לאחר שמצאה את נוריקו-סאן ועשתה ארבעה סרטים על סדרת הספרים המיתולוגית 'ילדי העולם', דבורית שרגל הגיעה לשלב חדש במה שעשוי להיתפס בשלב זה כאובססיה: ספר. אבל הוצאות הספרים לא שיתפו פעולה. "דחו אותי על הסף מבלי שקראו מילה, הייתי די בהלם", היא מספרת, "לא הצלחתי להבין את השיקולים של ההוצאות בכלל".
מסחריים, אני מניח?
"סליחה מכולם, אני בודקת את כל הספרים שיוצאים לאור, ולעיתים קוראת את הפרק הראשון, ואני מלאת השתאות על מה שיוצא לאור. אני די נדהמת".
תהיי ספציפית?
"לא, ממש לא. לא חסרים לי שונאים. ברוך השם העגלה מלאה בשונאיי מימי 'ולווט אנדרגראונד' (בלוג התקשורת הנשכני שלה), יש לי כמה אלפי שונאים, אני לא יכולה עכשיו לעבור לעולם הספרות ושישנאו אותי גם שם. מסתפקת במה שיש לי".
מה שיש זאת העבודה, ועכשיו ספר, מקיף מאוד, שמוקדש לסיפור חייה של אנה ריבקין-בריק - האישה מאחורי נוריקו-סאן, אלה קרי, דירק, לילבס ואחרים - ספר שהוציאה בעצמה ועלה לה להערכתה כ-100 אלף שקל. "אלו הם חיי. מאוד אוהבת לכתוב, לתחקר, למצוא פרטים לא ידועים, לחבר הכל, להפיק, לביים, לקריין, לנהל את הפרויקט" – ומצד שני ישנו התסכול הנצחי לנוכח ההכרה המוגבלת. אבל גם זה, כנראה, מהנה בדרכו: "אני כל הזמן בתסכול על שאני לא זוכה, במירכאות, להכרה על כל מה שאני עושה, אבל אני באמת חושבת שהעשייה שלי היא אצבע משולשת לכל האנשים שאמרו לי לא, וברוך השם מספר האנשים האלה, בכל תחום, הוא אין-סופי. חושבים שאני מגזימה, אבל עם כמות האנשים שאמרו לי לא, אני באמת יכולה להתמודד באולימפיאדת הלא".
נאבקת על כל דבר
בגדול, אני אומר לדבורית, אין ממש צורך שתתראייני, אני יכול לענות במקומך. מכיר אותך מגיל 20 וקצת, חבר די קרוב לאורך רוב השנים, אין שום דבר שעוד לא שמעתי.
אבל שנינו יודעים שעדיף שהיא תשמיע את הדברים, כי היא תגיד אותם בדרך שבה היא מנסחת: מוחלטת, חותכת, קרה, מצחיקה, מוגזמת, מעוררת רגשות שנעים בין אי-אמון לכעס, להזדהות או להערכה – ובעיקר כי דבורית שרגל היא משהו שלא דומה לשום דבר. אפשר לאהוב אותה על זה (כמוני) או לספוק כפיים בחוסר אמון (כמו שעשו אלפי מגיבים לאורך השנים כשדיברה על בחירתה באל-הורות, שעליה החליטה, לדבריה, כבר בגיל שש). אפשר גם לתהות מה יש לה, זאת, ממחברת סדרת 'ילדי העולם', שהיא מקדישה לה ולגיבוריה כבר ארבעה סרטי תעודה (המצליח שבהם, 'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?', יצא ב-2014 ועדיין מתרוצץ בארץ ובעולם), ועכשיו גם ספר.
כאילו, מה?
דבורית שרגל – והיא תיאלץ לסלוח לי על הקביעה – היא אובססיה מהלכת לפרטים, נושאים, זמנים, אנשים. היא יותר מדייקנית וקפדנית; היא נוקדנית, מילה שהיא עשויה להשתמש בה בשיחה. מי שהתחילה כמגיהה ב'חדשות', עברה לתפקידי עריכה בכירים ('רייטינג', 'מעריב', 'נשיונל ג'יאוגרפיק'), ביקורת קולנוע, בלוג התקשורת המשפיע 'ולווט אנדרגראונד' ולבסוף קריירת קולנוע תיעודי עצמאית כל כך עד שהיא משמשת בכל סרטיה "כותבת, תחקירנית, מפיקה, במאית, קריינית, צלמת כשצריך", היא עכשיו גם מחברת ספר, 'אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת'. גם אותו הוציאה בעצמה, על חשבונה (מימון המונים) כולל הפקה, תחקיר, כתיבה, הדפסה, הפצה, שיווק ודוכן ששכרה ועמדה מאחוריו בשבוע הספר – הכל ללא משאבים, מדירתה הקטנה ביפו, תוך שהיא נהנית ומתייסרת בו-זמנית. "אני נאבקת על כל דבר", היא מודה. מאשימה את כל העולם אבל מודעת לזה.
דור שני לניצולי שואה שצילקו אותה בהתאם, ילידת פתח-תקווה, חרדתית מאוד ובצדק – אפילו במלחמה, ביפו, נסדק לה חלון בדירה בהתקפת טילים, "היה די גיהינום ולא האמנתי שאני אשרוד את זה, וממש הרגשתי כמי שחיה בשואה כי תוך כמה דקות הבנתי שהממ"ד לא ממש מוגן" – הנה, הכל במשפט אחד: הגזמה (שואה), חרדה (ממ"ד לא מוגן), וגיהינום (כי גיהינום).
אני מציע לה שהספר הזה עשוי להיתפס, אחרי ארבעה סרטים, כצעד אחד יותר מדי באובססיה.
"ממש לא", היא מתקוממת, "הסרטים וגם הספר עונים על צורך שלי: אני לא מחפשת את גיבורי הספרים, אני מחפשת את עצמי, את הילדה שהייתי, את העולם שהולך ונעלם, ואני בעצם מנסה לאצור ולעצור את הזמן כי יש לי אובססיה – וזו אכן אובססיה – לזמן שחולף. זה משהו בלתי נתפס בעיניי כבת-אנוש, ואני לא יכולה להשלים עם זה. אנשים מדחיקים לגמרי, אני קצת פחות בענייני הדחקה, אז אחרי 20 שנות פסיכותרפיה מצאתי לי פתרונות אחרים, כי הפסיכותרפיה לא כל כך עלתה יפה".
אבל התמדת בה 20 שנה!
"אז מה? אנשים נשואים 40 שנה וזה לא עולה יפה וממשיכים להיות נשואים".
"היו שנים שחשבתי שייתכן שיהיה בן אדם שאוכל לחלוק איתו את חיי בנוסח וודי אלן ומיה פארו - משני צידי הפארק, אבל לא קרה. לא באשמתי! נתתי למין הגברי המון אפשרויות להתנהג יפה, והוא כשל"
היא, כשלעצמה, לא נשואה וגם לא בזוגיות כבר שנים רבות, ואין לה שום כוונה להיות באחת. "מעולם לא רציתי להתחתן – נישואים זה לא משהו שאני מחבבת", היא פוסקת. "אני מודה שהיו שנים שחשבתי שייתכן שיהיה בן אדם שאוכל לחלוק איתו את חיי בנוסח וודי אלן ומיה פארו – משני צידי הפארק, אבל לא קרה. לא באשמתי! בוא נגיד שאחרי כמה מאות ניסיונות, בן אדם צריך להבין מה היכולות שלו. אני חושבת שנתתי למין הגברי המון אפשרויות להתנהג יפה, והוא כשל פעם אחר פעם".
כל הזמן הפנוי הזה מגברים – או מילדים, או מהנאות (וסבלות) חיים משמעותיות אחרות – יכול להיות מוקדש לעבודה, ושרגל אכן עובדת "מגיל 12 בלי הפסק", ומודה – תוך שהיא מסתייגת מראש מהאופן המתיימר שבו זה עשוי להישמע – ש"המרתי יצר ביצירה. אדם צריך לכוונן ולכייל את עצמו לחוזקות שלו ולא להיצמד לחולשותיו. אני לוקה בניהול מערכות יחסים, אז למה להתעקש ולא ללכת על הפורטה שלי – קולנוע וכתיבה – שגורמים לי אושר?"
האושר, במקרה של הספר, היה "הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי, יותר מכל סרט, בגלל המורכבות האדירה, איסוף הפרטים, חפירה כדי להגיע אליהם, וכל הלוגיסטיקה שכרוכה". במהלך המסע בעקבות חייה של ריבקין-בריק, צלמת יהודייה שהיגרה עם משפחתה מבלרוס לשוודיה, שרגל באמת עשתה הכל, כולל נבירה של שבוע בארכיון המכתבים של ריבקין-בריק ואחותה באוניברסיטת סטוני ברוק בניו-יורק ועבודה סיזיפית מול מקורות שוודיים. התוצאה היא ספר קריא מאוד, לא אקדמי, "בפורמט שאני יודעת ליצור – כתבות מגזין, כך שכל פרק הוא מעין כתבה", על חייה חובקי העולם של אישה שכמו שרגל, הייתה מכורה לעבודה ונטולת ילדים. "מעניין שגם אנה וגם לאה גולדברג, שעיבדה ותירגמה את הספרים לעברית, והן הפכו לחברות, וגם אני - שלושתנו עסקנו ביצירה שלנו בילדים ולשלושתנו לא היו ילדים", היא אומרת. "ובעצם אנה ריבקין-בריק נמוגה מהתודעה לאורך השנים, אף אחד לא יודע להגיד מי חיבר את סדרת 'ילדי העולם' האהובים, והמטרה שלי הייתה לשמר את הזיכרון שלה, כי אני חושבת שהיא נדבך משמעותי בתרבות העולמית והישראלית".
היא הייתה אוהבת את הספר לדעתך?
"בגדול היא הייתה נדהמת ומשתאה מהמכלול, טריליון הפרטים, הניתוחים, המידע האינסופי. אבל יש שם גם קטעים על המשפחה שלה שהיא לא הייתה רוצה שיתפרסמו. היה שם אח שלקה באלכוהוליזם ואח שהתאבד ואח נוסף שעסק בהימורים. כל המשפחה הייתה מחוננת בואכה גאונה".
מלחמה עקרונית
זה, בקליפת אגוז, חלק גדול מהסיפור; שרגל חיה ופועלת כאאוטסיידרית נצחית. היא רגישה, עורה דק – פיזית ורגשית – והיא בוכה באותה קלות שבה היא מקשיחה עמדות. סרטי התעודה שלה – שכוללים, מלבד ארבעת אלו שהוקדשו ל'ילדי העולם', גם את 'כדור בגב' (על חייל שנהרג מפליטת כדור של חברו), 'עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה' (על 'תמונות יפואיות' ומנחם תלמי), 'לחיות כאילו יש מחר' (על יומן המחלה והאבל של הורי צעירה שמתה מסרטן) ו'אין.סוף' (על מות אמה) – אינם זוכים, מסורתית, להכרת רוב קרנות התמיכה או גופי השידור.
"לא חסרים לי שונאים. ברוך השם העגלה מלאה בשונאיי מימי הבלוג. יש לי כמה אלפי שונאים, אני לא יכולה עכשיו לעבור לעולם הספרות ושישנאו אותי גם שם. מסתפקת במה שיש לי"
אולי אלה נושאי העיסוק המורבידיים – שרגל מתעסקת בזמן החולף או במוות, ואינה עושה הנחות לאף אחד – ואולי יש שם בחוץ לא מעט אנשים שנפגעו בעבר מבלוג ביקורת התקשורת שלה, שהריצה לאורך כעשור. "כל הזמן שואלים אותי, איך זה יכול להיות ש'איפה אלה קרי' לפחות לא שודר בטלוויזיה? אבל שום גוף שידור לא רצה להקרין את הסרטים. אני עוקבת באובססיביות אחרי כל הסרטים שמוקרנים בפסטיבל דוקאביב ושאיפת חיי הייתה שהסרטים שלי יתקבלו לשם – הם לא התקבלו. גם לא לפסטיבל חיפה או ירושלים".
איך את מסבירה את זה?
"אתה צריך לשאול אותם. הבעיה בהם, כמובן, לא בי", היא צוחקת ומרירה בו-זמנית.
את חושבת לפעמים שאולי הבעיה לא בהם?
"מה, שהיצירות שלי לא מספיק טובות? אני לא חושבת ככה. אני יודעת - ואמרו לי - שכתבתי יותר מדי דברים רעים על יותר מדי אנשים שקשורים לגופי שידור ולקרנות קולנוע, ושאנשים נוקמים ונוטרים. ושלא יקבלו את הסרטים שלי לקרנות, למרות שחשוב לציין שקרן רבינוביץ תמכה בשני סרטים שלי. כמובן קראתי את מה שהלקטורים בקרנות האחרות כתבו, וזה שטויות במיץ ומביך ברמות קשות".
מה לגבי ביקורות?
"המבקרים ברובם המכריע מתעלמים מכל הסרטים שלי, חד-משמעית. גם לזה אין לי שום הסבר הגיוני. אני קולגה לשעבר שלהם, מעולם לא עשיתי להם שום דבר רע, ממש כלום. אני שונאת אותם".
תוך כדי מלחמתה העקרונית בעולם ועוזריו, שרגל הספיקה לבסס לעצמה קהילת עוקבים ותומכים אדוקה, שמתייצבת עבורה עם כל מימון המונים נוסף לטובת סרט חדש, ומחבקת ברשתות ומדי פעם גם במציאות. "לפני חודש, בשבוע הספר, עברה לידי מישהי, אפילו לא קנתה ספר, ואמרה לי, 'אני ממש מודה לך על מה שאת עושה', והלכה. התחלתי לבכות. אני לא יודעת אפילו למה היא התכוונה – לסרטים, לפוסטים בפייסבוק, לביקורת תקשורת? לא יודעת. אבל בכיתי מהתרגשות".
כי ההכרה הזאת כל כך חסרה לך.
"כן".
אולי זה גם הלבד. לא בדידות, אבל לבד מבחירה. הבחירה – בגיל שש – לא להביא ילדים, וההתעסקות, בערך מאותו גיל, בסופיות ובמוות. אני מנסה להציע לה שרבים מאיתנו לא רצו ילדים בצעירותם, אבל שינו עמדות בהמשך, ושרגל מודה שעבורה זה לא קרה: "אפשר להגיד שיש בי איזשהו פן שבו לא ממש התבגרתי, ונותרתי בת חמש או שש. השתניתי לאורך חיי בכל מיני מובנים אחרים".
איפה למשל?
"אה... (צוחקת), רגע, אני חושבת. רציתי להגיד 'אני נעלבת פחות', אבל זה לא נכון".
את עסוקה המון במוות, אבל לא נראה שאת ממש מאוהבת בחיים.
"אני משתדלת ככל יכולתי למצות את החיים".
את נמנעת אדוקה מכל הדוניזם. סגפנית.
"אני לא חושבת שהמילה סגפנית מתאימה לי. נניח, אני נוסעת להופעה של 'אואזיס' בלונדון".
אבל זה מקרה יוצא דופן. נניח, מה את אוכלת היום לצהריים?
"מה שאני אוכלת בדרך כלל: סלט, לחם, טחינה".
ובערב מה?
"יוגורט עם משהו".
וואו, התפרעות.
"אני לא אוהבת לבשל, מה לעשות. אני הולכת להופעות בבארבי, משתדלת ללכת עשרת אלפים צעדים כל יום, וגם לים, הכל במידה. באמת שאני עושה רק מה שאני רוצה. אני חושבת שיש לי סוג של חיים שהרבה היו מתקנאים בהם".
על עניין האל-הורות את מתחרטת לפעמים?
"ממש לא. אני, אישיותית, לא מתאימה לגדל ילדים, אני מתקשה בגידול עצמי – וחבל שלא רבים הם בני האדם בעולם שמסוגלים להודות בכך. לא הייתי יכולה לעמוד בזה, לראות ילד שגדל".
מי ההשראות שלך? אילו יוצרים את אוהבת?
"בעיקר אני עסוקה בקנאה, מי מצליח יותר וכו'. אני עוקבת אחרי רבים בקדחתנות. אבל לינה צ'פלין עשתה סרט בגיל 91 וממשיכה ליצור, וקלינט איסטווד בן 95 ואמר שימשיך לשחק עד שיהיה סנילי. אלה הנרות שלרגליי. הלוואי, אמן".
