גם בימים האלה צריך לרקוד בסלון / אני מתגעגעת לימים שפשוט היו שואלים אותך איך את, והיית עונה איך את. עכשיו, אם את עונה, אז זה ביחס לזה שאנחנו בתקופה חרא. האישי והפוליטי כל כך מחוברים שאי-אפשר לענות על השאלה ׳איך את?׳ בלי או להתנצל או להדהד את המצב הלאומי.
אם את שואלת אם בבועה הקטנה שלי קמתי הבוקר ושמחתי שאני חיה? כן, מאוד. רקדתי בסלון, אני מסתכלת על העצים והם ירוקים. בבועה הקטנה שלי אפשר להגיד שאני בטוב, אבל אני לא, אני חלק משבט. המצב של הקהילה שלי הוא גם המצב שלי, אבל רקדתי בסלון. אני מרגישה שהרבה פעמים אני רוקדת בסלון מתוך תחושת שליחות. אני לא עושה את זה בחוץ, אני לא כופה את זה על אף אחד. לפעמים תודעת השמחה הזו יכולה להיות משולה לנוסעים על הטיטאניק, שרואים את הקרחון מתקרב ורוקדים על הסיפון, אז יהיו שיגידו שזו הדחקה, לטמון את הראש בחול. אבל מצד שני, אני מסתכלת למציאות בעיניים, וכדי לגייס כוחות להסתכל עליה, אני שואבת שמחה שזמינה לי.
אני מתה לא להביע דעה / מתה לא להידרש בכלל לשאלה הזאת, אבל זאת פריבילגיה ששמורה לעיתות שלום. הרבה פעמים אני רואה אנשים מתבטאים מאוד בנחרצות לכאן ומאוד בנחרצות לכאן, ואני קצת מקנאה בידענות שלהם. אני הרבה פעמים לא יודעת. יש לי מצפן, אבל לפעמים הוא משתבש לי, לפעמים אני לא יודעת לשים את הגבול, ולפעמים אני מפחדת. אבל צמיחה היא להקשיב למצפן הפנימי, גם אם זה נורא מפחיד.
חטפת לאחרונה אש בגלל הפרסומת שלך ל'טורנדו' עם אליהו יוסיאן, שאמר דברים אלימים על השופט ברק ועל החילונים.
אני מנועה מלהתייחס לסיפור הפרסומת עם יוסיאן, אבל להיות על הפלנצ'ה ברשת זה דבר קשוח וצריך לקחת אוויר, לצלול ולחכות שילכו להתבאס על מישהו אחר.
והנה, הלכו. נכנסו במי שחתמו על מכתב האמנים.
הכי כאב זה לראות את עוצמת התגובות, את המהירות שבה משפדים מישהו. המהירות שמחפשים אשמים זו תודעה הישרדותית שעליה כואב לי. יש חוסר יכולת להכיל ריבוי קולות. חוסר יכולת של חברה להכיל ריבוי קולות זה דגל אדום. כשבן אדם לא מצליח לשמוע משהו זה אומר שהוא במצב מאוים. זה אומר שמכל פיפס אתה תגיד "אין לי אין לי רזרבות אפילו לשמוע אותך. אין לי רזרבות להחזיק תודעה שיש עוד צד בסיפור, שיש עוד זווית". כל אמת היא מוחלטת, כל שחור הוא שחור, כל לבן הוא לבן, וכל זה מתחבר ללייקים ולקליק-בייטים.
אבל יש קול שפחות רוצים לשמוע היום.
הקולות שקשה לשמוע אלה הקולות הליברליים המתונים שמאמינים בדו-קיום, שמאמינים בשוויון, שמאמינים בשלום, שלא פוחדים להדהד את המסר הזה של שלום. אני לא פוחדת להדהד את המסר הזה של שלום. בעיניי שלום זה ערך עליון.
"זוגות שהבסיס של הקשר שלהם הוא יצרי ואש - שלא ילכו למבנה הזה שלנו, כי הוא דורש בסיס של חברות. הייתי בזוגיות יותר משנתיים עם עומר עציון, ששיחק איתי ב'בלאדי מורי'. הוא נכנס לסיטואציה מאוד מורכבת, אבל עומר מהמם, וגם יוסי, והם אוהבים אחד את השני"
הבנת את הביקורת על העצומה?
שמעי, מצד אחד האחים שלנו, החיילים, גומרים לעצמם את הנשמה, נקרעים במילואים בשבילנו כדי להגן על המדינה או מחוסר ברירה, ולחטוף ביקורת זה כמו סכין בלב. מצד שני, אני רוצה להחזיק גם את ערך האנושיות האוניברסלי, שזה ערך שצריך להדהד אותו, לצרוח אותו, לקעקע אותו על המצח. אבל אנחנו במדינה שחיים בה על החרב, ויש אנשים שמרגישים שלהדהד מסר של אנושיות זה לבעוט בצורך שלנו כמדינה להגן על עצמנו. אני מצליחה להבין את זה. אבל מה שממש כואב זה חוסר היכולת לדמיין איזה אופק. אני לא אומרת חוה אלברשטיין צודקת או חוה טועה, אבל יש לחוה את הזכות והחובה כאמנית להביע עמדה, ועכשיו נהיה לא לגיטימי להביע עמדה. יוסי (מרשק), אבא של הילדים שלי, חוטף המון על כך שהוא מביע את דעותיו. אבל אחד הדברים היפים ביוסי שהוא כמו גמל במדבר, חוצה ברוגע את המדבר, לא מתרגש. ברור שזה משפיע עליו, שזה לא נעים, אבל יש לו סֶנטר מאוד ברור ואני מאוד מעריכה את זה אצלו.
חינוך צריך להיות מתוקצב ראשון בסדר העדיפויות, והוא מתוקצב אחרון / זו אחת הרעות החולות הכי ברורות שיש פה, ועל זה ממש אני כואבת. אבל בתוך המציאות הדיסטופית הזאת יש אוצרות. הבת שלי לומדת בבית ספר ציבורי מדהים בתל-אביב, בית ספר ׳ביכורים׳. יש להם שני מחנכים בכיתה, זיו וזיוה.
אל תמציאי.
אמיתי, כמו אילן ואילנית, אמיתי. וזיו עוד לא בן 30, אידיאליסט, במערכת החינוך מתוך שליחות. הוא נורא אוהב שירה עברית, הבת שלי חוזרת הביתה מרוגשת מזה שהיא שמעה לראשונה את 'נגד הרוח' של שלום חנוך. בטקס סוף השנה הם שרו את 'אנחנו' של גיא מזיג. שרו "היי, מי יהיה פה ביום שאחרי, סוף החלום ושברו הקהה, מה שהיה ויותר לא יהיה… מה, מה יישאר אחרי מלחמה? בית ועץ על אותה אדמה…" ואנחנו שומעים את זה בקולות קטנים כאלה, ויוסי ואני פשוט ייבבנו. כל ההורים בוכים והילדים למזלם לא מבינים בדיוק את הסיטואציה. זו יתמות, זה געגוע, לאן אנחנו הולכים ומה יהיה פה, מה אנחנו משאירים לכם. כהורה אני אמורה לנווט את הספינה, אבל אני לא יודעת לאן מנווטים. אז אני משתמשת בכלים שלי של להביא שמחה הביתה, לקרוא לספרים בעברית, להישאר פה.
אם הוא יהיה פרוד טוב, את יכולה להתחתן איתו / יוסי ואני בהחלט עלינו על משהו. יוסי ואני שכנים היום, דקה מדלת לדלת. פעם ילדה שאלה את דניאלה: למה ההורים שלך לא גרים ביחד? אני הייתי בהלם, לא ידעתי מה לענות, ואז הבת שלי, שהייתה אז בת שש, אמרה לה "כשאבא ואמא שלי גרו באותו בית היה להם קשה להיות חברים, אבל כשהם גרים בבתים נפרדים, קל להם להיות חברים׳״.
נחת.
כן. הרבה אנשים כותבים לי "אני רוצה לעשות ילד עם האקס, בבקשה תייעצי". אני לא יכולה לייעץ. לא אגיד לך שזה קל, אבל זה בהחלט איזשהו כלי שיצרנו שמאפשר גם תחושה של בית וגם הרבה חופש. לנהל את האופרציה הזאת של לגדל ילדים בבית אחד עם התנאים פה בארץ והמתח זה נורא קשה. יש גם כאלה שזה עובד להם. אני רואה את היתרונות שבמבנה של משפחה מונוגמית, אבא, אמא, סדר עולמי ישן, אבל אני גם רואה המון יתרונות במבנה שלי ושל יוסי.
איך את קוראת למבנה הזה?
"יוסי ונעמי". שמעי, יש שני סוגים של קשרים. אחד שהיסוד שלו, החיבור, הבסיס, זו אש, זו תשוקה. הם יכולים לריב אבל אחר כך הם נפגשים במיטה והכל שם נפתח ואת העבודה הפנימית הם עושים שם. דרך יצר, דרך חשק. סוג שני זה שהבסיס זו חברות. זוגות שהבסיס של הקשר שלהם הוא יצרי ואש - שלא ילכו למבנה הזה שלנו, כי הוא דורש בסיס של חברות. אבא שלי נתן לי טיפ שעד היום הולך איתי: אם את מתאהבת במישהו, קודם כל תחשבי איך הוא יהיה בתור פרוד. אם הוא יהיה פרוד טוב, את יכולה להתחתן איתו. אז יוסי פשוט פרוד מעולה, והוא אחלה גבר. אני גם חושבת שזה ששנינו קומיקאים ובאים מקומדיה עוזר לנו לצלוח את החיים האלה. הומור זה הטריק של המשפחה שלנו, זה כוח-העל, הילדים קורעים מצחוק, זה כל כך כיף כי זה הומור מפס הייצור שלנו. אנחנו מבלים הרבה ביחד, אני ויוסי והילדים, נוסעים לחופשות ביחד, עושים צחוקים כל השבט. שימשיך ככה.
מה עושים עם הקנאה, עם הרכושנות?
לי מעולם לא הייתה קנאה ולא הייתה לי רכושנות. אין לי את הפיצ'ר הזה. לפחות לא ביחס ליוסי, ואני מאמינה שגם לו ביחס אליי.
אבל בסוף נכנסים בני זוג חדשים לתמונה. מה אז?
הייתי בזוגיות יותר משנתיים עם עומר עציון, ששיחק איתי ב'בלאדי מורי'. הוא נכנס לתוך סיטואציה מאוד מורכבת כביכול, אבל עומר הוא בן אדם מהמם, וגם יוסי, והם אוהבים אחד את השני. להגיד שזה קל? שזה לא מכניס מורכבויות? לא אגיד, אבל אפשר לעשות את זה עם אהבה מספיק חזקה ואם מסכימים קצת לשחק עם הגבולות.
לדעת להיפרד זאת אמנות / זאת אמנות להצליח להתבונן על משהו שנגמר, להסכים לראות שלמרות שהתקופה הזאת נגמרה, היה בה טוב. אני מקווה שסיימתי את מכסת הפרידות שלי. שסיימתי עם פרידות.
"אני לא אומרת חוה אלברשטיין צודקת או חוה טועה, אבל יש לחוה את הזכות והחובה כאמנית להביע עמדה, ועכשיו נהיה לא לגיטימי להביע עמדה. חוסר יכולת של חברה להכיל ריבוי קולות זה דגל אדום. כשבן אדם לא מצליח לשמוע משהו זה אומר שהוא במצב מאוים"
אין תפקידים קטנים / אני משתתפת בעונה החדשה של 'מותק בול באמצע' (כאן 11) שמתרחשת במסדרונות הכנסת. שמואל הספרי, נביא הזעם, כותב כמו שרק הוא יודע. הכרתי אותו כששיחקתי בהצגה 'שבעה' בבית ליסין, והיה בינינו חיבור נורא חזק. ואז הוא פנה אליי, אמר לי, "אני כותב איזו סדרה ואני רוצה להציע לך לשחק שם תפקיד קטן, אני ממש מקווה שתסכימי". אמרתי, כן, סבבה, ואחרי חצי שנה פונים אליי מהסוכנות ואומרים לי, "תגידי, אמרת שהסכמת לתפקיד קטן ב'מותק'?" אמרתי להם, "כן, זה בסדר", ואז הסוכנת אומרת לי, "נראה לי שיש איזו אי-הבנה, כי מדובר על 26 ימי צילום". אז התפקיד מבחינת נוכחות הוא מאוד גדול, אבל מבחינת ביטוי או סטטוס הוא קטן, כי אני משחקת את הסיידקיק של גיבורת הסדרה, גילי איצקוביץ' ורוב הסצנות פשוט עומדת לצידה, מחזיקה קלסר, פולטת פה ושם איזה משפט.
ותכף מגיעה העונה השנייה של ׳בלאדי מורי׳ ב-yes.
נכון. סיימנו לצלם מזמן, אבל הבמאית והיוצרת סתיו אידיסיס, שכתבה עונה שלמה על להיות אמא כן או לא, הורות יח
ידנית כן או לא, בעצמה נכנסה להיריון בהורות יחידנית והייתה בהיריון במהלך הצילומים, סיימה אותם בחודש שמיני והתפנתה ללדת את בתה המהממת אלי. אני גם משחקת בתיאטרון באר-שבע בהצגה ׳האמת׳, עם מיכאל מושונוב, שני קליין ואורי דב יוסף בלופרב. אומרים שהדבר הכי חשוב זה הוואן, מי שאתה איתו בדרך להצגה. והקאסט הזה הוא הוואן הכי טוב שהיה לי בחיים. אני רק מחכה לנסוע איתם.
בגלגול הבא: חולצה לבנה / אני אוהבת להיות אמא, אחת המלאכות האהובות עליי בעולם. זה נס. אני אמא מאוד צ'יל. לפעמים יותר מדי צ'יל, בדרך כלל בזוגות יש את ההורה שהוא צ'יל ואת ההורה שהוא "על זה", שעונה בווטסאפ וכו׳. אבל ליוסי אין מושג מה קורה, ואני עוד פחות מיוסי. בלילה הראשון של המלחמה עם האיראנים הייתה אזעקה ואז בשישי בבוקר הכל בוטל. אבל אני ישנתי חזק מאוד, גם הילדים שלי, לא התעוררנו לשום אזעקה. ואני לא בלופ. אז באותו יום שישי אני מתארגנת בבוקר, הילדים כבר לבושים, אנחנו יורדים למטה עם הקסדות לאופניים, ואז אמא שלי מתקשרת לשאול איך אנחנו, ואני אומרת לה, "הכל טוב, בדרך לגן". והיא אומרת לי, "איפה את חיה? העולם בוטל!" אז אני צ'יל ברמות. אני חושבת מצד אחד שזה מדהים, ומצד שני הייתי שמחה להיות טיפה יותר על זה, אבל זה פשוט לא שלי, אני משאירה את זה לגלגול הבא. אין מה לעשות, הילדה לפעמים לא תבוא עם חולצה לבנה. אז אני לא הכי על זה בתשלומי הורים ובקבוצות ווטסאפ, אבל אצלי בבוקר בבית רוקדים בסלון, ואצלי מתחבקים במיטה, ואצלי בוכים מרוב צחוק, וזה ערך לא פחות חשוב מלהגיע עם חולצה לבנה.
