ביום ראשון היינו אמורים לעלות על טיסת בוקר ליוון. זו הייתה נסיעה לא מתוכננת, הפתעה שקיבלתי מרן ליומולדת שלי. בדיוק היינו באילת, ישבנו על הספה אחרי מקלחת חמה בצימר הכיפי של שלומי, כשרן ניגש אליי עם מעטפה ביד. "אבל אמרנו שהשנה אתה לא קונה לי מתנות", אמרתי לו, "שהשנה זה יומולדת מלחמה צנוע כזה, ונסתפק בנסיעה קצרה לאילת".
ובאמת, כבר חודש שאני מנג'סת לו שלא יעז לחגוג לי. לא רק שמצב הרוח שלי גרוע אחרי שנה שבה נפלתי לדיכאון הכי כבד שהיה לי אי פעם ואחרי השנתיים הכי שחורות בתולדות המדינה הזו, אז גם הגיל שלי השנה הוא הכי סתם. 54. לא גיל עגול, אלא רק מגעיל, מספיק זקנה לקולונוסקופיה אבל לא זקנה מספיק כדי לצאת לפנסיה ולפרוש לאיזה חוף בקופנגן. הדבר היחידי שניחם אותי הייתה העובדה שלא הייתי לבד, שכמעט כל מי שמסביבי סירב השנה לחגוג את יום ההולדת שלו. לכולם הייתה אותה הבעה על הפנים כשהם אמרו "השנה לא בא לי על היומולדת". הבעה של ויתור, עם עיניים מושפלות למטה כמו דגל לבן של כניעה. זה כאילו ששמחה פשוטה הפכה בישראל של 2025 למותרות, למשהו שרק מנותקים ביאכטות מעיזים לדרוש לעצמם.
"אני יודע שהבטחתי בלי מתנות", רן אמר ונראה פתאום מבויש קצת, כמו נער בן 17 שלא יודע אם זר הוורדים האדומים שהוא קנה לך יפה או שמאלצי ומביך. "אבל זו לא מתנה מוחשית, לא בגדים חדשים ולא שום חפץ. במקום זה החלטתי לתת לך השנה משהו רוחני". לא הספקתי לחשוב שאוי לא, רק שהוא לא קנה לי סדנה של איזו קואוצ'רית העצמה נשית, והוא הגיש לי מעטפה שבתוכה דף שעליו הוא הדפיס את זוג כרטיסי הטיסה שלנו לקלמטה. "את שמחה?" הוא אמר, "פשוט חשבתי שהמתנה היחידה שאת באמת צריכה זה אוויר. זה חופש".
הסתכלתי על המעטפה ושתקתי. פעם הייתי ישר קופצת עליו בחיבוק וצורחת "ישששש, אתה הגבר הכי מהמם בעולם", אבל לאחרונה, אולי בגלל פאזת הדיכאון הארוכה, חשובה לי מאוד הכנות. אני רוצה שיידע בדיוק מה אני מרגישה בכל רגע נתון ויקבל אותי גם במצבי הזה. אולי זה מבחן שאני עושה לו אחרי 14 שנה ביחד, מין דרקון דיכאון אפור ולא סקסי כזה שהנסיך צריך להרוג. "אני לא יודעת מה לומר", אמרתי לו, "איך ידעת שאין יום אחד שעובר בלי שאני חושבת על איך הייתי מתה לשחות עכשיו בחוף של קיטרייס?" ובאמת, זה שימח אותי לחשוב שבעוד פחות משבוע אני אהיה שם, במפרץ שהמים שלו כל כך נקיים וצלולים שאת יכולה לראות גם בלי משקפת את הדגים ששוחים מתחתייך, ואחרי כמה מטרים גם את היער של מחטי האורן שמשתרע כמו שטיח ירוק כהה ועדין בקרקעית הים.
מצד שני, ממש לא רציתי לנסוע לחו"ל הקיץ, וגם אמרתי את זה לרן בלי הפסקה. בהתחלה אמרתי לו שממש אין לנו כסף. אחרי זה, כשרן אמר שהוא יסחוט עוד קצת את הוויזה ושזה לא תירוץ, הסברתי לו שזה בגלל מאיה שמשרתת בצבא, ושאני רוצה להיות שם כשהיא חוזרת בשישי. "אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תחזור לבית מלוכלך", אמרתי לו, "ואני לא רוצה שהיא תגיע מהצבא בלי שיחכה לה שם מקרר מלא באוכל, בלי אמא שמכבסת ומגהצת לה". "היא תסתדר, היא כבר גדולה", רן אמר בעודו מחכה שאני אגיד משהו על המתנה שלו. ואני חשבתי "הוא צודק, מתי נהייתי כזו חולת שליטה?"
כשמאיה הייתה יותר קטנה, הייתי אמא די חסרת אחריות. רן ואני נסענו בלי הפסקה לחו"ל, ובכל פעם שהיינו נוסעים היינו משאירים אותה לשבוע אצל אבא או אצל הבייביסיטר. הייתה לי קצת אשמה על זה, אבל לא מספיק כדי לסרב לעוד נסיעה רומנטית עם רגליים שזופות שמונחות על הדשבורד, שבה אנחנו חורשים את צפון ספרד או את כפרי צרפת. חופש היה אז בשבילי ערך חשוב בדיוק כמו להיות אמא טובה. חשבתי שזו זכותי ואפילו חובתי להישאר אמא כמה שיותר שמחה וחופשייה וקלילה שנותנת לילדה שלה דוגמה איך אישה יכולה לחיות בלי כל החבלים האלו של הציפיות החברתיות שמגבילים אותה. לפעמים אני מתביישת באמא שהייתי אז, בחוסר המחשבה שבה ניתרתי לי על מטוס לבודפשט אפילו בלי להשאיר בפריזר קופסאות פלסטיק עם שניצלים וקציצות שהכנתי מבעוד מועד. ולפעמים, בטח כשאני מסתכלת על האישה שאני היום, נדמה לי שצדקתי. אני נלחמתי על השמחה שלי אז, לימדתי את הילדה שלי שהנאה זו לא תכונה גברית, גם נשים זכאיות לפאן פרוע כזה של בויז אפילו כשהן כבר אמא, והיום? על מה אני נלחמת? על להצליח למצוא בסופר את מבשם הכביסה הכחול, זה עם הריח של הבית, כדי שלבת שלי יהיו מדים?
בתקופה האחרונה, נדמה לי שככל שקשה לי יותר עם מה שקורה במדינה, ככה אני יותר מתעסקת באובססיה באחריות ובמטלות שלי. עדיף לי לברוח לארץ החובות האפורה מאשר לתת לעצמי להרגיש את הדגדוג הנעים הזה של התקווה שוב. בשביל מה לצפות? בשביל מה לנסות לגרום שיהיה טוב כשברור שאני שייכת לסוג האזרחים שאף אחד לא סופר ואף אחד לא טורח לרצות אותם? עכשיו קשה, ויישאר קשה, אסור לחלום, רק להמשיך ללכת במשעולי המטלות כמו סוס עבודה צייתן.
בסוף החלטתי לשמוח מהמתנה, ולו רק כדי לא לבאס את רן. נכון, עדיין היו לי מחשבות חרדתיות על איך מאיה חוזרת לבית ולא מצליחה לכבס את המדים, שזה מוזר, כי בצבא הילדה היא מפעילת האמר קרבית, נוהגת על משוריין משוכלל כמו חללית, אז על מכונת כביסה פושטית תוצרת טורקיה היא לא תצליח להשתלט? אבל ככל שיום הטיסה התקרב התחלתי לשחרר.
כל הכאבים האלו, הפרטיים והלאומיים? הם גומרים אותנו לאט–לאט, הם לא משאירים לנו רגע אחד של נשימה, של שמחה פשוטה, של שקיעה יפהפייה על חוף בשיא הקיץ
ביום רביעי ב-12 בלילה, כבר הייתי במיטה, מתכננת איך מחר אקום ואכין כמה שניצלים שמאיה תוכל להפשיר בשביל אליבי האמא הטובה שלי, כשרן התקשר. "דניאלה בבית חולים", הוא אמר לי, הקול שלו חיוור. דניאלה זו הבת הכי קטנה של רן, בת 16 חכמה ויפהפייה שהיא גם שחקנית תיאטרון מוכשרת. לא ניכנס למה שקרה ומה גרם לה להתאשפז, זה פרטי וזה שלה. אבל כן צריך להגיד שזה היה משהו רציני ומפחיד ביותר, משהו מהסוג שגורם לכל הורה לא להצליח לאכול או לישון או אפילו לקחת נשימה אחת כמו שצריך, לא עד הרגע שבו תקבלו תשובה.
ותוך שנייה, במקום לשחות בים תכלת תחת שמש יוונית, עברנו לממלכת הניאונים החשוכה והממוזגת של איכילוב. הפער היה כה קיצוני שקצת היה קשה לקלוט לאן ואיך נזרקנו. כל כך חיכינו שנינו להרגיש קצת חופש ושמחה, לצלול במים הטהורים של קיטרייס ליד סירת הדיג שתמיד מביאה את הברבוניות של ארוחת הצהריים, ובמקום זה רן נחטף לעולם שיש בו רק מכשירים מזמזמים וחדרי ניתוח ליליים ופחד, הפחד הזה שאתה מרגיש כשהילד שלך הוא פתאום לא נתון קבוע, הוא מהבהב בין שני העולמות, ועלול להילקח ממך.
כיוון שרן היה עסוק עם דניאלה בבית החולים, אני קיבלתי את המשימה של לנסות לבטל את כרטיסי הטיסה, או לפחות לדחות אותם לתאריך אחר. בכל זאת, 4,000 שקלים של כרטיסי קיץ מנופחים במחירם, לא סכום שקל לוותר עליו. וכן, ידעתי שהסיכוי שלי לקבל הבנה כלשהי מחברה ישראלית הוא כמעט לא קיים, ועדיין זה לא הכין אותי למה שראיתי. נתחיל בזה שלארקיע אין שירות לקוחות, לפחות לא שירות לקוחות טלפוני עם נציג אנושי שעונה לך. הקו הטלפוני עונה לך רק כשאתה מזמין כרטיס, אבל לאחר שקנית מהם כמו אידיוט? יש מענה רק בווטסאפ. שזה בעצם אומר הכל, לא? אנחנו פה כשאתה נותן לנו משהו, ואחר כך? לך תחפש אותנו בווטסאפ הדומם שלנו כאילו שאנחנו דוש מקצועי בשם נאור שהתפייד לך אחרי לילה אחד.
לאורך כל הימים שהילדה הייתה בבית החולים, החדשות במדינה המשיכו לזרום בפושים אכזריים. יום אחד התבשרנו על זה שאלון אבוטבול, שהכרתי כפיטר פן כריזמטי ורב-קסם, התמוטט ומת בחוף הבונים. שלושה ימים אחר כך נמר טרף למוות עובד צעיר בגן החיות. חיילים המשיכו להיפצע, המלחמה המשיכה להתנהל, צרפת ואנגליה וגרמניה הודיעו שהן יכריזו על פלסטין כמדינה, כי למה לא לתת פרס לחמאס. ואז, כשהבת של רן סוף-סוף השתחררה, הגיע השיא. הסרטונים של החטופים רום ברסלבסקי ואביתר דוד הועלו לרשת. אי-אפשר לתאר מה זה עשה לי, לשבת על ספסל וללגום קפה קר ופתאום לראות את זה. תמונות של צעירים ישראלים שהפכו לשלדים, צילומים של מחנה ריכוז, של שואה. אחרי חודשים ארוכים שבהם ניסיתי לברוח מהכאב על החטופים, זה היה הרגע המדויק שהחזיר אותי לזוועה. ולא רק אותי, כל מי שסביבי לא הפסיק לדבר על זה, לבכות על זה, כאילו שקיבלנו כולנו קריאת השכמה גדולה יחד. איך העזנו להמשיך ללגום אייס קפה, להזמין פיצה, כשצעירים עם נפש של גיבור יושבים בכלוב עם רגל שכבר לא מזכירה רגל אנושית, אלא ענף לבן ומחודד.
והכל נהיה יותר מדי, יותר מדי כאבים סותרים שמתחרים על הלב שלנו. יש את הצער הפרטי שלך כבן אדם, לכולנו יש מחשבות על כישלון והחמצה וחלומות להתאהב או להתקדם בעבודה, ומעליו יש את את הצער הפרטי הגדול יותר, הרציני. כמו ילד שמשרת בעזה, כמו ילדה בבית חולים, צרות ממשיות. ומעל לכל זה יש את הצער הלאומי, החטופים שלנו שמתעללים בהם כמו שלא דמיינו שאפשר, החיילים שלנו שנופלים, המלחמה שלא עושה שום סימן של ניצחון או של סיום. כי כל הכאבים האלו, הפרטיים והלאומיים? הם גומרים אותנו לאט-לאט, לא משאירים לנו רגע אחד של נשימה, של שמחה פשוטה, של שקיעה יפהפייה על חוף בשיא הקיץ. "העיקר שהילדה בסדר", אני אומרת לרן והוא מחייך, אבל זו לא שמחה שלמה. זה לא יהיה שלם אף פעם. גם לגליה דוד יש ילד, והוא הכי רחוק מלהיות בסדר, גם לשרית זוסמן היה בן מופלא, והוא כבר לא חי. וזה קיץ אכזרי, כמו ששרו פעם בננה רמה, ובתוכו, כל מה שקרה לנו? הוא רק עוד צער אחד.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
