ב-19 בנובמבר 1948 פירסם נתן אלתרמן בעמוד השני של עיתון "דבר" את השיר "על זאת". הימים היו ימי מלחמת העצמאות, ובטורו השבועי החליט המשורר לפנצ'ר את המורל הלאומי: "…חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה, נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר-כְּפִיר. וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר. וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב: 'אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע'… וְנִסָּה. רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו... וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה. זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד. מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים... טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!… כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם, מִי בְּפֹעַל וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה, נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם", לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה…".
זו לא הייתה ביקורת מעודנת או עקיפה. בשיאה של מלחמה קיומית ביקר אלתרמן את חיילי צה"ל המבצעים פשעי מלחמה, ואת קהות החושים של הציבור שהופכת אותו, בעיניו, לשותף לפשע. מילותיו הגיעו עד לשולחנו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן-גוריון. קרא המנהיג את הביקורת, והגיב לאלתרמן, באין ווטסאפ, במכתב: "אלתרמן היקר. יישר כוחך על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'. היית לפה ‑ פה טהור ונאמן ‑ למצפון האנושי... אני מבקש רשותך להדפיס 'טור' זה בהוצאת משרד הביטחון ב-100 אלף אכסמפלרים ולחלקו לכל איש צבא בישראל".
השיר אכן הופץ בקרב חיילי צה"ל, ובן-גוריון אף הקריא אותו בישיבת מועצת המדינה הזמנית.
671 ימים לתוך מלחמת חרבות ברזל. אמנים ואמניות, בהם גידי גוב, חוה אלברשטיין, חמי רודנר, יהלי סובול, חנה אזולאי הספרי, קרן מור ודורית רביניאן חתמו על הצהרת "עוצרים את הזוועה בעזה". "אנו, אנשי ונשות תרבות בישראל, מוצאים את עצמנו כנגד רצוננו וערכינו שותפים כאזרחי ישראל לאחריות לאירועים המחרידים ברצועת עזה ובפרט הרג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה", לשון העצומה שחשף רז שכניק ב"ידיעות אחרונות". "אנו קוראים לכל מי ששותף לקביעת מדיניות זו והוצאתה לפועל - חידלו! אל תיתנו הוראות בלתי חוקיות ואל תצייתו להן! אל תבצעו חס וחלילה פשעי מלחמה! אל תזנחו את עקרונות המוסר האנושי וערכי היהדות! מפסיקים את המלחמה. משחררים את החטופים".
ספי אפרתי ממוניקה סקס: "למוזיקאים יש בעיה כרונית של אי־התאגדות. אחרת אמדורסקי ואולארצ'יק לא היו ממהרים להתחרט. המחנה שלהם מאורגן מעולה. אצלנו יש המון פיינשמקערים שמעקמים אף על הניסוח"
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ טרם שלחו לחותמים ולחותמות מכתב. מי שכן הגיב היה הזמר והשחקן עידן עמדי, שנפצע קשה בעזה. "מנותקים ומפיצי פייק", הגדיר את החותמים: "חבורה של פריבילגים שממשיכים להדהד טיפשות, בורות ושקרים. נמאסתם". הוא גם הגדיר אותם "אפסים", ובהמשך מחק.
מכאן החל צונאמי. יואב אליאסי ("הצל") כינה את האירוע "בגידת תשעה באב". השחקנית והמנחה אילנית לוי כתבה בסטורי "הם מדברים על לוחמי צה"ל כפושעי מלחמה, לא מוסריים, מרעיבים ורוצחים. תגידו, זה נורמלי? אחרי שהבנו על מה העצומה תתחילו לתקוף".
ואכן, תקפו: ראש עיריית ערד, סגן ראש עיריית קריית-גת, ראש מועצת חצור הגלילית וראש עיריית מגדל-העמק הודיעו שלא יזמינו את האמנים החתומים להופיע בעריהם. קק"ל הודיעה על ביטול הופעתו של אלון אולארצ'יק, עד שהוא הסיר את חתימתו והתנצל. התסריטאי והסופר בני ברבש סיפר בחשבון הפייסבוק שלו שבוטל נאומו בהפגנה בראשון-לציון כתוצאה מחתימתו על העצומה. גם אסף אמדורסקי הסיר את שמו ופירסם כי "בעצומה שעליה חתמתי יש חלקים שאני לא עומד מאחוריהם".
אלביס פרסלי הביביסט
ואולי צריך להזכיר כי תפקידם של אמנים אינו לשתוק. "מאז המאה ה-20 אמנים התחילו להיות גורמים משפיעים עד כדי להפיל את חומת ברלין ולהביא את תרבות המערב לברית-המועצות", אומר ספי אפרתי, מוזיקאי וחבר להקת מוניקס סקס שחתם על העצומה (הלהקה הופיעה השבוע בירושלים, למרות מחאתו של סגן ראש העיר אריה קינג). "ברור שאלה אנשים שיש לאמירה שלהם השפעה. אלביס, למשל, היה מיליטריסט נלהב. הביטלס ייצגו רוח משוחררת ואנטי-לוחמנית ובאותה תקופה הוא לא אהב אותם, גם בגלל זה. היום אלביס היה נחשב לביביסט וג'ון לנון לטרול שמאלני".
בישראל עברו אנשי התרבות כברת דרך בכל הקשור להתבטאויות פוליטיות. "האמנים בישראל התחילו כמשרתי החזון הציוני ולכן היה להם מאוד קשה במהלך השנים לבקר", מסבירה ד"ר נועה לביא, חוקרת תרבות ותקשורת מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו. "רוב הזמרים הגדולים צמחו מהלהקות הצבאיות, התיאטרון היה מגויס ולא הייתה תרבות של מחאה נגד הממסד הפוליטי, מיליטריזם ומלחמות. אחרי מלחמת יום כיפור היו ניצנים לביטוי פוליטי של אמנים, עם 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין ותוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש'. סביב מבצע שלום הגליל, השהייה בלבנון והאינתיפאדה הראשונה, יותר אמני מיינסטרים הרשו לעצמם להביע דעה נוקבת. ראינו את זה עם השירים 'הביתה' של ירדנה ארזי ו'אחרינו המבול' של נורית גלרון. אחרי רצח רבין החלה דעיכה של הדבר הזה. מתוך האימה הזו של רצח ראש ממשלה הייתה התכנסות חזרה לאיזושהי אחדות, ועם הפיגועים של האינתיפאדה השנייה האמנים חזרו לקדם שיח של 'כולנו ביחד'".
"הניצחון המוחלט".
"כן. במשך שנים השיח הציבורי בישראל הדיר מילים כמו שלום וכיבוש, הגדה המערבית הפכה ליהודה ושומרון וכל מי שמדבר מחוץ למקהלה הכללית הזאת מסומן כשמאלני בוגד. זאת הצלחה מאוד גדולה של הצד הימני בפוליטיקה הישראלית: תיוג כל מחשבה אחרת מהשלטון כבגידה, ואז לא נזמין את השמאלני הבוגד להופיע ביום העצמאות ולא תהיה לו עבודה".
וכך הגענו עד הלום.
"ברגע שהאנשים שחתמו על עצומה נענשים כלכלית, אנחנו מבינים שאנחנו באווירה שהיא יותר פשיסטית מדמוקרטית. לכן עצם החתימה היא ניסיון לעשות פעולה אמיצה. זו פעולה דמוקרטית בדמוקרטיה מתגוננת".
כך או אחרת, האיומים האלה כאמור עבדו, ע"ע אולארצ'יק ואמדורסקי. אפרתי: "קשה מאוד לאמן שמנהל קריירה להילחם לבד בלי גב מהחברים שלו ולעשות צעדים שמסכנים אך ורק אותו. למוזיקאים יש בעיה כרונית של אי-התאגדות. אני חושב שאם היה להם גב מאוגד הם לא היו ממהרים לעשות יו-טרן. בעיניי זה עצוב שהם נאלצים להתמודד לבדם לגמרי, ועוד אחרי שהם עושים יו-טרן הם מקבלים בוז מהמחנה שלנו, שזה לא פחות גרוע. במחנה הליברלי יש אי-הבנה כרונית של החשיבות, המשמעות והעוצמה שיש למעצבי התרבות שלנו. כולל לאנשי התרבות עצמם".
אז אמן שמתבטא רק מפסיד בעת הזו.
"הממשלה והמכונה שלה מפעילים מכבשים קשים ביותר, אין ספק. המחנה שלהם מאורגן מעולה ושלנו פחות. אצלנו יש המון פיינשמקערים שמעקמים אף על ניסוח או אם מישהו לא אמר ב-100 אחוז את מה שהם חושבים. התהליך הזה של ההשתקה החל בשנות ה-2000 עם האקדמיה והאמנים. הוא המשיך והמשיך, והיום גם לרמטכ"ל אסור לדבר".
כבר אי-אפשר לשיר את "שיר לשלום"?
"אפשר, אבל כרגע זה שיר מאוד לא מקובל".
ד"ר לביא מוסיפה: "צריך גם להתייחס לחותמים. יש שם כמה נכסי צאן ברזל, אבל כוכבים עכשוויים לא חתומים כמעט בכלל, וזה מעורר שאלות גם לגבי תזוזות פוליטיות בישראל וגם לגבי הפחד ששורר בקרב מי שיש לו עדיין יותר מה להפסיד".
"מלחמת אחים תרבותית"
ריקי בליך, זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה ויו"ר השחקנים והשחקניות בישראל, חתומה על העצומה. "זו לקיחת אחריות כאזרחים", היא מסבירה. "כעובדת בתיאטרון הבימה אני מפרישה ממשכורתי הצנועה מאוד כ-1,000 שקל בחודש בשביל מלחמת חרבות ברזל, כלומר אני הלכה למעשה מממנת את הפעילות של מדינת ישראל בעזה, ולכן יש לי זכות וחובה מוסרית מלאה לבקר את הפעילות הזו במידה שאני חושבת שהיא מסכנת את החיילים והחטופים, או שהיא מביאה אותם לעשות דברים שאינם תקינים או חוקיים, ונועדו למטרות פוליטיות שלא משרתות את האינטרסים של אף אזרח או אזרחית. אני עומדת מאחורי כל מילה בעצומה. יפתיע אותי אם גם אזרחים ואזרחיות שלא מקשיבים לספינים אלא קוראים את המילים לא יעמדו מאחוריהן".
היו שהרגישו שזו פגיעה בחיילי צה"ל שמחרפים נפשם.
"אנחנו לא מבקרים את חיילי צה"ל. הם קדושים וגיבורים שמגינים על חיינו ומשלמים מחירים כבדים. הם לא מחליטים איך לפעול, הם ממלאים פקודות. הביקורת היא באופן ברור ומובהק כלפי אלה ששולחים אותם, בדרג המדיני, שלהגיד שהמדיניות שלהם לא ברורה זה עיוורון מוחלט, כי הם מצהירים שהמטרה היא כיבוש עזה. ולכן מה שכתבנו בעצומה זו קריאה לא לתת לחיילים פקודות בלתי חוקיות שעוברות על הדין הבינלאומי, כדי להגן עליהם. אני לא רוצה שהילדים שלי והאחים שלי יבצעו פעולות נגד אזרחים בלתי מעורבים בשום צורה. וזה עוד לפני שהזכרתי שהחיילים שם בשביל החטופים, ובעצם זה שאנחנו מדרדרים את המצב לכיבוש עזה אנחנו גוזרים את דינם ועל כך העצומה הזו.
גרייניק: "אני לא מסכים עם הביקורת של עמדי, אבל ברמה האמוציונלית בוודאי שאני מבין. כחייל בגיהינום אני לא יודע אם אצליח לשמור על המוסר. הרעים נמצאים בממשלה, ואני לוקח סיכון שהאמירה הזו תפגע לי בעבודה"
"אני שמחה שהדבר הזה התפוצץ והפך לדיון ציבורי, אבל הדיון הזה חייב להיות לגופו של עניין ולא ספין שמטרתו להשכיח מאיתנו שהאחים שלנו החטופים גוססים בעזה. העניין הוא לא חוה אלברשטיין וגידי גוב אלא המלחמה, החטופים והחיילים שלנו. ומי שלא מבין את זה מהטקסט לא מבין את הנקרא.
"אני משתדלת לא לשפוט לכף חובה אמנים שנבהלים מלחץ ציבורי, וזה לחץ מאוד מסיבי בימים כאלה. הייתי שם. זה מבהיל כי הפרנסה שלך עומדת על הכף. כיו"ר איגוד השחקנים שרוצה לתמוך בכל האמנים והאמניות, אני משתדלת לא לשפוט. באופן אישי אני כן מתאכזבת, כי בפרישה או בהתנערות שלהם הם מחזקים את הספין שאומר שזו עצומה נגד חיילי צה"ל, שזה שקר ממדרגה ראשונה".
ראשי הערים הכועסים הצביעו בפנקסי הצ'קים.
"הביטולים של הופעות של אמנים שחתומים על העצומה הם דבר לא חוקי. ראשי מועצות ועיריות לא מקבלים את הכסף הזה מכיסם הפרטי כדי לעשות איתו מה שהם רוצים בהתאם לדעותיהם הפוליטיות. הם לא יכולים למנוע פרנסה מאדם בגלל שהוא הביע את דעתו הפוליטית, גם אם היא לא מוצאת חן בעיניהם. כל אדם שמאמין שחופש ביטוי זה דבר קדוש צריך להתנגד נחרצות לדבר הזה. תקציבים זה לא כלי פוליטי. האגודה לזכויות האזרח כבר שלחה מכתב בנושא (ליועצים המשפטיים של משרד הפנים ומשרד התרבות והספורט, ר"א)".
השחקן אבי גרייניק לא רואה בפרשנות העצומה ספין. "זו קריאה לחיילים לסרב פקודה", הוא אומר. "אני עומד מאחורי הפנייה לקובעי המדיניות, ולא עומד מאחורי הפנייה למוציאים לפועל. בזה אני חושב שאנחנו מפספסים בענק וזו הסיבה שלא חתמתי על המכתב. אני מסכים עם כל מה שכתוב במכתב חוץ מהאחריות שיש לזרוע המבצעת שהיא צה"ל. כל מי שחתמו על העצומה הם אנשים טובים שתרמו למדינה, אבל אני לא יכול לחתום על מסמך שלא מבדיל בין קובעי המדיניות לבין המוציאים לפועל. זה מכעיס, כי אנחנו חוטפים את הכאפות".
אז אתה מבין את הביקורת של עידן עמדי?
"בטח. אני לא מסכים איתה אבל ברמה האמוציונלית בוודאי שאני מסכים. הממשלה אחראית על הגיהינום. אם אני בתור חייל נכנס לגיהינום אני לא יודע אם אצליח בכבשן העזתי לשמור על ערכי המוסר שלי. אז האם יש פה טובים ורעים? בשבילי כן. הרעים זו ממשלת ישראל, ואני לוקח סיכון ויודע שהאמירה הזו תפגע לי בעבודות. אבל אני לא אגיד שהרעים הם הזרוע המבצעת".
חווית על בשרך את מחיר ההתבטאות הפוליטית?
"בוודאי. מה זאת אומרת? אני משחק 15-20 פעמים בחודש בתיאטרון. את חושבת שקהל שרואה אותי לא יודע מה אני חושב על מה שהם מצביעים? אנחנו נמצאים במלחמת אחים תרבותית. זה לא נעים שאנשים כותבים 'דווקא הערכתי אותך, לא אקנה כרטיסים להופעה שלך'. יש אמנים שאני חבר שלהם שנמצאים בעיצומם של קמפיינים. הייתי עד לדיאלוג בטלפון של בעל חברה שהתחנן לפרזנטור שלו שיצהיר שהוא נגד משהו שהוא לא התבטא עליו בכלל. אמנים מתנגדי ממשלת ישראל עושים פחות קמפיינים מסחריים, נקודה".
מה זה אומר עלינו?
"שאנחנו נמצאים בעיצומה של סופת חרא. ממשלת ישראל היא אסופה של עוכרי שלום פנימי, היא אויבת של החזית והעורף בשעת מלחמה. ה'ביחד ננצח' זו הונאה. סיסמאות שנוצרו כדי שאני לא אוכל להגיד לך 'אני חושב שצריך לסיים את המלחמה'. אבל אמרנו ביחד ננצח, אתה לא רוצה לנצח? איך ביחד ננצח אם אני רוצה להפסיק את המלחמה? האם הניצחון המוחלט טוב לעתיד של מדינת ישראל? חד וחלק לא".
