קחו קוף, הכניסו אותו לכלוב ואלפו אותו לבקש מזון דרך משיכה בידית. הצלחתן? יופי. עכשיו מניפולציה אכזרית: בכל פעם שהוא מקבל מזון, קוף אחר השוהה בכלוב סמוך מקבל שוק חשמלי, מתעוות וצורח. מה יקרה עכשיו? מסתבר שאתן לא צריכות לקחת קוף, כי כבר לקחו כאלה במסגרת מחקר שנעשה בשנת 1964.
המחקר, שאותו ערכו שלושה פסיכים שמסוגלים בקור רוח להתעלל בקופים על מנת להוציא מסקנות מדעיות על חמלה (ג'ולס מסרמן, סטנלי וֶוצ'קין, וויליאם טריס), מצא שרוב הקופים שהשתתפו בו - פרימטים בעלי מבנה מוח והתנהגות חברתית הדומים לאדם - סירבו למשוך בידית גם במחיר של פגיעה עצמית וצום שנמשך עד 12 יום. מסתבר שחמלה, גם אם זה לא נראה ככה בקרב מקבלי ההחלטות שלנו, היא מוצר בסיסי כל כך, עד שגם קופי רזוס היושבים על ענף אבולוציוני נמוך מאיתנו, מצוידים בו. מעניין איזו קופת רזוס הייתי אני. וכאדם, איזה מין אדם אני עכשיו?
*
רוב היום אני חושבת על דברים אחרים. אני עובדת, אני עושה כביסה, אהבה, שפם. אני ישנה בלילה, לפעמים אפילו מצוין. אחד מהצווים שנשלחים כעת לחיילי המילואים הקוראים להם להשתתף בפשע עצום, רחב היקף, יכול לנחות אצלי בבית. במקום להשתגע, או שבעצם אני כבר משוגעת רק שאני לא יודעת את זה, אני גוללת ברשתות ובודקת אם ה"אדמה חשכה" על שלקה שוב, אחרי שיצאה מבית "האח הגדול". אין לתאר את כמות האסקפיזם שאני מעוניינת לצרוך.
בשנה האחרונה אני מאמצת מילים שמכילות את השורש אור"ר. אני אומרת "אני חייבת אוויר" או "חייבים להתאוורר", כאשר מה שאני רוצה לומר זה "תנו ליהנות". כי חוץ מזה שהמדינה הולכת פייפן דרך מסלול מבעית במיוחד של אלימות, נקמנות, גזענות, טירוף משיחי ופשעי מלחמה, החיים שלי, החיים הקטנים שלי מתקצרים והולכים. אין לי עוד מי יודע מה הרבה זמן עד שאשבור את האגן במקלחת.
מי שמושך לכיבוש עזה, למותם של החטופים, של חיילים ושל פלסטינים בלתי מעורבים, הוא בסופו של דבר מיעוט. מה שקובע הוא האִפשור: מה עושים או לא עושים השאר. כלומר אזרחים. כלומר אני
נמאס לי להתהלך עם אשמה ואין לי כוח לחשוב כל היום על האסון ההומניטרי. לא על ילדים רעבים ולא על מרפסות קורסות. הירי על האזרחים, ההפיכה המשטרית, השתקפותה של ישראל המוקצה, המושמצת, המבחילה, לא קשורים אליי. זו לא אני. זה לא בשמי. אני - שומע, עולם?! - אני לא מדינת ישראל. אני אני. אני בכלל רוצה לכתוב על ציצים באוגוסט. יש לי חיים שאני רוצה לחיות: נוף, מים, קרואסון, מזגן.
אבל פרימו לוי, הסופר היהודי-איטלקי ניצול אושוויץ, שפירק בכתביו את מנגנון הרוע, היה אומר לי שאין דבר כזה ושיש לי, לעזאזל, אחריות. "מפלצות קיימות", הוא טען, "אבל הן מעטות מכדי להיות באמת מסוכנות". מי שמושך לכיבוש עזה, למותם של החטופים, למותם של מאות חיילים ולמותם של עשרות אלפי אזרחים פלסטינים בלתי מעורבים, הוא בסופו של דבר מיעוט. מה שקובע הוא האִפשור. מה עושים או לא עושים השאר. כלומר אזרחים. כלומר אני.
*
כבר ב-1971 רוב האמריקאים סברו שמלחמת וייטנאם מתרסקת לאסון, אבל היא נמשכה ונמשכה עוד ארבע שנים. האמריקאים שרוטים מהמלחמה הזו עד היום. כך גם הצרפתים, אל מול התעקשותו של השלטון לשמר את היוקרה הקולוניאלית באלג'יריה כשהחלו להיחשף שיטות הדיכוי וזוועות המלחמה, שנמשכה שמונה שנים.
כשפלשה ארצות-הברית לעיראק, היא טענה שלמשטר סדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. ההצהרה הזו, כמו ההצהרה שהמלחמה הנוכחית תביא לניצחון מוחלט ושאחת ממטרותיה היא שחרור החטופים, התבררה בהמשך כשקר גס. אבל גם כשהשקר נחשף והתמיכה הציבורית התרסקה, המלחמה נמשכה. כי מלחמות, יש לזכור, לא תמיד מבטאות את רצון העם. מעולם לא נדרש רוב כדי להמשיך מלחמה.
הדוגמה האיומה והקיצונית ביותר שייכת כמובן, להבדיל, למפלגה הנאצית. גם בשיא כוחה, היא תמיד הייתה מיעוט. אפילו ב-1942, אחרי כמעט עשור של שלטון ודיכוי מוחלט, רק 12 אחוז מהאוכלוסייה שבשליטת הרייך היו חברי מפלגה. ומה חשבו השאר? האם השאר היו מושכים בידית וזורקים שלדי אדם לתאי גזים? ובכל זאת, גרמניה בתודעת העולם הייתה נאצית. כולה. נאצית. מיעוט לא שפוי גרר אומה שלמה לאסון.
*
יחסי הכוח הלא-צודקים בין רוב פחות או יותר שפוי לבין מיעוט שאני לא יודעת איך לקרוא לו, מעצבנים אותי נורא. הידיעה שלא מספיק להיות רוב שפוי, דמוקרטי, לרצות פחות או יותר את ההגיוני והמוסרי כדי לחולל שינוי ושצריך להתנגד כל הזמן, ללא ליאות, בדרכים יצירתיות, מגבירה אצלי גם את תחושת האחריות וגם את תחושת האשמה. מה זה החרא הזה - כפל מבצעים?
אבל קחו קוד קופון של עשרה אחוזים. תמיד צריך לזכור שזה עובד גם הפוך. מחקרים טוענים שדי בעשרה אחוזים של ציבור נחוש ופעיל, כדי לשנות את כיוונה של אומה שלמה: תנועת זכויות האזרח בארצות-הברית, המאבק להפלת חומת ברלין, ארגון "סולידריות" של לך ולנסה, פירוק משטר האפרטהייד - התנחשלו לצונאמי כתוצאה מעיקשות של מיעוט. אם קומץ נחוש מסוגל לשנות מציאות שנראית אבודה, מה נגיד אנחנו, הרוב?
*
אגב, שמונה שנים לפני הניסוי שבחן את האמפתיה אצל קופי רזוס, נערך מחקר אחר שניהל פסיכולוג אמריקאי בשם ג’יימס בריידי. הוא נקרא, תקשיבו טוב, "כיבי קיבה אצל קופים מנהלים". אותו בריידי לקח קופי רזוס והרעיף עליהם שוקים חשמליים. אבל את השוקים אפשר היה למנוע בעזרת לחיצה על דוושה שרק למספר מועט של קופים - "קופים מנהלים" - הייתה גישה אליה. כל הקופים חוו עוצמת כאב זהה כשהלחיצה על הדוושה הוחמצה, אבל קצב הלב, רמות הורמוני הסטרס וחומציות הקיבה שנמדדו, היו שונים בתכלית בקרב המנהלים. בסופו של הניסוי, כשכל הקופים הומתו ונותחו, התחוור הפער לאשורו: הקופים המנהלים פיתחו כיבים עמוקים ודימומים פנימיים - סימן מובהק למתח נפשי - ואילו השאר יצאו ללא פגע. כלומר, עד שהורדמו לנצח.
*
זה יכול היה להיות משל יפה, רק שאצלנו זה עובד הפוך. מי שמסתובב עם כיבים זה העם, שבקושי מבין איך הגענו לאן שהגענו, והמנהלים, לפחות כלפי חוץ, נראים כמי שחיים ב"תקופה של נס".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
