לאחרונה גילתה משפחת חנוכה שהעבר לא מת, הוא אפילו לא עבר. העסקה שמשחררת אסירים ביטחוניים פלסטינים תמורת החטופים שנמקים במנהרות עזה, פתחה אצל לא מעט משפחות ישראליות פצעים שמעולם לא הגלידו. את מרדכי שפר ז"ל, אבי אשתו של חנוכה, הילית, רצח מחבל ב-2001 במטע הזיתים של הוריו במושב חגור. ירייה אחת בעורפו שינתה לנצח את חיי המשפחה. 24 שנה אחרי הטרגדיה ההיא, השפרים גילו שבעסקי השכול לזמן אין משמעות, אבל ההיסטוריה נמשכת. גם הכאב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"כשהודיעו להילית שהמחבל שרצח את אבא שלה עומד להשתחרר בעסקה היינו בהלם", הוא מחפש גם עכשיו את המילים הנכונות. "נכון שאמרו שישחררו גם רוצחים, אבל עד שזה לא מגיע אליך הביתה, אתה כנראה מעדיף לא להתמודד עם זה".
אני מניחה שבהתחלה יש אינסטינקטיבית כעס גדול, כי מגיע לו להירקב בכלא.
"לא הייתי אומר כעס, אבל זה היה קשה ומבלבל כי זה מחזיר אותך לשם. הילית לא בכתה, אולי רק אחר כך, אבל אני זוכר בעיקר שוק של 'זה לא קורה'. האיש ההוא (המחבל מנצור מוקדה, שנגזרו עליו מאסר עולם ועוד ארבע שנים בגין גניבת נשק – גב"ח) גזל מאיתנו משהו נורא חשוב. אבל במקביל היה לנו גם רצון נורא גדול שהחטופות והחטופים יחזרו".
כשאבא של הילית נרצח הייתם רק שלושה חודשים יחד. רומנטיקה, תשוקה, ואז הזוועה הזו. לא כולם היו צולחים את זה.
"הרגשתי עכשיו שאני שוב בנקודה הזאת, שאין שום דבר שאגיד שיכול לסדר את זה. אני זוכר שבהלוויה שלו עמדתי מאחוריה וראיתי רק את העורף שלה. אמרתי לעצמי, 'אם היא תיפול, אתפוס אותה'. זה מה שניסיתי לעשות גם עכשיו. אם למדתי משהו מאז, זה שהיא תמצא את הדרך החוצה. אני רק דואג שהיא לא תיפול".
אתה יכול לנסות לתאר את התהליך שעוברים מרגע הידיעה ועד ההשלמה עם כך שהרוצח משתחרר כדי שחטופים שלנו יחזרו?
"היה לילה קשה של מחשבות. כששואלים את השאלות הגדולות בלילה חייבים ללכת לישון, ואז קמים בבוקר עם פתרון, והוא היה למצוא לדבר הזה משמעות. ב-7 (באוקטובר) הרגשתי שכל מה שחשבתי על החיים שלי כאן לא נכון, שסיפרתי לעצמי סיפור אבל זו לא המציאות. גם הילית במצב הזה, חיפשה משמעות בתוך המשבר, והבינה שבשחרור של האיש ההוא היא תורמת מעט מאוד לשחרור החטופים, אבל היא לפחות תורמת משהו. מה שחשוב זה שהחטופים יחזרו, אז זאת ממש עסקה משתלמת. בסוף היא ממש חיבקה את זה. אני זוכר שהיא אמרה שזה כמו תרומת איברים: כשאהוב שלך מת זה נורא, אבל עכשיו, בעזרתו, אתה יכול להציל חיים".
וואו. אז היה קתרזיס?
"נראה לי שבכל בית בישראל היה קתרזיס, ואצלנו במיוחד. ישבנו ובכינו מול השחרור של התצפיתניות. לכל אחד יש חטוף שהוא נקשר אליו, ואני חושב שאצלנו שזו הייתה לירי אלבג. התחושה הייתה שהיה לנו חלק מאוד-מאוד-מאוד קטן בשחרור, כי 'תרמנו איברים' באמת בצורה טרגית, אבל עכשיו נוכל להמשיך לחיות. אני מאמין שבסופו של דבר אנחנו – כל הישראלים–רק רוצים שיהיו לנו חיים טובים. זה הכל".
אבל אם יש משהו שאי-אפשר להגיד על חנוכה זה שהוא כמו כל הישראלים. מבכירי הקומיקסאים בישראל, כולל רזומה מסחרר, כולל שערים לעיתונים ועבודה עם המותגים החשובים בעולם, פרסים בינלאומיים, בהם פרס אייזנר, האוסקר של תעשיית הקומיקס האמריקאית, וספרים שתורגמו לשפות רבות. ועדיין ההצלחה לא בילבלה אותו, והוא נשאר אותו אאוטסיידר שתמיד היה.
חוסר שייכות הוא מוצר כמעט הכרחי לכל אמן, אבל אצל חנוכה זו השקפת עולם גורפת: ייתכן שחלק מהסיבה הוא שדווקא בישראל, לא מדינה שידועה במורשת הקומיקס שלה–שמו לא מוכר לרוב הקוראים. הוא גבר ישראלי אבל לא מהסוג שמכונה גבר-גבר, אלא מטיל ספק תמידי בביצועיו במקצוע המכונה חיים, כאבא, כבן זוג וכבן אנוש. כשלגיבורים שלו כבר יש כוח-על, מהר מאוד מתגלה שאצלו הוא נמצא דווקא במה שבישראל המאצ'ואיסטית נחשב לפגום: רגישות. חוסר ביטחון. הודאה בפער שבין החיים האמיתיים למה שהובטח לנו בברושור. ומעל הכל, השחיקה שמזמנים חוויית ההורות והחיים של מעמד הביניים בישראל.
6 צפייה בגלריה
“לכל אחד יש חטוף שהוא נקשר אליו, אצלנו זו היא". לירי אלבג ואמה | צילום: חיים צח, לע"מ
במדור שהיה לו במוסף "כלכליסט", "הריאליסט", הוא שידך בין היומיום הישראלי המיוזע לדימויים ולאסתטיקה של הקומיקס האמריקאי, שבו גיבורי-על מצילים את העולם מהרעים על בסיס יומי. רק שבגרסה של חנוכה, הגיבור שעף בשמי גוש דן עם תינוקת שלבטח הציל לפני רגע אוחז גם בכרס קטנה. גם מה שנדמה כגלימה של סופר-הירו מתגלה כחיתול ענק שנכרך סביב צווארו.
74 שנה אחרי שדוש ברא את דמותו המצוירת של שרוליק, גיבור-העל של הצבריות הנחשקת – זה שאמרו עליו "קוצני מבחוץ אבל מתוק בפנים"–הדבר הקוצני היחיד בגיבור של חנוכה הוא זיפים עייפים בני שבוע. מתוק בפנים? יותר מריר מבחוץ, בטח כשהוא חושב על המשכנתה.
במרכז ספרו החדש "מי רצח את אברהם אליהו" (הוצאת יוקה), הגיבור הוא מישהו שהוא מכיר מילדות: הוא עצמו. כצפוי, חנוכה מציג את עצמו כאנטי-גיבור מושלם. זה קומיקס למבוגרים, ז’אנר שבישראל עדיין לא זלג לקונצנזוס, אבל חנוכה לא חושש מזה. הוא יודע שקומיקס, בזכות האסתטיקה הנגישה שלו, יכול לטפל גם בטרגדיה לאומית במקוריות ובלי לפתח אנטגוניזם אצל הקורא התשוש ממלחמת 7 באוקטובר.
חנוכה מעז לגעת בנקודות שישראלים לא רגילים לראות בפורמט מאויר עם בועות דיבור. הוא כבר היה מעורב כעורך בניסיון דומה שהצליח מעל למשוער: ספר הקומיקס "היום בו הכל השתנה" (גם כן בהוצאת יוקה), שנכתב על אירועי 7 באוקטובר ונערך על ידו, העז לגעת בבלתי ניתן לאיור. אבל הפעם הסיכון גדול יותר: חנוכה אייר, כתב וגם הציב את עצמו במרכז הסיפור. לא דבר קל למי שכוח-העל שלו היה הימנעות מחשיפה אישית.
נקודת הפתיחה שאובה מהביוגרפיה: בגיל 25 חזר מפריז אחרי שגילה שהחיים הם לא מה שהבטיחו לו. "חשבתי שאהפוך ליוצר צרפתי, אבל לא הייתי צרפתי בשום צורה, והניכור הזה ממש העיק עליי. גרתי ברחוב הכי מגניב, היה לי את בית הקפה הקבוע, ויום אחד המלצר הזועף–ממש בתפקיד המלצר הפריזאי הזה שזורק עליך את העודף–הסתכל עליי ואמר, 'אל תדאג, יהיה בסדר'".
חמלה ממלצר צרפתי זה קיצוני.
"כנראה הייתי ממש מיוחד לרעה. שם הבנתי שאני כנראה בסוג של דיכאון, ותוך שבועיים חזרתי להורים".
ממיטת הנוער בבית הוריו הוא ראה את אחיו התאום והמאייר, תומר, כובש את ניו-יורק בסערה, מה שבהחלט לא הוסיף לחדוות החיים. "האכזבה היא להבין שהחיים זה לא תסריט שבראש שלך בגלל סרט בשחור-לבן שראית בגיל 16", הוא אומר. "והרגע שבו זה נשבר וצריך להתנתק מזה הוא קשה. הייתי צריך לבנות את החיים שלי מאפס".
בספרו הוא ניצל בזכות תעלומה משפחתית ישנה שמחזירה לו את החשק לחיות. חנוכה של החיים עצמם יהיה הראשון שיודה שבַּספר בדיות ומציאות משמשים בערבוביה. אבל אם ג'סיקה ראביט אמרה "אני לא רעה, אני רק מצוירת ככה", חנוכה במציאות מצטייר דומה מאוד למקבילו הספרותי.
יש משהו יפה בכך שידידך ושותפך ליצירה, אתגר קרת, אמר פעם על עצמו: "אם הייתי טוב בדבר הזה שנקרא חיים, לא הייתי כותב". אני חושבת שזה מאוד מזכיר אותך: חוסר השייכות התמידי. הטלת הספק. הכמיהה למשהו גדול מהחיים כמו גיבורי הקומיקס מילדותך, לצד ההבנה שהחיים קטנטנים.
"יפה. לפעמים אני לא מבין למה יש לי מועקה כזאת, החיים שלי נורא מבולבלים, היחסים בבית לא טובים, לא מצליח להבין את הילדים שלי ולא יודע אם אני אבא או בעל טוב. המון מחשבות מאוד מבלבלות".
רוב האנשים כיום חותרים–אליבא דמיקי זוהר–לכסף, כבוד, כוח. נראה שהדברים האלה הם לוואי למשהו אחר אצלך. מה מפעיל אותך?
"לפעמים אני מזהה יופי, אבל בצורה מאוד מופשטת. זה יכול להיות רגע בבית בין אנשים. או שאני הולך ברחוב ורואה משהו. כמו ניצוץ אור כזה, קטן, שאני יכול לחטוף אותו כי הוא עוד שנייה ייעלם, ואם אצליח לפתח אותו ולהבין מה גרם לי להתפעל ממנו, זו מתנה שהעולם נותן לך".
תעלומת הרצח במשפחתו היא סיפור שקרה באמת. מעבר לזה, לא נספיילר. "סבא של אבא שלי נרצח בטבריה לפני קום המדינה, והסיפור כל הזמן ריחף מעל המשפחה", הוא אומר. "זו הייתה מיתולוגיה משפחתית שלא חוקרים לגביה. זה גם קרה מזמן ולא כזה עניין אותי, כי בארץ יש סיפורים הרבה יותר קיצוניים".
ומתי אתה מתחיל לחקור מה קרה שם?
"דוד שלי אמר לי שמי שרצח את אברהם היה יתום ערבי שהוא אימץ. אמרתי לו, מה?! איזה יתום? הסיפור שהיה לי בראש זה שהוא הלך ברחוב ומישהו ירה לו בראש–שרירותי, רנדומלי, לא מעניין. ואז דוד שלי סיפר לי שהוא אימץ יתום מוסלמי שהוא מצא ברחוב, הציע לו קורת גג ואוכל תמורת עזרה בבית ובעבודה, וגידל אותו ממש כמו בן. הייתה התקוממות של תנועות לאומיות פלסטיניות, שגייסו את הילד ושיכנעו אותו להיות סוכן כפול, לנצל את הקִּרבה הזאת ולהרוג אותו. לא סתם מישהו ירה באברהם, אלא מישהו מאוד קרוב אליו, שגדל אצלו, רצח אותו".
מה שמתכתב קצת עם הרצח של אבא של אשתך.
"גם את אבא שלה רצח מישהו שקרוב אליו. שם הבנתי שבעצם אני לא יודע כלום על המשפחה שלי, וגם לא בדיוק מבין את ההיסטוריה של הסכסוך. למה הילד הזה החליט להרוג את מי שאימץ אותו?"
ומה הבנת?
"שהסיפור המשפחתי שלי, ומה שהוא מייצג, לא נמצא בנרטיב הלאומי. צד אחד במשפחתי אלה טבריינים שבארץ מהמאה ה-16, ומהענף השני, אבא של סבא שלי שנרצח, הגיע מכורדיסטן בשנות ה-20 רכוב על חמור. במיתולוגיה הישראלית אין מקום לאנשים הקטנים האלה. הם לא קיימים. היהודים שהיו כאן לפני הציונות נמחקו לגמרי. כדי להיות חלק מהמדינה הם נאלצו להיפרד מהתרבות שלהם, בגלל שהערביות מזוהה עם האויב. הציונות היא נס, אבל הוויתור הזה על חלק מהזהות שלך זה קורבן לא פשוט".
בפרהיסטוריה של שנות ה-80, זהות מזרחית לא הייתה אביזר אופנתי או כלי ניגוח פוליטי, אלא משהו שמשאירים בבית כשיוצאים לעולם. "מאוד נזהרו שלא לדבר איתנו ערבית", הוא נזכר באמו, שעלתה מעיראק. "ערבית הייתה השפה של המבוגרים. המזרחיות אז לא הייתה פוליטית או תרבותית, בטח לא מיינסטרים, אלא משהו שמתבטא בשפה ובאוכל, אבל עדיף לא להעלות את זה אם אף אחד אחר לא שואל אותך. פשוט תתנהג רגיל".
כי זה היה סוד? בושה?
"לא התביישתי בכלום. גדלתי עם אח תאום בחדר וכל מה שהיה שם זה ערימות של קומיקס אמריקאי, לא היה גיבור-על ממוצא מזרחי. לא סבלתי מאפליה אבל גדלנו ברמת אילן, ולא היה שם מישהו שנראה מהמשפחה שלנו".
היום אפליה נהייתה חלק משמעותי בסיפור של עדות המזרח. אתה מבין את הסנטימנט הזה?
"זה כל כך רחוק מהחיים. ברור שיש אפליה, אבל זה קצת גנב את הסיפור של הפריפריה, של פערי המעמדות".
גנב באיזה מובן?
"בפופוליזם ובהשטחה של זה. כמו כל דבר שלוקחים ממנו את המורכבות. אני לא מאשים אף אחד במה שקרה למשפחה שלי או בהשמטת הסיפור שלה מתוך הציונות הגדולה, אבל היה לי חשוב שיהיה טקסט בערבית בספר".
פוליטיקת הזהויות הישראלית, שהפכה לחלק מההגדרה העצמית של רבים במדינה, מעוררת אצל חנוכה בעיקר התנגדות. "יותר נכון להגיד זהות ערבית. תרבות ערבית. לא מזרחית", הוא אומר. "הקושי שלי הוא שמזרחיות בישראל מגיעה עם מאפיינים קבועים: חום, אוכל מסוים, לפעמים מסורתיות. בואי נגיד שקשה להיות מזרחי גיק, כזה שאוהב קומיקס אמריקאי".
משתכנז.
"בדיוק. הייתה תרבות ערבית בבית, וגם קראתי קומיקס אמריקאי בתור ילד. למה זה לא יכול להיות? זו התרבות שגדלתי עליה".
אתה מדבר על תרבות ערבית. התרבות המזרחית הומצאה בישראל. אולי ההשטחה שלה מגיעה כשמירי רגב מצטלמת עם סיר דגים בשישי.
"כן. אלה דברים מסוימים שאנשים עושים בשביל לסמן שהם שייכים. זה מאוד חיצוני. פלקט שטחי".
אתה מרגיש שהביטויים השטחיים האלה של המזרחיות שוב משאירים אותך בחוץ?
"ברור. גם ככה עולם האמנות מתנשא עליי כי אני צייר קומיקס. זה כאילו להיות המזרחי של האמנים, זה שקצת מזלזלים בו כי הוא משתמש באמצעים יחסית פשוטים ולא מתוחכמים מדי. מבחינתי האאוטסיידריות היא מקום טבעי, וגם ההגדרה של המזרחיות בתרבות הישראלית משאירה אותי בחוץ בגלל שאני לא מצליח להתאים את עצמי אליה, אבל אני גם לא אמור להתאים. רוב המזרחים לא נכנסים לתבנית שמוכרים לנו במיינסטרים, של מה זה להיות מזרחי".
אז מזרחים רואים בך משתכנז. אשכנזים רואים בך מזרחי. אמנים רואים בך המזרחי של האמנות. זה באמת אף פעם לא הפריע לך?
"עשיתי בזמנו איור ב’כלכליסט’ על חטיפת ילדי תימן. רואים זוג לבן מקבל תינוק שחום, ויש השתקפות שבה רואים את אותה אחות שנותנת את התינוק השחור ללבנים, עומדת בידיים ריקות מול הזוג הביולוגי, שלקחו לו את התינוק. טענו שהאיור שלי מכפיש את דור המייסדים ושאני לועג לטרגדיה. השורה התחתונה הייתה שזה לא קרה, לא היו חטיפות, זה משהו שהמציאו במעברות בשביל להכפיש את דור המייסדים. דרשו שהציור יירד, או שאסביר את עצמי. לשמחתי, המוזיאון לא הסכים וזה נשאר בתערוכה".
ומה למדת מהפרשה הזו?
"שיש דברים שלאשכנזים מותר להגיד, אבל למזרחי לא. זו הייתה הפעם היחידה שחשבתי שהמסר הוא, 'קיבלנו אותך לעולם התרבות ויש לך תערוכה במוזיאון. באיזו זכות אתה כביכול מלכלך על דור המייסדים? קיבלנו אותך למועדון'. אבל זאת כבר פרשנות שלי".
הפרשן הכי טוב לענייני חנוכה בכלל חי כיום בניו-יורק. תומר, התאום שנראה כמותו וגם עוסק באותו מקצוע, מצב עניינים שהיה מחרפן כל אחד. אבל נראה שלאחים חנוכה זה כמעט תמיד עובד. מאז שחלקו חדר כילדים עם אובסס לקומיקס אמריקאי, כל אחד מהם מגדיר את עצמו דרך ההשתקפות שלו בעיני השני.
חנוכה לא זוכר הרבה מילדותו ברמת אילן, שכונה שסמוכה לקריית-אונו. דבר אחד הוא זוכר בבהירות: היום שבו הפרידו אותו ואת תומר ושלחו כל אחד לגן אחר. "אני רואה אותו מתרחק, והתחושה הייתה שנשארתי לבד בעולם", הוא מתמצת את הקשר הסימביוטי שרק תאומים יכולים להבין. גם היום הם קשורים בעבותות של אהבה ודנ"א, כולל טלפתיה, השלמת משפטים ותחרות מקצועית, סמויה פחות או יותר, שיכולה להיות רק לתא אחד שהתפצל לשניים.
במהלך השנים כל אחד פנה אמנותית לכיוון אחר. אסף נסע ללמוד בצרפת והעניין שלו הוא בסיפור האנושי, על צדדיו הפחות יפים ויזואלית. תומר הוא אסתטיקן טוטאלי, לא ממש משהו שמאפיין את החיים, בטח לא בישראל. כבר שנים הוא חי במנהטן, ומגיל צעיר מתחזק קריירה מעוררת קנאה כמו שאפשר לעשות רק במעצמה עם מסורת ואהבת אמת לתחום עיסוקך. "אני בעצם הסניף של הפלאפל בסיפור שלנו", אומר עליו אחיו מביתו ברמת-גן. "אני חושב שכשיש לך אח תאום, שדומה לך וגם עושה בדיוק מה שאתה עושה, נוצרת תחושה שהוא חי את החיים המקבילים אליך ואתה פשוט בגרסה הפחות טובה שלהם".
קנאה בין אחים זה משהו שמתרגלים אליו?
"התמודדות עם קנאה כשמישהו לידך מאוד-מאוד מצליח זה משהו שאני כל כך מאומן בו מגיל צעיר, שזה כבר לא מפעיל אותי. למזלי כיום זה מתאזן, כל פעם מישהו אחר משנינו עושה משהו שמצליח. זה לא משהו סטטי".
הפרידו אתכם בגן, ואחר כך עשיתם את זה לעצמכם, כשכל אחד למד ביבשת אחרת. אולי ניסיתם להפריד את עצמכם מעצמכם?
"יש בזה משהו. זה גם קשור לזה שכל אחד היה חייב להיות בדיוק מה שהוא אוהב. ואולי אפשר לעשות את זה רק בלי הנוכחות הנורא דומיננטית של תאום".
ההזדמנות שלו לזרוח הגיעה בגיל 34, אחרי הנסיקה הניו-יורקית של אחיו. הצ'אנס הגיע בצורת איור שער ב"הניו יורק טיימס", וחנוכה התאבד על המשימה. זה כמעט עלה לו בחייו, אבל גם גילה לו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. "כתבו לי, 'זה נורא יפה, אבל אם אתה יכול פשוט לשנות את כל הפרצופים ולעצב הכל מחדש, כי העיתון יורד לדפוס בעוד שש שעות'".
הייתי מתה.
"זה היה להגיד, 'אוקיי, עכשיו אני מתקן את זה למרות שלא ישנתי ולא קמתי מהכיסא 12 שעות. אעבוד כמו מכונה'. והם מאוד אהבו את זה, ואחר כך קיבלתי מיליון עבודות והכל היה סבבה, אבל הגוף שלי התפרק".
מה זאת אומרת?
"נוצר לי קריש דם בריאה. זה מקרה נדיר, בגלל עישון פלוס ישיבה ממושכת. ממש לשבת ימים בלי לקום. בלי לאכול. אני זוכר שהשתעלתי המון. ואז עשו צילומים ואמרו לי, אין לך כלום. אחרי יומיים שוב צילומים ואז כבר אמרו אוקיי, אתה כנראה הולך למות".
אלוהים.
"זה היה ממש מפחיד. הבנתי שאני לא הולך למות עכשיו, אבל שיכולתי למות ואיכשהו אני חי. הבנתי שאין לי מה להפסיד, ואני יכול להגיד את כל הדברים שתמיד הרגשתי שזה לא לעניין לחשוף".
כלומר, הסיפור שלך הוא שמשום שכמעט מתָּ הבנת שאתה רוצה גם לכתוב.
"בעיקר הבנתי שמה שמעניין אותי זה לנסות להבין את המקומות הקשים, המביכים והמכוערים בחיים. וזה מעניין אותי הרבה יותר מלצייר יפה".
הוא גר בדירה יפה פלוס משכנתה ברמת-גן עם אשתו, הילית שפר – שמאיירת במוסף זה את מדורה של דנה ספקטור – שני ילדיהם ושני חתולים עם אופי סוער. עוגיית המדלן שלו: להסתובב ליד חנויות תבלינים ברחוב ביאליק, השאנז אליזה של רמת-גן, ולהסניף את האוויר שמזכיר לו בית. "כל כך הרבה ציירו כל כך יפה את פריז, אבל מי צייר את רמת-גן? בפריז לא היו צריכים אותי".
7 באוקטובר תופס אותו בהכנות אחרונות לניצחון המוחלט שהיה אמור לחלוק עם אחיו תומר. שנה קודם לכן הציעו לשניים להיות הנשיאים והכוכבים של רטרוספקטיבה ליצירתם, בפסטיבל הקומיקס הטרנדי בעיירה האיטלקית לוקה. הם לא חשבו פעמיים. "פסטיבל של חצי מיליון אנשים, תערוכה ענקית", הוא מתרגש מעצם האפשרות. חצי שנה הם עבדו במכרות על הרטרוספקטיבה המשותפת שלהם.
מה שאף אחד לא יכול היה לדעת זה ששבועיים לפני הרגע הגדול שלהם, מצאנו עצמנו ב-7 באוקטובר. "היה מוזר לנסוע כי לא היה ברור מה קורה, ובמקביל אמן קומיקס איטלקי מצליח, שאני מכיר, אמר 'אני לא מוכן לבוא לפסטיבל שבו ישראלים הם נשיאים'".
אוי.
"אחריו אמרו את זה עוד כמה, והתחיל גל של מלא אמנים שהחרימו את הפסטיבל. המארגנים ניסו להרגיע אותנו שזה בסדר, 'הבאנו שוטרים שישמרו עליכם. תהיו רגועים'".
וכמובן, ישר נרגעתם.
"החלטנו לא לנסוע. אמרנו להם שאנחנו מפחדים ולא מרגישים נוח לנסוע באווירה כזאת".
ומה הבנת באותה נקודה?
"זה היה קצת שבר מבחינתי. אולי הקהילה הזאת היא לא מה שחשבתי. שלחתי את זה למו"ל שלי, שהעביר את ההודעה בוואטסאפ לאמן שהתחיל את גל הביטולים, והבחור פירסם קומיקס ענק בעיתון הכי גדול באיטליה עם הוואטסאפ ממני. העיתונים הגדולים באיטליה נידנדו לנו להתראיין ולהסביר את הצד הישראלי, ולא הייתי מוכן להיות ניצב בדרמה הזאת. אני ישראלי, אני יהודי, אני עושה קומיקס, ואני מצטער מאוד שזה יוצר קונפליקטים אבל זה המצב. אני לא במשחק הזה".
מצד שני, יש בחיים שלנו מאז 7 באוקטובר משהו מאוד קומיקסאי. יש טובים ורעים, יש גיבורי-על שמצילים אזרחים מהתופת, יש אומץ לא אנושי ומעשי זוועה.
"זה נכון שזה מאוד קומיקס, אבל זה ממש לא הקומיקס שאני רוצה לכתוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
