בכל זאת הגענו, למרות הכל. 52 שנה אחרי, כשהתיקים ממלחמת יום הכיפורים כבר נפתחו, אפשר לחשוף את הפרוטוקולים שאיש לא ראה. שני מיגים מצריים היו יכולים לסיים את הסיפור של חברי להקת כוורת כבר במלחמת יום הכיפורים 1973, אחרי שהגיחו מעליהם בסיני. הם צללו שוב, בחנו את הכוונות, אבל באופן מדהים ויתרו על הירי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כל התנ"ך אמר תודה והתרגש. "הופענו בסיני עם להקת הנח"ל באמצע היום, באוהל כזה, במהלך המלחמה", נזכר אלון אולארצ'יק. "מגיעים שני המיגים המצריים והמפקד שואג: להתפזר, להתחבא יחד. אני וירדנה ארזי ישר רצים, מוצאים איזה שיח, מתחבאים".
מאיר (פוגי) פניגשטיין: "זה לא ממש מדויק. זה קרה חמישה קילומטר מהתעלה, ובדיוק עשינו איזה מערכון עם דמויות ערביות, כאפיות, נדמה לי שגם עמוס טלשיר היה, מפקד הלהקה. פתאום המפקד בבסיס צועק: מיגים! להתפזר! כולנו נבהלנו, התחלנו לרוץ, כל אחד לכיוון אחר".
גידי גוב: "נו, אז מה לא נכון במה שאלון סיפר?"
פוגי: "הוא אמר שזה היה בתוך אוהל. היינו בחוץ".
אולארצ'יק: "הוא גם סיפר את זה הרבה יותר טוב".
גוב: "זה לא היה בתוך אוהל, אתה צודק. אבל מה שמעניין פה זה שהמפקד צעק להתחבא, להסתתר, אבל לא היה שום מקום להתחבא בו. זה היה כמו במערבון, הכל חולות ושיח, איפה תסתתר?"
אולארצ'יק: "אני וירדנה נשארנו שם, מאחורי השיח, מתפללים שהמיג לא יירד עלינו".
גוב: "אני רצתי לכל הכיוונים, צורח מצחוק. לא אשכח בחיים".
סנדרסון: "התפזרנו כולנו לכל מיני מקומות".
גוב: "חיילים יחפים, כולם, 30 איש. היו שם גם תותחנים".
סנדרסון: "אני ניסיתי לדמיין אחר כך מה קרה. בכל זאת היינו באמצע המערכון של להקת הנח"ל, עם כאפיות, חבר'ה רוקדים, שרים. אז הטייסים המצרים חוזרים לבסיס, מפתחים את התמונות שצילמו בטיסה מעלינו ובטח אומרים אחד לשני: תראה, הישראלים תפסו שבויים מצרים ומכריחים אותם לרקוד".
גוב: "זה סתם נס שאנחנו בחיים. המצרים באו, עשו גיחה אחת, זה היה נמוך, היינו חשופים מאוד. אחרי זה הם חזרו אלינו. במקום פשוט לרסס, להרוג את כולנו, הם עזבו והלכו".
סנדרסון: "והיו יכולים לעשות את זה בקלות".
אפרים שמיר: "אולי ראו את הכאפיות, חשבו שהם עדיין במצרים".
גוב: "שמוליק הנהג רץ כל כך רחוק, שלקח לו שעות לחזור. לא ידעו איפה הוא".
סנדרסון: "מהבהלה הוא הלך עד לאלכסנדריה".
אפילו מוזיקה לא נדרשת, לא במה או מיקרופונים. רק תדליקו אור, קפה קטן בבקשה לכל אחד, שימו מכשיר הקלטה, מדי פעם רק להשחיל מילה קטנה. גם לא משנה באיזה גיל, באיזו שנה, באיזו מלחמה. סנדרסון, גוב, שמיר, רכטר, אולארצ'יק ופניגשטיין נפגשים שוב והניצוצות של הכימיה המטורפת מתערבלים מחדש בול בפוני.
כוורת לא באמת חוזרת, לפחות לא בשלב הקרוב הבא, ואת הלהקה גם אי-אפשר לאחד ללא יצחק קלפטר ז"ל, אבל כוורת גם לא באמת הלכה לשום מקום מאז שהודיעה על פירוקה ב-1976. שלושה אלבומים בלבד, שלוש שנים, הספיקו להפוך מדינה שלמה, להשאיר חותמת נצח ורעב מתמיד של הקהל לעוד קאמבקים. יואב קוטנר, מעריץ ותיק ומיוחד, הרים הפעם את הכפפה כדי לסגור מעגל בסדרת דוקו של שלושה חלקים על השביעייה המופלאה מזווית אחרת, אישית יותר. "כוורת – נתתי לה חיי" תשודר בכאן 11 ובכאן BOX ב-15.3.
לאלון אולארצ'יק יש בקשה. "תקרא לזה רעיון מנחה. במקום להפנות את השאלות לאוויר, כי אז אנחנו נלך מכות, פשוט תעבור אחד-אחד. אני, אם לא שואלים אותי, אני לא מדבר בכלל".
או שאתה שר או שלוקחים אותך מפה.
"תשמע, ראיתי את הדוקו וחיפשתי את הקטעים שבהם אני מדבר, קיוויתי לא להיות מובך בעיקר, אולי מהדיבור על זה שאנחנו מבוגרים ואיך היה. בעיניי הסדרה גם על יואב קוטנר. למעשה, הזווית שלו על כוורת, היא: שלום, שמי יואב קוטנר, נולדתי בזה וזה, יום אחד התחלתי לשמוע כוורת ומאז השתנו חיי".
סנדרסון: "זה לא מדויק".
גוב: "העיקרון שם זה שיואב קוטנר, אחרי שאיבד את הזיכרון כשטיפס על הר, קם, לא ידע איך קוראים לו, לא ידע עברית, לא ידע מי ההורים, לא ידע שום דבר. כנראה שהיה לו איזה רצון למוזיקה כשהוא התחיל לשקם את עצמו. יואב הגיע לאחת ההופעות הראשונות שלנו, ומאז הוא קשור אלינו".
סנדרסון: "את הסיפור של כוורת אנחנו מכירים טיפה, חיינו אותו, אבל מצד שני הביאו אותו הפעם עם לא מעט סרטונים ותמונות שלא הכרנו. זה דווקא חידש לי, הראו גם ראיון מתחילת הדרך. פתאום אתה רואה את עצמך בגיל 23, בקושי עונה, אבל זה אולי הקטע המקסים בדוקו. כי מעבר לזה אני חייב להגיד שזו להקה שנפגשת יחד, פעם בשנה או מקסימום שנתיים".
פוגי: "כשגרתי בארצות-הברית תמיד הייתי מגיע לבד, ודבר ראשון הייתי רוצה לפגוש את החברים. אז הייתי יוזם את הפגישות המשותפות, ומפה לשם זה השארנו את זה קבע".
סנדרסון: "אלון בישל לנו לאחרונה דגים מדהימים".
אולארצ'יק: "ואף אחד לא הקיא".
סנדרסון: "למה, זה היה מדהים. טעים פחד".
שמיר: "אני לא ראיתי שיצחק חצה את זה בהצלחה, אבל בסדר".
גידי, מקווה שאתה לא מתבלבל בין האיחודים של 'זהו זה!', הכבש, ועכשיו הדוקו של כוורת.
"שמע, זה באמת מורכב לפעמים, אבל לא. לא קורה".
סנדרסון: "אלון פתאום סתם בא אליי הביתה אתמול, דפק, אני פתחתי, הוא אמר לא משנה, והלך".
אולארצ'יק: "יש לנו כמה כללים: אנחנו לא מלווים כסף האחד לשני, לא מבקשים כסף, וגם לא נכנסים האחד לחיים של השני, זאת אומרת. דני למשל לא יודע מה אני חושב על בת זוגו".
אבל אם ישאל?
"הוא לא ישאל. או ענייני קריירה, אתה יודע, איזה שיר כתבת לאחרונה, באים להופעה שלך או לא. אף פעם לא שמעתי שום הערה מאף אחד מכוורת על דברים שאני עושה, או רצון להעיר למישהו על זה שהוא עושה. זה כלל מצוין, ממש".
יש קבוצת וואטסאפ משותפת, אני מניח.
רכטר: "כן, כוורת 2".
למה 2?
"כי הייתה ראשונה ועברנו לשנייה".
סנדרסון: "והשנייה הרבה יותר מוצלחת".
רכטר: "אנחנו כבר פעם רביעית, אני חושב, מתועדים. אז באיזה מקום יש כבר איזו התעייפות מצידי. גם אני חייתי את זה, כמו שדני אומר. היה את הסרט 'שק של סנטימנטים' שמאוד אהבתי, והיה סרט על האיחוד ב-1984. אז הסדרה הזאת כבר מבחינתי יותר בשביל הקהל שלא מכיר את כוורת או גדל עליה. בשבילנו רק ראינו שזה עובר ושזה עשוי טוב".
פוגי: "מסכים איתו בכל מילה. אנחנו כבר לא עובדים בשביל עצמנו היום. בגיל שלנו אנחנו עובדים כבר בשביל העם, בשביל הדור הבא, שיכירו".
כוורת נסקה אחרי מלחמת יום הכיפורים, הטראומטית ביותר עד המלחמה הנוכחית. ההומור המיוחד של הלהקה, הצלילים שלא נשמעו עד אז במוזיקה הישראלית, נגעו בנפש המיוסרת של החברה הישראלית והעניקו את שביל הבריחה מצד שני, התחושה שלגיטימי עדיין לצחוק אחרי יותר מ-2,500 הרוגים. "ברגע שהצלחנו, שזה לקח די מהר, חצי שנה נדמה לי, הגיעה המלחמה", נזכר גוב. "וזה היה חתיכת סיפור שעברנו ביחד".
סנדרסון: "המלחמה פרצה ביום שבת. בראשון בבוקר התייצבנו בפיקוד הנח"ל. הלהקה שלנו, פלוס להקת הנח"ל, עלינו על האוטובוס".
רכטר: "קודם התחלנו בצפון. ברמת דוד. שרנו לנח"לאים שאיבדו אז המון חיילים, בתחילת המלחמה".
סנדרסון: "הרבה הלם, הרבה כאב, ואני חושב שמצידנו גם הרבה הדחקה".
אפרים שמיר: "מלחמת יום כיפור, באופן פרדוקסלי, העצימה את ההצלחה של הלהקה כי נוצרה איזושהי אינטימיות בינינו לבין הקהל. אותם חיילים חזרו הביתה וסיפרו: את הלהקה הזו ראינו בתעלה בתנאים לא תנאים, אבל הם הוציאו לנו את הראש מהתחת. נורא כדאי שתבואו לראות אותם"
גוב: "הדחקנו כולנו, כי מה שראינו ברמת הגולן היה קשה מאוד. טנקים שרופים, גופות, לא יודע איך עברנו, איך יצאנו מזה נורמלים, כולל בנות להקת הנח"ל. זה המפגש הכי פסיכי שהיה לנו עם מלחמה".
חייל מגיע לאוהל אחרי שמירה ורואה את להקת כוורת מולו. מחזה די מדהים.
רכטר: "וגם לקחנו לו ממש מעט כסף".
גוב: "אני חושב ששם נהיינו כוורת ממש".
רכטר: "הלהקה קיבלה את הזהות".
סנדרסון: "זה היה ממש לפני ההצלחה. הופענו רק חודש וחצי, יצאנו באמצע אוגוסט, המלחמה פרצה. עברנו כחבורה משהו מאוד קיצוני, אם זו המלחמה ואחר כך ההצלחה. אלה דברים שמאחדים, חברית, ומקצועית כמובן. יש לי קשר פה עם אנשים שאין לי עם אנשים אחרים".
את לאונרד כהן פגשתם במלחמה ההיא, אגב?
גוב: "לא, הוא היה בקומבינה אחרת. אבל פגשנו את אבבא בהמשך. רק לא במלחמה, בתנאים קצת פחות גרועים".
סנדרסון: "הופענו בסורוקה אז, לחייל שהתעוור. הוא היה עם תחבושות על העיניים ואמא שלו החזיקה לו את היד. שרנו לו את 'ילד מזדקן', אולי עוד שיר, עם גיטרות אקוסטיות סביב המיטה. זה נשאר איתי עד עצם היום הזה".
אולארצ'יק: "מלחמת יום הכיפורים הייתה תקופה זוועה. מה שונה לעומת היום? אז חשבנו באמת שהולכת המדינה".
שמיר: "מלחמת יום כיפור, באופן פרדוקסלי, העצימה את ההצלחה של הלהקה כי נוצרה איזושהי אינטימיות בינינו לבין הקהל. אותם חיילים חזרו הביתה וסיפרו: את הלהקה הזו ראינו בתעלה בתנאים לא תנאים, אבל הם הוציאו לנו את הראש מהתחת. נורא כדאי שתבואו לראות אותם".
משהו מהמלחמה ההיא חילחל גם ליצירה של כוורת בטקסטים?
רכטר: "כן. 'נתתי לה חיי', הבית עם 'אחד אומר שנגמרים לו השמיים'".
והשורה הטעונה פוליטית: 'שיש מספיק אוויר למדינה או שתיים'.
סנדרסון: "אז ממש האמנו שיש מקום לשתי מדינות, היום זו כבר אקסיומה, זאת אומרת נושא הרבה יותר בעייתי. כי השיר עצמו היה רומנטי".
אולארצ'יק: "בצ'אנל פור הבריטי עשו על זה בזמנו כתבה, ישר קפצו על הנקודה ואמרו: אה, יש פה נושא במחלוקת, די מדהים אגב, והתמקדו בעניין הפוליטי. אבל זה לא היה כל כך פוליטי באמת".
רכטר: "אני חושב שההשפעות מהסוג הזה של מלחמה מחלחלות באופן לא מודע, הן בוודאי מפעפעות ואני בטוח שעל כולנו זה השפיע. המלחמה כאילו לא פגעה בנו, אבל יצאה מאיתנו באיזושהי צורה. אפילו ב'גוליית' יש שורה: 'גיבורים ברחו הביתה, לוחמים זייפו ת'גיל".
בעצם על השתמטות.
רכטר: "ב-1948 לא היו כותבים כזה טקסט, אבל אז השורה הזו עברה. זה לא היה במודע. אני נותן דוגמה בעיניי כמישהו מבחוץ, כי אני לא כתבתי את השיר, או לא כתבתי כמעט בכוורת, אבל אני חושב שהתקופה מאוד השפיעה וזה יצא אמיתי. כשאתה מתכוון לכתוב שיר מחאה, לא יוצא שיר כזה".
סנדרסון: "ובסוף, אם הקלטנו שיר מחאה, ובעצם יוני הוא זה ששר את זה, אז זו כבר הייתה פרודיה".
רכטר: "'אנטיביוטיקה'".
הייתם שותפים לשיר המחאה "שיר לשלום", בלהקת הנח"ל, לא נשכח. הוא עדיין רלוונטי?
אולארצ'יק: "לדעתי כן. זה טקסט גם מנקודת מבט של מתים".
סנדרסון: "'שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות'. תשמע, הכמיהה לשלום היא אוניברסלית והיא בטח נכונה גם היום, אבל פשוט נהיינו פחות תמימים, כי המצב הרבה יותר מורכב".
גוב: "'שיר לשלום' מאוד רלוונטי היום, וזה די מדהים שלהקה צבאית שרה אותו. גנדי החרים אותו. זה קצת דומה לכל מיני סרטים שעושים היום, ומחרימים אותם לפעמים. מי ציפה שהיום נשב באווירה של מלחמה וחטופים, שנגיע בכלל לדבר כזה? אז השיר עדיין אקטואלי. מפתיע אותי שלא עשו לו קאבר חדש".
סנדרסון, גוב, אולארצ'יק, שמיר ופניגשטיין הכירו בלהקת הנח"ל. רכטר וקלפטר שירתו בלהקות אחרות, והצטרפו בהמשך. באפריל 1973 הוציאה כוורת את 'שירות עצמי' ו'לא ידענו מה לעשות'. אלה לא היו שירים שעשו יותר מדי רושם אז, גם לא ההופעות הראשונות ביוני 1973. בהמשך הגיעה המלחמה וטרפה את הקלפים מחדש. בנובמבר 1973 יוצא אלבום הבכורה, 'סיפורי פוגי', ומרעיף אייקונים: 'המגפיים של ברוך', 'פה קבור הכלב', 'ילד מזדקן', בעצם מקרה נדיר של אוסף להיטים באלבום בכורה.
היה איזה רגע שבו הבנתם שיש כאן תופעה?
סנדרסון: "זה לא שלא האמנו בעצמנו ולא חשבנו שאנחנו טובים. אבל לא האמנו בגודל, במסחריות שלנו. חודש לתוך העניין, לפני שפרצה המלחמה, זה כבר התחיל להראות סימנים של הצלחה".
פוגי: "אבל הייתה הופעה ראשונה בחיפה, שבה חצי מהאולם הלך הביתה. רק בהמשך כבר הגיעה הופעה מעולה, בהיכל התרבות בת"א".
סנדרסון: "כי חשבו שכוורת זו חבורה של קיבוצניקים, בגלל השם. אז לא ציפו, והלכו".
פוגי: "אני חושב שבקטע שעשיתי את 'שיעור לפסנתר' הם הבינו שזה לא מתאים להם כל הסיפור הזה, פשוט קמו והלכו. הם לא הבינו מה זה".
יוני רכטר על היעדרותו מהבמה באירוויזיון: "אני לא מחובבי האירוויזיונים. אם להיות כן, שמחתי לא להופיע"
סנדרסון: "פתחנו עם 'למרות הכל', שבע דקות של מה שנקרא אז מוזיקה פרוגרסיבית".
גוב: "שלוש גיטרות!"
סנדרסון: "זה לא היה לטעמם של כולם, ובסדר. לפעמים לוקח זמן".
אחרי המלחמה זה כבר קרה מהר.
אולארצ'יק: "היו שתי תחנות רדיו בכל ישראל. ברגע שהשמיעו אותנו פעם, זה כבר עבד, ונהיה לנו להיט ראשון".
רכטר: "'פה קבור הכלב'".
אולארצ'יק: "זה פשוט הפך את המדינה. היו משמיעים את השיר בערב, ולמחרת במכולת כולם כבר ידעו. ההופעה הראשונה ממש הייתה ב-15 ביוני 1973, למה אני זוכר? זה יום הולדתי. שלושה שבועות אחרי זה הכל כבר בכל מקום היה מפוצץ. אנשים לא היו יכולים להיכנס. בשואו ביזנס, ברוקנרול, יש להקות שנשארות הרבה שנים בשותפות גם אחרי הפרידה, בעיקר כי יש להן מנהיג. יש להקות בלי מנהיג, של בוא נעשה, בוא נתבטא, ומתפרקות מהר, גם לא נשארות אחרי. לנו יש את דני סנדרסון".
מי היה בביטלס?
"לא ג'ורג' הריסון ולא רינגו סטאר".
גוב: "תשמע, אבל הם עבדו, והם היו חברים. ראיתי תשע שעות איתם באולפן, אתה צופה פשוט באנשים שבאים לעבוד. מרתק. לא איזה נסיכים של משהו, פשוט באים, מתחילים, מתחברים, נורא יפה לראות. אנחנו עשינו המון-המון חזרות לפני שבכלל יצאנו עם משהו".
לחלוק במה עם אבבא
גם ברשות השידור לא התעלמו מהנסיקה של הלהקה הצעירה ושלחו אותה ליעד היוקרתי ביותר שהיה ברשותם, האירוויזיון בברייטון, בריטניה, 1974. השיר: "נתתי לה חיי". כוורת הגיעה למקום השביעי המכובד ובשל התקנות של התחרות עלתה לבמה ללא יוני רכטר, שעבר למשבצת המנצח. "הבן אדם היחיד שניצח בתחרות זה יוני", קובע סנדרסון. "בטח לא אנחנו".
יוני, נעלבת כשהושארת מחוץ לבמה?
"ראשית, אני לא מחובבי האירוויזיונים. אם להיות כן, שמחתי לא להופיע".
תשמע, חלקתם במה עם להקת הפופ הטובה בהיסטוריה.
"אין קשר, אבבא היו אכן מעולים".
סנדרסון: "והייתה גם אוליביה ניוטון ג'ון".
אולארצ'יק: "אבבא היו טובים יותר מאיתנו בסוודרים. שלהם היו יותר יפים".
רכטר: "לכן באתי היום עם הסוודר. הייתי אז בן 22, לא ידעתי לנצח, אבל הציעו שבכל זאת אקח את התפקיד באירוויזיוון. הלכתי לנועם שריף, שהיה המעבד של השיר, דני הגיע איתי. ישבנו שלושתנו בקיבוץ, ליד פסנתר. שריף פתח פרטיטורה, התחיל לכתוב את העיבוד. שרנו לו קצת פראזות".
אבטחה כבדה, אחרי מלחמה, בדיוק כמו היום.
אולארצ'יק: "שמו אותנו עם המשלחת האירית, שגם אותה חיפשו כל מיני".
סנדרסון: "היה בחור מאבטח בשם יונה שהיה כל הזמן במסדרון. הוא היה מסתכל ימינה, שמאלה. אפילו עשה ארצה פול, כאלה, בודק שהמסדרון פנוי. ימים מאוד מוזרים".
פוגי: "לשירותים הלכתי בכל פעם עם שני מאבטחים".
אולארצ'יק: "בקומה החמישית ישבו שני ז'נדרמרים כאלה, ששמרו עלינו 24 שעות".
גוב: "וכלבים על הגג".
התעניינו לפחות מהשוק הבינלאומי?
סנדרסון: "רק מהקהילות היהודיות".
אולארצ'יק: "אבל בהופעה באירוויזיון, בפעם הראשונה, נוכחנו לדעת שאנחנו לא מספר אחת. כי עד אז היינו תמיד מספר אחת".
גוב: "אבל אני הייתי מבסוט נורא. בואנה, שיחקנו כדורגל בארמון של נסיך בריטי, אני לא יודע של מי, עשינו כל מיני כתבות כאלה. ראינו את אבבא. ישבנו שם בחזרה שלהם. היה קשה להישאר אדיש".
רכטר: "לא חושב שהמוזיקה שלנו זה מוזיקה של אירוויזיון. אבל זו הייתה יציאה".
גוב: "למה? לא בטוח שזה נכון".
רכטר: "אז פה אנחנו חלוקים קצת".
סנדרסון: "מסכים איתך, אבל נסענו בשביל המלון, הטיסה והחוויה".
איך התרשמת מהנציגה שלנו , יובל רפאל?
"ארבעת הזמרים שהגיעו לגמר של 'הכוכב הבא' היו מדהימים, אהבתי גם את דניאל וייס מאוד, את ואלרי חמאתי. לא אומר את זה סתם בשביל להיות נחמד. יובל רפאל, יש בה משהו עם המון ביטחון, יש בה משהו מיוחד. בתור אחת שעברה טראומה מטורפת, בנובה, זה מדהים. אבל אני חושב שיהיה לה קשה לזכות, כי אנחנו לא מאוד פופולריים".
טיפ מסוים?
"זו רק תחרות, אירוע חביב שחולף. ראיתי את כל העונה, יובל באמת טובה, לא צריך לתת לה שום טיפ. יש לה המון אינסטינקטים בריאים, יש לה קול מטורף. היא הסולנית הקלאסית של האירוויזיון של פעם, אתה יודע, זמרת שעומדת לבד, לא רוקדת, בטח עם בלדה קורעת לב".
ב-8 בדצמבר 2022 הם נפרדו מיצחק קלפטר ז"ל, שהלך לעולמו אחרי התמודדויות עם מחלות קשות. ארבעה חודשים לפני, במסגרת המסורת שלהם, נפגשו יחד בפעם האחרונה.
"יצחק היה מאוד מגוון", אומר רכטר. "מצד אחד הוא בא מעולם הרוק, הצ'רצ'ילים, מצד שני כתב שירים כמו 'שיר אהבה בדואי', נפתח לכל מיני כיוונים אחרים. דני אמר שהוא למד תיאוריה, אבל לדעתי הוא למד איזה בסיס והייתה לו מין אינטליגנציה רגשית מיוחדת".
הוא לא היה איתכם בנח"ל, איך הגיע ללהקה?
רכטר: "דני, אתה הזמנת אותו".
סנדרסון: "שמעתי עליו, ידעתי כמובן שהיה בצ'רצ'ילים וגם באחרית הימים. שמו הלך לפניו כאחד מהגיטריסטים הטובים בארץ. אני לא האמנתי שהוא ירצה לנגן איתנו בהכרח. נתתי לו קסטה של האופרה שעבדנו עליה כדי שיתרשם".
זאת אומרת, הוא עשה לכם אודישן.
"אחד לשני, אבל באותה מידה. נורא שמחנו שהסכים. הוא היה איש מאוד מיוחד, עם פילוסופיה אחרת".
אולארצ'יק: "היה לו גם חוש הומור מאוד מיוחד. הוא אמר שהקהל זה איש גדול עם זקן".
סנדרסון: "הוא היה אומר לי לפעמים בהומור, אחרי חזרות או הופעות: כשאני רוצה לשמוע מוזיקה טובה, אני נוסע הביתה ומנגן".
"היא כל כך יפה" נולד מחיבור של שני שירים. של מי היה הרעיון?
שמיר: "שלי. אנחנו היינו משמיעים שירים אחד לשני כל הזמן, כל העניין של כתיבה והלחנה התעורר תוך כדי העבודה. יצחק היה סוג של מנטור בשבילי, למדתי ממנו המון וביליתי איתו המון. יום אחד הוא השמיע לי שני שירים שהיו מאוד טובים בעיניי, אבל רק עד החצי. אז הצעתי לו לחבר. כך נולד 'היא כל כך יפה'".
רכטר: "לא ידעתי את זה. פעם ראשונה ששמעתי".
גוב: "באמת?"
סנדרסון: "אני הצעתי שינוי קטן בלחן בשורה: 'כוכבים מעל ולב מתמוטט'. זו הייתה התרומה הקטנה שלי לשיר".
נזכיר שהיה קרב על הסולו של "היא כל כך יפה" בין אפרים שמיר לגידי גוב.
שמיר: "מי שהיה לו שיר היה מביא אותו ללהקה, משמיע, ואז שאלו: מי שר את זה יותר טוב? היינו אז שנינו זמרי פרונט, גידי ואני. דני אז עוד לא ממש החשיב עצמו כזמר".
סנדרסון: "נכון".
שמיר: "גידי שר את הגרסה שלו, אני שרתי את שלי ובסוף שאלו את יצחק, מה אתה אומר? אז הוא בחר בי, לשמחתי".
גוב, לא נעלבת כמו יפצ'וק בסרט "הלהקה"?
"מה פתאום. זה לא עבר לי בראש בכלל".
סנדרסון: "תשמע, ההצבעה הייתה דמוקרטיה בשיאה. אנחנו שבעה, אז תמיד יש החלטה, אבל היו גם רגעים קשים כמובן. אני מאוד אהבתי למשל את השיר 'התעוררות' של יוני רכטר, אבל הלהקה לא רצתה והשיר הלך לאלבום הראשון של גידי".
מקרה דומה עם "רוצי שמוליק" פירק לתמוז את הלהקה. אריאל זילבר עזב.
סנדרסון: "שמח שאתה מעלה את זה, כי לא פירקנו את הלהקה בגלל שום שיר. כלומר, כל אחד כיבד את ההחלטה של כולם בסוף".
איך מיישבים שבעה כישרונות-על כאלה בתוך להקה? זה לא רק אגו. כל אחד רוצה עניינית לתרום את חלקו האמנותי, להרגיש שייך.
סנדרסון: "אז לפני הכל, היה את הקטע הקשה הזה של אודישנים של שיר. כל אחד שר את השיר, ואתה יודע, מצביעים, כן או לא. זה כואב לפעמים".
רכטר: "אני חושב שאנחנו אנשים נוחים, ושנית, הדבר החשוב היה להיות יחד ולעשות מוזיקה. אז אפילו אם מישהו נפגע, עוברים את זה. מה יותר חשוב מהמטרה?"
גוב: "היינו מאוד ביחד, אכלנו חמין האחד אצל השני".
סנדרסון: "אני למשל חשבתי שאת 'יו יה' גידי ישיר יותר טוב ממני".
גוב: "התרומה שלי הייתה שפשוט הם ניגנו, ואני הייתי הגרופי שלהם. הרי בחזרות ארוכות הם עשו ג'מים, והרבה. אתה שומע את זה, ואתה אומר, וואלה, פשוט כיף לי".
אי-אפשר לאחד באמת את כוורת במלואה. זה משהו שעבר בראש?
סנדרסון: "וודי אלן אמר, אין לי בעיה עם מוות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה. יצחק היה חולה הרבה-הרבה שנים, זה לא בא בפתאומיות, אבל זה היה מאוד עצוב".
גוב: "למפגש האחרון שלנו הוא כבר הגיע עם בלוני חמצן".
רכטר: "להקה זה קצת כמו מפעל, גם כמו קבוצת כדורסל. לי היה נורא מעניין להיות הפסנתרן, זה כבר עולם ומלואו. זה הספיק לי, זה מילא אותי, לא הייתי צריך לשיר. זה נורא היה כיף להיות חלק מאיזה פסיפס. צילמתי פעם עם אריק איינשטיין את 'כמו גדולים'. היו שם מיליון ילדים ונגנים, ואריק אמר לי משפט: אתה יודע, הדבר הכי יפה פה זה שכולם עושים משהו יחד. והוא אמר את זה בכנות, זה לא שהוא אמר אני אריק איינשטיין ואז כל השאר. זה היה מאוד יפה".
אם הזכרנו כבר את אריק, יש את הפגישה המפורסמת של הביטלס עם אלביס. גם כוורת נפגשה עם אריק.
סנדרסון: "הוא בא לחזרות הראשונות שלנו".
גוב: "בבית ברבור, ישב בחוץ לשמוע".
רכטר: "התבייש".
גוב: "הופעתי בפני ניצולי נובה, ועד שהגעתי באתי בראש של 'שם, בעפר ותכלת'. שנייה לפני שעליתי לבמה אמרתי לחבר'ה: רגיל. אתה רואה אנשים המומים, בוכים, אטרף בעיניים, אבל הם נורא שמחו. ואז הם קראו לאבא של זה ולאבא של ההוא שיבוא וירקוד"
סנדרסון: "בעצם הוא עשה לנו אודישן. זה היה ב-1972, לפני שאנחנו מצליחים, עושים חזרות. חברת הגר התעניינו בנו ואריק הגיע בשם המשרד. הוא ישב בחוץ, על הרצפה ליד הדלת, ראינו רק את הרגליים הארוכות שלו".
שמיר: "אריק כבר לא ראה טוב, הוא הגיע עם שמיילך ועד שקלט איפה הכניסה - הדלת נסגרה לו על הפנים. ואז התיישב על הרצפה בחוץ וחיכה".
רכטר: "אלונה אשתו צילמה אותנו אחרי, במגרש הכדורסל".
פוגי: "הופענו בשארם א-שייח', כבר לא הייתי חייל. אני יושב מאחור, מנגן עם הרכב, ופתאום אריק ניגש אליי ואומר: יש לך סיגריה? אני מנגן, על במה, מסמן לו איפה הסיגריה, הוא לא מבין בדיוק. מגיע שוב ואומר: תוציא לי את הסיגריה! אני אומר לו: השתגעת, אני באמצע נגינה. והוא לא עזב. אז חיכיתי שיהיה מעבר בלי תופים, קמתי מהבמה, וזרקתי לו את הקופסה".
המלחמה הנוכחית החזירה אותם 50 שנה אחורה. הופעות לחיילים, פצועים, משפחות חטופים, מפונים, רק הפעם כל אחד לחוד. הטקסט האלמותי של 'מדינה קטנה' שכתב סנדרסון נשמע היום מצמרר. "רק שלא כל כך התחמקנו מצרה", הוא אומר. "'מדינה קטנה' הוא שיר שבא אחרי מערכון שקראו לו 'המלך סילבסטר', שאותו גידי גילם. מלך של מדינה כל כך קטנה, שהיא מופיעה על המפה בגודל טבעי. פעם אחת ספרד ניסתה לכבוש אותם, אבל הם לא היו בבית".
רכטר: "כשהחתן היה גם הכלה?"
זה סיפור המכולת. עירבבת שמנת עם חמאה.
סנדרסון: "אמת. ו'מדינה קטנה' נכתב כהמשך למערכון של מדינה מאוד קטנה שבאמת חומקת מצרה, וכן הלאה. כמובן שבלי להרגיש היו שם אסוציאציות שכפי הנראה קשורות אלינו גם היום".
אלון, אמרת פעם שהשיר מבריק גם כי הטקסט לא מזכיר או כולל את המילה ישראל.
"בשבילי הוא על ישראל, ועכשיו אני מופיע איתו כי אני אוהב את הכתיבה שלו והקהל רואה בזה שיר על המדינה שלנו. 'במקום די רחוק, קרוב לכאן'. אתה לא יכול לפספס את זה. זה מה שקורה לשירים. 'מדינה קטנה' נכתב במקום אחר, בזמן אחר, ועכשיו שייך למציאות של היום. נורא מוזר".
סנדרסון: "תסתכל על מפת האזור, אנחנו כתם קטן. את הכתובת אולי כן תמצא, בעזרים של היום. שמתי לב ששירים מקבלים פרשנויות אחרות לאורך שנים. נניח 'לא יפריד דבר' היה שיר שמתחתנים איתו, ועכשיו זה גם שיר שנפרדים לצליליו ממישהו שמת. שרתי אותו בלוויות, באזכרות. זה קשה מאוד. השירים עצמם הם לפעמים הקלה, אפשרות לנשום קצת בתוך הקלחת".
אולארצ'יק: "השיר 'בואי נגיד שאני שלך' כולל משפט שפותח את הפזמון: 'ימים יגידו, אם זה רציני'. אנשים מתחתנים עם השיר הזה כבר עשרות שנים, מה עובר עליהם? קלטתי אז שדווקא משפטים כמו 'רק המוות יפריד בינינו' נורא מלחיצים אנשים צעירים שמתחתנים, שנפגשו לפני שנה, וזה מקל עליהם, הטקסט: 'ימים יגידו אם זה רציני'. כלומר, אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי על ההתחלה, זה בסדר, אז זה מכוסה, זה לא מפריע לאף אחד".
איך מרגישים בימי מלחמה אלה?
גוב: "תקופה הזויה מבחינה פוליטית. יש החלטות שאי-אפשר להבין. בוא נעזוב ימין-שמאל, לא רלוונטי. זה אנחנו כעם, יש החלטות שמעל הראש שלנו. יש אנשים בממשלה שאומרים בפירוש שהמלחמה זה טוב, שלא צריך להחזיר את החטופים בשום מחיר, אולי אם ייתנו אותם במתנה, מתוך רצון טוב, אז אין שאלה. זה הרבה מעליי, אני קם כל בוקר ולא יכול להבין את זה בכלל. אתה יודע שחלק חזרו כבר וראית שלא כולם במצב נהדר, ואתה עדיין יושב ורואה שהממשלה מהרהרת - כן, לא. זה קשה לי מאוד, זה לא משהו שחוויתי אי פעם בימי חיי".
והיחס למשפחות החטופים הולך והופך גרוע. מקללים את עינב צנגאוקר.
סנדרסון: "שזו כבר קיצוניות מטורפת, מאנשים פסולים. יש בכל זאת הרבה שחושבים שבעזרת לחץ צבאי נשחרר את החטופים. ההורים של אלון אהל שלחו לי וידיאו שלו מנגן את 'סיפור המכולת'. קורע את הלב. כל שנייה שהוא שם היא זוועה".
גוב: "כל עד לא ייגמר עניין החטופים, החזרתם של כולם - מדינת ישראל בטראומה שהיא לא יכולה לצאת ממנה בכלל. אנחנו מקבלים המון בקשות להופעה באזכרות, להופעות בפני פצועים, מרגיש לי שהכל עכשיו קשור ברצועה הזאת של פגועים, נטושים, מפונים, שרוצים להגיע להופעות. המוזיקה עושה להם טוב, אני מקווה".
אולארצ'יק: "אנחנו הטובים, הם הרעים, ומגיע לנו להיות פה בירושלים, עיר הקודש. הכל בסדר. אבל מה קורה הלאה? יש פה את הפלסטינים, אנשים שצריכים הגדרה עצמית. זה צריך להיפתר ככה, שתי מדינות ושני עמים. המחשבה שלנצח אנחנו צריכים להגן על עצמנו, כי אנחנו קטנים, ואוי ואבוי, וכל הערבים מסביב יהרגו אותנו? אני לא רוצה לחיות במדינה כזאת, אני לא רוצה שהנכדים שלי יחיו ככה".
גוב: "גם הנכדים שלך יהיו בצבא".
סנדרסון: "תזכור את אמיל גרינצווייג, ואת אברושמי שזרק את הרימון. חווינו אירועים קיצוניים תמיד. מה שעושה את זה הרבה יותר ארסי זו היכולת של כל אחד לשבת מאחורי מקלדת, בתחתונים, ולקבוע הלכי עולם ומדינה ומה כן ומה לא, כל אחד הפך לעיתון בעצמו. השיח עצמו נהיה מאוד אלים וקשה לי עם זה".
פוגי: "אני חושב שכוורת צריכה לעשות הופעה בפארק, אנפלגד, לא צריך לעשות הרבה חזרות. גיטרות קלאסיות, כוורת שרה עם הקהל, עם מילים על שלושת המסכים, כולם שרים. לא היה כזה דבר, אולי גם לא יהיה, אנשים יבואו ויבכו".
איך עומדים בלוויה ושרים בלי להתרסק?
סנדרסון: "כשאני מגיע למצב שמשפחה אומרת: הבן שלנו מאוד אהב את השירים שלך, זה ישמח אותנו אם תבואו, במירכאות כפולות ומכופלות, אז אני בא. אתה כמו רופא שחייב לשמור על ארשת פנים לא קפואה, אמפתית, אבל מנותקת כדי לא להיחנק מדמעות. שבוע או שבועיים אחרי זה אני לא ישן טוב, אתה יודע. זה חוזר אליך, בריקושטים.
אולארצ'י'ק: "תשמע, זה היה לא פשוט בהתחלה. אני מגיע להופיע בפני המפונים של כפר עזה, פוגש אישה והיא אומרת לי, אהלן, הבת שלי מתה. ומה עכשיו? הם באים לראות הופעה. לא הבנתי מה הם רוצים לשמוע, אולי שירים עצובים? אבל מהר מאוד הרגשתי שלא, הם רוצים להקשיב לשירים שמחים, לא בכפיים אבל כן לשמוע את 'בא לשכונה בחור חדש', שלא מתאים בכלל לכאורה למצב, אבל עובדה שלהם כן".
גוב: "הופעתי בפני ניצולי נובה, ועד שהגעתי באתי בראש של 'שם, בעפר ותכלת'. שנייה לפני שעליתי לבמה אמרתי לחבר'ה: רגיל. אתה רואה אנשים המומים, בוכים, אטרף בעיניים, אבל הם נורא שמחו. ואז הם קראו לאבא של זה ולאבא של ההוא שיבוא וירקוד. זו הייתה חוויה אחרת עבורי".
אולארצ'יק: "בהופעות למפונים, בהתחלה, שמתי לב שיש ילדים קטנים שרצים כל הזמן. רציתי שגם הם יתעניינו, למדתי שיר ילדים של יוני, 'הילדה הכי יפה בגן', והתחלתי לשיר אותו בהופעות. אבל הם המשיכו להתרוצץ, כי גם את השיר הזה הם לא מכירים".
במהלך השנה האחרונה הספיקו רכטר וגוב להתאחד במסגרת הרכב הכבש הששה עשר, יחד עם דויד ברוזה ויהודית רביץ, שחזרה לבמה אחרי היעדרות ארוכה. "אני מאוד נהנה", אומר רכטר. "מאוד הפתיעה אותי הדרך שבה הקהל קיבל את הכבש הששה עשר. עבדנו על זה עם הרבה חרדות. 40 שנה לא היינו בקשר בפורום של ארבעת האנשים האלה, גם יהונתן גפן ז"ל איננו. אז בכל זאת היו חששות. הכבש עצמו הוא 40 דקות, והוספנו עוד כמעט שעה מוזיקה. לא ציפינו לכזו תגובה. חשבנו אוקיי, יאהבו את זה, אבל לא ככה. הקהל כל כך מחבק אותנו. אושר".
גידי, בגיל 74 עשית סולד אאוט מהיר כמו ביונסה.
"תראה, ביונסה אני עוד לא, אבל אל תשכח, יהודית רביץ חזרה והיא מצוינת. אני חושב שהכבש הששה עשר הוא כמו כוורת באיזשהו מקום: מנגנים שנייה - והכל נדלק מחדש. גדלו על זה דורות".
איחוד של כוורת יהיה על הפרק גם ללא קלפטר?
אולארצ'יק: "ב-2013 עשינו ביחד הופעות ענקיות, עם כל מה שצריך, וידיאו, דיסקים והכל - ואמרנו שזו הופעה האחרונה. הכל נפל על דני במיוחד, כל העבודה, ועל גידי. זה לבוא ולומר לדני: תעבוד עכשיו שנה, ככה. איחוד כזה די עוצר אותנו בדברים שאנחנו עושים לבד".
7 צפייה בגלריה
גוב: ''הכבש הששה עשר הוא כמו כוורת, מנגנים שנייה - והכול נדלק מחדש''
(צילום: סתיו גוטליב)
אבל הציבור בוודאי ירצה לראות.
פוגי: "לי יש רעיון שמאוד הייתי רוצה לראות. סנדרסון לא אוהב את הרעיון, הוא חושב שאני אאוטסיידר, תראה איך הוא מחייך, הוא לא אוהב את הרעיונות שלי האלה".
גוב:" בוא נשמע".
פוגי: "אני חושב שכוורת צריכה לעשות הופעה בפארק, אנפלגד, לא צריך לעשות הרבה חזרות. גיטרות קלאסיות, כוורת שרה עם הקהל, עם מילים על שלושת המסכים, כולם שרים. לא היה כזה דבר, אולי גם לא יהיה, אנשים יבואו ויבכו".
שמיר, אפשרות לאיחוד נוסף?
"לא".
סנדרסון: ב-2013 היה רגע מדהים לסיים".
הריקוד האחרון של מייקל ג'ורדן, נשאיר אותו ככה?
סנדרסון: "בדיוק, אבל שמע, כולנו מופיעים פה די קבוע. זה לא כאילו שכולנו פרשנו".
גוב: "באופן מעשי לא, אבל גם באופן לא מעשי לא. אני לא בא לשיר עם גיטרה עם הקהל".
סנדרסון: "אתה יודע מה אנחנו אוהבים? כשאנחנו יושבים ככה ואין מסביבנו 50 אלף איש, זה הרבה יותר נעים. אפשר לשוחח. זה נורא קשה לדבר כשיש 50 אלף איש מסביב".
אולארצ'יק: "עם אוכל גם".
