המוזיקה הצילה אותי
"נולדתי ב-1979. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שלוש. הספקתי לשמוע ריבים, אבל כל מה שאני מכיר זה בית מפוצל. הייתי היחיד בגן שהוריו התגרשו וזה הרגיש לי מוזר. לא היה לי בית אחד, לאחרים כן, ורציתי שההורים יהיו יחד. אחר כך אמא שלי התחתנה שוב עם בחור בשם איתן, שדי גידל אותי. אחר כך גם אבא שלי התחתן והגיעו עוד אחים ואחיות. אמא שלי חצי אמריקאית, מכאן גם השם Eric.
"הייתי ילד קצת שונה, לא התחברתי למסגרות, לא של בית ספר, לא של הצופים. ילד קצת אבוד, ובמובן הזה המוזיקה הצילה אותי, כי לא הבנתי במה אני טוב. לא הייתי טוב בלימודים, לא הייתי ספורטאי מצטיין, הרגשתי אאוטסיידר. לא מסיבות, לא בנות, הכל התעכב. פתאום, בטיול שנתי בגיל 16, חבר לימד אותי לנגן בגיטרה. עד אז למדתי פיזיקה ומתמטיקה חמש יחידות, הכי ריאלי. הוא רק הראה לי כמה אקורדים וזה פתח לי בבת אחת את העולם של הכתיבה. מאז ועד היום, 30 שנה, אני כותב. לשיר הראשון שלי קראו 'עוד יום עבר', על זה ששום דבר לא קורה. היום זה נראה כמו חיים אחרים. כן, היו פה תמיד מלחמות, פיגועים ואסונות, אבל אף פעם לא קרה שבמשך חמש שנים אין לנו חיים נורמליים - קודם הקורונה, עכשיו המלחמה. פעם היית מגיע בערב הביתה וכולם היו רואים 'משפחת קוסבי'. איפה זה קיים היום? יראו עוד מהדורה".
יצאתי מהלופ של החדשות
"גייסו אותי לחיל חימוש, הייתי מדריך בצריפין. נבחנתי ללהקה צבאית אבל לא התקבלתי. התבאסתי, למרות שלא חשבתי באמת שאתקבל, כי לא היה לי שום רקע. אמרתי שאנסה בכל זאת, כי זה חלק מהאמנציפציה שלי, יציאה לעולם פחות מקובע מפיזיקה ומתמטיקה. אחרי ההצהרה הזו הלכתי ללמוד ברימון".
אמרת שאתה לא איש של מסגרות, פתאום בצבא אתה במסגרת.
"אז הבנתי שיש בעיה בצה"ל. אם קיבלו אותי להיות מפקד, כנראה שמשהו שם לא דופק. אמרתי לעצמי שלא אסכים יותר להיות בסיטואציה שבה אני סופר מתי יעבור הזמן. אבל הנה, בכל זאת אני מוצא את עצמי כבר כמעט חמש שנים מחכה שהזמן יעבור. אני במצב שהבטחתי לעצמי לא להיות בו, אבל עדיין אומר לעצמי בן אדם, אתה תקוע, קבל החלטות על החיים שלך, אל תאשים אחרים או את המצב. מזמן יצאתי מהלופ של החדשות. אם דברים חמורים קורים, אני אדע. אבל התחושה היא שבדברים הבאמת קריטיים לא קורה כלום. בנושא החטופים, למשל, מייאש אותי להתעדכן".
מבודד במגדל השן
"עבדתי כברמן במסעדה ומאוד אהבתי לעבוד בווייב של צוות ומול אנשים. כשהוצאתי את הסינגל הראשון, 'מה עוד ביקשת' ב-2006, אמרתי לעצמי שבטח לא אשאר לעבוד פה עוד הרבה, אבל אם אני גבר, אתן משמרת בשבוע".
קרה?
"אפילו לא פעם אחת. משהו באגו לא איפשר לי לרדת לעם, כביכול. אתה עכשיו מוכּר, זמר, אז תעבוד גם בבר? אולי זו הייתה טעות. הרבה פעמים אחרי שאתה מתפרסם, אתה פתאום עולה למגדל שן מבודד. כבר כמה שנים שבסוף כל הופעה יש לי שעת 'קבלת קהל', נכנסים זוגות, חברים, בודדים, יושבים איתי, מדברים קצת. זה הכיף שלי לראות מי הקהל שלי. יש משהו קצת בודד בדיסטנס".
ליידי גאגא סיפרה שהיא לפעמים האדם הכי בודד בסוף הופעה. קורה לך?
"יש הבדל גדול בין להופיע מול עשרות אלפים לבין הופעה מול כמה אלפים או מאות, אבל זו עדיין אותה תחושה. הפגישות עם הקהל בסוף ממלאות חלק מהבור וגם תגובות ברשתות החברתיות, מה שפעם לא היה. אז אני מגיע הביתה אחרי הופעה לבד, אבל ממשיך לקבל עוד קצת אהבה".
'מה עוד ביקשת'
"גם לרימון לא התקבלתי, פשוט לא ידעתי כלום, אבל אמרו: תעשה מכינה, נראה. התחנה הראשונה המשמעותית שלי הייתה בקורס כתיבת שירים עם יהודה עדר, שהשפיע עליי מאוד. 'המתוקות האחרונות' נכתב והולחן בקורס הזה. ברימון הכרתי גם את משה לוי, שהיה מורה שלי ובהמשך עבד איתי על אלבום הבכורה, כמו גם על רוב האלבומים שאחריו. הוא יהיה אורח בהופעה שתהיה בבארבי".
עד עכשיו תיארת רק דחיות. התחלת לקבל גם שבחים ברימון?
"זרקו פה ושם מילה טובה והתחלתי יותר להאמין בעצמי. הכרתי שם את הלהקה שלי, שהלכה איתי 15 שנה. ניסיתי להופיע בכל מיני מקומות, מצאתי בית קפה שקראו לו 'תענוג', בתל-אביב סביב 2004. אנחנו בקפה מנגנים שירים שלי ומכונת שייקים עושה רעש. אודי קראוס, שהיה תלמיד ברימון לפניי, הגיע להופעה ואמר, 'אני רוצה לעזור לך'. התחלנו לעבוד על השירים של האלבום הראשון והופענו איתם קצת. משה לוי הצטרף כדי להפיק. הוא שמע אותי מנגן בהופעה את 'מה עוד ביקשת', שלא היה אמור להיות שם, בא אליי ואמר, 'לא רק שאין מצב שהשיר הזה מחוץ לאלבום, הוא גם ייצא כסינגל ראשון'.
"שבועיים אחרי שהוצאנו את 'מה עוד ביקשת' התחילה מלחמת לבנון השנייה, אז בעצם לקח כמה חודשים עד שהשיר הזה נכנס באמת. הייתי בטוח שזהו, יש שיר בפלייליסט, עכשיו אני כוכב. אבל אני יוצא לרחוב, אף אחד לא מזהה אותי. אחרי שלושה שבועות בערך התחילו להשמיע, במקביל היה לשיר קליפ בערוץ 24 שביים רועי ורנר ועבד מצוין. אחר כך הוצאנו עוד ועוד סינגלים, וכל השירים נכנסו לפלייליסטים. זה היה מדהים.
"הציעו לי אז חוזה גרוע מאוד, אבל למזלי ההורים שלי אמרו לי לזרוק את החוזה והשקיעו מכספם. הצילו אותי. מאז אני אמן עצמאי. אם אמנים צעירים קוראים את זה, יש משהו נעים שאתה הבעלים של כל החומרים שלך ושאף אחד לא אומר לך מה לעשות. מצד שני, גם בזה יש משהו בודד, כי בעצם גם ההצלחה וגם הכישלון רק עליך. אז השאלה אם אתם מוכנים לשלם את מחיר הבדידות בחוזים טובים יותר".
אף פעם לא באמת הייתה "חבורת רימון"
"את מירי מסיקה וקרן פלס בכלל לא הכרתי ברימון. איה כורם הייתה בשכבה שלי, למדה עם איתי פרל, לא ממש הכרתי אותם גם. מתישהו הקמנו קבוצת כתיבה, אבל זו אף פעם לא באמת הייתה חבורה".
"כנופיית רימון", יש לדייק.
"אנחנו הוצאנו אלבומים פחות או יותר במקביל, השירים של כולנו הצליחו, אז התחילו לדבר על כנופיה. זה לא היה מופרך. אני כתבתי לאיה ולמירי, איה כתבה למירי, איתי כתב למירי, קרן כתבה למירי. היה נשמע שאנחנו חבורה, אבל זה היה יותר חברות לעבודה. מירי ואני גם היינו חברים טובים לתקופה".
הטענות אז גרסו שאתם זוג, היא בדיוק עזבה את הבית לשבוע.
"ובדיוק יצא 'עכשיו אתה חוזר בחזרה' שכתבתי לה ולכאורה כל הקלפים הסתדרו. אבל לא היה. מירי ואני עדיין קרובים, אבל הלכנו למקומות שונים בחיים. יש לה משפחה, היא מאוד עסוקה. לא עבר חתול שחור. אני מאוד אוהב אותה, גאה בה. לא רק באמנית שהיא, אלא גם באופן שבו היא מדברת. לא פשוט להיות במעמד שלה ולהגיד את האמת ולהתנסח ככה כמו שהיא עושה".
'המתוקות האחרונות'
"לא היה לי המון ניסיון עם בנות, אז איכשהו בשיר לבשתי דמות של גבר-גבר, שמתנהג לא יפה לבנות שאיכשהו מגיבות לזה טוב. כולם חשבו שאני באמת כזה, אבל למדתי מזה המון. מה שהיה די מדהים זו העובדה שבחורות שהכרתי אחר כך לפעמים התאכזבו שאני לא כזה מניאק".
למה ברשת גימל החליטו לא לשדר?
"אני אפילו לא יודע. הם רק אמרו שזה נפסל לשידור מסיבות של תוכן".
התראיינת לקובי מידן, ששאל אם 'המתוקות האחרונות' בעייתי בעיניך, ענית שבמי-טו חסרה אנרגיה נקבית, משהו רך. איך אתה אוהב להסתבך.
"חשבתי שאפשר לדבר פתוח, בדיעבד הבנתי שלא התנסחתי נכון, התכוונתי יותר לתרבות ה-woke. אבל בכללי אני מנסה להתנהל בעולם כאילו אפשר לדבר, לא בעד הקִּנסול (ביטול) המוחלט האוטומטי. קיבלתי תגובות מפה ומשם, אבל אתה יודע מתי הבנתי שאמרתי משהו לא בסדר? כשעשו עליי אייטם ב'הפטריוטים' והיו בעדי!"
חווית פעם מערכת יחסים רעילה כמו בשיר?
"היום אני חושב שכל מערכת יחסים כמעט היא רעילה, כי הפורמט רעיל. החלק שיוצא עכשיו של האלבום החדש, '#בסדרגמורהבנתיהכל (חלק ב' / סוס טרויאני)', כמו חלק א', עוסק בזה. אחרי שהתנסיתי בכל מיני מערכות יחסים, שמתי לב שהפורמט בעייתי. בעידן הנוכחי זה קצת חסר סיכוי".
כלומר מונוגמיה ו"חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" – נגמר?
"מאוד קשה היום לעשות את זה. בעצם הרעל הוא בילט-אין בפורמט, כי הוא מכריח אותך לעבוד איזשהו אל נוסף, נקרא לו אל הזוגיות. אתם נפגשים, שני אנשים, ומעצבים את המציאות ככה כדי שהישות השלישית תשגשג. בתוך כל הפשרות האלו נוצר הרבה רעל".
לא כל אחת יכולה להסכים לפתוח את היחסים ושתהיה עם כולן.
"אבל במה שאני מציע או רואה כנכון, גם היא עם כולם. זה יותר רחב ממין. הרי אנחנו כולנו מגיעים עם התניות. היא בהתניה שהיא רוצה פרחים, אנחנו בהתניה של להביא את הפרחים. אם רוצים להיחלץ מהמלכודת הזו, חייבים לפרק ולבנות מחדש, ואני ניסיתי לעשות את זה. הכרתי מישהי בשם מיה, שנינו היינו חבולים מיחסים קודמים ואמרנו שננסה לעשות אחרת. יצאנו להרפתקה של חמש שנים. לפרק הכל, לקחת שני אנשים שנפגשו ויש ביניהם חיבור טוב ולראות עכשיו עם פינצטה מה מוסיפים ומה לא. אם רוצים לנקות את הזוגיות, צריך לבנות ביחד דבר חדש שמתאים לנו. מיה ואני החלטנו למשל לא לגור ביחד. אני בעד שלכל אחד יהיה הספייס שלו. הדוגמה של ליאור שליין ומרב מיכאלי חמודה בעיניי".
וזוגיות פתוחה?
"צריך להבין שהיא פתוחה מראש, לא רק במין. להבין שאין שלי ושלה. זה למשל לא להגיד 'אני אוהב אותך', כי בתוך המשפט הזה כבר גלומים המון משקעים ומשקלים, כל מה שלמדנו והסדרות והסרטים שראינו. הכל מגיע לרגע הזה שהוא אומר לה, והיא אומרת לו והנה אנחנו עכשיו לנצח. אז במקום להגיד 'אני אוהב אותך', חשבתי שיהיה יותר נכון להציע שתי חלופות: או להראות אהבה, או לומר מה אתה אוהב. להיות ספציפי, למשל: אני אוהב את העיניים שלך".
אז אתה לא אמרתם זה לזה אף פעם 'אני אוהב/ת אותך' במהלך חמש שנים?
"היו לנו רגעים של חולשה. יש משהו שלפעמים אתה רוצה לשמוע בלי קשר להשלכות, רק לקבל את צירוף המילים הזה, 'אני אוהב אותך', שיש לו את הקסם שבאותו רגע כנראה עושה מאוד נעים בגוף, ואולי בטווח הארוך יש לו השלכות בעייתיות".
ואחרי חמש השנים?
"הסתיים בגלל נושא ההורות. היא רצתה להיות אמא וזו הייתה הפעם הראשונה שאני הוצבתי מול הרעיון הזה באופן ממשי. תמיד חשבתי שזה יקרה מתישהו בעתיד וגם יכולתי לראות את זה קורה עם מיה, אבל באותו זמן שזה פתאום נפתח לה, הבנתי שאני לא מוכן".
אבל רוצה?
"לא יודע, אין לי כזה קרייב. אחרי שמיה הציבה לי את זה הסתכלתי על כל מיני משתנים, כמו מה שקורה במדינה, בעולם. אנחנו מביאים ילדים ואף אחד לא יודע לאן העולם הולך. בינתיים מיה הביאה ילדה מתוקה ואנחנו עדיין שותפים, כמו שאני אוהב לקרוא לזה. אפרופו מה החוקים ומה לעשות אחרת, היא לא חברה שלי, אנחנו לא זוג. אנחנו שותפים. אלה ניואנסים של לנקות את השפה, סמנטיקה. בעיניי צריך להיות רק חוק אחד: גמישות. הכל זז, אנשים משתנים, אתה חייב להגיב למציאות".
האלבום הראשון הצליח יותר מדי
"ההצלחה המוקדמת-יחסית עברה עליי בסדר, לא היו לי משברים גדולים. ב'כוכב נולד' אתה לפני הכל מכיר פרצוף, אחר כך מחפש שירים. פה אני באתי עם שירים, אבל לא הרבה אנשים ידעו איך אני נראה. זה היה לטוב ולרע, כי בתור 'מותג' זה לא כל כך טוב שהפרצוף שלי לא מזוהה, אבל זה שמר עליי במידה מסוימת, תמיד יכולתי ללכת ברחוב. ההצלחה לא סינוורה אותי, אלא נתנה לי המון חופש. כל מה שעשינו עבד".
אבל חלק מהביקורות היו קשות.
"שם הבנתי איפה אני משלם מחיר. הייתי עטוף בסביבה מפרגנת, אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון הגיעו בפעם הראשונה ביקורות לא טובות, וזה ממש שבר אותי. אז הפסקתי לקרוא ביקורות וטוקבקים. זה חוק שאני עומד בו עד היום, אז אני לא יודע עד כמה מרושעות היו הביקורות האחרות".
אני זוכר גם ביקורות טובות.
"תנסה למצוא. לא תצליח. היו כאלה שהשוו אותי למאיר אריאל ואמרו שאני לא ברמה שלו. מישהו כתב שאני מנסה לחקות את שלומי שבן, זה היה קשה. עכשיו חוגגים 40 שנה לרימון, פגשתי את יהודה עדר שאמר לי שהאלבום הראשון הצליח יותר מדי. אף פעם לא חשבתי על זה, כי אתה הרי רוצה שמשהו יצליח, מה זה יותר מדי? כנראה שהיותר מדי כבר מעצבן אנשים".
הוויתור של אפרת גוש
"נפגשתי כמה פעמים עם אפרת גוש כדי שאכתוב לה, ובאחד המפגשים היא סיפרה לי את סיפור חייה. קבענו שאני אכין לה כמה שירים להשמעה. היא אהבה את שני השירים הראשונים, והקלטנו. השמעתי לה עוד שיר שכתבתי בשבילה והיא לא אמרה מילה, פשוט קמה, לקחה את התיק שלה ועזבה. כנראה לחצתי שם על נקודה רגישה. הייתי טעון מהחוויה הזו, והדבר הראשון שעשיתי היה לקחת את הגיטרה ולכתוב: 'קצת כועסת, אבל מבינה'. ומפה השיר 'עכשיו אתה חוזר בחזרה' די כתב את עצמו, בעצם על הסיפור של אפרת ואבא שלה, אבל בפנים שזורה גם מערכת היחסים שלי עם הוריי הגרושים".
אבל אפרת לא הקליטה את השיר.
"שלחתי לה גרסה שלי במייל, ענתה אחרי יומיים שתודה רבה אבל ויתרה, לא פירטה למה. באותו שבוע נפגשתי עם מירי וסיפרתי לה שכתבתי משהו לאפרת והיא לא רוצה. מירי ביקשה שאשמיע ואחרי כמה צלילים אמרה לי, 'אני רוצה!' אני מאוד אוהב את מה שאורי זך ומירי עשו עם השיר, הם זיהו את הפוטנציאל בהקלטה שהייתה מאוד רחוקה ממה שהתקבל בסוף. הכל התחבר. חשבתי שמפה והלאה ככה הדברים יקרו לי בחיים. היום אני מבין כמה טעיתי. 'עכשיו אתה חוזר בחזרה' היה ב-2007. לא היה לי עוד אחד כזה, גם אם כתבתי שירים אחרים למירי שהצליחו".
עוד אלבום יורד לטמיון
"אחרי שהאלבום השני הצליח פחות ראיתי שאני לא מתקדם לשום מקום והקלטתי בשבוע אלבום שנקרא 'הקלטות מרתף'. אחר כך טסתי לניו-יורק, קניתי אוטו והתחלתי לנסוע. הגעתי ללוס-אנג'לס, שם פגשתי את אלון אבוטבול ז"ל ואת המשפחה המקסימה שלו. תשעה חודשים נסעתי בדרכים, כתבתי שירים, ובסוף הקלטתי אלבום מרובע, 36 שירים. חזרתי לארץ טעון מחדש, עם מלא מוזיקה שהקלטתי, ואני עף. מוציא שיר ראשון מהאלבום החדש, 'לא הצלחתי להתאהב בך בשישית'. הוא מצליח פגז. אני מאושר. אני מוציא עוד שיר, 'רס"ן נידה חסן' על מחבל מוסלמי, ושבוע אחרי מתחילה מלחמה. לא היה לזה סיכוי. שום דבר לא מושמע, והאלבום הזה גם יורד לטמיון. נשברתי קצת".
לא שריטה בכנף.
"מכה. בכל פעם שאתה מקליט אלבום אתה עושה הכי טוב שאפשר, ואם הוא לא תופס כמו שאתה חושב, יש סדק. וזה גם מצטבר. הייתי בסוג של אובדן דרך. התחלתי להגיע להרצאות באוניברסיטה כשומע חופשי. שמעתי שיעורים של הנרי אונגר ויובל נח הררי והם פוצצו לי את המוח. שלוש שנים פשוט למדתי. הופעתי קצת".
אתה עושה לפעמים הופעות לוועדי עובדים? שם הכסף הגדול.
"היום לא. הם לא קוראים לי. 15 שנה לדעתי לא הופעתי לחברות. לא יודע למה".
במות של ימי עצמאות?
"לא. אתה עכשיו סתם זורה לי מלח על הפצעים. גם ימי עצמאות לא עשיתי סביב 15 שנה".
מעליב?
"העלבון בא מהרבה כיוונים. אני לוקח על עצמי, מנסה ללמוד איפה אני אולי לא בסדר".
קרן ומירי הפכו למלכות המיינסטרים. אתה חושב לפעמים "למה אני לא באותו מעמד"?
"זה כמו שתשאל אותי, נועה קירל מופיעה בפארק, למה אתה לא? אז הייתי עונה שהפארק שמור לכוכבי פופ מאוד גדולים. התשובה דומה. ההשוואות אל מירי וקרן נעשות כי באנו מרימון והתחלנו יחד, אבל הן לא נכונות בעיניי. אני בבסיסי אמן נישתי. המשכתי לכתוב כמו שאני יודע ודברים הלכו לכיוונים אחרים. כדי שאני אוכל להתחבר להשוואה, לאיפה זה לוחץ לי או לא, צריך לקחת מישהו שאני מרגיש שהוא דומה לי אמנותית. אם תשאל אותי על דרך של מישהו שאני אוהב והגיע מהפוך-על-הפוך לכוכבות, זה רמי פורטיס או ברי סחרוף. זו דוגמה שאני מאוד מתחבר אליה, לבוא מעבודה קשה אחרי הרבה שנים ולהזיז אליך את המרכז".
צריך לעצור הכל
"אחרי 7 באוקטובר חשבתי שהלכה עוד שנה מהחיים. עוד הייתי אופטימי. הופעתי בכל מיני מוצבים, בתי חולים, בגל הראשון של המפונים שהגיעו לבתי המלון, ימים אחרי שעברו את התופת. אני מגיע, לא יודע מה לעשות. מה, אשיר להם 'המתוקות האחרונות', איך זה קשור? כל מי שיושב שם כנראה בטראומה. אבל מתישהו אתה מבין שהם רוצים רק משב רוח, אז שרתי לבד, עם גיטרה, ונפגשתי עם האנשים, שמעתי סיפורים שאי-אפשר להבין".
בינתיים החטופים שם.
"גם העם לא עושה מספיק. צריך לעצור כל דבר שאפשר - אין תרבות, אין אוניברסיטאות. אתה חושב שהצרפתים לא היו עוצרים אם היו להם 50 חטופים כמעט שנתיים בעזה? הם הרי יכולים לעצור הכל על ייקור החלב. פה זה לא קורה".
התמסרתי לתפקיד
"לאורך השנים קיבלתי פניות לתפקידי משחק וסירבתי. גם לתפקיד בסדרה 'קורדרוי' סירבתי בהתחלה. אחרי חודש התקשרו, 'שמע לא מצאנו, אולי תבוא בכל זאת?' אמרתי שאני לא יודע לשחק, אבל אפגוש את הבמאית, הדס בן ארויה. היא הקסימה אותי, ייעדה לי תפקיד אחר במקור. גם דר זוזובסקי הגיעה, קראה יחד איתי ואז הדס אמרה, 'אולי תקרא גם את הדמות הראשית?' ואז הם אמרו שזה שלי, הייתי בהלם. התמסרתי עד הסוף".
כולל סצנה בעירום.
"לא האמנתי שאעשה דברים כאלה וגם אמרתי שאין שום סיכוי, אבל היא הצליחה לשכנע אותי. לראות את עצמי על המסך היה קשה. לקח לי המון זמן לסיים את הפרק, להשלים עם מה שאני רואה, אבל אני עף על זה".
אריק ברמן יופיע בבארבי תל-אביב ב-16.8.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
