בערב שבת באפריל האחרון, כשהיא עומדת על בימת הווסט-אנד בלונדון מול אלף איש כאחת מכוכבות המחזמר 'ליל הבכורה', שירה הס גילתה שהיא לא מסוגלת לשיר, או לנשום. "בהפסקה נכנסתי ל-ynet, ואני רואה שמאות טילים מאיראן בדרך לישראל", היא משחזרת. "נכנסתי לחרדה מטורפת, נלחצתי, נורא בכיתי, חשבתי שזהו, שהכל מתפוצץ, ואני רוצה להיות בארץ עם המשפחה שלי. ואז עליתי לבמה להשתחוות, וידעתי שאחר זה יש שיר סיום שבו אנחנו מורידים את הדמויות מעצמנו, הכי שיר על ברודוויי. ולא עליתי לשיר. פשוט לא יכולתי לעלות ולשיר. ההפרד ומשול הזה של שני העולמות לא תמיד עובד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הבינו את זה בקאסט?
"מאוד. מאוד כיבדו את זה. כולם כתבו לי אחרי זה הודעות והתקשרו ותמכו. הרגשתי שאין לי זכות להתלונן כי אני בלונדון ואני עובדת, ותודה לאל על זה, אבל מצד שני כל האהובים שלי בישראל, וזו המדינה שלי, זה הבית שלי. את יודעת, מצאתי את עצמי חמישה ימים אחרי 7 באוקטובר טסה לשיר מול המוזיקאי המוכשר רופוס וויינרייט כחלק מההכנות למחזמר. אין דיסוננס מוחלט מזה. ולא רציתי לטוס, לא יכולתי לראות את עצמי רחוקה, גם בימים האלה הייתי עסוקה באריזות למשפחות, למפונים, הסתובבתי בין בתי חולים, לא ראיתי את עצמי טסה. ואנשים סביבי שיכנעו אותי, נתנו לי דחיפה ודרור לטוס".
וכשאת בלונדון בזמן שבארץ יש אסון מתגלגל, מתעסקים בזה?
"מאוד. מאוד התעניינו. אני לא אשכח שכשפגשתי את הקאסט של המחזמר בפעם הראשונה, בא אליי שחקן אחד שהפך אחר כך לחבר טוב שלי. הוא שם עליי את היד ואמר, 'אני ממש-ממש מצטער על כל מה שקורה'. ככה, דבר ראשון, עוד לפני שהוא הציג את עצמו, אני מספרת לך את זה ואני יכולה להתחיל לבכות".
למה?
"כי מישהו בא ואומר, אני ממש מצטער, אני רואה אותך. זה ריגש אותי. כולם היו מאוד אמפתיים, היו לי ממש עוגנים בצורת אנשים שם, וזה מאוד עזר לי, כי בסופו של דבר הייתי הרבה לבד בתקופה הזאת. ועם כל הקושי העצום, אני חושבת שביצירה יש משהו מרפא, מעבר לזה שיצירה מחברת בין אנשים. במובנים רבים זה מציל. בתקופות קשות יש צורך לא להרגיש לבד. זה צורך אישי וצורך אוניברסלי, וזה מחזיק אנשים על הרגליים".
בגיל 29 שירה האס היא האס שלנו בעולם. שחקנית תוצרת כחול לבן שעושה לישראליות הרבה כבוד מעבר לים, ומהי ישראליות אם לא לחוש שיש לנו איזו מניה או שתיים בסיפור ההצלחה הזה. בטח כשהזמנים, איך לומר זאת בעדינות, מחורבנים. על המדף שלה כבר שני פרסי אופיר, פרס השחקנית בפסטיבל ירושלים, פרס השחקנית בפסטיבל טרייבקה ומועמדות לאמי, וברזומה יש כבר את נטפליקס ("המורדת", "הגופה"), מחזמר מדובר ותפקיד מפעים ב"טיפול לילי" של yes (עליו גם זכתה לאחרונה בפרס חבר השופטים לשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסדרות הבינלאומי של מונטה קרלו). אבל כעת מגיע הדובדבן שבקצפת: תפקיד של גיבורת-על בסרט מבית מארוול, "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא" שצפוי לעלות לאקרנים ב-13 בפברואר. האס לא תהיה סתם גיבורת-על, אלא גיבורת-על ישראלית בשם רות בת שרף.
"זה פשוט מטורף", היא פוסקת ממקום מפגשנו ביפו בביקורה האחרון בישראל, רגע לפני שהיא ממריאה ללוס-אנג'לס; "קיבלתי את התפקיד בלי אודישן, עשיתי שיחה עם הבמאים בזום וקיבלתי את הרעיון הכללי של העלילה ושל הדמות. זה היה סוד כמוס, מעטים האנשים שידעו על זה".
"יש כל כך הרבה אנשים קיצוניים שם מאחורי המקלדת שלא מבינים כלום. בהתחלה הייתי אשכרה עונה להם, מבזבזת את האנרגיה ואת המצב הנפשי שלי עבורם. אבל הבנתי שאין עם מי לדבר, שהם לא מבינים"
את מי שיתפת?
"סיפרתי לאמא שלי, שכבר הייתה מאוד חולה ופחות תיקשרה ואני לא יודעת אם היא שמעה באמת, שזה מאוד מבאס אותי. היינו בחודשים מאוד קשים כמשפחה, לפני שאמא נפטרה מסרטן, וזה משהו מרגש שיכולתי להביא. סיפרתי לאחותי שהיא המעריצה הכי גדולה של מארוול, לאבא, לאחי ולבן הזוג דאז. לא סיפרתי למשפחה המורחבת, לא לחברים. ואז התחלתי אימונים אינטנסיביים כדי להתכונן לתפקיד. חמישה אימוני כוח בשבוע, ותזונה. לא הפכתי להאלק, אבל הייתי מאוד חיונית, היו לנו הרבה סצנות קרב שם. למדתי אגרוף, זו הייתה העבודה העיקרית בהתחלה, ורק לקראת הצילומים קיבלתי את הטקסטים הסופיים ונורא התרגשתי".
הסרט יוצא בתקופה שבה הכי גרוע להיות ישראלי.
"אין ספק שזו תקופה מאתגרת. אני לא רוצה להגיד גרוע כי אני לא יכולה לסבול את המונחים הדיכוטומיים האלה. אני שחקנית ישראלית, זה תמיד המשפט הראשון עלי שמוצאים בגוגל עליי. זה חלק ממני".
אבל את מבינה את כוונתי. הפרסום שאת משתתפת בסרט גרר תגובות, ובפרסומים שונים נטען שמארוול הסירה סממנים ישראליים מהדמות שלך.
"בשנייה הראשונה שפורסם שאני בסרט, עוד לפני 7 באוקטובר, היה רעש ועניינים מעצם היותי הישראלית, מעצם היותה של הדמות ישראלית. זה בסיס של מעריצים כל כך עצום, שכל בחירה וכל דבר מתעצמים פי מאה לטוב ולרע. קיבלתי גם תגובות מדהימות, תמיכה ואהבה, אז גם אלה שפחות אהבו נשמעים. אין ספק שאחרי 7 באוקטובר זה הפך יותר מאתגר, ואז היו צילומי השלמות, ואז שמעתי שאני לא בסרט, ואז שמעתי שאני רוסייה, ואז שמעתי שהגדילו לי את הדמות בסרט".
ומה נכון?
"שלדמות קוראים רות בת שרף, היא תמיד הייתה רק רות בת שרף, היא ישראלית אמריקאית שעובדת בממשל האמריקאי, קרוב לנשיא ארצות-הברית, שמגלם הריסון פורד. מההתחלה היא ישראלית, אז בוא נירגע, זה לא השתנה, ולא השתנה מאז 7 באוקטובר".
ולא הצניעו מגן דוד? לא טישטשו סממנים שמזוהים עם יהודים ישראלים?
"ממש לא! ובסופו של דבר מארוול יכולים לעשות כל דמות שהם רוצים וללהק לדמות כל שחקנית שהם רוצים ולהגיד לה לעשות איזה מבטא שהם רוצים, ובסוף בחרו את הדמות הזו, לקחו שחקנית ישראלית, ואני עשיתי את המבטא שלי לא כי אני לא עושה מבטאים.
"ובואי אספר לך משהו", היא מוסיפה סקופ כשאני מתעניינת בטבעת החותם שהיא עונדת, שעליה חרוטה האות אלף, "את הטבעת הזו ענדתי בצילומים. זה היה רעיון שלי. חיפשנו איזה סממן, אמרתי מה יכול להיות עליה שיהיה מעניין וקשור לזהות שלה? אז חשבתי על טבעת, כי היא מתאגרפת, יש אותה בפן הפיזי, והצעתי שתהיה עליה האות א', שהיא גם האות הראשונה בשפה העברית, גם אמא, וגם אריאלה, שזה השם של אמא שלי ז"ל. מכרתי להם את זה טוב, הם עפו על זה".
מאוד אישי.
"הכי אישי שיש. אני בן אדם מאוד סנטימנטלי".
ולמרות זאת, כמה את מרגישה שאת יכולה להתבטא על המצב?
"תראי, מהמעט ראיונות שהיו לי עד עכשיו - לא שאלו אותי על זה. שאלו על הדמות, כן על זה שהיא ישראלית אבל לא הולכים איתי למקומות פוליטיים. ובסופו של דבר אני מרגישה שזה שאני ישראלית מדבר בעד עצמו, ואני באחת התקופות הכי פוריות מבחינת עבודה וזה צועק למרחקים. אני מעולם לא מסתירה מי אני ומאיפה אני. האם אני יוצאת באמירות פוליטיות כשלא שואלים אותי? לא, אבל אני נותנת לזה לדבר, וחושבת שהיצירה היא גשר בין אנשים".
"אני זוכרת ממש רגע כזה בין טייקים, שכבתי על הרצפה אחרי סצנת אקשן ופתאום אני מסתכלת ורואה גרין סקרינים וטמפלטים לאפקטים מיוחדים ואני זוכרת שאמרתי פאק, במה את לוקחת חלק? זה נדיר, זה מטורף, כל הכבוד לך. וגם - יבאלה!"
אבל זה כן עניין. היו סדרות שנדחו בגלל היותן ישראליות או עם שחקנים ישראלים. את לא מרגישה כאמנית חובה להציב בפני אנשים את הנרטיב הישראלי?
"נכון, ואני אומרת את זה להרבה אנשים בשיחות. עשיתי אין-סוף שיחות, וכשאת מדברת עם אנשים הם מצליחים להבין מורכבות. בסוף הדברים המזעזעים שאנחנו רואים, האנטישמיות והשנאה למדינה, אני לא חושבת שזה הרוב, לפחות ממה שאני חוויתי בגולה בשנתיים האחרונות. כל מי שדיברתי איתו או מתעניין ומביע תמיכה או מוכן לשמוע. היו שלבים שגם פחדתי, היו הפגנות מטורפות בלונדון, היו לי איומים ברשתות החברתיות ממשתמשים פיקטיביים שכתבו זוועות. הייתה לי פאזה של מחיקת האינסטגרם, אחר כך החזרתי אותו. כל כך הרבה אנשים קיצוניים שם מאחורי המקלדת שלא מבינים כלום. בהתחלה הייתי אשכרה עונה להם, מבזבזת את האנרגיה ואת המצב הנפשי שלי עבורם. אבל הבנתי שאין עם מי לדבר, שהם לא מבינים. מי שמבין ומנסה להבין זה אנשים בשיחות אישיות, ובכל השאר אני נותנת ליצירה ולהצלחה לדבר".
יצא לך לראות את משדרי שחרור החטופים?
"בחזרה הראשונה של החטופים צפיתי בישראל. כמו כולם, הייתי דבוקה למסך עם דמעות וראיתי את האמהות מחבקות את הילדות שלהן. לא יכולתי לשלוט בדמעות. בפעמים הנוספות הייתי בחו"ל, אבל לא הפסקתי לרפרש תוך כדי פגישות או עבודה בהפרשי שעות משונות.
"הרבה אנשים דיברו איתי על זה, בטח אחרי ששיתפתי את הרגעים המרגשים האלו. המון אנשים, בטח לא ישראלים ולא בהכרח יהודים התרגשו עד דמעות. אני חושבת שכל פעימה, בכל חזרה כזו, רק מדגישה את הדבר שעבורי הוא כל כך מובן - שאין דבר יותר יקר חשוב והכרחי מזה שהם יחזרו. כולם ובכל מחיר. זה החוזה שלנו כמדינה אבל גם כאנושות".
אמרי לי, בצילומים של מארוול פגשת את הריסון פורד?
"בטח. הוא מדהים, מצחיק נורא. בן 82 ועושה עבודה פיזית מטורפת, התרשמתי".
הוא סקסי במציאות?
"אני לא רואה אותו סקסי אבל אני יכולה להבין את שאלתך. הוא כריזמטי, נורא חד. אני מניחה שלא היית מתאכזבת".
על מה דיברתם?
"על התפקיד שלו בסדרה 'שרינקינג', למשל. אמרתי לו שהפסיכולוגית שלי המליצה לי לצפות בזה והוא צחק נורא. את יודעת, שיחות רגילות על החיים, על ספרים, על סקי. הוא אוהב סקי. שיחות של אנשים נורמליים, רק באנגלית".
והאם באותו רגע את אומרת לעצמך, 'אני יושבת ומנהלת שיחה על סקי עם הריסון פורד'? יש רגע כזה?
"יש כזה, זה לא קורה כל רגע או ברגע מסוים. אני זוכרת ממש רגע כזה בין טייקים, שכבתי על הרצפה אחרי סצנת אקשן ופתאום אני מסתכלת ורואה גרין סקרינים וטמפלטים לאפקטים מיוחדים ואני זוכרת שאמרתי פאק, במה את לוקחת חלק? זה נדיר, זה מטורף, כל הכבוד לך. וגם - יבאלה!"
ואז את חוזרת לארץ לצלם את "טיפול לילי". ומהריסון פורד בטריילר את מקבלת תמר מג'הול בהפסקה על מדרכה.
(צוחקת): "למה מדרכה? הכל בסדר, יש את הספה של הקליניקה. זה מצחיק, זה נכון, חשבתי על זה. היו אחלה תנאים, אבל נכון, זה לא טריילרים, את צודקת, ולא צריך לשחק אותה. אבל בואי, התחלתי מסרט אינדי בישראל. אני באתי מפה, הייתי נחה מתחת לשידה של המאפרת".
לא מתרגלים מהר לטוב ולתנאים נהדרים שמעבר לים?
"מתרגלים מהר לתנאים ששם, ומתרגלים מהר גם לתנאים אחרים".
כלומר אין לך בעיה לחזור לנוח תחת שולחן המאפרת.
"זה לא קורה כבר, אבל בשביל התמונה והדאחקה אני אעשה את זה".
ב"טיפול לילי" גילמה את יסמין, בחורה מכונסת שנמנעת מקשרים חברתיים והגיעה לפסיכולוג (יוסף סוויד) כדי לעבוד על זה. במהלך הצילומים קרה דבר נוסף. האס נדרשה להתמודד עם הטרגדיה האישית שלה: המוות של אמה לפני שנתיים וחצי אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.
"קיבלתי את התסריטים של 'טיפול לילי' ממש רגע לפני שטסתי לצילומים של מארוול", היא מספרת, "קראתי את זה והייתי בשוק מהחיבור שלי לדמות ולפרויקט. החוזה נחתם, טסתי לצלם סרט גיבורי-על, ופתאום אני חוזרת לסט של קליניקה, כיסא מול ספה, ומגלמת מישהי בגילי שמדברת בעברית ומתעסקת באובדן הורה. ופתאום מעולמות מדהימים שרחוקים ממני, חזרתי ללב הכאב הפרטי שלי. זה הגיע בשלב שבו הייתי מוכנה להגיד, יאללה, הגיע הזמן לפתוח את הפצע. באמת היו שם ימים שלא ידעתי מתי יסמין בוכה ומתי אני. הכאב שלה היה לי קשה, היה לי נורא קרוב. ותוך כדי גם אני בטיפול פסיכולוגי משמעותי, אז הרגשתי שזו ממש מתנה".
זו פעם ראשונה שפגשת את הכאב הזה חזיתית?
"לא, כי בסוף זו האישה שאני הכי אוהבת בעולם, והיא איננה. ואני בן אדם מטופל ונגעתי בזה בכל שלב. כן, שנייה אחרי השבעה שלה טסתי לצלם סדרה, היה לי שם איזה ניתוק מסוים שגם עזר לי מאוד. ויש לי מחברות על גבי מחברות שאני כותבת בהן, ממש יומן, אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר לעצמי על הכאב שלי, יש משהו במשחק שמאפשר לך להתחבר אליו ממקום אחר. אבל פה הייתה לי הזדמנות לנבור בכאב. אין נשים כמו אמא שלי, ואמרתי לה את זה גם בחייה. היא הייתה חולה עשור, ונפטרה בגיל 61. היא הייתה אישה עם כל כך הרבה שמחת חיים, אהבת חיים ואהבת אדם".
המאבק הממושך שלה איפשר לכן להיפרד?
"זה מורכב, אין לזה איזו תשובה מוחלטת. זה לא קרה בהפתעה, בשנתיים האחרונות הייתה הידרדרות מאוד ברורה, אז יש את ה'המתנה' הזו שאפשר להתכונן לזה באיזשהו אופן ולעשות סגירת מעגלים ושיחות, אבל אי-אפשר להתכונן לזה באמת, אי-אפשר באמת להתכונן ללאבד אימא, אי-אפשר. אנחנו רוויים בתקופה הזו בכל כך הרבה אובדן וכאב, שאני בטוחה שאני לא מחדשת. את יודעת איך רציתי להתקשר לאמא אחרי השחרור של החטופות? אפילו עכשיו, לספר לה על הראיון הזה".
הסרטן שלה הגיע אחרי שאת חלית בילדותך.
"כן. בגיל שנתיים ותשעה חודשים התגלה אצלי סרטן. איזה דבר קשה להורים לעבור את זה. אני לא זוכרת מה היה לפני זה, בהרבה מובנים זו נקודת הפתיחה שיש לי בזיכרון. אני זוכרת את בית החולים, הייתי בשניידר. זוכרת רגעים. עד גיל חמש זה הלך וחזר. זה לא מגדיר אותי היום, אבל זה חלק מהסיפור שלי".
כמה סיפור כזה משנה אותך?
"אני לא יודעת מה הייתי בלי זה, אבל אני יודעת שאני מאוד מעריכה את הבית שגדלתי בו. ההורים שלי נתנו לי להיות אני ולעוף. במודע או שלא הם גם נתנו לי דוגמה לאיזה בית אני רוצה, באילו אנשים אני מקיפה את עצמי ואיזו זוגיות אני רוצה".
בחודש שעבר פורסם כי האס ובן זוגה, הבמאי עידו ויסמן, כבר לא. הדירה המשותפת בארץ קופלה לארגזים, והסטטוס שונה לסינגל ליידי. "זה חתיכת דבר", היא מודה, "היינו יחד ארבע וחצי שנים וזה נגמר בהחלטה משותפת, עצובה אבל שלמה, אחרי תקופה ארוכה שמאוד ניסינו שזה יצליח כי יש המון אהבה, ולא הצלחנו".
בגלל המרחק?
"בגלל רצון בדברים שונים. גם המרחק כמובן לא עזר, אבל זה מתוך הבנה כנה ואוהבת של מה כל אחד רוצה וההבנה שזה לא נפגש. אני מוכרת, הוא לא אז אני מאוד מכבדת את הפרטיות שלו וגם את שלי בדבר הזה. פרידה זה נורא קשה, ולפעמים זה הכרח".
בא לך עכשיו זוגיות?
"לאט-לאט".
זה מהדברים שקצת מכווצים אותך במקצוע הזה, החיטוט באישי?
"ידעתי שמתישהו זה ייצא החוצה כי זה טבע הדברים אז לא הייתי בהלם, אבל בסוף זו התמודדות לא נעימה כי זה משהו פרטי שהופך לנחלת הכלל. זו הפעם הראשונה שלי, אגב".
התוכנית עכשיו היא לנשום את הלבד?
"תראי, זו הייתה אהבה מאוד גדולה, לא תיכננתי, זה לא היה 'אני צריכה את הלבד שלי'. זה היה קשה, אנחנו שני אנשים שמאוד אוהבים אחד את השני ומאוד רצינו שזה יצליח וזה לא קרה. זה לא הסיפור הזה, הקלאסי, של 'אני רוצה לבד', ואין לי ג'וס להגיד על סיבת הפרידה. זה הסיפור הכי פשוט, מורכב ועצוב של איך אהבה לפעמים לא מספיקה. ועכשיו בא לי לעוף, בא לי לקדם את הסרט, בא לי להמשיך ליצור, בא לי להיות בכל מיני מקומות, גם הפקה מעניינת אותי, לשחק בארץ ובחו"ל. אני מזל שור, יש לי הרבה יציבות מבפנים, אבל בתוך זה אני חייבת דינמיות, אני אוהבת את התנועה".
לפני שבוע וחצי היית בתצוגת אופנה של שאנל עם כוכבות כמו קיילי ג'נר ודואה ליפה. איך היה?
"התצוגה הייתה מדהימה. אמנות. כל כך יפה ומלא מחשבה וסיפור. בכלל נקודת המבט שלי כלפי אופנה התמלאה בהרבה הערכה בשנים האחרונות מאז שיותר הוזמנתי לאירועים כאלו ואחרים. יש כל כך הרבה מלאכת מחשבה ואנשים שעוסקים בפרטים הקטנים ביותר. ובקשר לשאלתך, אני באופן אישי לא הפסקתי לבהות במריון קוטיאר. למזלי גם יצא לי לדבר איתה במהלך האירוע. יפהפייה, וגם אינטליגנטית ונחמדה בטירוף".
אז מה החלום עכשיו, אחרי סרט הוליוודי?
"זה נורא מצחיק, כי זה לא שבתור ילדה שחלמה להיות שחקנית אמרתי 'חו"ל!' ונאמתי לשמפו במקלחת נאומי תודות לאוסקר. כל מה שעשיתי תמיד היה מתוך אהבה מאוד גדולה למה שאני עושה, תשוקה אמיתית ורצון לעשות את זה כמה שיותר. הלכתי לפי תפקידים מעניינים, ורסטיליים, חדשים, מקומות שמדליקים אותי. בא לי לקרוא תסריט - וזה יכול להיות של מארוול וזה יכול להיות אינדי וזו יכולה להיות סדרה ישראלית - ולהרגיש שיש בה איזה ניצוץ".
אבל גם בא לך פרס אמי.
"אני אשמח".
שירה, את בן אדם מאוד יציב בנפשו.
"את חושבת?"
מאוד. תני לי את המספר של הפסיכולוגית שלך ואעדכן אותה שסיימת עם הטיפול.
"לא, לא, אוי ואבוי לי. אני לא עד כדי כך יציבה".
