"הייתי עם בן זוג כמעט שלוש שנים, נפרדנו ונשבר לי הלב. יצאתי לבר עם חברה. הסתכלתי על בנים וחשבתי, יואו, איך אני מתמודדת עם הדבר הזה. חזרתי הביתה שבורה, ממש בדיכאון. זה היה קשה - ההלם של איך לעזאזל אני נכנסת לזה שוב. שכחתי איך מדברים, איך מתחילים משהו. בבית כיביתי את האור, שמתי אוזניות ורקדתי בחושך לשירים רנדומליים. ואז התחיל איזה שיר שאני לא מכירה. משהו בהתחלה שלו הדליק אותי וישר עצרתי אותו וחשבתי - רגע, השיר הזה צריך להמשיך לכיוון אחר. התחלתי לזמזם 'מרגיש לי שאני לא טובה עם בנים'. מהדאון שהייתי בו הצלחתי להצחיק את עצמי, אבל חשבתי שזה לא יעניין אף אחד".
מה עושים משם?
"בחרתי סתם תאריך להפצת השיר, כתבתי 'נונו' כשם האמן (שמה האמיתי הוא נעמי אהרוני-גל). לא תליתי תקוות. רציתי להעלות ליוטיוב, אבל בוויי-פיי צולע של דירת שותפים זה לא קרה. לימדתי אז בהרצליה שיעורים פרטיים של פסנתר ופיתוח קול. בין השיעורים ניסיתי להעלות את זה בפייסבוק במחשב שלי, שבדיוק תלמיד שפך עליו מיץ פטל. באיזה שלב הצלחתי, ובסוף היום אמרתי יאללה, נראה כמה צפיות יש לזה. היו איזה 30 לייקים. התבאסתי. חשבתי שאף אחד לא הבין. מביך אבל בסדר, ממשיכים עם החיים.
"פתאום התחלתי לראות שאנשים משתפים את זה בפייסבוק ושמגיבים להם - מה זה הדבר הזה? מי זאת? מה זה אמור להיות? זו בדיחה או לא? זה גרם לאיזשהו בלבול. ואז היו עוד שיתופים והתחיל לקרות משהו. באחת התגובות איזה כתב השאיר תגובה שהוא רוצה קומוניקט למייל שלו. הלכתי לאמא שלי בהיסטריה, שאלתי אותה מה זה קומוניקט. קיבלתי פתאום פנייה מעידו פורת מגלגלצ לבוא לעשות את השיר באולפן. אחר כך רצו שאתראיין לעיתון. הכל באותו שבוע. רק מהשיר שיצא. עשיתי אז את הסטיילינג לעצמי, הלכתי עם חברה לשוק בצלאל, קנינו תלבושות וביקשתי שתאפר אותי כי יש לי צילומים לעיתון".
מתי הפכת לנונו? כי את נראית ביישנית יחסית.
"על הבמה זו אני, פשוט באופן מוגבר, אבל זה לא איזה אלטר-אגו. אני מופיעה ופותחת את הנוצות ואת הכנפיים, מתמסרת וחוגגת את זה".
"כתבתי אותו כשעוד לא היה ברור אם אני והאקס שלי נפרדים או לא. זה על אותו בחור. הוא זכה להרבה שירים. אחרי שהפקנו את השיר והקליפ, ניסיתי ללכת לחברות הפצה ואף אחת לא זרמה. הבנתי שאני צריכה להפיץ עצמאית. חודשים התעסקתי באיך זה עובד וזה נמרח ונמרח. גם לא נראה לי שזה משהו שישנה לי את החיים".
איך זה היה, פתאום להגיע לחברות תקליטים?
"הזמינו אותי לא מעט. אנשים חשובים וחליפות ומגדלים. אדם גבאי (השחקן), שהוא חבר וגם ביים לי קליפים, בא איתי לכל פגישה. זה היה באולפנים נוצצים והרגיש כאילו אני חיה בחלום. היו לי פגישות קשות, מאחת ממש יצאתי בטראומה. השמעתי הרבה שירים ועשו לי ניתוח לב פתוח על השולחן. גם השמעתי את השירים מהאלבום שעשיתי על אבא שלי, שנפטר מסרטן, ואמרו לי: אם תלכי על השירים של אבא שלך, הכי גבוה שתגיעי זה בארבי. אם את תלכי על השירים של 'הבנים' אז תקבלי חיקוי ב'ארץ נהדרת'. אנחנו חושבים שאת צריכה לקחת מזה וקצת מזה, וביחד נבנה לך מודל שיתקשר עם הקהל".
איך הגבת?
"הייתי ממש ילדה. לא הבנתי כלום בעולם הזה. רק כתבתי לעצמי שירים, ואנשים באולפן עצום אמרו לי דעה כל כך נחרצת. זה יכול בשנייה לשנות לך את כל החשיבה, ההשראה, את כל הקסם. הם גם מבטיחים לך כסף, מבטיחים לך מלא דברים. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה. המשפט שהמנהל שלי, אסף דרעי, אמר לי, שבזכותו הבנתי שאני רוצה ללכת איתו, היה 'אני מאמין בך, ואני פה רק לעזור ולתמוך בלי להפריע לך'".
"קמתי בבוקר והיו לי בראש המילים 'היי בוי, מה יש לך לומר לי'. זה הגניב אותי והתחלתי לזרום על זה. המנגינה כבר הייתה לי. היא עלתה לי לראש שנה לפני. הרגיש לי ששניהם יכולים להתחבר. רוב השירים באלבום 'סטטוס' שהפיק עיליי אשדות, היו שירים של פוסט-פרידה והתמודדות. השיר הזה הוא הקתרזיס של הדאונים והאינטנס שאת חווה כשאת בפרידה. בחברות הפקה אמרו לי שיש שם בדיחות שהן מתוחכמות מדי ולא מובנות ואינטלקטואליות, כאילו הם לא האמינו שזה משהו שיכול להצליח".
מתי הרגשת שזה קורה?
"חודשים אחרי שהשיר יצא, פתאום שתי בנות בטיקטוק התחילו לעשות לזה ריקוד. לאט-לאט התחילו להצטבר סרטונים וזה הפך להיות גדול מאוד. אחרי תקופה הייתה הופעה בכולי עלמא. היו סופות מטורפות וגשם. אמרנו, מי ייצא בכלל מהבית. ואז ראיתי את התור - אנשים עמדו עד אלנבי".
כמה ההצלחה הזו שינתה אותך אז?
"הייתי על אוטוסטרדה בשנה ההיא. במקביל לזה שהצלחתי מאוד, עדיין לימדתי. כשעזבתי היה מאוד קשה לתלמידים. גם אני מרגישה שבדיעבד הייתי עושה את זה אחרת. אמרתי להם שאני הולכת עכשיו להיות זמרת ולעשות מוזיקה. הרבה תלמידים גילו רק אז שאני נונו. זה היה אוברוולמינג להרבה מהם".
איך המשפחה הגיבה?
"הם התרגשו מאוד, אמא שלי תמכה בי נפשית. הייתי צריכה את אבא שלי. הוא נפטר כשהייתי בת 20 בערך. מרגע שגילו שזה סרטן לקח שלושה חודשים עד שהוא מת. הוא היה חסר לי, שייתן עצה בכל מה שקשור לעסקים. עשיתי חוזים, העמדתי עסק, ולא היה לי לצידי את הניסיון של אבא. הוא היה יכול להיות עוד עמוד תווך שאפשר להישען עליו".
"כשהשמעתי אותו לאדם ולעיליי, הם אמרו: מגניב, שיר טוב, אבל זה לא נונו. הם אמרו שנונו זה לדבר מהר יותר, לשיר אחרת. אני זוכרת שהייתי צריכה לעשות בחירה כזאת, של זה נונו אבל גם לא, ומה זה אומר. השיר הזה היה הפעם הראשונה ששברתי איזשהו גבול למה שנונו יכולה להיות. לא רק 'היי בוי', אלא גם שיר שהוא יותר מלודי ויותר איטי. גם 'גוליית' מרים, אבל הוא שונה.
"לגבי השם, רציתי לקרוא לזה 'גוליית' ואז אמרנו שיש כבר את 'גוליית' של כוורת שהוא שיר אגדי, לא רוצים להתחרות בו, אז החלטנו לקרוא לו 'גוליית 2'".
"השיר נולד משיתוף פעולה עם מותג המסיבות 'פוראבר תל אביב', ליין גאה שרצו שיר למצעד הגאווה. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריכה לא רק לכתוב שיר בשביל עצמי, אלא לחבור לאיזשהו קונספט. ישבתי עם שגיא קריב ואוהד חיים מהליין, וביקשתי מהם לזרוק לי מלא דברים מהעולם שלהם. הם נורא רצו שיר העצמה. ניסיתי להבין איך אני עושה שיר הרמה לעצמי, שלא ירגיש נרקיסיסטי ומנותק. אני זוכרת שישבתי וחשבתי על זה, ואז עלה לי המשפט 'אני באה בסטייל. מכבה ת'דוד ואז יוצאת מהבית'. עושה פעולה שהיא לגמרי אנושית ודי סתמית, ואז יוצאת מהבית. ואז הבנתי שמצאתי את הסוויט ספוט".
ואיך הגעת ל"פה לא? פה לא? פה? פה"?
"הרעיון היה לעשות כמו המנון כדורגל, שזה הכי סטרייטי בהגדרה, ואז בנים שצורחים 'פה לא פה לא פה פה פה' כמו במגרש. עיליי סיפר לי לא מזמן שהוא זוכר שהראו לו סרטון של ילדה בדואית בסיני אומרת לישראלים, 'אתה פה, פה, לא פה, לא פה, פה'. אני לא יודעת עוד כמה פעמים בחיים שלי אראה ילדה בסיני אומרת מילים של שיר שלי. זה רגע שאולי הוא לא יחזור, זה once in a lifetime".
את מרגישה גם שמשהו קרה באיך שהתייחסו אלייך בארץ?
"כן. כבר לא הייתי נישה. הקהל השתנה, לפני זה הייתה תקופה של המון ילדים ומשפחות, שזה מהמם, ופתאום הגיע לבארבי קהל מבוגר, וזה שונה".
איך את שומרת על עצמך לא להסתנוור מדי בקצב כל כך מהיר?
"זה לא שאני עולה על הבמה וכולם צועקים 'נעמי אהרוני-גל המושלמת'. הם צועקים 'נונו', זה שם שלא היה לי לפני. אולי זה הבדל קטן וסמנטי, אבל אני חושבת שהוא משמעותי. הפסיכולוג שלי אומר שאם הייתי יותר נרקיסיסטית כנראה היה לי יותר קל בחיים. אני בצד השני, אני בצד המרַצה".
"הייתה תקופה שהופעתי בלי סוף, הייתי גמורה, הייתי נרדמת בכל מקום. עיליי ואני קבענו ריטריט ביוון, לכתוב את האלבום השני. באתי לשם חולה, לא היה לי קול. גמרתי את עצמי, עבדתי בלי סוף, הופעתי ואז התפרקתי. הייתי צריכה לכתוב אלבום ולא היה לי קול".
מה עשית?
"הייתי גם חולה והלכתי לרופאה באי. התחננתי שתיתן לי אנטיביוטיקה. אמרתי לה, 'בבקשה, אני זמרת, באתי לפה לשיר, אני חייבת'. בסוף היא הסכימה. זה סידר אותי, אחרי יומיים היה לי קול.
"בסוף יצרנו שם תשעה שירים. את 'אומיגאד' כתבתי על מה שעברתי באותה שנה. בארץ גם עשינו קליפ מאוד שאפתני. קבעו את הצילומים לפנות בוקר, אחרי שהיו לי שתי הופעות ברצף. פאשלה של לוחות זמנים, לא בזדון. הייתי בהתקף חרדה מטורף כי לא ידעתי איך עושים את זה. יש שם קטע שאני שרה על ספה של פסיכולוג ומדברת איתו. הייתי אמורה להתפרע, אבל בסצנה הזו אני בוכה - וזה לא משחק. בכיתי באמת, צרחתי. אמרתי, איך אתם לא שומרים עליי? אני נגמרת ולא מסוגלת! צרחתי דברים אמיתיים, ואני זוכרת שכל האנשים בסט הסתכלו עליי. זה היה רגע קשה".
"אני חושבת שגנזתי מלא בכמעט שנתיים של המלחמה. עיליי ואני המשכנו לעבוד ואז קראנו לאדם, אמרנו יאללה, נעשה השמעה חגיגית ונבין מה הסדר של השירים. הקשבנו לכל ושתקנו. אלו שירים שלא הרגישו קשורים לסטייט אוף מיינד שלנו עכשיו, לעולם שעכשיו.
"בתקופה הזאת יונתן דיטש ז"ל, אח של חברת ילדות טובה שלי, נהרג במילואים בעזה. הוא ומורן, אשתו, החליטו להתחתן, ואז מורן חלתה בסרטן. הוא אמר, לא רק שאני לא מבטל את החתונה, אני מקדים אותה. אחרי זה הם יצאו למאבק מאוד קשה, והיא ניצחה את הסרטן. אחר כך, במשך תשע שנים הם עברו טיפולים כדי להביא ילד, עד שנולד להם בן. יונתן נהרג כשארי היה בן שנתיים.
"בהלוויה, מורן אמרה שאחרי כל הניצחונות שלהם, עכשיו הם הפסידו. המילים האלה נחרתו לי, ובאותו יום כתבתי את השיר הזה. ממש פחדתי להשמיע להם אותו בהתחלה, אבל אזרתי אומץ. הם אמרו שזו הפעם הראשונה שהם הצליחו באמת לבכות. החלטנו ביחד עם המשפחה שאנחנו מוציאים את זה".
"הרגשתי שאני מתחילה לבעבע. מתחילה לבעור כי יש לי מה להגיד. הבנתי שאני חייבת לעשות איזה ריטריט עם עצמי. הלכתי לבית של חברים של אמא שלי שבדיוק טסו, והקמתי אולפן במטבח שלהם. העברתי לשם את כל הדברים שלי ופשוט ישנתי שם. זה היה מאוד אינטנסיבי וקשה, אבל גם טוב. הכרחתי את עצמי לסיים שירים שהתחלתי. גם אם אני לא אישן, וגם אם אחשוב יום שלם על משפט. הייתי מאוד קשוחה עם עצמי. שבוע אחרי היו 13 שירים. קראתי לאלבום 'מה חוץ מזה' שאותו הפיק גל עובד.
'פאק להיט' הוא בין השירים הראשונים שכתבתי מהאלבום. שיר שמכיל את כל החששות שלי לכתוב - את צריכה שזה יהיה להיט ואת צריכה לתת את המכה ואת צריכה זה וזה, אבל גם פשוט, רק תכתבי את עצמך, מה הבעיה? היו לי מלא קולות בראש. הדליק אותי שאני יכולה לבטא אותם מוזיקלית. כל חלק בשיר מבטא קול אחר. בסוף אני אומרת לעצמי: 'פאק, אני לא רוצה להיט'. אני מורידה מעצמי אחריות. כי אם רק אחשוב על זה, אני אהיה בפחד או כל הזמן בהשוואה".
"שיר שהוא בא מחוויה אישית שלי, של מה שכולנו חווינו כאן מהמלחמה הזאת, כשכל פעם קורה עוד משהו וזה כבר נהיה בלתי נסבל, אבל אנחנו עדיין סובלים את זה. כולם אומרים די, אי-אפשר, ועדיין אוכלים חרא. הרגשתי את זה אישית על החיים שלי, על המקצוע שלי, על מה שאני רוצה לתת. כל הזמן אני מרגישה שאני מנסה לבנות משהו והעולם בא ומעיף את זה. השיר נולד מהתסכול הזה. גם מאוד רציתי שתהיה שם מקהלה, לא רק בשיר הזה אלא בכלל באלבום, כי רציתי שהם יהיו כמו הקולות שיש בראש".
"זה שיר על התקופה שהיו אזעקות תכופות. פתאום נהיה עניין סתם להתקלח. צריך לחשב את הזמנים וישר להתלבש. אני זוכרת שהייתה לי מחשבה שהפכה לשיר - שלא יהיו אזעקות ולא היו אסונות, ואני פשוט רק אוכל לשכב על הספה. אבל אז הוא יורד עוד שלב: שזה לא כזה קל לשכב עם מגבת, אבל לא רק בגלל המלחמה, אלא גם בגלל המחשבות שלי. אני רוצה רגע לנוח, אבל גם שלא ישכחו אותי. אני אשכב על הספה עם מגבת, רק בתנאי שכולם יגידו לי שאני הכי-הכי טובה. פתאום המשאלה על הפעולה הכי פשוטה הזאת, לשכב על ספה עם מגבת, נמנעת ממך - או בגללך, או בגלל העולם, או שהמקצוע מונע את זה ממך".
השיר מספר את החיים שלי, שבאתי מתל-אביב, מבית ספר עם ילדים ציניים, ואז פתאום הייתי תקופה באשרם במדבר. כל הציניות נשברה והייתי היפית לאיזה רגע. אחר כך הייתי בלהקה צבאית, טסתי למזרח וחזרתי, ואז נהייתי פופסטאר, תפנית לא צפויה. בסוף השיר אני חוגגת את זה, אבל יש קולות שמתגנבים ואומרים שאהיה כזו רק בתנאי שאכה בברזל כל עוד הוא חם. רק בתנאי שיהיה לי להיט לפחות כל שנה".
כמה זה קשה, להיות בתחום שבו הכל מדיד מקצועית?
"יש מצעד שבועי ורואים אם העוקבים שלך יורדים. אני לפעמים מוחקת את האינסטגרם כדי לא לראות את הדברים האלה, כי זה באמת לא עושה שום דבר טוב לנפש. זה נראה כאילו יש לך שליטה, אבל לפעמים זה יעבוד ולפעמים זה לא, וגם כשזה לא נעשה להיט של המדינה, זה לא אומר שלא צריך לאהוב את זה או שאין לזה מקום, שלא צריך ליהנות מזה, ופה זו משימה לא פשוטה".
בואי נדבר על הבלונד.
"אחרי שכתבתי את השירים לאלבום החדש וגל עובד הפיק לי אותם והיה בינינו מאץ' מושלם, יצאנו לעולם הוויזואליה והקליפים. עשיתי פגישה ביחד עם כל צוות הביוטי שלי, הקשבנו ביחד לשירים וניסינו לחשוב איך אנחנו רואים את הדבר ברמה של הסטייל. הרגשתי שזו מוזיקה אחרת, ושבגלל זה צריך שינוי מאיך שנראיתי באלבום הקודם. משהו בבלונד פתאום הרגיש לנו מדויק. רציתי גם לשחרר מהקוקיות, שיש בהן משהו ילדי. ומצד שני עדיין רציתי את הפופ, ואת האג'יות, אז הבלונד הרגיש בדיוק זה. יש משפט שתקף גם לנשים: איך יודעים שהומו במשבר? כי הוא צבע לבלונד. זה הצחיק אותי. וזה באמת אלבום שהוא משבר - עם עצמי, עם הקריירה, עם המדינה ועם החיים".
"כשהייתי בצבא הייתה לי תקופה עם המון חרדות. הפסיכולוג שלי אמר שצריך עזרה פסיכיאטרית. אמרתי לו רק שלא יעשה אותי זומבית והוא אמר שהוא מטפל בעוד מוזיקאים ושזה עדין, בול, מדויק. התחלתי לקחת את הכדורים ונהייתי זומבית. שום דבר לא ריגש אותי. הפסיקו לי חרדות והצלחתי לנשום אוויר, אבל גם לא הרגשתי כלום. אני זוכרת שההורים שלי ראו סרט והתחילו לבכות כי הגיבורה מתה. אני אמרתי, 'מה כבר קרה? אז היא מתה'. החלטתי שזה לא שווה לי את זה, שאני מעדיפה לסבול קצת ולהיות עם חרדות, אבל לא לוותר על היצירה, כי גם לא כתבתי כלום. 'כדורים' זה שיר על זה - שאם אסבול, אז 100 אחוזים שייצא לי שיר. אבל אם אקח כדורים, החיים שלי יהיו מקסימום סבירים. במאזניים האלה, של מה שווה לך ומה לא שווה לך, אצלי זה ככה. חד-משמעית שמי שצריך - שייקח, זה עוזר וזו לא בושה. אני חושבת שהכדורים שלקחתי כנראה עזרו לי גם להמשיך אחרי זה, אז אני שמחה שהייתה לי התקופה הזאת".
"זו הייתה תקופה שניסינו להבין לאן ללכת. שאלו אותי עם מי היית רוצה לעשות שיתוף פעולה, ואמרתי שאם באמת שואלים אותי, עם גידי גוב. אמרו לי, 'שאפתני, אבל בואי תכתבי שיר ונראה מה קורה'. ניסיתי לדמיין איזה שיר גידי ואני יכולים לשיר ביחד. הבנתי שאנחנו צריכים להיות מין סוג של אבא ובת, או סבא ונכדה. הכנסתי גם בשיר משפט של אבא שלי. הוא אמר לי פעם בשיחה שכל אחד מספר לעצמו איזשהו סיפור על מה יהיה לו טוב לעשות בחיים. את השיר שלחנו לאנשים של גידי, וחיכינו. אחרי כמה זמן פתאום קיבלנו שיחה שהוא היה שמח לנסות לעשות סקיצה. הייתי פשוט בעננים. נפגשנו ולא האמנתי שגידי שר מילים ולחן שלי. הכל היה באמת סוריאליסטי. באותו היום יצאנו עם סקיצה".
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשת אותו?
"הוא היה בין הראשונים שהזמינו אותי לתוכנית הרדיו שלו. הוא קלט את 'בנים' ואמר שהוא ממש אוהב את זה. אחרי שהקלטנו את השיר, גידי התקשר אליי והחלטנו שאנחנו רוצים להתקדם איתו ולהוציא אותו החוצה. ואז הוא אמר שהוא חושב שיכול להיות לזה קליפ יפה. בקושי העזתי לחלום על שיר, קליפ זה כבר מטורף".
נונו תופיע בבארבי ב־27.8 במופע החדש והמצליח עם האלבום 'מה חוץ מזה'
