כל אחד הוא עֵד צלול והגיוני בתוך רעש שחובק הכל (משפט שעבר לי בראש).
לא אכלתי כלום (אביתר במנהרות עזה) / זה היה בערב תשעה באב, כשהסרטונים של אביתר ורום שוחררו על ידי הנבלות. תראי אותם, התחננתי, אבל היא סירבה לראות. "אני לא עומדת בזה", התייפחה. מסתבר שמאז ששמעה על ההוא מהמורשת שאמר שהחטופים הם בסה"כ שבויי מלחמה וצריך לחכות לסיומה של המלחמה כדי לשחררם, היא הפסיקה לישון. "אני לא מסוגלת לחיות בצל האנשים האלה", אמרה. אחר כך סיפרתי לה שהכרתי באמת שבויי מלחמה שעברו סבל רב בסוריה ובמצרים. אבל נדמה (ואני מתנסח בזהירות כדי לא לפגוע באיש, חלילה) שאף אחד מהם לא כרה את הקבר לעצמו לעיני מצלמה כשנראה כמו מוזלמן, ממש כמו אמי באושוויץ.
בני הזונות מעזה. אין מחילה לפחית השעועית ולמה שעושים להם. כדברי אחת החטופות ששוחררו: באיזו שפה צריך לדבר כדי להגיד שאין להם כבר זמן ואין לנו?
התלהטויות / זה נהיה אוגוסט החם, מפוצץ הדילמות וההתלהטויות, והכל למכירה. אמא שלי הייתה עומדת במטבח המנצח והרומני שלה ואומרת: כל עוד המלחמה נמשכת אז "גאט זאל אונדז העלפן", שאלוהים ישמור על חיילינו. לגבי עצומת האמנים ועצומות בכלל, אז דעתי הצנועה היא שהן לוקחות מצב מורכב מדי ומפשטות אותו בכמה משפטים. צריך להיזהר בזה, החיים והמוות גם הם לפעמים ביד הלשון. ישראל מלאת ויכוחים ודילמות עד כאב. אנחנו באותה פלגנות של תשעה באב ההוא. הקרע החברתי העמוק והערעור על תחושת השייכות שוב ירדו עלינו כמו גשם של דמעות ואבק וחוסר אונים. מוסריותו של צה"ל אינה מוטלת בשום ספק. אני מכיר את החיילים. כולנו מכירים. אלה הילדים שלנו. חמאס המנוולים הם הפושעים היחידים שמרעיבים את עמם ואת החטופים. היה איזה שופט מכובד ש"העניש" השבוע זמרת והחזיר כרטיסים שנרכשו להופעה שלה. נו באמת. אדוני השופט, אדוני השופט. הדיבור בינינו חייב להיות יותר מכבד. אני בחיים לא כיסחתי קולגה, הם יקרים לי מדי. איך עושים את זה? אני יודע שזה לא ציני מספיק, ואולי חננה בננה, אבל אנחנו שולחים ילדים לגן, נכון? ומקפידים שכבר שם ילמדו אותם שלא מעליבים אחד את השני, גם כשדעתך שונה מדעתי. זה נכון גם למבוגרים. הלוואי שיום אחד ובקרוב תשקע סערת ההתלהטויות. אסור לנו לייצר כאב מעבר למה שיש כבר.
הלו פינוקיו / ואז נזכרתי לפתע בפינוקיו שהיה בובת עץ שנבנתה על ידי גֶ'פֶּטוֹ – נגר זקן ובודד בסיפור ילדים איטלקי שכתב קרלו קולודי במאה ה-19 והפך לסמל עולמי של השקר והמצפון. פינוקיו היה בובה שלא רק רצתה להפוך לילד אמיתי, אלא גם לילד ישר. ולכן בכל פעם שפינוקיו שיקר – האף שלו התארך כסימן פיזי לחשיפת השקר. והנה מה שמדהים: בעולם שבו שקרנים מקבלים מיקרופון, במה ומנדטים – כשבפוליטיקה השקר הוא חלק מהקמפיין, כשבמוזיקה הוא עטיפה נוצצת ובתקשורת הוא לעיתים פשוט הדרך לייצר רייטינג – לא גדל לאיש האף. הלו פינוקיו, איפה אתה? מתי אתה בא?
נדודי חשיבה / בזמן שהסתובבתי מכווץ חסר נשימה על אביתר, רום ושאר ה-48 בעזה ועל המלחמה הלא-נגמרת וקורבנותיה, התחלתי בלילות לסבול מנדודי חשיבה. מה זה נדודי חשיבה? או – אני מסביר: נדודי חשיבה אלה מחשבות שמסרבות להתיישב. כמו יונים על חוט חשמל – הן קופצות מדבר לדבר, מצייצות, עפות, שבות. אתה שוכב במיטה – הגוף עייף, השמיכה רכה – אבל הראש? הוא במסיבת תחפושות.
נדודי חשיבה הם הרגעים שבהם אתה שואל את עצמך למה אמרתי את זה? למה שתקתי על זה? ומה היה קורה אם הייתי אומר את ההפך? נדודי חשיבה יכולים להופיע מזיכרון ישן מהתיכון, מאהבה שנעלמה מזמן, מדילמות ילדים-הורים ופגישה מחר בבוקר שאתה כבר מאחר אליה – למרות שהיא רק בעוד שמונה שעות.
הלוואי שיום אחד ובקרוב תשקע סערת ההתלהטויות. אסור לנו לייצר כאב מעבר למה שיש כבר
המפעל לאהבה / בעולם שבו עושים אקזיט ב-25 מיליארד דולר, בעולם שבו מקימים כל יום מפעל לנשק ולחשק, לשליטה ולדעות זזות, הציפה אותי מחשבה פנטסטית כשעברתי ליד המפעל הישן בעתלית. הלוואי שהיו מקימים מפעל אמיתי לאהבה. הבנתם? מפעל עם פועלים נחושים, עם פס ייצור שמוציא חיבוק ושתיקה מנחמת. ואיך ייראה מפעל כזה? ניסיתי לדמיין. לא יהיה בו עשן – רק אוויר נקי של כוונה טובה. השעון לא ימדוד שעות עבודה, אלא מבטים. וחומר הגלם? לא ברזל, לא נפט, אלא לב שבור שמוכן לנסות שוב. ומי ינהל אותו? מין טיפוס כמו ג'ון לנון כמובן (All You Need Is Love). ומה ייצר המפעל?
1. חבילות של תקווה למשלוח חירום.
2. הוראות הרכבה לאמון שהתפרק.
3. ברגים קטנים של אמפתיה.
במפעל לאהבה לא יהיו שורות רווח אופורטוניסטיות אלא שורות אור ותקווה.
ההתלהטויות וגם ההתלבטויות / אז אמא’לה, את רואה באמת את מה שאנחנו רואים? ותראי כמה אנחנו מתבלבלים בין התקופות בארץ ישראל מלאת ההתלהטויות וההתלבטויות ואיך לאט-לאט אנחנו מתחילים להטיל ספק כי אנחנו מבינים שמשהו לא עובד ושמשקרים לנו.
ועם המחשבות האלה נסעתי לכפר כדי לנשום. מיד שמתי לב שהרימונים הנצו כבר ורווח לי. הודאגתי מזה שעץ אחד נפל כך סתם בחצר ושהכל למכירה, העקרונות, החסרונות. ירדתי במדרגות באמצע הכפר ולפתע עבר לידי מישהו וזימזם: "קח לך אישה ובנה לה בית... ביוון".
בריז'יט / אחר כך ירדתי לים. בעצם אותו ים שבו נפטר אלון אבוטבול ז"ל המהמם. ים מתעתע, לפעמים אכזר. ישבתי על החוף וניסיתי לאסוף את עצמי בין הספקות, לחבר לעצמי עצומות ותעצומות נפש. ואז הופיע בדמיוני רגע נוסטלגי וספקני אבל הומוריסטי שאני רוצה לשתף אתכם בו.
זה היה מזמן, מזמן בשנות ה-50 במכולת של משה סוסי בקריית-ים (שם בדוי), כשתלה מעל הדלפק שלו במכולת הקטנה תמונה של בריז'יט בארדו כשהייתה בשיאה. כשאשתו יפה ראתה את זה היא התרחפנה עליו. "אין ספק שאתה אוהב אותה", צרחה והאשימה אותו בבגידה במולדת ובה. עמדתי שם כילד בן שמונה שבא לקנות לחם שחור, הקשבתי למריבה שלהם ולמרות שהטלתי ספק בסיפור לא ידעתי מה האמת. האם היה לו משהו עם בריז'יט בארדו? או שיפה אשתו לקחה שאכטה אחת יותר מדי.
חזרנו למנאלי, סימס / המשכנו בחזרות למחזמר "שאול". בבקרים שרנו ביחד והתנחמנו בשירים, במוזיקה ובריקודים שהחלו לקבל צורה. וכשמישהו פינטז מולי על הרגע שבו נביט בעיני האחרים ללא חשש, אפילו בלבביות כמו במפעל לאהבה, פינטזתי גם. "זה יהיה פצצה ואנשים יבואו לראות אותו ויאהבו", אמר לי מישהו מהמשתתפים. וואלה, ממך לפה של אלוהים, עניתי, אבל קודם כל שהם יחזרו כבר. ובין כל אלה הייתי השבוע גם תחת השפעת הנסיעה של מיכו נכדי, שנעלם בלי קליטה חמישה ימים בהודו ויצאה נשמתי מדאגה אליו. "חזרנו למנאלי (שם של מקום)", סימס לי בלילה ונשמתי לרווחה.
עצב וויטקופי / בערב יום שני היא העזה סוף-סוף להביט בסרטונים. אחר כך היא נהייתה שבורה וחסרת נשימה. "איך אפשר לקום בבוקר כשהם ככה, מנושלים מחייהם ללא קפה ואוכל ובית והורים?" שאלה. "ומה יעזור? מי יעזור עכשיו? עת שבר היא", סיכמה, הלכה והשאירה אחריה שובל של עצב וויטקופי (על שם השליח האמריקאי וויטקוף). אין ספק שהיינו השבוע כולנו בספק מעורבב עם צעקה גדולה ושני סוגי שתיקה, שתיקה אחת עם אחרים ושתיקה אחת גדולה ומעיקה יותר, בעיקר עם עצמנו. ככה הרגשתי בשבוע הספק הגדול הזה באוגוסט ובלילה חטפתי שוב נדודי חשיבה.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
