורה את המצב שלנו כאן?
"מוטי, חסכת לעצמך הרבה מאוד עוגמת נפש שלא היית פה".
כשבחוץ סוער ומדכדך, לונדון מתנחם בחלקת האלוהים הקטנה שיצר עם זוגתו זה יותר מעשור, מיכל זמיר (60). לפניה, היה נשוי לנירה, שממנה התאלמן אחרי 50 שנה יחד. דירתם במרכז תל-אביב מלאה בעבודות אמנות של קדישמן, ליבק ועוד. הוא מוציא ממגירה בחדר העבודה שלו איורים שובבים וצבעוניים שצייר ("למדתי גרפיקה בבצלאל", הוא מזכיר), של משגלים וציצים כבדים.
אני רואה שאולי יש פיחות בזיכרון, אך לא בליבידו.
"האיורים זה במקום. כשבן זוגך יהיה בן 85, הוא יזדקק להרבה מאוד חיזוקים. גם את תצטרכי הרבה להשתדל".
במה דברים אמורים?
"אני נזקק לרפואה, אבל בת זוגי מאוד מרוצה ממני. כך היא אומרת".
הם הכירו כשבאה להתארח כסופרת שכותבת אירוטיקה אצלו בתוכנית 'לונדון פינת בן יהודה'. "רציתי להקדיש את אחד הפרקים לשאלה אם אפשר לכתוב ארוטיקה בעברית. התחקירן שלנו בתוכנית, גלעד מלצר, הוא חבר ילדות של מיכל והביא אותה. בצילומים, ישבנו בנמל תל-אביב, בשקיעה, מול הים, עם שתי כוסות יין לבן. שאלתי אותה מה תעשי כשהבת שלך תקרא את התיאור שכתבת על מין אנאלי? היא ענתה לי בשוויון נפש 'יש מין אנאלי ויש מין אנאלי'. שנינו דיברנו גסויות בטון מדעי כמעט. זה שלא הצלחתי להרעיש אותה והיא לא הצליחה להרעיש אותי, כנראה מצא חן בעיני שנינו. כשהיא הלכה, אמרתי לעצמי, 'איזו אישה, כוס אמק. אישה כזו לא תהיה לי אף פעם. אני זקן מדי'. ובכל זאת, פניתי אליה שתשלח לי את הספר החדש שלה, ומשם הכל היסטוריה".
כשהיא נכנסת לחדר ושואלת את לונדון אם הוא רוצה מים או בורקס, הוא עונה בהתפנקות 'אני רוצה נשיקה'. זמיר נעתרת ומנשקת אותו על שפתיו.
הצד הרומנטי שלך מפתיע.
"אני רומנטי מאוד. אנחנו חיים טוב. רבים כל הזמן על פוליטיקה ועל ספרות, אבל זה אומר שזה חי. לא משעמם לנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
