קשה לחשוב על יוצר חדשן ונועז בישראל כמו אהרן שבתאי. המשורר והמתרגם בן ה-86 לא מפסיק להפתיע, ורק בשנתיים האחרונות כתב שני שירים — שפורסמו לראשונה במוסף זה של 'ידיעות אחרונות' — שהפכו כמעט המנון; עוברים ממסך למסך, מלב אל לב, שניהם נכתבו בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. האחד נקרא 'תיקון', והוא פורסם סמוך לטבח. השני נקרא 'עינב', והוא הולך ככה:
בִּמְקוֹם מֹשֶׁה,
בִּמְקוֹם אַבְרָהָם,
בִּמְקוֹם בּוּדְהָא,
בִּמְקוֹם יֵשׁוּ,
בִּמְקוֹם סָבָתִי שָׂרָה,
בִּמְקוֹם סוֹקְרָטֶס,
בִּמְקוֹם טוֹלְסְטוֹי,
בִּמְקוֹם יַעֲקֹב אָחִי,
בִּמְקוֹם טַנְיָה,
בִּמְקוֹם אָדוֹן סְוָאן,
בִּמְקוֹם הַדֶּגֶל הַכָּחֹל לָבָן,
הַדֶּגֶל הָאָדֹם,
בִּמְקוֹם הַהִמְנוֹן, הַתִּקְוָה,
בִּמְקוֹם פָּרִיז,
בִּמְקוֹם הַתָּנָ"ךְ,
בִּמְקוֹם כַּדּוּר הָאָרֶץ,
בִּמְקוֹם, בִּמְקוֹם הַכֹּל,
אֲנִי רוֹאֶה בַּיּוֹם,
רוֹאֶה בַּלַּיְלָה,
רוֹאֶה בַּחֲלוֹם, בְּהָקִיץ,
בַּמִּטָּה, בַּמִּקְלַחַת, בַּכְּבִישִׁים,
בַּחֲנוּיוֹת,
בְּתֵל אָבִיב, בִּירוּשָׁלַיִם,
רַק אֶת הַפָּנִים
רַק אֶת פָּנֶיהָ
שֶׁל עֵנָב צַנְגָאוּקֶר
השיר הזה, שצוטט מכל שירי המלחמה, מופיע כעת בספר שירים חדש של שבתאי, 'חרוזי תה לשליט' (הוצאת מעין), שרובו מורכב בכלל מרצף שירים קצרים, מחורזים, בני שלוש שורות, שבהם הוא מוזג תה לאהובתו, השליט שלו, המכונה גם "שלמותה". השירים נכתבו לזוגתו בעשר השנים האחרונות, האמנית דגנית שטרן-שוקן, שעבודותיה מלוות את הספר. הנה חרוז לדוגמה, "עִם גַּב קְצָת עָקוּם/ אֶמְזֹג תֶּה מִקּוּמְקוּם/ לַשַּׁלִּיט כְּשֶׁיְּקוּם". או, "בְּסֵפֶל תֶּה חַם/ שֶׁאֶמְזֹג מִמֵּחַם/ הַשַּׁלִּיט יְנֻחַם".
במשך שנים נהנה שבתאי — משורר, מתרגם מיוונית עתיקה, דוקטור לתרבות קלאסית — ממעמד של משורר מרדן, שכותב מחוץ למיינסטרים שירי ארוטיקה וחשק, או שירים פוליטיים חריפים. אבל בשנים האחרונות, למרבה המזל, מגלה אותו דור חדש של משוררים, עורכים, חוקרי ספרות, שמעריצים אותו. ואף שהוא כותב על זִקנה ומחשבות על סוף, הוא משורר חיוני ופורה, מעורר וגם מצחיק. דיוניסוס של השירה הישראלית.
"תראי, הושפעתי מהשירה היוונית העתיקה. בתרבות היוונית האלים מגלמים ערכים אתיים מגוונים. ובמערכת הזאת ארוס מקודש, וגם אפרודיטה. ביהדות וגם בתרבות העברית היחס לארוס היה בעייתי. גם בדור שלי ארוס השתמע לרוב במובן בוהמי, של זיונים גרידא. אני רציתי לבטא את ארוס כערך אתי, ותחילה בחיי אהבה ונישואים ב'הפואמה הביתית'. אחרי כן, החל מ'אהבה' ו'זיוה', כתבתי שירה ארוטית בנימה חיובית וחשופה, והשירים האלה התקבלו בזמנו בהסתייגות או בסלידה. היום השירים האלה אהובים, אבל אז זה היה איכס. וכמובן הושפעתי גם ממסורת השירה הארוטית באירופה, החל מפטררקה וממשיכיו וכלה במשוררים מודרניים כמו פול אלואר הצרפתי. לשמחתי יש לציין שבהדרגה השירים האלה התקבלו בחיבה על ידי דור חדש של קוראים".
ואתה נמצא היום במרכז הבמה. אולי הפכת לקול של דור.
"אני משתנה, ובכל פעם מתקשה אף לייצג את הקול של עצמי. אבל ההיסטוריה משעשעת. היא מלאה בסופרים ומשוררים שהקדימו את תקופתם וגילו אותם מאוחר יותר. את סטנדאל, לדוגמה, לא העריכו. רק בלזאק העריך אותו. והמוטו לספריו היה: 'למעטים המאושרים'. ואיך אפשר שוואן גוך מכר רק תמונה אחת? לא שאני משווה את עצמי אליו כמובן. כן, הייתי אמן ששובר מוסכמות. ב'קיבוץ' כתבתי שיר שהוא רשימה של חפצים. היום אנשים מקבלים את זה כי מבינים שיש דבר כזה, אמנות קונספטואלית ורֶדי מֵייד. לא במקרה האנשים היחידים שקיבלו אותי בזמנו היו הציירים של 'דלות החומר', ולמשל בהשפעת פרויד כתבתי את 'חרא, מות', על ההיבט האנלי והתוקפני החבוי לצד הארוטי. עוזי שביט המנוח, לפני שכיהן כעורך 'הקיבוץ המאוחד', כתב עליי במאמר ב'דבר' — שזו לא שירה. אחר כך אמנם הוא הוציא כמה מספריי, אבל לא הרגשתי שהוא משוכנע שזו 'באמת שירה'. אני חושב שאת הדעות של אנשים עליך צריך לקחת בהומור. הן מתחלפות מעת לעת".
• • •
אהרן שבתאי נולד ב-1939 בתל-אביב, האמצעי מבין שלושה אחים. אחיו הגדול היה הסופר והמשורר יעקב שבתאי. הוא גדל במעונות העובדים, ואחר כך עבר לקיבוץ מרחביה. הוא למד לתואר דוקטור בתרבות קלאסית באוניברסיטה העברית, ולימד באקדמיה. שבתאי הוא המתרגם המרכזי בארץ של ספרות יוונית עתיקה, עם כ-30 מחזות וספרי שירה ממיטב הקלאסיקה, לרבות ה'איליאדה' וה'אודיסאה'. בימים אלה הוא מתרגם לעברית מחזות של אריסטופנס. את דרכו האמנותית פרץ עם הספר 'חדר המורים' מ-1966, שם כתב על ילדותו ובית גידולו. לא פעם התסיס את השיח הספרותי, למשל כשפירסם קטעים נועזים ב'הפואמה הביתית' או קטעים מיניים ב'זיוה', או שירה פוליטית.
שבתאי היה נשוי לקולין ברוצקוס, ונולדו להם שישה ילדים. הוא נישא בשנית לטניה ריינהרט, בלשנית, חוקרת ספרות ופעילת שמאל שהלכה לעולמה ב-2007. בשנים האחרונות, כאמור, הוא חי עם האמנית דגנית שטרן-שוקן. גם 'חרוזי תה לשליט' שייך למסורת השירים לאהובה, אחרי 'זיוה' ו'טניה' כעת דולצינאה היא דגנית.
"אני מפרסם שירים מגיל 20, ומאז הספר הראשון שלי 'חדר המורים' אני מתעד וכותב על שלבים בחיי. הייתי בחור, למדתי, התחתנתי, ילדים, משפחה, גירושים, ועכשיו אני בשלב הזִקנה, וזה גם די חדש לי. כמו בתנ"ך, יש שיר השירים ויש קהלת, אני בשלב של קהלת. היה לי מחזור שירי אהרן בספר 'פתחתי דלת, ועמדת שם'. לראשונה מדובר על המוות 'שלי'. אחר כך כתבתי את שירי הקורונה. שם, כהיבט לזִקנה, מודגש הממד הייחודי של היום. במסגרת היום האיש הזקן חי בד' אמות הדירה, לפעמים יוצא החוצה לזרוק את האשפה. עכשיו 'חרוזי התה' זה שלב מתקדם יותר של הזִקנה, על זוג מבוגר שחיים ביחד בדירה, על החדגוניות, האלתור, וגם על המתיקות והתענוג של חיים ביחד".
איך הכרתם?
"בשנות ה-80 חייתי בירושלים בבקעה, דגנית ובעלה וילדיה גרו ממש מולי ברחוב, היינו שכנים. אחר כך, לאחר גירושים, עברתי לתל-אביב ולא ידעתי שדגנית גרושה ונשארה לבד 16 שנה. לפני עשר שנים התפרסם ראיון איתי, דגנית עשתה עבודה עם שימוש בתמונה שלי שהייתה שם, וזה הוצג בתערוכה בברלין. כשהתערוכה חזרה היא כתבה לי אימייל ורצתה להראות לי את העבודה. מאז עברו עשר שנים ואנחנו חיים ביחד".
'חרוזי תה לשליט' התחיל במקרה, כבדיחה פרטית. כשדגנית מתעוררת משנת הצהריים היא כותבת לו הודעת טקסט: תה. הוא התחיל לענות לה בחרוזים. "פתאום נוכחתי שאלה שירים עם משמעות", הוא אומר. "זה מספר על חיי זוגיות, על ערכים של נאמנות, התמסרות, כשכמובן על הכל נסוכים הומור והגזמה. ההסתגרות והצמצום מאפיינים את הזִקנה, אבל יש לזה גם היבט פוליטי. אתה יושב בבית, קורא ספר, שותה תה עם האהובה שלך, פוגש את הילדים, הנכדים, כי בחוץ יש זוועות מלחמה. בהדרגה, אתה נעשה מודע לזה שהמציאות היא אל-ביתית. אתה יושב בבית, בשעה שבחוץ מלחמה, ואמהות וילדים מתים.
"האתונאים היו חזקים והייתה להם אימפריה והם נלחמו בספרטה שנים. היו שם דמגוגים כמו נתניהו וסמוטריץ', ובמלחמה הפלופונסית האתונאים כבשו את האי מלוס, הרגו את כל הגברים באי ומכרו את הנשים והילדים לעבדים. המלחמה נמשכה, כעבור כמה שנים הם הפסידו, וספרטה עמדה לכבוש את אתונה"
"יש בספר גם משהו דאדאיסטי, הדאדאיסטים הגיבו על זוועות מלחמת העולם הראשונה ביצירה היתולית פרובוקטיבית. אני חושב שיש בשירה הישראלית איזה קיבעון עכשיו. אני שייך לתקופה שאחרי זך, אבידן, עמיחי. בתקופה ההיא בלטה נטייה מודרניסטית, מבט לעתיד ודגש על החידוש והשינוי. עכשיו מבחינה תרבותית ופוליטית יש שקיעה, התפוררות וייאוש, ובשירה, חוץ מכמה צעירים ממני שאני מעריך מאוד, זה מתבטא בקיבעון של הצורה השירית. אין בה כמעט הומור וחדשנות".
איך היית מתאר את הצורה השירית שהתקבעה פה?
"יש פה כבר 30 שנה מין צורה קבועה של שירים על חוויה אישית, 'פייסבוקית', ו'מופרטת'. וזה נלמד בסדנאות, בחוגי הספרות, ורווח במוספים. ב'חרוזי התה' רציתי במתכוון לא להיות 'שירי', 'מעמיק', 'מעניין', 'תרבותי' ו'בטעם טוב'. הרצף הנחרז הוא שורה יומנית ארוכה של וריאציות, כשהדגש הוא על המילים, החריזה והמוזיקה. הגשת התה היומיומית היא ברוח הסיום של ספר קהלת: הכל הבל הבלים, ויש רק הקיום הצנוע של המצוות שמגלמת הגשת התה. וזה קשור למעמד השירה. מעבר ל'הבל הבלים' מתנשא היופי של המילים ושל השירה בטהרתה. מעבר להבל בפוליטיקה, בתרבות, זה החיים של הלשון, של המילים, כמו במוזיקה, וריאציות של באך, או בג'אז. לכן חזרתי לחרוז, אבל זה חרוז מוזר, מצחיק. ובד בבד 'המצווה', הגשת ספל התה כל יום, במסירות ובהנאה, היא ההיבט האתי של הספר. וזה אלמנט קבוע בשירה שלי. אני מתמיד לכתוב מתוך התחשבות בכך שמה שקורה לי, מעבר לווידוי, מהדהד את מה שנהוג ומצווה, את המידות של אדם אחר. הנה דוגמה אחת: כששכלתי את אשתי טניה, פירסמתי שיר שנקרא 'מודעה', ובו מדבר גבר שמחפש אישה חדשה. מעבר למה שהרגשתי אז, כמשורר התעקשתי לבטא את הממד האתי, ולכתוב 'כאלמן'. לא אני בלבד, אלא המצב האנושי שבו אני נמצא. בזה אני נבדל ממשוררים שכותבים על עצמם, בלי מודעות לממד האתי והמושגי".
מה זה בדיוק הממד האתי?
"המידות, מה שאנשים עושים במצב מסוים או ראוי שיעשו. קיבלתי את זה מהשירה היוונית וגם מממסורת ההלכה היהודית. המשוררים היוונים ממליצים לך איך לחיות, הסיודוס אומר לך איך לשאת אישה, איך לתפור כובע, איך לחרוש בשדה, ומה לעשות בכל עונה".
השער השני בספר, שירי 'די!', פוליטי ונוקב.
"אני כותב שירה פוליטית כבר משנות ה-90, מאז שהכרתי את טניה. טניה ואני חיינו באושר 12 שנה עד שהיא קיבלה התקף לב ונפטרה בניו-יורק. כתבתי הרבה שירים נגד הכיבוש וקראתי שירה פוליטית בעולם, אבל גם השתניתי ונעתי הלאה. מאז 7 באוקטובר כתבתי שוב שירים פוליטיים. את השיר 'תיקון' כתבתי שלושה ימים אחרי הטבח והוא פורסם במוסף ב'ידיעות אחרונות'. ישבתי פה בכורסה הזאת ופתאום המילים קפצו לי לראש".
זה שיר שהוא תפילה ונחמה.
"המלחמות בעולם בסוף נגמרות בהסכמים ובשלום. לעומת זאת, אם אתה הולך למלחמה ללא סוף — אתה תמיד תפסיד. קחי את היוונים לדוגמה. האתונאים היו חזקים והייתה להם אימפריה, והם נלחמו בספרטה שנים. היו שם דמגוגים כמו נתניהו וסמוטריץ', שנגדם אריסטופנס כתב את המחזות שלו, שאני בדיוק מתרגם בשנים אלה. הוא קרא להם להפסיק את המלחמה, והדמגוגים לא שמעו. במלחמה הפלופונסית האתונאים כבשו את האי מלוס, הרגו את כל הגברים באי ומכרו את הנשים והילדים לעבדים. המלחמה נמשכה וכעבור כמה שנים הם הפסידו, וספרטה עמדה לכבוש את אתונה. קסנופון ההיסטוריון מתאר איך כל הלילה באתונה אנשים בכו ורעדו כי ידעו שאחרי מה שהם עשו למלוס, יהרגו אותם וימכרו אותם לעבדים ויהרסו את אתונה. המזל היה, שהמלך הספרטני חס על אתונה והרס רק את החומות. הוא השאיר את העיר כי הבין שהיא חשובה ליוון. זה בדיוק מה שלמדתי מההיסטוריה. הגרמנים והצרפתים נלחמו מלחמות איומות. הייתה מלחמת 1871, ואחר כך מלחמת העולם הראשונה, וגם אחרי זה לא למדו את הלקח, אז קדימה בואו ננקום. האשימו את האינטלקטואלים והיהודים ש'תקעו לנו סכין בגב'. אלה שרוצים שלום, בכל ההיסטוריה מוקעים כבוגדים ומחלישים. זו הייתה העילה של הנאצים לצאת למלחמת העולם השנייה — וזה נגמר רע מאוד.
"אדם שיש לו קצת שכל מבין שאנחנו חיים בכברת ארץ זעירה, מוקפים במוסלמים, חלק מהם רוצים לעשות איתנו שלום וזה גם כדאי להם. אם נילחם ללא סוף, איזה עתיד צפוי לנו? כל ההיסטוריה מעידה על כך שצריך להגיע לשלום. זה מה שתמיד קרה בסוף, אחרי שהוקז יותר מדי דם. בשווייץ חיות קהילות של פרוטסטנטים שנרדפו וברחו מצרפת, והם חיים בקנטון ז'נבה עם קנטונים של דוברי גרמנית ואיטלקית ביחסים של קונפדרציה. הפתרון פה הוא שנעשה מין קונפדרציה כזאת — ישראל, פלסטין, ירדן. במקום אנרגיית המלחמה והתחמנות הכרוכה בה, צריך לחשוב איך להסתדר ביחד, ובתבונה לעשות שלום".
אנחנו רואים שהעולם נוטה יותר ויותר ימינה.
"זה נכון שהמשבר בישראל הוא משבר של פופוליזם ופאשיזם שקיים בכל העולם, אבל בישראל הוא חמור יותר כי הוא קשור במלחמה ובכיבוש. אתמול ישב פה מורה לספרות בתיכון וסיפר לי כמה בורוּת יש פה. זה כלים שלובים, ההידרדרות הפוליטית קשורה בהידרדרות התרבותית של עם שכבר לא קורא ספרים, ולא יודע היסטוריה. מנהיגים אותנו אנשים בורים ועמי ארצות. במובן הזה השירה נלחמת בקרב חסר סיכוי נגד ההרג ההמוני, כי אולי אין לה מה להפסיד. כמה אנשים קראו שירים של אהרן שבתאי או הקשיבו לישעיהו ליבוביץ? סביר יותר שהם שמעו על עידן עמדי".
אפרופו עמדי, כשהאמנים חתמו החודש על עצומה להפסקת המלחמה התנפלו עליהם, איימו בסנקציות כלכליות, אסף אמדורסקי ואלון אולארצ'יק נאלצו להתקפל. כבר אי-אפשר להגיד כלום, ומי שאומר — חוטף.
"עידן עמדי אולי גיבור מלחמה אבל זה לא חשוב בכלל. במציאות הנוכחית דרושים כרגע יותר גיבורי שלום. לא מזמן היה ראיון מעניין עם מתי כספי והוא אמר דבר יפה — אם אין תרבות, אין עם. כאן החינוך ברמה כל כך נמוכה, התלמידים לא מסוגלים לקרוא ספרים. חנה ארנדט דיברה על תרבות פוליטית, אחד הדברים החשובים בתרבות פוליטית זה שיש קהל אזרחים מחונך, ובעיקר שאין בה שקר".
מה דעתך על ההתבטאות של דויד גרוסמן בעניין רצח עם שישראל מבצעת בעזה?
"הנורא הוא שאין לנו מידע על מה שקורה בעזה, לא מכניסים לשם עיתונאים. בכל הסכסוכים בעולם, בווייטנאם, בעירק, בסומליה, הכניסו עיתונאים. זה שלא נותנים לעיתונאים להיכנס זה אומר שיש מה להסתיר ויש הרעבה. ביוונית 'אמת' זה 'אליתיאה', מילה שמובנה — חשיפת הבלתי נראה. כאן מסתירים. לא רוצים לראות את הזוועה. בכל מקרה הנתונים האלה יתבררו בסוף, וגודל ההרעבה ייחשף. מאוד כואב לי לדבר על זה".
יש לא מעט אנשים שקשה להם עכשיו לכאוב גם את הכאב הפלסטיני, ודאי כל עוד החטופים שם.
"הכאב של העזתים מחובר אצלי לכאב הישראלי. עצם ההפרדה בין הכאבים והניסיון לטעון שמוות בצד מסוים פחות נורא הוא חצי מהפשע. כשילד מת לשווא, יהודי או ערבי, איך ניתן להישאר שווה נפש? אני הכרתי עזתים שהיו פה ועבדו פה ולא כולם שם חמאס. גם בתנ"ך כתוב לא להרוג נשים וילדים. לא להרעיב. ואני כואב גם עלינו. כואב על החיילים האלה שאחר כך חוזרים ונהיים מטורללים מזה שביצעו כאלה דברים איומים".
"אני מעריץ את עינב צנגאוקר. מעריץ את ההתנהגות שלה ואת העברית שלה. מה אני כבר יכול להגיד לה? מה שהיה לי להגיד, כתבתי. אבל מה הכוח של השירה? אחרי שנתניהו וחבורתו ייעלמו — והם ייעלמו כי הם מפסידים — נצטרך לבנות, לרפא, לחנך"
נראה לי שקשה לישראלים, גם לשמאלנים שבהם, למתוח ביקורת על צה"ל, כי הוא עדיין הפנים שלנו.
"אבל אם לא נבקר, צה"ל לא ילמד מהטעויות שלו, ולא נתקדם. בשביל זה יש מצפון, מכישלון לומדים. זו מלחמה נוראה, אבל היום כל העולם רואה שהכיבוש הוא בעיה שצריך לפתור".
אתה מאמין שיש מספיק כוחות מתונים בצד הפלסטיני?
"אני זוכר בילדותי איך האצ"ל והמחתרות פוצצו את מלון המלך דוד בירושלים, יותר מ-90 אנשים נהרגו. עם נלחם על חירותו. אם נחיה על חרבנו בלי סוף, ובלי לתכנן נקודת יציאה, בסוף יגיע קיצנו. במלחמה הזאת אפשר היה די בהתחלה להגיע לשביתת נשק, לשחרר את החטופים ולהציע לעזה פתרון אחר, וככל שהמלחמה ממשיכה חמאס מתחזק ואנחנו מפסידים".
אפרופו השיר שלך על עינב צנגאוקר, פגשת אותה?
"לא. זו אישה שאני מעריץ. אני מעריץ את ההתנהגות שלה ואת העברית שלה. מה אני כבר יכול להגיד לה? מה שהיה לי להגיד, כתבתי. אבל מה הכוח שלי? מה הכוח של השירה? אז אני יושב בבית ומוזג תה. זה מה שיישאר אחרי כל ההרס, אחרי שנתניהו וחבורתו ייעלמו — והם ייעלמו, כי הם מפסידים — נצטרך לבנות, לרפא, לחנך".
• • •
בשנה שעברה פירסם שבתאי את ספר השירים היפהפה 'רקוויאם' (ג"נ: עורך הספר הוא עורך המוסף, אלעד זרט — ש.ל.א), שתיאר את ילדותו בתל-אביב של פעם. מכונסים בו זיכרונות ילדות לפי שמות של האנשים שהכיר. "זו אוטוביוגרפיה של הילדות שלי עד גיל 14", הוא אומר.
אתה אומר שאתה לא אדם נוסטלגי. אבל מכיוון שאנחנו חיים בתקופה כל כך מצערת, אולי בכל זאת יש בך געגוע לפעם?
"אני לא מסתכל אחורה, אבל כלפי הילדים והנכדים שלי אני מרגיש אשם שזכינו לגדול בדור נפלא כזה. אחרי מלחמת העולם השנייה בכל העולם בנו את מדינת הרווחה. אני בא ממשפחת פועלים, אבא שלי עבד בבניין. אבל אז לכל פועל הייתה קביעות, המשכורת הייתה אמנם קטנה אבל הספיקה לכל הדברים, בית הספר היה מעולה. כשלמדתי באוניברסיטה בירושלים שילמתי 26 לירות לשכר דירה, הכל היה אפשרי. גם אני וגם יעקב אחי והמשפחה שלי יכולנו לעלות מעמד, להיכנס לאוניברסיטה, ללמוד, להתפתח. וחיו יותר בצניעות, זה נכון. אבל זאת תקופה של רווחה שנגמרה באמצע שנות ה-70 עם תאצ'ר ורייגן וקפיטליזם מטורף שהגיע לשיא היום עם פערים עצומים. היום אני עוזר לילדים שלי. מרבית הפנסיה שלי הולכת לעזרה לילדים שלי".
אז עד שהמצב ישתפר פה נמשיך למזוג תה לשליט.
"כל אחד והשליט שלו. אני אמזוג לשליט שלי". •
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
