אלבום וגל תקיפות / אל סוף המסיבה עוד אגיע בסוף. אבל בינתיים ביום ג', יום הדפסת הטור, קמנו לגל תקיפות של חיל האוויר ברצועה בפיקודם של הטופ שבטופ הרמטכ"ל החדש אייל זמיר ורונן בר, האיש שהתפוטר כמה ימים קודם. ככה זה באימרג'נסי.
עוד אירוע היה ביום שלישי, לפחות מבחינתי, וזה יציאתו לאור של האלבום שלי "אותיות נחמה" בבוקר. כבר לא יכולתי לחמוק ממנו. 15 השירים, מתוך לפחות 40, זעקו לצאת. אז אכלתי את שאריות החלה שאפה מישהו לשבת, נכנסתי חזק בטונה ובשום, ואמרתי לעצמי: אלה החיים, תברך אותם. הירח מתעקש אולי להיות חדש אבל הוא אותו ירח. גם אתה, כלומר אני. גם הרצועה. גם אויבינו הנאלחים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אמילי ורומי בבלומפילד / אומר רק שאני אוהב את השם אמילי. אולי מאז הסדרה "אמילי בפריז", שאמנם הייתה די אידיוטית אבל הביאה לנו פיס אוף מיינד בזמן הקורונה. אז כשאמילי דמארי יחד עם רומי המקסימה, ממשוחררות השבי, פרצו לדשא בבלומפילד שבו נערך המשחק של מכבי תל-אביב נגד הפועל חיפה בשבת שעברה (0:3 למכבי), אי-אפשר היה להתעלם מנוכחותן. אמילי קפצה, רצה, דיברה והתנהגה כאחת השחקניות בסגל של ערן זהבי, קניקובסקי וחבריהם למרות אובדן אצבעותיה שהפכו לסמל לעמידתה בגבורה בשבי. ורומי הייתה יותר איטית כי גררה רגל ויד בגלל פציעתה הקשה בשבי. ורק להזכיר שבאותה עת ישבו בעיר אוהלים קטנה בשולי בגין עינב צנגאוקר וחבריה וחיכו בעצבים ובחשש לשוב ילדיהם. אני חושב שבמצב לא רצוני כמעט, הסטנו מדי פעם לעצמנו את המבט לשם ולשם כדי להזדהות.
מסיבת פורים / "הראש" זו סדרה חדשה על ראש השב"כ, ולשאלה מי הראש אחרי הראש, אז התשובה במקרה זה הייתה פשוטה כמובן - יהודה לוי. לפחות בסדרה שהחלה השבוע, אחרי איחורים. קצת קודם לכן התרחשה מסיבת פורים שבה נכחתי קצת, למרות שאריות הקורונה שדבקו בי. טוב, זה סוף-סוף היה יום ההולדת של בתי, ואיך לא אבוא. ואז, תוך כדי שירי האייטיז שהתנגנו ברקע, אי-אפשר היה לא לחשוב גם על האנשים במנהרות ולהבחין שרוב מי שנכחו במסיבה נראו כאילו המלחמה לא עזבה אותם. למשל כששמו ברקע את "דנסינג קווין" של להקת אבבא עדיין לרגעים, כשרוב האנשים רקדו לבדם, זה היה כמו לספר לכרית בלילה את מה שכל אחד מאיתנו חש בבדידותו הישראלית החדשה בתקופה הזו.
כשרוב האנשים רקדו לבדם, זה היה כמו לספר לכרית בלילה את מה שכל אחד מאיתנו חש בבדידותו הישראלית החדשה
חורף שחון / אז לרגעים הסטנו את המבט כי לא יכולנו להיישיר מבט לחיים. להסיט מבט זו שיטה כזאת כשאתה חסר אונים. כשמפטרים מישהו כמו את יהודה לוי מראשות השב"כ, מה תגיד מלבד להיזכר (מי שזוכר) בתוכנית האלמותית של החידונאי שמוליק רוזן "קפד ראשו".
אז כן, הכל נראה לפתע חסר היגיון פשוט. אבל מהו ההיגיון הפשוט הזה? זו הייתה השאלה. כלומר האם אפשר לדגדג את הרוח עד שהיא תצחק? האם זה נכון שהחורף היה באמת שחון כמו שסיפרו והכנרת הלכה והצטמצמה, קצת כמונו? ותגיד, שאל אותי מישהו שאלת היגיון, למה חמאס עדיין לא הרים ידיים, כי מרוב האיומים שנחתו עליו מהדוד טראמפ והדוד כ"ץ על איך נראה הגיהינום כבר חשבנו שינוס על נפשו, והנה שבנו לירות בו באמצע השבוע, ולך תדע מה הלאה.
מי כתב והלחין / הסטנו לעצמנו את המבט לכיוון חוץ לארץ, כי קווי התעופה נפתחו וסוף-סוף דיוטי. וכשחברת אל על, שלא מזמן הייתה על הג'אנטים בקורונה, ספרה עכשיו את הבוחטות שעשתה מאיתנו היא התקשרה אליי ואמרה: שמעת כמה הם הרוויחו, שולטי השמיים האלה? חצי מיליארד שקלים רווח, שזה נשמע אמנם מעט לאחד כמו אילון מאסק, אבל זה המון לאחת כמוני, שרצתה בסך הכל להגיע לניו-יורק לפגוש את בנה במחיר כרטיס הגיוני.
ובתוך כל זה נראו על המסך אישה וילדים שעדיין מחכים ששערי הגיהינום ייפתחו ובעלה, אביהם, יחזור כבר מהשבי. ובתוך כל זה המסיבה. והשאלה: אבל האם מסיבת פורים אחת יכולה הייתה יכולה להוות מסיבת פרידה אצילית מכל מה שאירע לנו? לא ולא. כי איך אפשר להיפרד מתקופה כזו, ובמיוחד כש-59 חטופים עוד נמצאים במנהרות. וגם אם לפתע כאמור הייתה תחושה שהאביב מתחיל להגיע ואלוהים החל להזין אותנו בפריחות נהדרות ולפיד הוריד את זקנו המוזר, מיד חשבתי כרגיל: כבר פסח? אלוהים, באיזו מהירות הוא בא. ואיך ההם עדיין לא מתגייסים. ומה זה השיר הזה במסיבת האברכים, על אלה שלא מאמינים בשלטון הכופרים ובלשכותיהם הצבאיות אין הם מתייצבים. מי כתב, מי הלחין, והאם מישהו מקבל תמלוגי אקו"ם על שירים כאלה?
תרופות סבתא / "איטס אול אבאוט שליטה", אמר לי מישהו נוכח המתרחש בארץ. ואילו אני לא זזתי לאחור כי כל מה שנשענתי עליו לאחרונה נראה מאבד שליטה ודי רעוע בתקופה הזו. מודה שבהחלט חשתי די פזור נפש בימים אלה. אולי הקורונה המזוינת שהתלבשה עליי ושבהתחלה נראתה עוברת לגמרי אבל בגבור השיעולים חשתי שמשהו מרחיק אותי מאנשים, כולל במסיבה. "לא, אל תבואו אליי עם הרעיונות המבריקים של תרופת סבתא", אמרתי לכל חבריי טובי הלב ולקחתי איתי בכיס לכל מקום סוכריות סטרפסילס וכמו סוכן נוסע מצצתי אותן. אחר כך עמדתי מול הים וצפיתי בסירות מפרשים. זה תמיד מנחם אותי, להסיט את המבט הסנטימנטלי שלי מכל מה שקורה פה לרגע כדי לא להתבאס.
דבר אחד בטוח, רז שמואלי (רזקו) הנפלאה, חברת הלהקה שלנו, ילדה במזל טוב את בתה הראשונה ושמה בישראל אלי. ופרץ שמחה רבה הציף את הלהקה.
החיפוש אחר האמת / הילדים של מ' נסעו לתאילנד לחפש שם את מזלם. אז התבאסנו, דאגנו, שתקנו ואיחלנו להם רק טוב, במיוחד לקטנה המהממת בת השנתיים שכל הטיסה לעסה לחם. ובתוך כל זה, למרות הכל, יצא האלבום החדש שלי ששמו כאמור "אותיות נחמה". "זה שווה מסיבה", אמרה. נו באמת, קודם כל שיחזרו החטופים, אחר כך נחגוג אלבומים, עניתי. ואחר כך התפניתי לעסוק באופניים שנקרעה להם השרשרת וביום ההולדת של חברי האהוב אלעדיק ז"ל, שמלאו לו 67 לפתע ושבכיתי לזכרו כי הוא לא היה פה לשמוח איתי בתקליטי החדש.
סוף המסיבה / אני לא הייתי עד סוף המסיבה. אבל אני נוטה לחשוב שכשאחרון הרוקדים התחיל לנוע לכיוון הדלת, הבת שלי הטובה בטח פנתה אליו ואמרה: למה אתה הולך כל כך מוקדם? אולי תעזור לנו לסדר את הבלגן כדי לנסות להחזיר את המצב לקדמותו. ואני מניח שהאיש האחרון שנשאר במסיבה בטח השיב לה: אני לא פראייר כזה שנשאר במסיבות כשהן נגמרות מזמן.
ובעודו מדבר נזכרתי במשפט הכל כך לאונרד-כהני שמסיט מבט מהאמת: "חיכיתי כמו חתן עם זר של חתן אחר והכלה טרם הופיעה", כך כתב. ואני בטוח שאלעדיק שלנו היה כותב לי ווטסאפ מתמוגג בגלל השורה הזאת ואומר: יפה דיברת, ש', ומתי התוכנית עם האוטיסטים? הערב אחרי "אולפן שישי", במקום "סברי מרנן", הייתי עונה לו.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
