דווקא באיסטנבול מצא את עצמו המוזיקאי הישראלי מארק אליהו נתקל בפעם הראשונה בחייו במעריצים, אבל גם בגילויי שנאה משוגעים כלפיו. "בהתחלה היו צעקות מהרחוב ואנשים קופצים עליי מאהבה. זה היה ממש מרגש. יש לי קהל גדול ממדינות שנחשבות לעוינות שמגיע לארצות שאני מופיע בהן במיוחד, הרבה מהם מאיראן".
הם יודעים שאתה מישראל?
"כן, אבל אף אחד לא אמר על זה כלום. להפך, אם כבר - אנשים אמרו דברים טובים, מנחמים. אני מרגיש אפילו אהבה והערכה, גם מצד האיראנים שיצא לי לפגוש. אנשים מספרים שאם אתה הולך ברחובות בטהרן, אתה תשמע מוזיקה שלי מבתי הקפה. בגלל שאני משלב עולמות, זה כנראה נוגע באנשים מהרבה מדינות".
אז מתי זה התחלף?
"הזמינו אותי להופיע בטורקיה, באירוע גדול של עיריית איסטנבול. כמה ימים לפני כן היה 7 באוקטובר ומיד העליתי כמה פוסטים. ביטאתי את הכאב ברשתות, וביום אחד ירדו עשרות אלפי עוקבים. יצאו בקמפיין מסיבי נגדי בטורקיה. היו סגורות לי שם 36 הופעות לאורך השנה, חלקן עם הפילהרמונית של איסטנבול. אבל כחלק מהקמפיין נגדי התקשרו לראשי עיריות והזהירו אותם לא לעבוד איתי. ראש עיריית איסטנבול, שהוא גם כבר חבר, אמר לי, 'פתחנו את המייל והיו 1,500 מיילים שקראו לבטל את ההופעות'. בתוך יומיים סיבוב ההופעות הכי גדול שתיכננתי התבטל, יחד עם קמפיין לנעליים שהייתי אמור להצטלם אליו".
ואיך הגיב הקהל האיראני, במיוחד אחרי סבב הלחימה שם?
"אני עדיין מקבל רק תגובות טובות, כותבים לי שהם מחכים כבר ליום שבו אוכל לבוא להופיע שם".
לפעמים אתה חושב לעזוב את ישראל בגלל הקריירה?
"לא. הרי אני יכול לחיות איפה שאני רוצה, ובכל זאת אני בוחר לחיות פה. פה זה הבית שלי. הבן הגדול שלי יחגוג בשבוע הבא 18. הוא לקראת גיוס ומאוד רוצה בזה. זאת לא שאלה מבחינתו".
× × ×
עם ניגונים שמצליחים לחדור גם מבלי שמתכוונים לתת להם, מארק אליהו, 43, נחשב לאחד המזיקאים הבולטים בארץ, שבין השאר אחראי על הפסקול של 'בלדה לאביב הבוכה' (עליו גם זכה בפרס 'אופיר') ועל הפתיח של הסדרה 'טהרן'. הוא גם אחד מהנציגים המצליחים שלנו בחו"ל, ולפרקים גם האמן הישראלי המושמע ביותר בספוטיפיי. זה קרה הרבה בזכות הקהל הגדול שאסף במדינות שדווקא לא ממהרות לפרגן לישראלים. "זה התחיל אחרי שעשיתי כמה קליפים והוצאתי אותם ביוטיוב, ואז פשוט עזבתי את זה. אחרי כמה זמן חבר אמר לי, 'בוא'נה, יש לך מלא צפיות', נכנסתי ליוטיוב וגיליתי מיליוני צפיות ותגובות בכל מיני שפות. בדקתי קצת לעומק וראיתי שיש לי הרבה צופים מטורקיה. התקשרתי למישהו מתעשיית המוזיקה שם שיצא לי להכיר והחלטנו להרים הופעה. פתחנו למכירה הופעה באיסטנבול ותוך כמה שעות כל הכרטיסים נמכרו, אז פתחנו עוד הופעה – וגם היא נמכרה, וככה גם השלישית".
לאליהו כמעט שלא הייתה ברירה אלא להיות מוזיקאי: הוא נולד בדגסטן למשפחה מעדת יהודי ההרים שבקווקז. אמו, לריסה, פסנתרנית, ואביו, פרץ אליהו, נגן טאר, מוזיקולוג ומלחין, שמנגן איתו בהופעות. בגיל ארבע התחיל לנגן בכינור, בעיקר מוזיקה קלאסית. לצידה התנגנה כל הזמן גם התפילה להגיע לארץ. "נראה לי שלא היה יום שלא אמרנו בו 'בשנה הבאה בירושלים', אבל היה משטר קומוניסטי ואסור היה לעלות. בסוף הצלחנו לעשות איזה תרגיל".
ואז הגיע הלם תרבותי?
"בשבילי פחות, הייתי בן שש וממש התרגשתי. זה הרגיש לי כמו להגיע הביתה אחרי שנאלצתי להתמודד עם זה שאני יהודי על בסיס יומיומי. לא גרנו עם השבט בקהילה היהודית, והייתי היהודי היחיד בסביבה. ממש כל יום הייתי חוטף מכות על רקע גזעני".
בארץ הצלחת לשמור על המוזיקה הקלאסית? היא לא בדיוק בפלייליסט של צעירים ישראלים.
"תמיד הייתי ילד שובב, נעלם להורים שלי, הולך לבד לים, משטרות, בלגנים, אבל הנגינה הייתה עבורי איזשהו עוגן. בכיתה ה' אספתי חברים שידעו לעשות קצב ולשיר. כתבתי שירי רוק והקלטתי על קסטות. זה היה המרד שלי. הייתי פריק כזה, שמעתי נירוונה ואביב גפן. כשהייתי בחטיבה עברנו מנתניה לפתח-תקווה. הגעתי לשם ילד 'אור ירח' וכולם שמעו אבי ביטר. לקח לי כמה זמן, אבל בסוף המוזיקה המזרחית השפיעה עליי".
מתי היה הרגע שעשית את השיפט לכיוון?
"בגיל 11 בערך היינו בחתונה של המשפחה. פתאום שמעתי שיר של איברהים טטליסס, זמר טורקי מפורסם. שאלתי את אבא מה זה הכלי שברקע והוא ענה לי 'בגלמה'. מיד נדלקתי. אבא שלי קנה לי בגלמה והתחלתי לנגן עליו. הייתי בא לבית הספר איתו ומנגן לחבר'ה את השירים שהם אוהבים".
"גרתי באזרבייג'ן עם משפחה בבית פצפון. היה חשמל רק לשעה־שעתיים ביום, ומים היו רק בין חמש לשש בבוקר ובין חמש לשש בערב. רוב היום הייתי בבית עם אישה ששנאה ישראלים, שנאה יהודים ושנאה אותי. היא הייתה יורדת עליי שאני מזייף וגם מעליבה את השיער שלי"
שנתיים אחר כך שוב זכה להארה מוזיקלית, הפעם כשהוריו לקחו אותו להופעה של האמן רוס דאלי. אליהו מספר שבאותה תקופה הוא גילה את הז'אנר של מוזיקת עולם ומהר מאוד נשאב לא רק לצלילים, אלא לכל הסצנה. "אבא שלי לימד מוזיקה מהמזרח באוניברסיטת בר-אילן, ובין התלמידים שלו היו גם חברי להקות שבע ושוטי הנבואה. התחלתי להסתובב איתם למרות שהייתי ילד ואיכשהו מצאתי שם את עצמי. הייתי נוסע לצפון, יושב שם עם ההיפים שחזרו מהודו ומנגן במשך ימים במקום ללכת לבית ספר. ממש פרחתי".
בגיל 15 הוא החליט שהגיע הזמן להגשים את החלום שניקר בו במשך שנתיים וללכת ללמוד אצל דאלי בכבודו ובעצמו, בביתו שבאתונה. "היינו לומדים כל היום ובלילות נשארים לנגן עד שתיים בלילה. בוקר אחד התעוררתי לצלילים של שיר שהתנגן – ושם שמעתי לראשונה את הקמנצ'ה. מיד היו לי צמרמורות. תוך כמה שבועות מצאו לי את אדלט וזירוב, שהוא המאסטר הכי גדול לקמנצ'ה באזרבייג'ן".
אליהו היה רק בן 16 כשמצא את עצמו נוסע באמצע הלילה בין סמטאות באקו שבאזרבייג'ן עם וזירוב, שאותו הכיר רק כמה דקות לפני כן. ובכל זאת, כשוזירוב לרגע הסתכל עליו ואמר "אנחנו נהיה יותר מסתם מורה ותלמיד", הוא הרגיש את הנשמות שלהם מחוברות. כבר אז הוא ידע שהגיע לייעוד שלו.
ממש כמו ב'קראטה קיד', סיפור הווקס-און-וקס-אוף הסיזיפי אך הכה-מתגמל של אליהו נמשך כשנתיים. במהלכן הוא גר אצל וזירוב במטרה ללמוד ממנו לנגן על קמנצ'ה - כלי קשת שכמעט לא מנגנים עליו בארץ, אבל שאליהו הפך לאובססיבי לגביו. במקום לשחק מיינקראפט עד ארבע בבוקר ולצאת לדייטים ראשונים, ניגן מדי יום במשך 12 שעות בחיים כמעט נזיריים, תוך שהוא מסתיר את זהותו האמיתית.
"גרתי עם המשפחה שלו בבית פצפון, בתנאים קשים", הוא נזכר. "היה חשמל רק לשעה-שעתיים ביום, ומים היו רק בין חמש לשש בבוקר ובין חמש לשש בערב. היינו ממלאים את האמבטיה במים ואז כשהולכים לשירותים. היה צריך למלא משם כלי כדי שיהיה אפשר לשטוף. היינו מתקלחים גג שלוש דקות ביום. רוב היום הייתי בבית עם אשתו של וזירוב. היא שנאה ישראלים, שנאה יהודים ושנאה אותי. היא הייתה יורדת עליי שאני מזייף ושאין סיכוי שייצא ממני משהו. היא גם הייתה יורדת לי על השיער, כי כולם שם הלכו עם אותה תסרוקת – בלורית לצד ושפם. גם עם הבנים שלו היה לא פשוט. גם הם לא רצו אותי שם".
אז מה החזיק אותך? רוב האנושות הייתה כבר מזמן בורחת.
"הגעתי מחיים של היפי למסגרת שבה אני צריך לצמצם את עצמי. אבל דווקא אז מצאתי חופש. התאהבתי בכלי. למדתי את התורה המוזיקלית שעברה מדור לדור בעל פה והרגשתי שהמסורת הזאת קשורה אלינו, למסורת העברית העתיקה, לבית המקדש. בתור ילד גדלתי בבית דתי, וכשהייתי מגיע לבית הכנסת היו לי צמרמורות של התרגשות. הרגשתי שהקמנצ'ה מתחבר לי לזה, לזהות שלי, במיוחד בגלל שהייתי נער יהודי בארץ מוסלמית. היום הם ידידותיים לישראלים, אבל אז אזרבייג'ן הייתה עוינת. הזהירו אותי לא להגיד לאף אחד שאני מישראל או שאני יהודי".
"ביום אחד ירדו עשרות אלפי עוקבים. יצאו בקמפיין מסיבי נגדי בטורקיה. ראש עיריית איסטנבול, שהוא גם כבר חבר, אמר לי, 'פתחנו את המייל והיו 1,500 מיילים שקראו לבטל את ההופעות'. בתוך יומיים סיבוב ההופעות הכי גדול שתיכננתי התבטל"
לא פחדת?
"כמעט שלא יצאתי מהבית. זו הייתה שכונה קשה. זה היה אחרי המלחמה עם ארמניה והרחובות היו מלאים בפליטים ובשיכורים. הייתי יוצא פעם בשבוע לקנות דונר קבב וחוזר. כל כולי הייתי באהבה לכלי. אחרי כמה חודשים המורה שלי כבר התחיל להשוויץ בי בפני מוזיקאים. הוא גם הפגיש אותי עם פוליטיקאים, אפילו ניגנתי בפני הנשיא".
הוא לא התעצבן שבא איזה ילד פישר מישראל, לומד שנתיים ובסוף לא ממש דבק במסורת?
"להפך. בגלל שזו תורה שעברה מדור לדור והם היו צריכים לשמר אותה, הם מאוד התקבעו. לי לא הייתה מגבלה בתודעה, אז יכולתי לשחק עם זה והוא פירגן לי. הכל אצלי התחבר - המסורת היהודית, המוזיקה הטורקית, היוונית וההודית".
בלִיל הסגנונות של אליהו יצר אצלו את שירת העשבים המיוחדת שלו, שבהמשך הובילה אותו להצלחה בינלאומית. ב-27.8 יופיע בקיסריה, בהופעה מיוחדת שבה יארח את ברי סחרוף. בכך אליהו יהיה האמן הראשון שמגיע לאמפי עם מופע אינסטרומנטלי בלבד. אפילו בהוליווד לא היו יכולים לייצר לסיפור החניכה שלו קליימקס גרנדיוזי יותר.
× × ×
מאז השלים את הטירונות אצל וזירוב, אליהו מחובר לקמנצ'ה כמו אל יד נוספת. יחד איתו הוא למד מוזיקה איראנית בפריז, עבד עם להקת מחול בהולנד והתחיל להופיע ברחבי העולם. אבל דווקא כשעלה הרעיון להקליט אלבום עם יצירות מקוריות שכתב, החליט לחזור לארץ, כדי לעשות את זה כחול-לבן ולהקים פה משפחה, בגיל 24 בלבד. היום הוא ועליה אשתו מגדלים שלושה ילדים בקריית טבעון. לא בדיוק חיי הרוקנרול של מוזיקאים בינלאומיים. מבחינתו של אליהו, זה היה אפילו צורך. "בגלל שהייתי על במות מגיל צעיר, הסתובבתי בחו"ל, במלונות, במסיבות וניסיתי הרבה דברים, נשחקתי מוקדם. היה לי ברור כבר בגיל צעיר שאני מוכן לבנות משפחה. עצם זה שיש לי משפחה קידם אותי. זה מאוד מיקד אותי. הצלחתי להגיע לאיזון. הבית והמשפחה בשבילי זה לפני הכל. בזכות זה קיבלתי שקט וידיעה ברורה לגבי מה שבאמת חשוב לי בחיים. גם מאוד רציתי להתבסס פה. לא פעם נאלצתי להסתיר את הזהות שלי, אז החיבור למשפחה וליצירה פה היה לי חשוב".
עשית לא מעט שיתופי פעולה עם אמנים ישראלים, כמו ריטה ועידן רייכל. עד כמה אתה מחובר למוזיקה הישראלית?
"אני מאוד אוהב את מה שקורה פה, זה איזשהו כור היתוך שמשלב מלא עולמות: המזרח והמערב, המסורות והחדשנות".
אתה מתחבר גם לסצנה המזרחית, להופעות בבלומפילד ומנורה?
"לא מזמן הלכתי להופעה של אושר כהן וממש נהניתי. יש אמנים כמוהו שעושים מוזיקה מזרחית, אבל הם חוקרים ולומדים ואוהבים מוזיקה. הם לא עושים את זה רק בשביל ההצלחה. הם מקשיבים לז'אנרים ויוצרים משהו משלהם. פעם המוזיקה המזרחית בארץ הייתה בעיקר מועתקת מהיוונית או מהטורקית, היו לוקחים להיטים משם וכותבים להם מילים בעברית. היום הטורקים והיוונים לוקחים שירים ישראליים ועושים להם גרסאות. זה אומר הרבה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
