אולי אני לא צריכה בכלל רכב, אני מנסה על עצמי מחשבה רדיקלית. בשביל מה, לאן כבר יש לי לנסוע? אולי הגיע הזמן לוותר? להסיע לחוגים - תם ונשלם; לעבוד - אני עובדת מהבית; לצאת - כמה אני כבר יוצאת? תכלס, זה נורא יחמיא לי לוותר. אני יכולה לעטוף את הוויתור באריזה של אג'נדה. מיד אני נזכרת בכל אותם אנשי מופת שהאמינו בתחבורה הציבורית – ישעיהו ליבוביץ, אורי אבנרי, בני בגין, דב חנין. אנשים מאוד רזים. אולי גם אני אהיה רזה?
קחו בחשבון שאני מתגוררת בתל-אביב. אמנם בשול, בחלק הדרום-מזרחי שלה, אבל מד הצעדים שלי טוען שהמרחק מיד אליהו למרכז העיר הוא בר-צעידה. אני רק צריכה סנדלי שורש ולעצור את משבר האקלים כדי שאוכל לחצות את איילון עם ציצים וחזייה באוגוסט בלי להימס לתוך האספלט. רגע, ואם כבר הליכה, אז למה שלא אשווה ואעלה לרכיבה? אולי אקנה לי אופני ספורט עם מושב חוטיני חוצה ישבן ואחזק אותו ואת הארבע-ראשי שלי?
אחרי שהמכונית שלנו עברה דום לב חמור והסתבר לנו שלתקן אותה הפך להיות אירוע עוד פחות משתלם מלתקן את המדינה - ועם סיכויי הצלחה קטנים יותר - הייתי בטוחה שזה עניין של שעות, מקסימום ימים, עד שאני עולה על הכביש בחזרה. הייתי בטוחה שבעזרת השטחיות הרגילה שלי אחליט על משהו שאיזה בן דוד בעל חשיבות עצמית ימליץ לי, ואקנה. אבל הנה חולפים הימים, כבר עברו למעלה מחודשיים, ואני עדיין נטולת גלגלים.
אם התחבורה הציבורית בישראל הייתה סבירה – לא מצוינת, רק סבירה – אולי באמת הייתי מחליטה לוותר. רק מהצדקנות. יש ברכבים פרטיים משהו שמגרד לי את שריר התוכחה, כי כל העניין הזה באמת לא הגיוני. תראו, מכונית פרטית שוקלת בממוצע טונׁה וחצי ונכנסים בה ארבעה-חמישה אנשים. אני שוקלת 52 קילו - טוב, קצת יותר - ורוב הזמן אני מדברת בה רק עם עצמי. זה באמת מטומטם לבזבז כל כך הרבה אנרגיה כדי להזיז חתיכת פח ממקום למקום ולתקוע את האנושות בתוך פקקים.
הבעיה היא שמאז 7 באוקטובר שריר הצדקנות שלי נחלש - אין לי בריקדות מיותרות לעלות עליהן - וחוץ מזה, אני מרגישה שלהיות פרזנטורית של אי-רכושנות רכבית לא כל כך מסתדר עם התחביב הלילי החדש שלי: רכושנות נדל"נית. כל לילה אני קונה נכסים בחו"ל בעזרת הזזת האצבע על פני גוגל מֶאפּס לכיוון הנגדי להתפרצויות האנטישמיות של אותו שבוע.
זה פשוט לא עובד יחד. נכון שאני חולמת על נכס צנוע מאוד, נזירי, לא מנקר עיניים, כולה בית חווה טוסקני על גדות נחל או בית יווני כחול-תריסים שמחלונו רואים את האי השכן ואת ריבוא הישראלים הנפלטים אליו. אבל ההגעה אל הנכס שעליו אני מפנטזת, כל סוף שבוע שני, היא דרך קופסת פח עם כנפיים שמזהמת כמו צי של מכוניות.
בסוף הנוחות וההרגל ינצחו, וטוב שתמיד אפשר להאשים את המדינה. מזל שאין תחבורה ציבורית בשבת ושהממשלה עושה הכל כדי לגרום לנו להתמכר לרכב פרטי ולהעביר את חיינו - שגם ככה איכותם לא משהו - בפקק. זה טוב למדינה, כי היא מרוויחה הון עתק ממיסוי מכוניות ומכבישי אגרה; וזה טוב גם לי, כי אני בכל זאת צריכה רכב כדי להחביא בו את הפינצטה שאיתה אני תולשת את השערה שיש לי בסנטר, כי רק באור יום ורק עם המראה שמעל כיסא הנהג זה אפשרי.
בגרמניה, הולנד, יפן, צעירים מלאי חיוּת, מגניבים, מעודכנים, מוותרים על רכב ומסתדרים בשמחה בלי. בישראל, גם קשישה דיכאונית עם שערה בסנטר מרגישה שהיא חייבת מכונית. רק השאלה, איזה? ברור לי שהרכב שאותו ארכוש בסוף לא יהיה חדש. לא מעניין אותי להוריד ניילונים ממושבים, כואב לי הגב, וממילא המכוניות שלנו נראות כמו פח אשפה מאז שנולדו הילדים. שנים שאף חברה לא מוכנה לנסוע איתי. למעשה, אני כלל לא נספרת בקבוצת הווטסאפ שלנו כשאני מכריזה שלי יש רכב ואפשר איתי. הן עושות כאילו הן לא ראו.
אין לי שום ילד במושב האחורי. אין. הדבר הזה נגמר. ההורים הזקנים שצריך לנסוע אליהם לארוחות שישי, אממ... זו אני. אולי אני צריכה לקנות קלנועית?
אני בדרך. עוד לא קניתי, אבל אקנה. מתי? לא יודעת. כשאמצא. כרגע אני מבררת. אחרי שאני מתעייפת מאי-רכישת נכסים, אופני חוטיני ונעלי ספורט, אני והצ'ט עוברות למכוניות. אנחנו מתכתבות עם מוכרים ומוכרות, עם סוכנויות, עם אנשי מכירות, מכניסות מספרי רכב לתוך מחירון לוי יצחק ומתווכחות בינינו על הצרכים הספציפיים של הקליינטית שהיא אני. האם אני מחפשת מכונית משפחתית שהיא פנאי או שטח? האם אני רוצה לשבת בתוך הרחם של סינית, קוריאנית או גרמנית? היברידית או חשמלית? אני מקווה שאלה בירורים, מה שאני עושה, ולא סתם הימנעות עלובה כזו, כללית כזו, מין חלושס דכדוכי שמקשה עליי לקבל החלטות, כמו נניח שאם תיפול לי שן קדמית אז יאללה, לא חשוב, נמשיך כבר ככה. אולי אני צריכה לקנות קלנועית?
אתמול עברתי משבר קטן. הבן שלי, שקפץ להגיד שלום ולגנוב מצרכים, ראה אותי גוללת ושאל בתמיהה למה אני מחפשת מכונית משפחתית. הרמתי את העיניים, פתחתי את הפה ושום קול לא יצא לי משם. וואלה. צודק. אין לי אותו יותר במושב האחורי. אין לי שום ילד במושב האחורי. אין. הדבר הזה נגמר. ההורים הזקנים שצריך לנסוע אליהם לארוחות שישי, אממ... זו אני. בלי ששמתי לב עברתי לקטגוריה אחרת של רכבים. עד כדי כך שיש מצב שהמכונית הבאה שלנו אפילו תהיה נקייה מרבב. שכבר לא יהיו בה חלקי צעצועים שנשכחו מתחת למושב, לא אריזות של חטיפים, לא ספרי לימוד, לא מחצלות, לא מציתים, לא קסדות, לא נעלי צבא, לא עטיפה של קונדום. יש סיכוי שברכב החדש שאקנה אוכל לתלות עץ ריח ואשכרה אפשר יהיה להריח אותו, ולא את הסירחון. אני אוכל לקנות חבילה של סוכריות מנטוס, להניח אותה לידי ולדעת שהיא תישאר שם. לא אצטרך להחביא את הפינצטה. מדהים. נורא. עכשיו אני באמת כבר לא אקנה רכב לעולם.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
