מעטים הסופרים המוערכים שמוכנים לדבר היום עם התקשורת הישראלית, קל וחומר יוצרים שבלטו לאורך השנים בקריאתם הנחרצת לסיום הכיבוש ובעד פתרון שתי המדינות. ג'. מ. קוטזי הוא אחד מהם. הסופר הדרום-אפריקאי, זוכה פרס נובל והראשון שזכה פעמיים בפרס ה'בוקר', לא מרבה להתראיין בתקשורת בכלל. למעשה נדיר לשמוע את היוצר בן ה-85. על כן, כשקוטזי מסכים לדבר, גם אם באופן מצומצם ומוגבל, מסקרן לשמוע מה הוא אומר. עם צאת ספרו החדש בעברית, 'הפולני', הסכים קוטזי לחרוג ממנהגו ולענות על שאלות במייל בתנאי שלא להיכנס לעניינים פוליטיים; בקשה קצת מוזרה בהתחשב ביצירתו ובפעילותו החברתית-פוליטית. קוטזי ביקר בעבר באזור, כתב על יחסי ישראל ופלסטין, בעיקר בהקשר של כוח, אלימות ועקירה. הרומן הנודע שלו, 'מחכים לברברים', אף התפרש לעיתים קרובות בראי הקולוניאליזם ודה-הומניזציה של אלו הנחשבים "אחרים", ובכך הידהד את חוויותיהם של פלסטינים תחת הכיבוש הישראלי.
מטבעו של ראיון במייל, קשה עד בלתי אפשרי לעמת את המרואיין עם תשובותיו. קוטזי ענה על מעט מן השאלות, התעלם משאלות שתוהות בעברו האישי, ביצירותיו הגדולות — 'מחכים לברברים', 'חייו וזמניו של מיכאל ק' ו'חרפה'. אפילו השאלות שנוגעות בספרו החדש זכו למענה דל. אלה שכן זכו להתייחסות נרחבת — ונוקבת — היו דווקא השאלות הפוליטיות הבודדות שהופנו אליו. שאלות שנשלחו לקוטזי לאחר קבלת הראיון לא זכו למענה. ואולם, השאלות מעידות לא פחות על מהלך הראיון ועל הנושאים הטעונים שעלו בו.
• • •
'הפולני' מגולל את סיפורו של ויטולד ולצ'יקייביץ', פסנתרן פולני בשנות ה-70 לחייו, שמגיע לברצלונה כדי לנגן רסיטל מיצירותיו של שופן. כבר בהתחלה הוא פוגש את ביאטריס — אישה צעירה, אינטליגנטית ומשכילה, רעיה ואם טובה, חברה בוועד המנהל של סדרת הקונצרטים. עד מהרה ולצ'יקייביץ' מתאהב בה ואף מפציר בה לנסוע איתו לברזיל. אבל כדרכו של רומן קלישאתי, סיפור האהבה ביניהם תם אך לא נשלם, כשברקע מרחפת סוגיית ההתאהבות בגיל מאוחר.
את הנובלה פירסם קוטזי תחילה בספרדית בשם El polaco. רק לאחר מכן פורסם הסיפור בשפת האם שלו, אנגלית, יחד עם חמישה סיפורים קצרים מאותה תקופה. בעברית רואה הסיפור אור כנובלה עצמאית בהוצאת 'אפרסמון' ובתרגומה של מיכל אלפון.
"במשך כמה שנים אני מפרסם את ספריי בשפות שאינן אנגלית — בעיקר הולנדית וספרדית — לפני פרסומם באנגלית, כמחאה קלה נגד ההגמוניה הגוברת של האנגלית בחיים הספרותיים", הוא מסביר את בחירות פרסומו.
יש סופרים שלקחו את המחאה הזאת צעד אחד קדימה, כמו ג'ומפה להירי, שהחליטה לנטוש את האנגלית כשפת כתיבה, בטענה שזו שפה שמייצגת היסטורית את פשעי העבר והקולוניאליזם. מה דעתך על צעד זה? האם אתה מסכים עם האמירה, ששפה יוצרת מציאות?
"אני מודע לכך שבזמן האחרון ג'ומפה להירי כותבת ומפרסמת באיטלקית. לא הייתי מודע לכך שהצעד נעשה כדרך להתרחק מאנגלית כשפה ההיסטורית של הקולוניאליזם. אני נוטה להסכים שהשפה שאנו מדברים וכותבים עושה רבות לעיצוב האופן שבו אנחנו חושבים, אם כי הטענה ש'שפה יוצרת מציאות' נראית לי קיצונית למדי".
עבורנו, הישראלים, השפה היא גם עניין מורכב יותר, שכן עברית היא שפה המזוהה רק עם ישראל או עם כתבי הקודש, ולכן כל מי שכותב בעברית מקושר אוטומטית לישראל, ובכך גם למדיניות של ממשלות ישראל — אפילו אדם יהודי שחי באוסטרליה או בארה"ב ואין לו קשר לישראל. מה דעתך על השפה, כמי שגדל בדרום-אפריקה על אנגלית אך גם דיבר אפריקנס?
"אני לא מקשר כלל את העברית למדיניות של ממשלות ישראל האחרונות. השפה עתיקה וגדולה יותר מכל תנועה או מפלגה פוליטית. עם זאת, עליי להוסיף שהבלשן גלעד צוקרמן טוען בצורה משכנעת, שהשפה הרשמית של מדינת ישראל כה רחוקה מעברית במבניה, עד שמגיע לה שם משלה — ישראלית".
מקורותיה של מדינת ישראל קשורים למדיניות הקולוניאלית הבריטית והצרפתית לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. לכן, לא יהיה זה לא הוגן לקשר את הקמת הבית ליהודי אירופה במזרח התיכון כפרויקט קולוניאלי
'הפולני' היא נובלה עדינה ומאופקת, אינטימית בלשונה ובצורתה, שמסופרת בגוף שלישי כמעין סיפור עם או מעשייה. הנובלה מהדהדת גרסה עכשווית לסיפור אהבתם של המשורר דנטה אליגיירי, מחבר 'הקומדיה האלוהית', וביאטריצ'ה, עלמה בת עירו, תוך שהיא נוגעת בליבו של אחד המיתוסים הקדומים והמסופרים מכל — מיתוס האהבה. לעיתים, תוך כדי קריאה, נדמה כי קוטזי רצה בכלל לכתוב את פרשנותו לסיפור האהבה של דנטה לביאטריצ'ה, בעיקר זה שמתואר בספרו LA VITA NUOVA (חיים חדשים), שכתב המשורר האיטלקי ב-1294. זה גם זה מעלים את כוח ההתאהבות הארעית; זה גם זה משלבים פרוזה ושירה, במסע של התנסות רגשית סוערת כתוצאה של התאהבות ארעית.
אין זו הפעם הראשונה שקוטזי מתכתב עם קלאסיקות מהספרות העולמית. למעשה זו טכניקה אופיינית מאוד עם יצירתו; כך עשה בספרו הנודע 'מחכים לברברים', בהתכתבותו עם שירו של קונסטנדינוס קוואפיס. כך עשה בספרו מ-1986, 'פו', שבו שיחק עם הרומן הקלאסי של דניאל דפו, 'רובינזון קרוזו'. וכך גם נהג ב'האדון של פטרסבורג' מ-1994, שהציב את גיבורו בתפקיד פיודור דוסטויבסקי המנסה להבין את מותו של בנו החורג, פאבל אלכסנדרוביץ' איסייב.
גם 'הפולני' משמש כר פורה למלאכת היצירה עבור קוטזי — המחשבות הכמוסות, היצרים והדחפים של הגיבורים הספרותיים שהוא מסוקרן לגביהם — כשמעליה מפציעות שאלות שנוגעות לחייו, ובמקרה הנוכחי: הזִקנה. "זקן מאוהב. מגוחך. ומסוכן לעצמו", הוא כותב, ובקטע אחר מוסיף: "אלילו שופן היה גבר חולני שנזקק לטיפולה של אישה. אולי זה מה שהפולני רוצה בעצם: מטפלת שתדאג לו בזקנתו".
אתה מעלה רומן אהבה עם פער גילים משמעותי. רוח הזמן הרבה יותר שיפוטית בימינו, האם חששת שהסיפור עשוי להתקבל בעין ביקורתית?
"אני חושב זה יהיה מגוחך אם מישהו יחשוב שרומן בין גבר בשנות ה-70 לחייו לאישה בשנות ה-40 לחייה צריך להיות נושא לביקורת ציבורית".
אני רוצה לשאול אותך על מוזיקה כנושא צדדי לסיפור. אבות ישורון, משורר עברי גדול, כתב פעם: "אני חושב כי המוזיקה יודעת עלינו כל מה שיש לנו לדעת על עצמנו". מהי מוזיקה עבורך, איך היא קשורה לכתיבה, ולמה בחרת להתמקד בשופן?
"באבולוציה של המין שלנו, אני מאמין שהשיר קודם לדיבור. שופן הוא מלחין גדול שאת המוזיקה שלו אני מכיר מאז ילדותי".
• • •
ג'ון מקסוול קוטזי נולד בקייפטאון להורים אפריקנרים, בני מהגרים הולנדים, גרמנים ופולנים מהמאה ה-17. אחרי שסיים את לימודיו האקדמיים במתמטיקה ובספרות אנגלית, עבר ללונדון ועבד שם בתור מתכנת. את הקשר בין כתיבה למחשבים הוא מסביר בכך ש"תכנות מלמדת חיסכון בהבעה ותשומת לב לתחביר".
ספריו הראשונים, 'ארצות הדמדומים' ו'בלב הארץ', ראו אור בשנות ה-70 וזכו להתעניינות רבה. אולם את עיקר פרסומו הוא חב לספרו השלישי 'מחכים לברברים', שיצא ב-1980 והפך אותו לסופר חשוב בעולם. הנובלה, שתורגמה לעברית בידי יהושע קנז, מספרת את קורותיה של אימפריה גדולה שמאבדת את ערכיה בתוקף מלחמת המגן שלה עם שכנתה הברברית. קוטזי לימד אנגלית וספרות בארה"ב, וב-1972 חזר לדרום-אפריקה ומונה למרצה במחלקה לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת קייפטאון. הוא קודם למרצה בכיר ופרופסור חבר לפני שהפך לפרופסור לספרות כללית בשנת 1984. כבר יותר מ-20 שנה הוא חי באדלייד, אוסטרליה, עם זוגתו דורותי דרייבר.
קוטזי לא עונה לשאלותיי על עברו המשפחתי בדרום-אפריקה של תקופת האפרטהייד. בכלל, בכל מה שנוגע לשאלות אישיות הוא נמנע מלהגיב. אבל בנושא אחד שקשור במולדתו — שעלתה לכותרות לאחרונה בתביעה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בטענה לפשע של השמדת עם נגד הפלסטינים בעזה, אבל גם במחלוקת עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שטען מצידו לרצח עם כלפי לבנים במדינה — הוא לא שותק.
"דונלד טראמפ יודע כל כך מעט על העולם הרחב, שאפשר בצדק לכנות אותו בור. לא רק בור אלא גם כזה שמשוויץ בבורותו. הוא לא יודע דבר על דרום-אפריקה ועל ההיסטוריה שלה, או על החברה הדרום-אפריקאית. בתקופה שבה הציע מקלט לחקלאים לבנים מדרום-אפריקה, הוא היה תחת השפעתו של אילון מאסק, שבילה את נעוריו בדרום-אפריקה, ועד כמה שאני מבין הוא עוין את משטר פוסט-האפרטהייד".
גם בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני והמלחמה בעזה קוטזי לא עוצר לשונו. הוא אמנם קיבל את פרס ירושלים ב-1987, הרבה לפני שזכה בפרס נובל ב-2003. אבל הוא אינו עונה לשאלתי אם יסכים לקבל את הפרס גם היום.
במאי 2016 היה קוטזי אורח הכבוד של פסטיבל הספרות הפלסטיני, ובמסגרתו ביקר בישראל וברשות הפלסטינית. בנאום שנשא במסגרת הפסטיבל הוא לא הסתיר את דעתו על המתרחש באזור. הוא הסביר שהוא יודע איך נראה אפרטהייד, שהוא מבין את המכניקה שלו. אף על פי כן נמנע מלהשתמש במונח.
"נולדתי וגדלתי בדרום-אפריקה, ולכן באופן טבעי אנשים שואלים אותי מה אני רואה מדרום-אפריקה בהקשר של המצב הנוכחי בפלסטין. מעולם לא ראיתי את זה כצעד מועיל להשתמש במילה אפרטהייד כדי לתאר את האופן שבו הדברים מתנהלים כאן", אמר אבל מיד הוסיף: "האפרטהייד היה מערכת של הפרדה כפויה המבוססת על גזע או מוצא אתני, שהוקמה על ידי קבוצה בלעדית ומוגדרת בעצמה כדי לבסס את הכיבוש הקולוניאלי, במיוחד כדי לבסס את אחיזתה באדמה ובמשאבי הטבע. בירושלים ובגדה המערבית — אם לדבר רק על ירושלים והגדה המערבית — ראינו מערכת של הפרדה כפויה המבוססת על דת ומוצא אתני, שהוטמעה על ידי קבוצה בלעדית שהגדירה את עצמה כדי לבסס את הכיבוש הקולוניאלי, ובפרט כדי לשמר ואף להרחיב את אחיזתה בארץ ובמשאביה הטבעיים. הסיקו את המסקנות שלכם".
עתה, כשנשאל, קוטזי לא משיב אם יאמר חד-משמעית שבישראל קיים שלטון אפרטהייד. הוא גם לא עונה על השאלות הנוגעות לטבח חמאס ב-7 באוקטובר או הקריאות באוניברסיטאות לאינתיפאדה גלובלית. גם בפן הספרותי, קוטזי לא עונה אם יסכים לבקר בישראל ולהשתתף בפסטיבל ספרותי או אם בעתיד ילך צעד נוסף במחאתו — כפי שנוהגים סופרים כסאלי רוני, האן קאנג ופרסיבל אוורט, שלא מוכנים שספרם יראה אור בהוצאות בישראל — ויסרב לפרסם את יצירתו בישראל.
אבל על שאלה אחת שנוגעת בטרגדיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לצד הקריאות נגד זכותה של ישראל להתקיים מתוקף היותה קולוניה מערבית — הוא עונה באופן נחרץ מאוד.
"אעיר ארבע הערות קצרות. אחת, אני לא רואה את הסכסוך בין ישראלים לפלסטינים כטרגדיה. עבור הפלסטינים זו אכן הייתה טרגדיה, אך נראה שהישראלים רוכבים על גבה. שתיים, הציונות ה'רכה' של שנות ה-30 דעכה, ונותרה לנו ציונות קשה, המיוצגת על ידי הממשלה הנוכחית, שמטרתה הסופית לכאורה היא ישראל המשתרעת מהנהר ועד הים. את הציונות האחרונה מגנה רוב העולם, ובצדק. שלוש, מקורותיה של מדינת ישראל קשורים למדיניות הקולוניאלית הבריטית והצרפתית לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. לכן, לא יהיה זה לא הוגן לקשר את הקמת הבית ליהודי אירופה במזרח התיכון כפרויקט קולוניאלי. ארבע, הדרך שבה התקשורת הישראלית הגנה על הציבור הישראלי מפני הזוועות בעזה ראויה לגינוי, אך כשלעצמה אין בכך כדי להצדיק את אדישותו המוסרית של הציבור הישראלי הרחב כלפי הפשעים המבוצעים בשמו".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
