היום נכנסתי בעמוד / הכל החל בשיחה לילית שהתקיימה בשישי שעבר בעודנו לועסים סושי (טעים) ועָסקה בין השאר במה שקראנו לו מפריעי החיים. כלומר מי שמפריעים ומשבשים לפעמים את חיינו. למשל אי-שיבת החטופים הביתה, יוקר המחיה. החיים ביוקר, אתם ודאי מכירים את זה מהחדשות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
"אני לא סובלת את מי שהכי מפריעה בכיתה בדיבורים הוולגריים שלה", אמרה מישהי מהנוכחים שהייתה בדרך להדליק סיגריה במרפסת.
"אני גם לא סובל שאת מעשנת, זה מפריע לנו לנשום", נבח עליה מישהו.
"היום נכנסתי בעמוד", סיפרתי להם. זו אולי לא הכי הפרעה שיכולה לקרות לבן אדם בתקופה הרת גורל זו. אלא שהעמוד עמד שם בכפכפים וכששתי מכוניות דחפו אותי הצידה (במסגרת הנהיגה האגואיסטית והאלימה שפשטה פה לאחרונה) לא נותר לנו אלא להיתקל זה בזה. והתוצאה? דלת ימין שלי גורזה ממקומה. נזק אגבי יחסית לנזקי המלחמה, אבל עדיין.
"שמע, זה באמת נכלל בין מפריעי החיים", סיכמה מישהי, "אבל ברמה נמוכה. כי רוב המפריעים הם הדברנים הגדולים או הגיוסים להמון זמן של הבעל למילואים. לקחת את הילדים לבית הספר לבד כבר 200 יום ואפילו יותר, זה קשה".
והלבד הזה? / "אנחנו באמת במלחמת נצח?" לחשה בייאוש מישהי בסך הכל בת 30. מהדור הנכון, בעלה במילואים, חייהם לפניהם. "ובכלל, כמה זמן זה נצח?" באותו יום בצהריים עברתי חוויה מטלטלת כשראיתי את בתי מליטה את פניה ובוכה על החטופים בייאוש במטבח. וכשהנכד שלי חלף לידי עם טרולי שהחל לארוז לקראת טיול ארוך של אחרי צבא חשתי שאני הולך ונשאר לבד. עוד הפרעה בחיים האלה - הלבד הזה.
למחרת, במוצ"ש, בעודי עומד בקיסריה ומארח את עמרי מהתקווה 6 ששר את "גיבורי על", שיר פטריוטי מופגן, הבחנתי במישהי בוכה. מוסתר מדמעות שרתי גם אני את "מלך העולם" לזכר רס"ן גיא נזרי ז"ל, החייל הגיבור מעתלית. בלילה נסעתי בפקקים המפריעים, אבל הייתה לי ההופעה בלב וזה ניחם אותי. קהל חם, ישראלים אמיתיים, כשהם מתכנסים ביחד שום דבר לא יפריע להם להיות הם עצמם. אפילו מאושרים.
קונוטציות / "אהבת אמת זה מה שקורה בין אנשים שכבר לא צריכים להכיר זה את זה", כתב לאונרד כהן, אבל היום לפעמים נדמה שאנחנו כבר מתקשים להכיר ולזהות את עצמנו. ובעידן שהמילה תחביב מקבלת קונוטציות אכזריות נזכרתי, אפרופו תחביבים, בעולם הישן שצבע עצמו במתיקות אינסופית, כשתינוקות היו מָאמא ינוקות ו"טלטאביז" בייביז וכשהאהבה נבעה מהלב ולא מהשכל. הדיבורים אז היו מאוד זהירים, אנשים לא "שפכו" מילים ככל העולה על רוחם. ואני לתומי אספתי בולים, כמו את הבול של מלך רומניה שאבא טען שיום אחד יהיה שווה הרבה כסף, וגם חתימות של מי שהיו אז "חשובים" בטרם פשט פה המושג המוזר והמפריע - סלבס.
"אגב, למה סלבס זה מושג מפריע בעיניך?" שאלה אותי מישהי פעם.
"כי הוא מייצר חשובים יותר וחשובים פחות, שוויוניים יותר ושוויוניים פחות, מעין כרוניקת בסיס לאליטות. וזו הפרעה בעיניי".
"אבל אתה סלב, לא?" שאלה.
אלעדיק חברי אמר תמיד שאני זמר שכותב שירים וזהו. אבל מה אני יודע?
תחביבים (ההמשך) / הבה נחזור לתחביביי. אני רצתי במגרשי כדורגל מעפנים נטולי דשא אחרי שחקני כדורגל מופלאים, כמו נחום סטלמך, שייע גלזר, יעקב חודורוב, רפי לוי, חיים לוין, כדי שיחתמו לי. ביקשתי את חתימתם של שחקני תיאטרון שהייתי ממתין להם בסוף הצגות. אפילו קלצ'קין (38 שנה למותו) מהבימה חתם לי פעם. מי זה קלצ'קין, את שואלת? נו, טוב. רואים שאת מעכשיו ואני מאז. אבל הבה נחזור לרגע השיא שבו חיכיתי רועד ביצים בקונגרס הציוני לאיש הנמוך עם הבלורית המתנפנפת (גם לא ברוח) כדי שיחתום לי.
"מר בן-גוריון", לחשתי בקול רפה כשעמדתי מולו בגיל שמונה, "אפשר לקבל את חתימתך?"
"חכה רגע ילד", אמר במבטא שלו והלך לזמן מה שהרגיש לי כמו מלחמת נצח. אבל כששב אחרי כמה דקות מהמקום הכי חשוב, שגם מלכים ורוזנים לא רואים בו הפרעה, שאל לשמי ואחר כך כתב לי בכתב ידו המסולסל: "לשלמה מבן-גוריון".
"מר בן–גוריון", לחשתי בקול רפה כשעמדתי מולו בגיל שמונה, "אפשר לקבל את חתימתך?" "חכה רגע ילד", אמר במבטא שלו והלך לזמן מה שהרגיש לי כמו מלחמת נצח
הקידוש / "אני לא רוצה שתעשה אצלנו קידוש", התעקשה מישהי כשהתארחתי לאחרונה אצל חברים שביקשו שאעשה.
"אבל למה לא? זו מסורת יהודית", עניתי בעצבות.
"כי זה מפריע ואני לא דתייה", ענתה.
"אבל מה הקשר?"
"יש לי שני בנים בצבא, לעומת אלה שלא מתגייסים".
בסוף למזלנו היא התרצתה, אבל הבנתי שהכל מתערבב פה עם הכל. כעסים עם בוטות, סגנון דיבור עם כוונות, קדושה עם חולין. הנה הקיץ מגיע. נופיע. אולי נרגיע.
"תשמע, אני לא קמה לאזעקה", זעקה לעברי בארבע לפנות בוקר, שעה שהיללות הפריעו לנו לחלום את החלומות הפרטיים שלנו.
"הלכה לי השינה לגמרי", אמר יורב העייף למחרת.
"הילד התחיל לפתח טיקים בפנים", סיפר לי נ', "'זו הפרעת מלחמה', קבע פסיכולוג הילדים".
עצב ירד על הארץ כששוב נמסרו הודעות על מותם של חיילים. עצב על מות נעוריהם, חלומותיהם, יסודות החיים שלהם. משתמט ישב על כביש וצרח "נמות ולא נתגייס", והפרעה נוירולוגית שיבשה את הופעותיו של בילי ג'ואל הנפלא ("הונסטי", "פיאנו מאן") שהודיע על ביטולן. איגוד השידור האירופי העיף את הקליפ של יובל רפאל מהקליפים הרשמיים שלו. משהו הפריע להם, אבל מה?
גם המוות הוא הפרעה ולכן כולנו זקוקים לשפיות זמנית ומירית ליבה-מזרחי הייתה היחידה ששרה אותה. השבוע כשהיא נפטרה הלב נצרב. היא הייתה זמרת מופלאה והשיר הזה עם השורה האלמותית "זה הקיץ האחרון שלי" ילווה אותנו כל חיינו. יהי זכרה ברוך.
מי יותר קרוב? / "היי תגיד, מה יותר קרוב אלינו, הירח או פריז?" שאל אותי מישהו.
"זו בדיחה או הפרעה?" שאלתי.
"בדיחה, יא דביל".
אבל לא הבנתי אותה.
"את הירח רואים בעין בלתי מזוינת ואת פריז לא, אז מי יותר קרוב לדעתך?"
"אה..." צחקתי באין מפריע.
היו גם הפרעות קטנות וגדולות. הקפה נשפך לי ברכב, בארבע אחר הצהריים חשבתי ששלוש, לקחתי את הזמן ואיחרתי לפגישה. אחר כך נסעתי ודווקא שמעתי שני שירים יפים - "עץ הסודות" של אמיר דדון ו"תן סימן" של דניאל סלומון. וכשבישרו לי שלעמרי ואביב הצעירים נולד בן ראשון שמחתי כי זו לא הייתה הפרעה. להפך, סוף-סוף סימני חלומות חדשים בעץ החיים.
שווארמה / העורב השחור (המפריע תמיד) הגיח מלמעלה וחיכה שאניח את שקית המכולת על השולחן בחצר כדי לאכול את הדונאט הכחול שקניתי. אז גירשתי אותו.
"תגיד", שאל מישהו, "היא גירשה אותו, סטרה לו, או ליטפה אותו?" וכמובן התכוון לבריז'יט אשתו של נשיא צרפת עמנואל מקרון. נהיה ערב. נרתיק אקדח ביצבץ מכיס מכנסיו של חברי אילן. "אל תדאג, זה נועד לשמור עלינו", הרגיע.
"סליחה שאני מפריעה, אבל אני רוצה בבקשה שתביא לי שווארמה", התפנקה.
אז נסעתי במיוחד, הבאתי לה שווארמה מלאת טחינה והבטתי בה לועסת. בינינו, היה קל יחסית להגיד עכשיו משהו שנשמע עמוק ושמאחוריו לא עמד שום דבר, מלבד הפרעה נפשית. אבל בחרתי לומר לה כך: תראי, אין לנו מה לעשות אלא לחיות ולהקטין את השפעת מפריעי החיים סביבנו. אז בבקשה תאכלי בנחת את השווארמה שלך ואני אסע להופיע בקיסריה. ובלילה כשאחזור מההופעה איכנס הביתה בשקט כדי שלא אפריע לך.
"סליחה, אבל אתה אף פעם לא מפריע לי", אמרה והאוויר רעד.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
