בוקר טוב. מה חלמת היום, ילד שלי? (משפט מקומי)
פרק ראשון בשיבת ציון / לפני שנים רבות, בנובמבר, חיכה לי אבא יצחק עם מכונית הפורד אנגליה הקטנה שלו (אוטו בלי מזגן) כדי לקחת אותי לצבא להתגייס, והיה גאה בי מאוד כי חלומו הוגשם. אבל בדור הזה, לעומת אלה שמקריבים את עצמם, משפחתם ועסקיהם כדי להילחם, יש כאלה שלדבריהם מעדיפים למות במטפורות מאשר ללכת להתגייס. כלומר השמיכה שמשמשת את כולנו נמשכת עכשיו לצד אחד, אם אתם מבינים אותי.
"בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" - כך נפתח מזמור קכ"ו בתהילים, כביטוי עז של אקסטזה וגאולה אך גם של פליאה והתפעלות. אבל נוכח המתרחש הרבה שואלים לאחרונה: האם אנחנו ערים או עדיין כחולמים. ולפעמים אני צובט את עצמי כלא מאמין על מה שעובר עלינו זה שנתיים כמעט. החטופים והמשפחות החיים בסיוט ואנחנו איתם. ואחרי זה המלחמה שלא נגמרת, זמרת האופרה ששרה בקולי קולות מאחד הבתים הסמוכים היישר לתוך הטִּנטון באוזן שלי, הכלבים של השכן שנובחים עליי בחשיכה ככה סתם כשאני חולף עם האופניים. אז האם אני דיסלקט מפוצץ סדרות נטפליקס או אזרח מוזר שנקלע לצומת בחיי האומה שלו? ואולי בעצם כאילו לא התעוררנו לגמרי מחלום שהשתבש: עובדה שאנחנו מפולגים, הילדים שלנו גדלים בצל הטילים הבליסטיים. העם מתווכח על הכל: משפט, ביטחון, דת, חינוך, רשתות, חבילות נופש. מה לא?
מתברר שפה גדול, וידויים ולפעמים גם צרחות דווקא מובילים לפעמים תוכן. וכך לפתע נהיינו אנשי "האח הגדול". אנחנו "רוקדים עם כוכבים" ו"המטבח המנצח" ותכף נהיה "חתונה ממבט שני" על גרושים וגרושות שמחפשים אהבה. אגב, מי לא מחפש? והתקווה בחלום הזה היא שנבין שאנחנו עדיין בתוך סיפור חלומי שדורש עיצוב - וזו הדרך אל אור קיומנו.
השבוע סיפרה לי נכדתי נעמי, שהיא כבר בת 14, על ויכוח פוליטי עז שהתחולל בכיתה. ואני נזכרתי שבגיל 14 בכיתה שלנו לא היו לנו ספקות גדולים. דבר אחד למדנו להפנים אז, וזה את אי–הידיעה
"מה לעשות, אני כבר לא יודע" / השבוע חזרתי מהופעת צהריים בהיכל התרבות כשהשורה שכתבתי בשיר "אבסורד" - "מה לעשות, אני כבר לא יודע", מהדהדת בי. זה רגע מרגש מאוד בהופעה כי זו שורה שכל הקהל שר איתי. אבל מה היא אומרת, השורה הזו, בעצם? אולי היא ביטוי של אדם שנמצא בצומת אישי וכבר לא מזהה את השלטים. וזה גם מעיד אולי על מצבה של הארץ, למשל חברים שלי היו בטיול בצפון הרחוק (עד מטולה) וטענו שהרבה מהתושבים לא חזרו לבתיהם. עצוב. אז מה לעשות? מישהו יודע? לפחות שואלים. גם זה משהו.
חלקת הלשון / "שמור על עצמך מחלקת הלשון שמתחזה לידיד", אומרת האם לבנה בשיר נהדר של של נתן יונתן. אני אוהב את המשפט הזה כי המון חלקות לשון מתחזות לידידינו בימים אלה. רק צריך להבחין בהן. והשבוע סיפרה לי נכדתי נעמי, שהיא כבר בת 14, על ויכוח פוליטי עז שהתחולל בין בני ה-14 בכיתה. לא איכנס אליו כי לא הבנתי הרבה ממה שסיפרה. "היו שם עידן, עצומות, צבא, מלחמה, פטריוטיות מופגנת והרבה חלקת לשון", סיפרה הילדה ואני נזכרתי שבגיל 14 בכיתה שלנו לא היו לנו ספקות גדולים. דבר אחד למדנו להפנים אז, וזה את אי-הידיעה.
חלום אמנים באצטדיון רמת-גן /הנה חלום אמנים פסיכי ומשפיע מאוד כמו עצומה. תארו לכם 120 אלף באצטדיון, קהל רועד מהתרגשות, אורות כחול-לבן מתמזגים עם ירוק ניאון וכריס מרטין מקולדפליי (הלהקה הכי פופולרית לעם הישראלי) לוחש לי באוזן משהו ועומר (אדם) צוחק ומציץ אל הקהל.
כריס (באנגלית, עם חיוך):
,L"Ladies and gentlemen here’s something… Israeli!"i
ואז אני חושב האם כריס בעדנו או נגדנו? ולפני שאני יודע את התשובה, מתחיל צליל מוכר. זה Fix You – אבל עם מילים חדשות, בעברית. עומר שר, אני שר, מקהלת הקיבוץ מהעוטף שרה, הקהל שר איתנו, אלפי סלולריים באוויר, ברקע מסך ענק מראה את פנינו עם דמעות בעיניים. זה רגע של קרבה שתפקידו לתקן את המקולקל.
"כשתכבה לך האור,
אני אעמוד שם בתור…
כי כששוב תיפול -
אני אבוא לתקן…"
(Fix You)
דברים מוזרים / אני מסתובב בימים אלה, מבין שהמון אירועים מוזרים וגדולים מאיתנו מתרחשים סביבנו, כולם strange things. למשל השבוע נכנסתי לסיעודי לבקר מישהי שלקתה בדמנציה ויצאתי מאושר כי היא זיהתה אותי לרגע. למשל עשיתי את דרכי מפה לשם ונתקלתי ברמזור שלא התחלף חצי שעה. למשל רציתי לנסוע ליוונה או אוסטרלינה או תאילנדה ולא נסעתי. למשל ניגשה אליי אישה חמודה ואמרה בפשטות: "נעים מאוד, אני אמא של זמר ידוע". אתם מבינים? החיים הם בררניים. רק מה חשוב ומה לא? אז מבחינתנו מכל אלה הכי מטורף וכואב, במיוחד אחרי שראינו את אביתר דוד ורום ברסלבסקי ואת מצבם - זה שהם כבר יחזרו הביתה.
חלומות בשאול / אם בחלומות אנחנו עוסקים בטור הזה, אז השבוע הצטרפו אלינו לקאסט של המחזמר "שאול" (שכולל 30 זמרים, שחקנים ורקדנים) המספרים המופלאים של המחזמר, ששון גבאי, ליאור אשכנזי, יניב ביטון ואנוכי, שיספרו לסירוגין את סיפורו של שאול המלך המוכה בהצגות המחזמר. למה לסירוגין? כי בבואכם להצגה יהיה טריק קונץ כזה שלא תדעו מראש מי מהארבעה יהיה המספר שייפול עליכם באותו ערב. משהו כמין חתול בשק או "הזמר במסכה". הבנתם? טוב, נקסט טיים. בינתיים עזה, עסקה, אלוהים, האם נותרו לנו בכלל איזה קריטריונים לבחירה?
עדיין נודדים / בינינו, רק קומץ יודעי דבר יודעים מה יהיה. "הרי אנחנו עדיין נודדים אחרי דברים שאין להשיגם, לומדים את הגנוב ורוצים לפרוץ בבכי בגלל מילה יפה או בגלל ליטוף", כתב המשורר נתן יונתן. והכוונה שאחרי שנתיים תמימות של כאב מלחמה ונדודים טעונים בהמון חלומות, אפילו מילה רכה מספיקה כדי לשבור את הסכר שסגרנו מול עצמנו ומול העולם.
מה זה חופש / לפני שנים רבות, באוגוסט, קראתי בהתרגשות של ילד בכיתה ו' את "חסמבה בקרבות-רחוב בעזה". זה היה ספר משובח באותם ימים יחסית לגילי. חוץ מזה עשיתי שיעורים בחוברות החופש (שנאנו את החוברות). ואז בעודי ממלא אותן נתקלתי בשאלה "הסבר מהו חופש", וסורי, לא ידעתי לענות. אז השבוע שאלתי את אותה השאלה דווקא את ידידי הצ'אט שענה ככה: "ברמה הפנימית, חופש הוא מצב שבו אתה לא כבול לפחדים, לחוקים פנימיים נוקשים או לציפיות של אחרים. ברמה החברתית, אתה חופשי מבלי שהשלטון יכתיב לך. ברמה הפואטית, חופש הוא להרגיש שאתה חי את החלומות שחלמת".
רואים? שוב חלומות / טוב, מודה שאני חותם על עצומות חופש בחלומות. כי בחלומות אני נמצא בהמון מקומות, רובם הרבה יותר מוארים מהמציאות הזאת.
שבויה בחלומה / כשבאחד הלילות השבוע חלמתי על יבשת מסתורית ששטה ונודדת לה בעולם ואנשים יושבים בצידה ומתפללים, ועל אחת שכל הזמן צורחת את נשמתה, קמתי וצעקתי אמא'לה בתחושה שמה כל אלה עושים אצלי בחלומות? ושעדיף לי לחלום על הארץ הכואבת והאהובה עליי הכי בעולם, זו שמנסה להתעורר מהעובדה שכבר המון זמן היא "שבויה בחלומה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
