"בקורס לכתיבת שירים ברימון, שמרית אור ביקשה לכתוב שיר אהבה בלי ציניות או מגננה. אין מספיק שירים שבהם נשים חוגגות את האהבה שלהן, שאין בהם אהבה שבורה או נכזבת אלא דווקא חיזור, וזה מה שניסיתי ליצור. ועדיין יש בו מגננה, כי בשום שלב אני לא אומרת שאני אוהבת".
מתי זה הפך לשיר של להקת ג'יין בורדו? "בעצם את הלהקה הקמנו בשביל תחרות 'רוקרימון'. את השיר הזה השמעתי להם שם, בדשא, ומתי (גלעד, חבר בהרכב ובן הזוג של טלמון) מספר שזה היה הרגע שבו הוא התאהב בי. אני בכלל לא כתבתי את השיר עליו, באותו שלב היינו רק ידידים".
ואז השיר התחיל לתפוס וסימן את נקודת הפריצה שלכם. "התחלנו להופיע, ויום אחד הגיעו להופעה בחיפה נערות שהכירו את השיר ומאוד התרגשו, ואני התרגשתי מהן. אחרי כמה זמן הופענו באוזן בר וגל אוחובסקי הגיע לסקר. הוא כתב 'מעניין אם הם יצליחו להתגבר על הלהיט הראשון ולכתוב עוד פעם כזה שיר'".
"כמו כל השירים באלבום הראשון, גם זה נכתב כתרגיל ברימון ובכלל לא חשבתי שמישהו אי פעם ישמע אותו, אז הוא חסר עכבות. היום בחיים לא הייתי משתמשת במילה 'זונה' או משחירה ככה בחורה. אבל אני יודעת גם לתת לו חמלה וכבוד, כי בסופו של דבר הוא צוחק עליי, לא על עינב. זה שיר מאוד חשוף, כי קשה להודות שאני מקנאה במישהי".
עינב קיימת באמת? "עלתה לי בראש מישהי שפגשתי בצבא. היא לא באמת איימה עליי, אבל לידה הרגשתי שאני לא מספיק, שהיא יותר".
השיר הוביל לתגובות קשות מעינביות. "היו גם תגובות מתוקות. קיבלתי הודעה מילדה שכעסה עליי כי יש לה עינב בכיתה וכולן ירדו עליה באשמתי. כתבתי לה שילדים תמיד ימצאו על מה לצחוק ושדווקא אפשר לקחת את השיר למקום של העצמה, כי אם מקנאים במישהי, כנראה שיש לה כוח. אני מבינה את מי שנעלבת מהשיר, אבל רוב העינביות מאוד מוחמאות ממנו ומלא עינביות רוצות שאני אקדיש להן את השיר בהופעות".
"באה להתארח אצלנו קרובת משפחה מחו"ל וגילינו שהיא מכורה לאלכוהול. פגשנו אותה בתל-אביב בבית קפה והיא הזמינה טקילה על הבוקר. היינו בשוק. הייתה לי פנטזיה שהיא תבוא לבית של המשפחה בגולן וזה יהיה כמו בסרטים - היא תראה את הטבע והמשפחתיות ותגלה את עצמה מחדש, אבל זה לא קרה. היא הגיעה והייתה בקריז לאלכוהול. באמצע הלילה מצאתי אותה בסלון, בוכה ושותה משקאות ישנים שאף אחד לא חשב לגעת בהם. היה קשה לראות אותה ככה. הלכתי לישון בידיעה שאני לא יכולה לתקן את העולם או לתקן אנשים. למחרת כתבתי את השיר.
"כשהשיר התפרסם הוא נהיה שיר הרמה לשתייה, שזה מצחיק נורא, אבל גם יפה ששירים מקבלים משמעויות אחרות על ידי מי ששומע אותם. זה נהיה שיר שמח ואפילו אופטימי - אי-אפשר לתקן את העולם, אז בואו נרים כוסית".
"היה לי שיברון לב שהשאיר אותי עם פצע גדול. לקח לי הרבה זמן להתגבר. חלק מהשירים שלי עדיין ניזונים ממנו. בשיר התייחסתי לטיול שלי לדרום אמריקה אחרי הצבא. יצאתי לגלות ארץ אחרת והיה בזה הרבה רווח אבל גם הפסד, כי הבחור נשאר בארץ והמשיך הלאה. הטיול היה הרגע הכי חופשי שלי אי פעם - את לא מפחדת למות, לא מפחדת לחיות, לא דואגת להורים, עוד אין לך ילדים לדאוג להם. אבל חוסר הפחד הזה הרחיק אותי מדברים שהיו בארץ, ועל זה כתבתי - שאי-אפשר הכל, צריך לבחור. בדיעבד אני שמחה על מה שבחרתי".
יש מחשבות גם היום לעזוב הכל ולנסוע? "יש מלא תסכול על מה שקורה בארץ, אבל אני כבר לא בת 24 שרק רואה הופעות לנגד עיניה. אני בת 38 ואמא לשתי בנות. רק המחשבה לעשות את כל מה שעשינו מהתחלה מתישה אותי. אבל גם עם כל מה שקורה עכשיו, אני נשארת אופטימית-מציאותית. פה החיים שלי. מה, נעבור ונהיה מהגרים? נהיה פליטים? אני מבינה את הכעס, אבל זה לא מרגיש לי שבחו"ל יותר קל".
"זה השיר המקורי היחיד שלנו שלא כתבתי. כתבה אותו מיטל קדוש. בלימודים הייתה לנו משימה להלחין טקסט של מי שיושב משמאלך, והיא שלחה לי את הטקסט היפה הזה. זה גם השיר שפתח את מופע העשור שלנו. הקרנו סרטון שלנו שרים את 'מעגלים' בימים הראשונים של הלהקה. אחר כך התחלנו לנגן את השיר על הבמה של היכל התרבות וזה גרם לי לבכות. זה היה אגרוף בבטן".
יש געגוע לראשוניות? "מאוד, זה דלק שאי-אפשר לשחזר. בכל פעם שאמרו לי לא, רציתי עוד יותר להוכיח שכן. פעם הייתי מאוד חסרת ביטחון, אבל גם אהבתי את זה שהייתי שרה בהופעות כשאף אחד לא הכיר אותנו והמשימה שלי הייתה לגרום להם להתאהב בנו. היה בזה סיפוק אדיר".
עדיין יש בך חוסר ביטחון? "אני כבר יודעת שאנחנו לא צריכים רעש וצלצולים. זה מה שכיף בלהתבגר, נוח לי בעור של עצמי".
את ומתי מנגנים ביחד מאז 2012 ועכשיו גם הורים לשתיים. זה לא אינטנסיבי מדי? "אנחנו לא מכירים משהו אחר ולנו זה עובד יופי. זה מסע נורא בודד לעשות לבד, ואני מרגישה בת מזל שיש לי פרטנר לעשות את זה איתו".
"השיר נכתב כשהייתי בהיריון עם אלכס, הבכורה שלי, שהיום בת ארבע. נכנסתי להיריון כשהיה משבר קורונה, ואחרי שכבר פרצה המלחמה נכנסתי להיריון שוב. זה לא סתם שיש בייבי בום במשברים גדולים. דווקא במצבים כאלו אנשים מחפשים לטעת שורש. כשהכל מתפרק, מבינים מה חשוב".
"כשכתבתי את השיר חשבתי שיהיה נורא יפה לשיר אותו עם חוה אלברשטיין. אמרתי שאני אציע לה את זה, וכולם אמרו שאין לי סיכוי. נזכרתי שמייקל ג'ורדן אמר שאם את בכלל לא תזרקי את הכדור לסל, את מאה אחוז לא תקלעי, אבל אם תזרקי את הכדור, יש סיכוי שתצליחי לקלוע. כתבתי לה הודעה והיא חזרה אליי שזה שיר ממש יפה ושהיא תשמח לבצע אותו איתי. היא באה והייתה מדהימה. היא ביקשה מאיתנו להפסיק לתת מחמאות ולתת לה גם הערות, אבל אנחנו רק הסתכלנו עליה פעורי עיניים".
"גם הוא על אותו שיברון לב שדיברתי עליו. אנשים חשבו שהוא מצחיק, אבל הוא קצת עצוב. אני מתמקדת בסוודר במקום להתמקד ברגשות. בסוף אני מתכוונת לאיש שכבר לא אוהב אותי יותר - איך אתה מסוגל לא לאהוב אותי? איך אתה מסוגל לא לישון איתי יותר?
"בשיר הזה הודיתי בפעם הראשונה שנפגעתי. כשגיליתי שהבחור היה עם אישה אחרת, ניתקתי מגע. זה נראה כמו הדבר החזק לעשות, אבל בעצם זו הייתה חולשה, כי לא התמודדתי עם הכאב. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאי-אפשר להתקדם ממקום שלא היית בו. אז הייתי צריכה לשהות בכאב הזה כדי להתקדם הלאה, ובגלל זה לקח לי ארבע שנים להתגבר על הנבלה, ואחרי שחוויתי את הכאב, הצלחתי להתקדם. ואז פגשתי את מתי".
השיר קיבל ביקורות מעורבות. איך את מתמודדת עם זה? "אני זוכרת כל ביקורת רעה שנכתבה עלינו. זה משפיע עליי מאוד, אבל זה גם נותן לי דלק. כל בעיטה היא גם דחיפה קדימה. הרבה זמן חיפשתי הכרה שלא הרגשתי שהגיעה ועשיתי עבודה כדי להרגיש בסדר עם זה, להבין שאני לא צריכה שמבקרים או מוזיקאים יאהבו אותי. הקהל גדל וגדל וזה מה שחשוב".
את מרגישה שהיום יש יותר הכרה, או שפחות אכפת לך? "עדיין אכפת לי, אבל זה לא מנהל אותי. הרבה זמן הרגשתי שאני אינדי מדי בשביל המיינסטרים ומיינסטרים מדי בשביל האינדי. היום לא מעניינות אותי ההגדרות. אני חושבת שניצחנו אותן".
"פעם הגעתי להופיע בפני איזו חברה והמנכ"ל שאל אותי אם זה מה שאני הולכת ללבוש להופעה. לידי עמד סטנדאפיסט עם סווטשרט, אני הייתי בהיריון ועם חולצת משי מכופתרת, אבל אותי הוא שאל אם זה מה שאני מתכוונת ללבוש".
איך הגבת? "התחלתי לחשוב אם יש לי עוד בגד באוטו. לקח לי שנייה להתאפס ולחשוב, איך הוא בכלל מעז להעיר לי. מאותה חוויה בא שיר. לפני כן לא רצתי להיתפס כאישה קשה. בתעשיית המוזיקה זה נורא בולט, כי זה תחום מאוד גברי, ולקח לי זמן להפסיק להתנצל ולפחד. היום אני לא מפחדת להגיד את שלי".
איך נוצר החיבור לאקו? "הרגשתי שחסר לי כוח בשיר, כי גם כשאני עצבנית וכועסת אני לא ממש מפחידה. באקו יש כוח לא מתאמץ ואיזו 'בוסיות'".
"גדלתי במושב בגולן והיו לי שם הרבה קשיים. הייתי מאוד חסרת ביטחון. הייתי בדיכאון בלי לדעת למה. ובכל זאת, יש איזה געגוע לתקופה הזו. משהו חמוץ-מתוק".
ואז הגיע 7 באוקטובר והשיר קיבל טוויסט אחר. "נכון. פלוגה של חיילים כתבה לי שהם שומעים את השיר בכל פעם לפני שהם יוצאים למבצע. אמרתי להם שאשמח לפגוש אותם בהופעה. הם באו, וכשהשיר התחיל הם נעמדו ושרו את השיר כשכל הקהל היה בשקט. זה היה מדהים. אחרי שנה בערך, ביוני, הם כתבו לי שאחד מהצוות, תום רוטשטיין, נהרג בעזה. זה גמר אותי.
"ביקשו ממני לשיר בהלוויה שלו, אבל פחדתי שלא אצליח מרוב דמעות, אז דיברתי עם החברים של תום והם אמרו שיעזרו לי לשיר. אבל איך שהתחלתי לשיר, שמעתי צעקת שבר של אחד החיילים. כל החיילים שעד עכשיו החזיקו התחילו לבכות, ואני קלטתי שאני צריכה לשיר בשבילם בלי להישבר. זה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים".
"כתבתי אותו שבוע אחרי הטבח. בכיתי כל ערב, אחרי שהייתי משכיבה את הבת שלי לישון. נראה לי שכמו כל ההורים, ברגעים האלו כל החרדות באות לראש. באותו לילה שכבתי במיטה, חשבתי על המילים של השיר ומיד הלכתי לכתוב אותן. בדיעבד השיר הזה תמים מדי. היה רגע שכולנו הרגשנו מאוחדים, אבל הוא נמוג. יש הרבה כעס, הרבה פחד, והרבה אנשים קיצוניים ניצלו את הפחד והכעס והעצימו אותם. היום קשה לי להגיד שכולנו יחד, שותפי גורל. עכשיו זה כבר נעשה עניין פוליטי - מי רוצה להחזיר את החטופים ומי לא. זו הזיה שבחיים לא חשבתי שתקרה. השיר על זה שאנחנו לא לבד, אבל היום אני מרגישה שאנחנו לבד, נשכחים, בגלל זה קשה לי לשיר אותו".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25