עינת הולנד הרגישה שהטיל בדרך אליה. "ירדנו למקלט תת-קרקעי שני בניינים מאיתנו עם הילדה ועם הכלבה", היא משחזרת את הרגעים שלפני הפגיעה בביתם בתל-אביב. "ואז היה את הרגע שהטיל נפל. אני לא יודעת להסביר לך במילים את הרגע הזה, אבל זה הרגיש כאילו הטיל בא לתפוס אותך. תראי, שירתי בצבא בכיסופים, טילים נפלו עליי כמו במשחק מחשב. אני מכירה את השריקות, את הפיצוצים אחושרמוטה. אבל זה היה משהו אחר. התחושה הייתה שהטיל בא לאכול אותך. כולנו נהיינו לבנים פיזית, התפורר משהו, אבק מהתקרה. משהו הזוי. יצאתי מתוך חנות שבורה עם התינוקת על הידיים וראיתי אש, הכל מנופץ, אנשים בהיסטריה. אפוקליפסה, סוף העולם. הסתכלתי למעלה על הדירה שלי בקומה השנייה, ירד הקיר. הדירה פתוחה. ראיתי את ארון הבגדים עולה באש. ישר חשבתי על שמלת הכלה של אמא שלי שבארון. הצלחתי להציל אותה. לא שאלבש אותה, אבל את יודעת, יש לזה ערך. ואת רק רוצה להעיף את הילדה משם".
איך הגבת לסיטואציה?
"לא בכיתי כשזה קרה, הייתי בשוק כמה ימים, התנתקתי, לא הצלחתי להבין. כמה ימים אחר כך חזרתי לדירה. שם בכיתי את חיי. הדלת עם השלט 'משפחת הולנד' נפלה. בור באמצע הסלון. את גם לא באמת מבינה מה איבדת, את מבינה את זה תוך כדי. את כל הזמן נזכרת בדברים שהיו לך ואת צריכה לחדש עכשיו. אפילו דברים קטנים של היומיום. יצאתי מהבית ולא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. יום אחד יש לך משהו, יום אחד אין לך אותו".
ובסוף אומרים לך 'הנזק הוא רק ברכוש'.
"כמה שמעתי את זה, אלוהים. את כל הזמן צריכה להגיד 'תודה שזה רק הבית', אבל בוא'נה, זה קשה. את יודעת, אחרי 7 באוקטובר הלכתי להתנדב בחמ"ל ביפו. הייתי הולכת למפונים, לוקחת שוברים, קונה בגדים לאנשים. ראיתי כמה זה לא נעים, שיש אנשים שפחות אוהבים את זה. אף פעם לא הבנתי מה זה הדבר הזה, להיות מפונה, את רואה אנשים מפונים שיורדים עם פיג'מה ללובי, ופתאום אני בעמדה הזו. פתאום באים ומביאים לי דברים, שואלים 'מה את צריכה?' אומרים 'קחי את הטרמפולינה לילדה'. זה שורט ברמות שאת לא מבינה. אוטומטית את רוצה להגיד 'אני לא צריכה', אבל אני כן צריכה".
יש בזה משהו שפגע בכבודך?
"כן. הרגשתי ככה בפעם הראשונה שמישהו בא לי עם שקית עם דברים לילדה. הרי החדר של הילדה הלך. אין צעצועים, אין כלום, היא ילדה ראשונה, קניתי לה צעצועים עם מחשבה לחדר ופתאום אין כלום. מישהו בא אליי עם שקית באמת מפנקת, ובהתחלה הגבתי ב'לא, זה בסדר', והוא אומר 'לא, לא, תיקחי, תיקחי', בדיוק כמו שאני הייתי אומרת למפונים, ומוסיפה 'תשאיר פה, מישהו ייקח'. ואז הוא הלך, פתחתי את השקית ולקחתי".
לא משהו שחשבת שיקרה לך.
"לא. את יודעת, לילה לפני שפגע בדירה הטיל הייתי לבד והתעצלתי לרדת עם התינוקת והכלבה למקלט אז עמדתי באזעקה בחדר המדרגות. אמרתי יאללה, מה שיהיה יהיה. יום אחר כך, ארבע בבוקר, התעוררתי בבהלה, כאילו אלוהים העיר אותי. משהו בי אמר לי, 'צאו מפה! לכו!' ועוד דבר: זה קרה ב-16 ביוני. יום הנישואים התשיעי שלי. כששיר הכניסה לחופה שלנו הוא 'יפה כלבנה' עם השורות: "סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית" של אביתר בנאי. עכשיו תגידי לי שאין משמעות לכל דבר ביקום המטורלל הזה".
× × ×
היא בת 33. בטלוויזיה שיחקה ב'ילדות סכסכניות', 'המפקדת' ו'האיש שרצה לדעת הכל'. בתיאטרון הייתה ב'מחוברים לחיים' וב'גאון בכלוב'. זו שנה עמוסת דרמות, רק שהפעם היא לא ביקשה לככב בכולן. הסטטוס "מפונה", למשל, שכולל מגורים בחדר מלון עם בן זוגה אביב, בתם בת השנה לילה והכלבה טוני. וגם תפקיד ראשי בתביעה משפטית על סך למעלה משני מיליון שקל נגדה ונגד אלי סטין, שאיתה היא מגישה את אחד הפודקאסטים המצליחים בישראל.
בין לבין כמעט אפשר לשכוח שהיא אמא טרייה במציאות שבה אמהות פוגשות מדי יום את החרדות הכי גדולות שלהן. "לפני כמה ימים פגשתי פה בלובי מפונה מהצפון, והיא סיפרה לי שהילד שלה נהרג לפני עשרה חודשים במלחמה. אמרה לי, 'את הילד הטוב שלי הוא לקח'. זו כאפה של פרופורציה. את לא יכולה לבכות על הדברים שלך, כמו שאי-אפשר לחיות פה את הפנטזיה שלך".
מה זאת אומרת?
"את לא יכולה להגיד 'אני עכשיו שחקנית'. את חיה במדינת ישראל, יש משהו לפנייך, ורק אחר כך את יכולה להתעסק בדברים שלך. המדינה כל הזמן נותנת לי פרופורציה. גם התגובות של הסביבה הן 'תגידי תודה על מה שיש'. אתמול מישהו בא לפה ואמר לי, 'כל הכבוד למדינה שנתנה לך מלון'. סליחה, מה זאת אומרת? למה שלא ישימו אותי במלון? זה המינימום. מה, ישימו אותי ברחוב? אני אזרחית. ולוקח זמן למצוא דירה, זה נורא. גם כי יש מצוקת דיור באזור שגרתי בו כי בעקבות המלחמה מלא אנשים מחוסרי בית. קשה למצוא דירה בתל-אביב גם ככה, את יכולה לחפש שלושה-ארבעה חודשים, אז עם המצב החדש הזה לוקח הרבה יותר זמן. וגם כי יש העלאת מחירים רצינית מאוד, והמדינה מבינה את זה, בגלל זה הם כנראה ישלמו קצת יותר משכר הדירה הקודם שהיה לי, כי הם מבינים שהמחירים עלו ואני עדיין משלמת על הקודמת".
לא הבנתי.
"אני עדיין משלמת שכר דירה על זו שנפגעה".
אבל הדירה בלי קירות ובלי רצפה.
"אעשה לך סדר. המדינה לא מתעסקת עם בעלי הדירות, מעדיפים להתעסק עם השוכרים, אז אני ממשיכה לשלם על הבית המפורר, והמדינה משכנת אותי במלון, וברגע שאני יוצאת מהמלון הם צריכים לשלם לי את שכר הדירה החדש, זה הסידור. כמה ממנו ישלמו? מה יהיה ההסדר? לא יודעת להגיד בוודאות".
מכעיס.
"היה לי כעס בהתחלה, אבל הוא עבר נורא מהר. אני יותר באזורים של העצב, של לנסות להבין מה הסיבה הרוחנית לכל זה. אני מחפשת את המשמעות. יש חברים שאומרים לי, 'אין משמעות! זו רולטה רוסית, די כבר!' אבל בעיניי זה לא הגיוני שאין. לפני כמה ימים ישבתי פה עם שאר המפונים והזמנו אוכל ודיברנו על מס רכוש, ויש איזו אחווה כזו. מצאתי פה אנשים שהם חברים לחיים, הם יישארו איתי, אנחנו עוברים פה משהו גדול ביחד. ושמעי קטע מטורף. חודשיים לפני שהטיל פגע לנו בבית קיבלתי תפקיד ראשי בסרט. לדמות אין בית, היא גרה במשאית. חודשיים אני עובדת על התפקיד, אני אוהבת לחפור, לקרוא, לחקור, להבין. ואמרתי שאני לא מבינה עד הסוף משהו בדמות. ואז זה קרה. ופתאום אני בלי בית. פתאום הבנתי מה זה כשהקרקע נשמטת לך בשנייה. זה לא מוזר? זה מטורף".
אפשר להגיד עכשיו שאת שחקנית טוטאלית.
"כן, אי-אפשר להגיד שלא התכוננתי לתפקיד. הכל קורה".
× × ×
ברזומה המקצועי של הולנד אפשר למצוא לא מעט תפקידים אבל החיבור בין השם לפנים התרחש כשהיא התיישבה מול מיקרופון יחד עם חברתה אלי סטין, והתחילה לדבר. על פניו, עוד פודקאסט בעולם שבו גם לאיש שיושב לידכם כנראה יש אחד. אבל משהו שם עבד. ממש עבד. שיחת הבנות הפתוחה והלא-מפולטרת על נושאים שגם בשנת 2025 מתקשים לייחס לנשים הפכו את הולנד וסטין למכונת סינקים, ואת הפודקאסט 'למי אכפת' לאחד המושמעים בישראל. תוסיפו חיקוי ב'ארץ נהדרת' והמיינסטרים נכבש. "אחרי 15 פרקים בערך הבנתי שזה מצליח. בהתחלה היה בי איזה משהו שפחד להיחשף, הייתי עושה סטורי ואומרת, את מי זה מעניין? את אלי אני מכירה כבר עשור. נפגשנו עוד לפני שהתחלנו את לימודי המשחק, פגישה מקרית שהתפוצצה בקטע הכי טוב".
בואי נדבר על קטע מאחד הפרקים האחרונים שהתפוצץ.
"מה, שיחת ה'טוב לך נעים לך?'"
כן. השיחה סביב סטוץ של אלי, שצוחקת על הגבר ששאל אם טוב לה ונעים לה. כאילו תקשורת ואכפתיות בסקס זה משהו ללעוג לו.
"הקטע עלה בתמימות הדעת. אלי מספרת על סטוץ שהיה לה ששאל יותר מדי שאלות וזה הוריד לה. ואנחנו יושבות וצוחקות ואומרות, בוא'נה, זה קטע מעולה לסושיאל, בלי שום אג'נדה מאחורי זה, בלי איפה זה יכול לפגוש אנשים, ממש לא הבנו את הקטע לעומק שלו, לא עבר לי לשנייה בראש שיש פה משהו לא בסדר. רק אחר כך הבנתי את המשמעויות, את זה שאני יודעת שאנחנו בתקופה שאנחנו באות ואומרות לגברים תהיו רגישים. תשאלו. זה טוב לשאול, זה לא דבר רע. אני מודה על מי-טו ומודה על הדרך שנשים עושות, אבל מצד שני יש גם אפור. והאפור זה חוויות יום-יום שקורות לנו, שנשים יכולות לדבר עליהן. זה לא יהיה מאה אחוז באוזן לכולם. ידידים שלי אחר כך דיברו איתי, אמרו לי, 'לא שואלים אתכן - לא טוב, שואלים אתכן - גם לא טוב, אז מה אתן רוצות?' אבל מדובר פה באירוע ספציפי שקרה לאלי שהיא דיברה ואנחנו יושבות ומסתלבטות, כמו בהרבה פודקאסטים של גברים שיכולים לשבת ולהסתלבט ולדבר. כשאישה באה ומספרת על חוויה מינית שהיא עברה ומסתלבטת זה בא לא טוב לכל כך הרבה אנשים. לא רצינו לקדם גבריות רעילה, ממש לא, אבל גם אישה יכולה לבוא ולספר על חוויה מינית שהייתה לה, וזאת החוויה".
אז הדרמה קשורה לזה שהשיחה יצאה מפה של נשים.
"אני חושבת שזה עדיין לא טבעי לאנשים לשמוע שתי נשים שמדברות על סקס. כשהן קצת יותר רדיקליות בהומור שלהן זה יכול לבוא לא טוב באוזן לאנשים, במיוחד לאנשים במדינה שהיא יותר שמרנית. ואני דווקא חושבת שיש מקום לשיח שהוא חדש, שנשים יכולות לדבר גם וולגרי, וזה בסדר. זה לא משהו שחשבנו עליו, לא משהו שבאנו לקדם, אבל אז פתאום עשינו את זה, ואת מבינה שיש לדבר הזה ערך מוסף. מעמד האישה זה לא רק בשכר. זה גם ביום-יום, באיך שאנחנו מתבטאות, אני לא מדברת על ה'טוב לך נעים לך', אני מדברת על שיח יום-יומי שהוא יכול להיות יותר חד, יותר בוטה. זה מזיז אנשים במקום. אני חושבת שזה גם חלק מהצלחת הפודקאסט, כי המון נשים מחפשות את השיח הזה. וזה נותן להן איזה אשרור. בקיצור, ממש לא התכוונו לפגוע באף אחד".
לגברים היו סולחים על זה?
"לגברים הרבה יותר סולחים. מה זה סולחים, אני חושבת שאין בכלל את השיח הזה שמתקיים עלינו. נורא ברור שיש סטנדאפיסטים שמדברים גסויות ומדברים על מין באופן פתוח וכולם צוחקים, נשים וגברים כאחד, וכשנשים מדברות על זה, יש הרבה אנשים שזה לא בא להם טוב. ולגבי השיח הספציפי הזה, אחרי שדיברתי עם כמה גברים בחיי והבנתי מה זה משקף להם, הבנתי את הביקורת. אני יודעת לקבל. גם העין שלי היום תסתכל על קטעים שאנחנו מוציאות אחרת. מצד אחד, לא אפחד להגיד את מה שיש לי, כי אז לא יהיה פודקאסט, הוא יהיה נורא משעמם; אבל מצד שני, הראייה שלי כן גדלה בתוך הסיטואציה. קראתי לפני כמה ימים מאמר ממש יפה שמתחיל בזה ששני דגים שוחים בים. הם עוברים ליד דג זקן שמסתובב ואומר להם, 'יום טוב, ידידיי, תיהנו מהמים'. הם ממשיכים, ואז אחד אומר לשני, 'מה זה מים?' נורא אהבתי את זה. היום אני יודעת מה זה מים. אני אסתכל על המים, אני אבין יותר".
ואת כבר במים של הגדולים.
"כן, אני באוקיינוס".
יש מחיר למים העמוקים. בחודש מרץ האחרון, כשהודיעו השתיים על מעבר לחברה מתחרה, הגישה חברת All in שהפיקה את הפודקאסט תביעה על סך 2.2 מיליון שקלים בטענה להפרת חוזה. מאז הגיעו הצדדים להסדר, הפודקאסט החדש שינה את שמו ל'למי אכפת' והולנד עדיין לא ממש יכולה לדבר על האירוע מטעמים משפטיים. "בואי נגיד ככה", היא מסכמת, "הבנתי את ערכו של החוזה. לא היה חוזה, הדברים לא היו ברורים, היינו בקשרים חבריים. היום אני מבינה שבעסקים אפשר להיות חברים, כל עוד יש חוזה לפני. לא היה חוזה, ואז התחילו חילוקי דעות בנוגע להרבה דברים, ובשלב מסוים החלטנו לעזוב. זו הייתה תקופה קשה ברמות, היו לי התקפי חרדה שלא חוויתי הרבה שנים, היה לי קשה לאכול, הורדתי המון במשקל. אלי הרבה יותר קשוחה ממני והיא עזרה לי. היום אנחנו אחרי, הגענו להסדר שמקובל על כל הצדדים, ואני מאחלת להם בהצלחה".
מה למדת מהסיפור הזה?
"מעבר לזה שאני לא עושה יותר שום דבר בלי חוזה? שאני הבעלים של עצמי. אף אחד לא יצר אותי, ואני לא בזכות אף אחד. אני בזכותי".
× × ×
נולדה בירושלים למורה ולמנהל חשבונות. בצבא שירתה כקצינת מבצעים במגלן ובגבעתי. התאהבה בגזרת העוטף, ולא רק. "אביב היה המפקד שלי. חיזרתי אחריו הרבה זמן והוא לא היה מעוניין. אני זוכרת שהוא ראיין אותי לתפקיד קצינת מבצעים במגלן. הסתכלתי ואמרתי אוקיי, אין לו טבעת. היה לי איזה רגש חזק של אני אהיה איתו. חודשיים-שלושה חיזרתי והוא התעלם. בשלב מסוים הוא גם אמר לי, 'אני לא מעוניין'. מתישהו חברות שלי אמרו לי שאני ממש מביכה את עצמי. שבועיים לפני צוק איתן הצלחתי, הייתי מאוהבת ברמות. ואז בצוק איתן' אני לא אשכח, לילה לפני הכניסה לעזה היינו באיזו יחידת דיור בצאלים, נתנו לנו להיפרד לפני הכניסה שלהם, ופתאום אמרתי וואו, יש מצב שהוא לא יחזור. אני זוכרת שהתנשקנו, ואז בטלפון אמרתי לחברה שלי שאם הוא חוזר אני מתחתנת איתו. אני איתו 11 שנה".
כמי ששירתה בעוטף ומכירה את הגזרה, איך הגבת ל-7 באוקטובר?
"לא הבנתי איך זה קרה בכלל".
המדינה הזאת יכולה להתגבר על המצב?
"בא לי להיות אופטימית. אני מרגישה שיש חובה, במיוחד בזמן האחרון, להחזיק איזו אופטימיות קטנה במדינה הזאת, כי זה כמעט ולא קיים. אני חושבת שהעם צמא להנהגה חדשה, משהו חדש לגמרי, משהו צריך להשתנות. כי העם הזה מדהים. אבל משהו צריך להתחדש".
את הולכת להפגנות?
"עוד לפני 7 באוקטובר הלכתי הרבה, ועכשיו לא כל שבוע, אבל אני משתדלת שכן. נהיה עצוב שם לאחרונה יותר. הזמן, מה שנקרא, עושה את שלו. עינב, אמא של מתן (צנגאוקר, ר"א) נכנסה לי ללב. שמעי, איזו אישה מדהימה. איזה תעצומות נפש. אי-אפשר לא להרגיש אותה כאמא".
ובמעבר חד, את חוגגת שנה לאימהות.
"כן, הכתבה הזאת יוצאת בדיוק ביום ההולדת של לילה. לילה זה מהספר 'החברה הגאונה שלי', הדמות שכתובה הכי יפה בעולם. אני מרגישה שהיא נתנה לי את השער במובן המטאפורי, היא פתחה לי שער, כי מאז שנכנסתי להיריון משהו ממש התחיל לזוז אצלי. זה היה היריון יקר, היו ניסיונות, היו הורמונים, הייתי כבר לפני IVF והרופא אמר לי, 'תעשי הזרעה רביעית'. אמרתי לו, 'חבל על הכסף'. הוא אמר לי, 'תנסי', וזו ההזרעה שנקלטתי בה. היא הביאה לי ברכה וגם רגשות אחרים. אני שואלת את עצמי אם אני עושה מספיק, אם אולי אני לא רואה אותה מספיק, ומצד שני, אני גם רוצה להגשים את עצמי. עכשיו אני הולכת לצלם את הסרט, ישר אחרי הסרט אני מתחילה הצגה בתיאטרון בתפקיד ראשי ואני כל הזמן עם רגשות אשמה על הילדה".
ברוכה הבאה למועדון.
"כן, תשמעי, זה הפך לי את החיים. העמיק לי אותם מאוד. כל הקלישאות נכונות. הילדה מכניסה אותי למצב מדיטטיבי, כי אם אני באה ואני מראה לה פרח אז גם אני מתבוננת בפרח. גם אני מתבוננת במים של הים ורגע מעמיקה בזה, אז היא מלמדת אותי להיות ברגע ולהיות נוכחת מאוד, וגם לסמוך על מי שאני. לפני כמה שנים הייתי נלחצת לפני ראיון כזה, אומרת לעצמי על מה אני אדבר? כותבת נקודות. היום אני אומרת סמכי על עצמך, את לא טיפשה, דברי. אלי קוראת לי 'קהלת', אומרת לי, 'את חושבת יותר מדי', והיא צודקת, לא צריך לחשוב יותר מדי, אבל אני אוהבת לשבת לבד, לבהות. אני נותנת לזה את המקום, אני חושבת שזה חשוב להשתעמם. כשאת משתעממת את מגיעה למקומות הכי טובים. אנשים לא מבינים את הערך של שעמום בחיים, אומרים מה, אני לא עושה כלום? מה פתאום? לשבת ולהשתעמם, משם יגיעו לך הדברים הכי יצירתיים. אז כשאני איתה, קודם כל אני מאוד מנסה סתם פשוט להיות איתה, אני שמה לב שאני מחכה לקחת אותה מהגן כי היא ממש נותנת לי רגע את האושר. עזבי, שלושה חודשים ראשונים אחרי הלידה התהפכו לי החיים, היה לי קשה, אבל אחרי שעברתי את השלב הקשה - רק טוב. טוב לי עם האימהות".
התלבטות בין אימהות לקריירה, יש?
"יש לי איזה פחד עם הקריירה, עם איך עושים את זה. מצד שני, ברור שאעשה עוד, ברור. אין לי ספק בכלל".
