כל אסירה חדשה שנכנסת לכלא מיראפלורס שבעיר לה-פאז בבוליביה זוכה לטקס קבלה. גם שרון יצחקי, ישראלית שהייתה אז בת 24, עברה אותו. "למי שנכנסת ישר מסמנים מי נגד מי, למי שייך הכלא וממי אני צריכה לפחד", היא משחזרת. "איך שנכנסתי גנבו לי את כל הדברים וחישמלו אותי כשהתקלחתי. כל החשמל שם היה חשוף והתעללו בי בלילות הראשונים. ההרכב של החדר כל הזמן מתחלף ויש צפיפות נוראית. בכלא של 60 נשים הכניסו בערך כפול שניים. הסוהרים לא נכנסים לחדרים ואת אף אחד זה לא עניין. את בג'ונגל. המבנה נראה כמו בית ספר עם חצר במרכזו וחדרים, כמו כיתות קטנות שצופות אליו. הייתי חולמת שאני בחוץ, פוגשת את החברים והמשפחה שלי, וכשהייתי מתעוררת היה לוקח לי זמן להבין איפה אני ומה קרה לחיים שלי. הדקות האלה שאני קולטת היו הורסות אותי, גם כשהייתי מנסה להראות כלפי חוץ שאני חזקה".
לאט-לאט יצחקי למדה את הקודים והחוקים של מיראפלורס, והכירה את מי שיושבות שם איתה. "היינו קוראות לעצמנו 'VIP', היו שם המקרים הכי קשים, כל יצרניות הסמים, הרוצחות. ישבה איתי מישהי שרצחה את הבן שלה, כי החבר שלה לא רצה שהוא יגור איתם. הייתה מישהי שרצחה את בעלה כי היה לה מאהב ולא היה לה אומץ לבקש גט. הייתה מישהי שרצחה לקוח כי רצתה לגנוב לו את פנקס הצ'קים ואז שפכה עליו חומצה כדי שייקח למשטרה זמן לזהות אותו, ובינתיים תוכל לפדות את הצ'קים. ואיתן אני יושבת לקפה בבוקר. היינו צוחקות ומכינות צהריים ביחד ומשתכרות ביחד".
יצחקי נכלאה במיראפלורס ב-1997, אחרי שנתפסה עם עשרה קילו קוקאין בלה-פאז, העיר שאליה הגיעה רק שבוע קודם לטיול עם בן זוגה דאז. שרשרת האירועים מאותו רגע גזלה ממנה את החופש והשליטה על חייה. תוצאה קיצונית לתרחיש שהפך למוכר, עם פרשות שעולות תדיר על צעירים שמבריחים סמים בשביל כסף קל, כמו בלדריות המזוודות הוורודות שנעצרו ב-2023. אבל גם יצחקי (52), שסיפור חייה המטורף מקבל בימים אלה את הגרסה הקולנועית שכל כך מגיעה לו, מודה שהתסריט יכול להישמע מופרך מרוב תפניות, ושנדרשו לה שנים לעבד את מה שעבר עליה.
מקועקעת כולה ומפויסת מאוד, היא גרה היום בבת-ים ובחרה שלא להקים משפחה משלה. פוסט-הטראומה מהכלא הבוליביאני, כך היא מספרת, עדיין מרימה את ראשה גם 30 שנה אחרי. "אני לא ישנה כל כך טוב, ולא מורידה נעליים. תמיד בהיכון. לא הולכת יחפה, אפילו לא בבית שלי. בכלא את לא יכולה להיות יחפה, את חייבת תמיד להיות עם נעליים ודרוכה למקרה שיש מכות או שמישהו מתקרב אלייך יותר מדי. אני בחיים לא אוריד נעליים היום בבתים של אחרים, גם לא אצל בני זוג שהיו לי, שתמיד היו צוחקים עליי שאני עם נעליים עד השנייה שאני נכנסת למיטה".
"זאת יכולה להיות כל אחת אחרת, רק שלי זה קרה"
היא גדלה בירושלים במשפחה מסורתית ואף פעם לא באמת ניסתה להתאים את עצמה למסגרות ומוסכמות. "גדלתי בנחלאות ובהמשך נדדנו בין כמה שכונות. בגיל 14 כבר חתכתי, כשהבנתי מהר מאוד שזה מיוזיקל לעומת מה שקורה בתל-אביב. הייתי תמיד אאוטסיידרית, פאנקיסטית מהחבר'ה שהסתובבו בכיכר דיזנגוף. הייתי ילדת 'פינגווין' והיה לי מוהיקן ענק. הייתי מוזרה וכשיצאתי מהמערכת הצימאון שלי היה לגלות עוד, לא ללכת בתלם, לעשות לעצמי חיים מעניינים עם אמנות, מוזיקה ואנשים מעניינים סביבי. אחרי הפינגווין התערבבתי בתוך סצנת הטראנס שרק התחילה להתפתח בארץ. חיכיתי נורא לגיל 18 כדי להוציא דרכון ולטוס. בשנייה שיכולתי המראתי לאמסטרדם. זה היה החלום שלי. היה לי שם דוכן של צ'אי במסיבות ועבדתי גם בחנות פרחים. שילמנו בגילדנים, הייתי מגלה איפה אני ישנה באותו הלילה וזרמתי, כל הזמן זרמתי".
"בכלא מיראפלורס ישבה איתי מישהי שרצחה את הבן שלה כי החבר שלה לא רצה שהוא יגור איתם. הייתה מישהי שרצחה את בעלה, כי היה לה מאהב ולא היה לה אומץ לבקש גט. הייתה מישהי שרצחה לקוח שגנבה לו צ'קים ואז שפכה עליו חומצה, כדי שייקח למשטרה זמן לזהות אותו. ואיתן אני יושבת לקפה בבוקר"
באמסטרדם יצחקי הכירה בחור בשם רוני, שהפך לדמות מפתח בעלילת חייה דווקא בהיעדרו. "הכרנו באיזה קופישופ, התאהבנו ונוצרה מערכת יחסים. היה לנו חלום משותף לטוס יחד לדרום אמריקה, רוני ידע את השפה וביקשתי שייקח אותי. מה ידעתי אז על בוליביה? שיש שם אינדיאנים".
לג'ונג'לים ולטבע הפראי של בוליביה היא לא הגיעה, אלא נשארה מסוחררת בחדר מלון קטן. "כשנחתנו בלה-פאז היא נראתה לי נוראית. העיר על הר בגובה 4,000 מטר, וכשאת מגיעה לשם את חוטפת סחרחורת. הרגשתי רע והכל מסביב היה נראה לי כמו מחנה פליטים. שום אינדיאנים לא ראיתי שם. נשארתי בחדר כדי קצת להתאפס, ורוני אמר לי שככה זה כולם, חוטפים בלה-פאז יעפת בגלל הגובה שמשבש אותך. ידעתי מעט יחסית מה הוא עשה כשהגיע לשם, רק שהיה שם כמה פעמים. הוא יצא מהחדר, הלך וחזר".
מה ידעת על הקשר שלו לבוליביה?
"ידעתי שהוא היה מסתובב הרבה בעולם, הוא היה גדול ממני בערך בעשור, הכיר הרבה אנשים והערכתי אנשים כמוהו שראו עולם, במיוחד בתקופה ההיא. הוקסמתי מזה, לא שאלתי מי האנשים שהוא מכיר שם ולא נכנסתי ליותר מדי פרטים. עד שיום אחד הוא יצא ולא חזר. עבר יום והוא לא חזר ועוד יום והוא לא חזר, ובשלב הזה כבר התחלתי להילחץ. חשבתי שקרה לו משהו, את לא בונה שום סיפור אחר בראש. הרי הסמים היו ברמת הווייב, משתמשים קצת, מתארגנים קצת, ברמת ההתנסות. חשבתי שהייתה לו איזו תאונת דרכים".
מתי הוא יוצר קשר?
"אחרי שבוע הוא התקשר ואמר שהסתבך ביציאה עם חברים, שתפסו אותו בקזינו, הוא היה צריך לצאת מבוליביה כדי לא לשלם איזה קנס, אז הוא יצא ישר בטיסה כי הדרכון היה עליו. בראש שלי באותו הרגע זה היה אמין. הוא אמר לי לארוז את הדברים שלנו, לעלות על טיסה ושניפגש באמסטרדם. וזה מה שעשיתי. אמרתי טוב, הייתה כזאת הקלה שהוא בסדר, אמרתי שנחזור לדרום אמריקה בהזדמנות אחרת ולא נורא, העיקר לצאת מבית המלון בלה-פאז. הרגשתי לא בטוחה שם לבד".
היא עלתה על המטוס אחרי שהפקידה בצ'ק אין את הציוד של שניהם, ונזרקה מאותו הרגע אל חיים אחרים. "כשעליתי על המטוס הגיעו שוטרים להוריד אותי ואמרו שאני עצורה כי נתפסו אצלי סמים במזוודות. באותו הרגע חשבתי שמדובר בטעות ושעוד רגע אני חוזרת למטוס, שיחכו לי. זה כמו לבקש שיחזיקו לך את המעלית, שנייה את באה. אבל הפעם הבאה שראיתי מטוס מבפנים הייתה אחרי הרבה מאוד שנים".
במשך 30 יום יצחקי הייתה עצורה במחלק הסמים הבוליביאני בתא קטן של מטר על מטר. "היה לי חלון גבוה למעלה ודלי במקום שירותים בתא, המקום היה לח מאוד עם עכברים שמסתובבים בכל פינה. היה לי קר ולא היה על מה לשבת, עד שהביאו איזו שמיכה. קפאתי והרגשתי שאני מתה מבפנים. הוציאו אותי לחקירה בכל שעה אפשרית והיו מרביצים לי עם מגבת קפואה כדי שאדבר, כדי להכאיב בלי לשבור עצמות. רוצים שתגידי כבר שהסמים הם שלך, לסגור את התיק ולהעביר אותך הלאה. הם רצו פשוט שאחתום על ההודאה, ואני אפילו לא הבנתי על מה הם מדברים. לישראל לא הייתה אז שגרירות אלא רק נציגות, שלא פעלה אז. לא היה להם כוח משפטי ולא הייתה עזרה".
איך התמודדת?
"בהתחלה לא מעניין אותך כלום ואת כמו ילדה קטנה, רוקעת ברגליים ורוצה לצאת ברגע זה. אבל אני לא אשחק אותה גיבורה. מהר לקחתי אחריות על הסיטואציה ואמרתי לעצמי שקיבלתי שרשרת של החלטות שגויות. להאמין לאנשים הלא-נכונים, להיות עם הראש בעננים מדי ולא לשים לב מה קורה סביבי. ולא יעזור שתגידי שאכלו לך ושתו לך. רוב האנשים שואלים אותי 'אבל לא ידעת שהיו בתיק ההוא כל כך הרבה סמים?' ואני שואלת: זה באמת משנה אם ידעתי או לא ידעתי? כי אם ידעת אז מגיע לך, ואם לא ידעת, אז לא מגיע לך? כשבן אדם נמצא בסיטואציה משנת חיים לרעה, זה לא משנה מה הייתה האחריות שלו בזה - העיקר שייקח אותה. כי רק משם אפשר להתקדם".
"מצאתי את עצמי במשקל 45 קילו, מכורה מתה ולא מתקשרת. הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם החיים האלה יותר, וקוקאין הוא השקר היפה והלבן: בהתחלה את למעלה ואז, כשאת מתמכרת, את מתפרקת. אז כדי להיגמל אמרתי לסוהרת: לא משנה מה אגיד לך, אל תיתני לי לצאת מהמרתף הזה"
התקשורת הבוליביאנית התאהבה בסיפור של הבלונדינית שנתפסה עם עשרה קילו קוק, ובנתה סביבה, בתיווך המשטרה, נרטיב שהציג אותה כברונית סמים בפני עצמה, קו שעזר לשלטונות להראות שהם נלחמים בסמים. הקרטל שעימו רוני היה בקשר ככל הנראה שיתף פעולה. "הם קראו לי בתקשורת 'מלכת המסיבות של תל-אביב'. המשטרה מכרה לתקשורת שם שנתפסה ראש ארגון פשע ישראלי והם עשו מזה מטעמים. עורך הדין שייצג אותי סיפר לי את זה, וככה הבנתי למה האסירות רוחשות אליי איזה כבוד. הן חשבו שבתל-אביב באמת יש מלכה, כמו באנגליה. חשבו גם שיש לי המון כסף, ובכלא כולן צריכות כסף, אז התנהגו אליי יפה. היו לי קעקועים ואז זה היה נחשב לסמל של קרטל, ואין לי ספק שזה עזר לבנות את הסיפור עליי. הכל שירת אותי באיזו רמה, הלוק שירת אותי בכלא כדי שיפחדו ממני, היופי שירת במקומות אחרים וגם הפה הגדול. בתוך שלושה חודשים הייתה לי ספרדית כדי לדבר עם כל אחד, ובחמישה חודשים כבר היה לי מבטא. בכלא היו קוראים לי 'קולונל'".
איך נראתה התקשורת שלך עם הבית בכלא?
"המשפחה שלי תמכה בי מאוד כשהייתי שם. בלי שיפוטיות. התקשורת איתם הייתה מועטה ולא באמת היה להם מה לעשות כדי לעזור".
בשלב ההוא את מבינה את יחסי הכוחות בבוליביה עם הקרטלים?
"לא היה לי מושג. ראיתי קצת סרטים והיו פנטזיות בראש, אבל לא היה לי שום מושג. הגיעו למקסימום שיכולים היו להחזיק אותי במעצר בלי להתקדם, הגישו כתב אישום וזרקו אותי לכלא. משם עברתי לכלא מיראפלורס. אין ערבות. ישבה איתי בתא מישהי שהייתה תופרת בלי עבר פלילי, שנתנה צ'ק, ובגלל שהוא חזר - היא ישבה בכלא מעל שנתיים על פחות מאלף שקל. ולי בא למות. לא מצליחה להחזיק את עצמי ועוד לא יודעת מה מחכה לי".
יצחקי שומרת לעצמה הרבה פרטים על הקרטל שאיתו הסתבכה בזמנו, אבל מספרת על קשר שלדבריה התפתח עם קודקודי הקרטל בלה-פאז. לדבריה, לאורך שהותה בכלא ביקש ראש הקרטל לפגוש אותה אישית בפוסטה שלו - מתחם מפואר בבתי הכלא לברוני הסמים, שם אין ספירות ואין כיבוי אורות. "הם מסוכנים, כי הם בדבר הזה מילדות וכי יש להם כוח, וזה לא רחוק ממה שרואים ב'נרקוס' על פבלו אסקובר. הקשר עם הקרטל היה מקרי, לא כי אני שרון, רק כי רוני הביא אותי לשם. זאת יכולה להיות כל אחת אחרת, רק שלי זה קרה. ואת רואה אותי, קשה להתעלם מהנוכחות שלי. נכלאתי כי רצו להפנות תשומת לב אליי, למי שתפסו ונכלא, כדי להעלים עין מכל מי ששוחרר בזמנו. בגלל זה אני אומרת שמכרו אותי פעמיים".
זוגיות עם טרנסג'נדרית ואימוץ ילדה
שנתיים אחרי שנכלאה במיראפלורס מגיעה לכלא גם ניקי, טרנסג'נדרית בת 19, שהופכת לבת בריתה של יצחקי, ואז גם לבת זוגה. יצחקי: "ראיתי בה את עצמי ורציתי לגונן עליה, כדי שלא תעבור את מה שאני עברתי. והזמן שלה שם היה באמת מוגן וטוב. מגיל צעיר היא הייתה טרנסית. היא דרום-אפריקאית שנעצרה עם דרכון אנגלי מזויף בגלל שרצתה לשנות לזהות נשית, ובבדיקה הפיזית ראו שהיא לא אישה ביולוגית וזה בילבל את הרשויות. קראו לי לתרגם אותה כשהיא נכנסה, ביררתי מי השופט שלה ויצא שמדובר בשופטת אישה. עם הספרדית השוטפת שלי הצלחנו להשאיר אותה במיראפלורס במקום שתעבור לכלא גברים. נוצר בינינו קשר חד-פעמי: כל אחת הגיעה מקצה אחר של העולם, ברגעים הכי מפורקים של החיים, בחורות צעירות שאיבדו שליטה. בנינו לעצמנו סיפור שכל העולם התאמץ להפגיש בינינו, והתפתח בינינו קשר רומנטי. אחרי חצי שנה אנחנו מבינות שזה יותר מחברות, זה חיבור נשמתי. שתיים זה כוח שגדול מאחת".
לזוגיות שלהן הצטרפה תינוקת שיצחקי קוראת לה איריס, שאמה הייתה נרקומנית שקרסה בשהותה בכלא. "לא היה חוק בבוליביה שמפריד בין הורים לילדים במצב של כליאה. רוב האבות היו הופכים להיות חיילים בקרטלים והרווחה שם הייתה על הפנים. אז היו נכלאות משפחות שלמות של אמהות וילדים. היא הייתה נרקומנית קשה לפני שמתה ומכרה כל דבר כדי להתארגן. היא ראתה שהילדה הרבה איתי ועם ניקי ושאנחנו מטפלות בה טוב ושאלה אם נרצה להיות איתה לתמיד, בתמורה ל-300 דולר. וזה מה שקרה. לקחתי אותה תחת חסותי בלי לחשוב הרבה קדימה. היא הייתה בת חודש וחצי ואפילו לא היה לה שם. ברגע שאתה אחראי על יצור חסר ישע, אתה חייב להיות בסדר ואתה לא יכול להרשות לעצמך להישבר, זה חיזק".
כשהשחרור של יצחקי ושל ניקי התקרב, התובע במשפט רדף אותה ופסק הדין עלה לשמונה שנות מאסר, כך שרק אחרי ארבע שנים שתשלים תוכל לבקש קיצור. יצחקי הבינה שזה לא הולך להיגמר ושתישאר לבד במיראפלורס, תהום שהפילה אותה לשימוש מסיבי בקוקאין. "הייתי שנה על הקרשים. מצאתי את עצמי במשקל 45 קילו, מכורה מתה ולא מתקשרת. ניקי מנסה לגעת בי ולתקשר איתי ואני לא מגיבה, לא מסוגלת לטפל בילדה או בעצמי. ברמה הרגשית והנפשית הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם החיים האלה יותר. אם לא ניקי, לא הייתי שורדת את זה, וקוקאין הוא השקר היפה והלבן. בהתחלה את למעלה ואז, כשאת מתמכרת, את מתפרקת".
איך יצאת מזה?
"את הגמילה פקדתי על הסוהרת לעשות. אמרתי לה שלא משנה מה אגיד לה, היא לא תיתן לי לצאת מהמרתף הזה כדי שלא אצא ואפול שוב, כי המשפחה שהייתה לי, עם ניקי ואיריס, הייתה חשובה יותר. אמרתי לעצמי: פאק איט, הגעת עד פה וכאן תיפלי? היה לא קל לעבור גמילה במקום שיש בו כל כך הרבה סמים מסביב. פיזית זה היה מייסר. אבל החיים ממשיכים, גם כשאת בכלא. יש לחיים סחף שמנצח את הכל. נוצרה לי בכלא משפחה קטנה שלא יכולתי לנטוש, והמשפחה הקטנה ההיא הצילה לי את החיים".
חיים חדשים
בשנת 2000, בעקבות התערבות של האפיפיור למען האסירים בבוליביה, יום השחרור הגיע. "האפיפיור התערב כדי שהמדינה תפסיק לכלוא אנשים שההליך המשפטי נגדם לא הסתיים, וככה גם להכניס למדינה כסף מערבויות. היינו צוחקות, ניקי ואני, שאולי גם האפיפיור קצת ליברל אם היה לנו נס ושוחררנו. שילמתי 4,000 דולר ערבות, ויצאתי. הכסף הגיע מהמשפחה שלי, וחלקו 'הגיע מבפנים'".
מה זה אומר "מבפנים", מתוך הקרטל?
"כן, ממי שכבר הפכו להיות שם חברים".
כשהיא בת 28, אחרי ארבע שנים וחצי בפנים, יצחקי השתחררה ממיראפלורס. ניקי יצאה חודשיים אחריה. הן שכרו יחד דירה בלה-פאז ובה גידלו את איריס. יצחקי המשיכה להפעיל את העסק לבגדים ולבגדי ים סרוגים שהחלה בכלא. חיים חדשים היו אמורים להתחיל. "חיכיתי שהכל יהיה בסדר, שיחזירו לנו את הדרכונים שלנו וניפרד מבוליביה סוף-סוף".
אבל אז הגיע טלפון מהשופט שעימו היה לה קשר, שהזהיר אותה: את עלולה להפוך למבוקשת בעוד 48 שעות אם לא תעזבי את המדינה. היא הייתה חייבת לברוח. ניקי התעקשה להצטרף. יצחקי מספרת שהצליחה לארגן להן מיד דרכונים מזויפים. "יצאנו למסע של שלושה ימים, עד שהגענו לגבול של בוליביה עם ברזיל. משם טסנו לדרום-אפריקה, לבית של ניקי, ומשם לישראל. אני זוכרת את קבלת הפנים של המשפחה שלי בירושלים. הם ידעו על ניקי כל הזמן הזה, אני לא הסתרתי כלום. אני לא יכולה לחיות בצללים, גם בשנים שהכי ניסיתי להגן על המשפחה שלי ולא לחשוף אותם לכל מה שאני עוברת. כשראיתי את אבא שלי בפעם הראשונה אחרי כל הדבר הזה, התפרקתי לחתיכות. התראינו אחרי כמעט שש שנים".
איריס, שלא אומצה רשמית, נאלצה להישאר אצל משפחת אמה הביולוגית בבוליביה. יצחקי: "גרתי עם ניקי בתל-אביב, אבל היא הרגישה זרה כאן בישראל. אחרי שחזרנו התחלנו לעבד את כל מה שקרה, ופתאום נהיה נורא קשה. גם בביחד. היא חזרה לדרום-אפריקה, וגם לי לקח זמן עד שמצאתי את עצמי. רציתי לכתוב ספר על מה שעברתי, הלכתי ללמוד כתיבה אצל עידית שחורי, ואז הייתי צריכה לחזור לירושלים כי אבא שלי עליו השלום חלה בסרטן ורציתי להיות איתו שם בכל התהליך".
ניקי עזבה, ויצחקי שקעה לתוך הכתיבה. "הקאתי לתוך הספר את כל מה שהיה. מסביב, המשפחה והחברים הקרובים פחדו לדבר איתי על מה שקרה, איבדתי את ניקי שהייתה נורא חסרה לי, והתחלתי להבין את המחירים ששילמתי. נכנסתי לשנים מאוד קשות. אחרי שהבנתי בבוליביה מי אני ומה יחסי הכוחות מסביבי, פתאום נתלשתי משם והייתי צריכה לעשות את זה שוב פעם בישראל, אבל עם המשא של כל מה שעברתי. וכמה כוח יש לבן אדם? אני מרגישה שעשיתי את זה כל כך הרבה פעמים, לקום מתוך הריסות, גם כאלה שנכפות עלייך, ולבנות חיים חדשים. התחלתי להקים את הסטודיו לסריגה שלי פה, אחרי שלמדתי סריגה מאסירות אחרות בכלא. הצלחתי לשחזר את ההצלחה שהייתה בבוליביה גם כאן בארץ, ועד היום אני עושה את זה, מלמדת סריגה ומוכרת את העיצובים שלי".
איפה איריס היום?
"איריס בבוליביה, לא יכולנו לקחת אותה כי לא היו שום מסמכי אימוץ רשמיים. היא הייתה בידיים טובות וגדלה יפה. היינו בקשר תקופה ארוכה עד שהמרחק עשה את שלו, היא התבגרה וכבר לא הבינה מה רוצה ממנה הדודה הזאת בטלפון".
לפני כשנתיים, כשהיא בת 50, חזרה יצחקי לדרום אמריקה, לבית ספר קטן בגואטמלה, שם צולם סרט על סיפור חייה שיוצא בימים אלה לאקרנים, "10 קילוגרם קוקאין", שביים דורון ערן. את דמותה מגלמת השחקנית דניאלה קרטס. "שעתיים אחרי שנחַתִּי כבר הייתי בסט צילומים, ולא הייתי מוכנה לזה נפשית. ראיתי את הסצנות רק דרך המוניטור והתפרקתי לחתיכות. אני זוכרת שהסתכלתי על דניאלה ואמרתי שאני לא מבינה איך היא יכולה לבחור לעבור את כל הדברים האלה בלי שהיא חייבת. אחרי שבוע עזבתי את הסט, ומבחינתי זו הייתה סגירת מעגל: ברחתי כי יכולתי. הסרט הוא הטיפול הכי טוב שהיה לי מאז ששוחררתי. איבדתי בכלא ארבע שנים וחצי מהתקופה הכי יפה של החיים, והסרט שיוצא לאקרנים זה הפיצוי על השנים האלה. זה מראה לי שזה לא היה לשווא".
היו מאז לא מעט סיפורים על ישראלים שהפכו לבלדרי סמים.
"כשאני רואה בחדשות סיפורים כמו של בלדריות הסמים עם המזוודות הוורודות, אני יכולה לבכות. אני באמת רוצה לצעוק לעולם ששום דבר לא שווה את החופש שלך, לא כמה אלפי דולרים שיכולת להרוויח בדרך אחרת, לא אהבה ולא הרפתקה. יש כל כך הרבה כאלה שלא שומעים עליהם בחדשות, הם נכלאו במדינה זרה והחיים שלהם נגמרו, גם אם הם חזרו בסוף הביתה".
בכל הזמן הזה, שומעים משהו מרוני?
“מה פתאום. רוני היה של העבר. ממנו ישירות לא שמעתי אף פעם. שמעתי רק מחברים שראו אותו לפני כמה שנים בדיזנגוף. ואני לא מאמינה בקלוז’רים אף פעם. הבטתי למציאות בעיניים: רוני מכר אותי בדאבל מכירה - הוא מכר אותי גם לקרטל ממנו הגיעו הסמים, ואני לא יכולה להרחיב איך, וגם לרשויות שכלאו אותי. הוא הוציא אותי שעיר לעזאזל מכל הכיוונים”.
מה עושה אירוע כזה בחיים לאמון בבני אדם, ובגברים? למדת שיעור שנצרב בבשר.
“פעם היה לי קל להאמין. היום זה השתנה ואני אנסה להסביר את זה. אני משתדלת להיות במצב שבו כל בן אדם מתחיל במאה אחוז ורק הוא יכול להוריד מזה בפעולות שיעשה. והייתי רוצה שאנשים יהיו טובים יותר. לקח לי הרבה זמן להיכנס אחר כך לקשרים עם גברים וגם לא רציתי. גם היום יכול להיות לי מאתגר בתוך זוגיות. אני כן בן אדם זוגי, אבל קשה לי לסמוך על אחרים”.
עם ניקי, שהפכה למתווכת נדל"ן בדרום-אפריקה, היא עדיין בקשר, והן מתראות בביקוריה בארץ. "אנחנו מדברות כל יום. ניקי צעירה ממני בשש שנים, אף אחת לא התחתנה ועשתה ילדים. אצלי זה לגמרי מבחירה. את שאר חיי העדפתי להקדיש לעצמי. הרגשתי שאני לא מוכנה להיות יותר אחראית על אף אדם חוץ ממני. את הגלגול הזה אני נותנת לעצמי".
