ביום הולדתו האחרון, שנייה אחרי שנכנס לממ"ד וטרק את הדלת אחריו, טיל איראני פגע מטרים ספורים מהדירה של השחקן והמחזאי אברהם שלום לוי ברמת-גן. ברגע אחד כל ההווה הבטוח והמוכר התחלף בתמונות שחזרו מהעבר ובעתיד מעורפל. "שירתי ב-97' בלבנון, הייתי בעורב נח"ל, הייתי במארבים, ושם כל בוקר נפתח עם פצמ"רים. אני יודע איך זה מרגיש ואיך זה נשמע, ואני סוחב איתי מאז הרבה כאבים, אבל לא שמעתי בחיים דבר נורא כזה", הוא אומר. "הרגשתי כאילו פצצת אטום נפלה לידנו. נתקענו בממ"ד. ניסיתי לפתוח את הדלת בכוח ולא הצלחתי. הרחתי ריח חזק של שריפה, חששתי שזה בבית, והתחלתי לבעוט בדלת כדי לפתוח אותה. איכשהו הצלחתי לפתוח אותה קצת ולהוציא יד החוצה. התחלתי לדחוף את כל הדברים שנפלו על הדלת, ואחרי כמה זמן הצלחתי לפתוח אותה, לצאת ולחלץ את כולם.
"אנשים שואלים אותי מה נשבר בבית. דברים לא נשברו, הם פשוט נעקרו ממקומם. הכל התפרק. רוב הספות עפו על דלת היציאה מהבית. התחלתי לפנות שם את כל הדברים, כדי לצאת מהדירה ולחלץ את הילדים ואת רינת, אשתי. המעלית כמובן נפגעה והיינו חייבים לרוץ במדרגות, כשמסביב שמענו צעקות של השכנים בהיסטריה. רצנו אל ההורים שלי שגרים 400 מטר משם. אשתי החליטה שחייבים לחזור לדירה, להציל את אלבומי התמונות. מכבי האש לא נתנו לנו לעלות. התווכחנו איתם קצת, ובסוף האיש שם אמר, 'בסדר, אני אעלה איתכם. שלוש דקות, אתם מוציאים מה שאתם יכולים, ועוזבים'".
איך הגיבו הילדים?
"יהלי, הבן הגדול (13 וחצי), קפץ על הבן הקטן לוטם (8 וחצי) והגן עליו. הוא ממש חיבק אותו. אחר כך היו הרבה בכי וחרדות. עד היום. קיוויתי שהילדים שלי לא יצטרכו לחוות דבר כזה, בגלל שאני סוחב פוסט-טראומה מלבנון, אבל בטיל הזה חזרתי לאחור, לתפקוד של חייל תחת מטח אש. לוטם לא רוצה להתקלח יותר לבד. הוא שואל אם מוגן ושמור פה. הוא הולך לקייטנת סוסים, אז הוא אמר לי, 'תהיה לי פעם חוות סוסים, אבל לא בטוח שבישראל, אפילו שאני מאוד אוהב את ישראל'. שאלתי למה לא בישראל, והוא אמר, 'כי בישראל יש מלחמות. זה לא טוב לסוסים'. הוא עוד מעט בן תשע, ופתאום הוא חייב לישון איתנו ולהתחבק איתנו לפני שהוא נרדם".
"הרחתי ריח חזק של שריפה, חששתי שזה בבית והתחלתי לבעוט בדלת כדי לפתוח אותה. איכשהו הצלחתי לפתוח אותה קצת ולהוציא יד החוצה. התחלתי לדחוף את כל הדברים שנפלו על הדלת, ואחרי כמה זמן הצלחתי לפתוח אותה, לצאת ולחלץ את כולם"
אתם בטיפול מאז?
"כל המשפחה. רינת, אמנית ופסיכותרפיסטית, נמצאת בטיפול כי זה חלק מהמקצוע שלה, ואנחנו גם הולכים לטיפול משפחתי. לוטם אמר יום אחד, 'מחר אני לא אלך לקייטנה. אני רוצה להיות איתך'. אמרתי לו, 'אבל אני עסוק, יש לי הרבה סידורים', והוא אמר, 'עם מי אתה צריך לדבר? עם מס רכוש?' אמרתי לו, 'הם לא עונים', והוא אמר, 'אתה צריך להגיד להם שהם צריכים לתת לנו כסף על החוויה הנוראית שעברנו'".
אתם מסתדרים עם הבירוקרטיה?
"היא בלתי נסבלת. הפער בין איך שהעם מתנהג אליך ואיך שהמדינה מתנהגת הוא עצום. אם לא הייתה לנו משפחה תומכת, אני לא יודע מה היינו עושים. המהירות שבה עשרות אנשים התגייסו לעזור לנו היא פשוט בלתי נתפסת. לבניינים שנפגעו הגיעו גדודים של מתנדבים. זה מעמיד אותך בעיניים דומעות. חלק התגייסו לנקות את הדירה החדשה, לצבוע אותה. תוך יומיים מצאנו את עצמנו בדירה מרוהטת, עם מיטות, עם הכל. אנשים הכינו לנו אוכל, בישלו, תרמו ורק רצו לעזור. עיריית רמת-גן מתפקדת מדהים. לעומת זאת, המדינה לוקה בערך בכל תחום של תפקוד שהיא אחראית עליו".
× × ×
באופן בלתי נמנע כמעט, פגיעת הטיל, ובכלל הסבב המהיר והעצבני עם איראן, הציפו מחדש את הטראומות שלוי סוחב עוד מהתקופה בה שירת בבופר ובמוצב דלעת. "חבר מאוד טוב שלי נפצע קשה כשחטף טיל לעמדה. באותו רגע חשבתי שהוא מת. כמה שנים קודם לכן חיזבאללה הצליחו לתקוע דגל במוצב דלעת, ומאז כולם היו בטראומה שזה יקרה שוב. יום אחד אחר הצהריים, כשהייתי בדלעת, התחילה התקפה משולבת על המוצב. היה קרב ארוך מאוד, שנמשך כמה שעות טובות.
"אחר כך נסעתי לטיול הגדול. בחודש הראשון של הטיול, בדרום אמריקה, הייתי בדיכאון. במקום לצאת לבלות העדפתי לישון. ישנתי איזה חודש. אחר כך, כשנסעתי לניו-יורק ללמוד משחק, הכל התחיל לצוף. אתה עובד כל הזמן עם המערכת הרגשית שלך וטבעי שזה יקרה. עד היום אני בודק איפה אני יושב. לא יודע אם שמת לב, אבל העדפתי לשבת בתוך בית הקפה, ליד הקיר, לא בחוץ".
הטראומה חוזרת גם בחלומות?
"היו תקופות של חלומות וחרדות. זה תוקף אותך במקומות שאתה הכי לא צופה אותם. נסענו עם הסרט 'ולריה מתחתנת' לפסטיבל ונציה. קיבלתי ביקורות מדהימות. במטוס חזרה טסתי לבד. נרדמתי לרבע שעה. התעוררתי עם דפיקות לב מואצות, כשאני מרגיש שהלב שלי יוצא מהמקום. הטיסה הייתה פשוט סיוט. הרגשתי נעול, כבול, על סף עילפון. דפיקות הלב היו בעליות ומורדות. עד שנחתנו ונפתחה הדלת זה היה פשוט גיהינום. מאז אני לא יכול להיות במקומות סגורים. מעלית מלחיצה אותי. אתה מבין מה זה היה להיות כלוא בממ"ד באותו רגע?".
אני מניח שמאז 7 באוקטובר הכל יותר קשה.
"אחרי 7 באוקטובר התגובה של אשתי הייתה לרוץ, לעזור ולהתנדב, ואני הייתי בדיכאון. סיפרתי לה איך כשהייתי בלבנון, כשיום אחד נפל פצמ"ר ורסיס פגע למישהו בישבן והוא פונה לשבוע, מרוב ייאוש ודיכאון כולנו קינאנו בו. מאותו רגע היה לי חלום שגם בי יפגע רסיס ויוציא אותי מהגיהינום. אני מזדהה עם הכאב של חיילים שמרגישים שלא מקשיבים להם. אנחנו חיים עכשיו בחברה שאסור להגיד בה את מה שהנפש מרגישה. אם תגיד 'אני שבור, מרוסק, קשה לי, אני לא רוצה להילחם', אני איחשב כמי שפוגע במאמצי המלחמה.
"עניין החיילים המתאבדים מרסק לי את הלב. אנשים היו 300 ימים במילואים, חלקם בעזה, וראו זוועות. כשהייתי יוצא מלבנון ומגיע לארץ, הייתי מרגיש שקוף, לא נראה. אתה במלחמה, אנשים נפצעים ונהרגים, ובארץ אנשים מבלים, יושבים בבתי קפה. הפערים הם בלתי נסבלים. אתה רק רוצה שמישהו יזדהה איתך בכאב הזה, הזדהות עמוקה, אמיתית, לא מזויפת".
"אני מזדהה עם הכאב של חיילים שמרגישים שלא מקשיבים להם. אנחנו חיים עכשיו בחברה שאסור להגיד בה את מה שהנפש מרגישה. אם אגיד 'אני שבור, מרוסק, קשה לי, אני לא רוצה להילחם', אני איחשב כמי שפוגע במאמצי המלחמה"
חשבת לתת לטראומה גם ביטוי אמנותי?
"לפני שהתחתנו, אשתי ואני גרנו בדירת חדר בניו-יורק. לילה אחד לא נרדמתי. פשוט ישבתי וכתבתי הצגת יחיד, 'צביקה חייל' על השירות הצבאי שלי. ארבעה לילות כתבתי ולא ישנתי. נסעתי לארצות-הברית במחשבה שלפה אני לא חוזר, כי הזעם שלי על המדינה היה גדול. הרגשתי שקוף ובלתי נראה. עבדתי אצל משפחה יהודית כנהג, והאישה ששכרה את שירותיי אמרה לי, 'אני אעזור לך להעלות את המחזה'. היא הייתה המשקיעה הראשונה שלי. הם יצאו מההצגה בטלטלה גדולה".
× × ×
לוי, 48, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, ומחזאי. הפריצה הגדולה שלו הגיעה בזכות הסדרה 'אלף', שכתב יחד עם תמר מרום. עוד היה אפשר לראות אותו, בין השאר, בסרט 'ולריה מתחתנת', בדרמה 'שטיסל', ובסדרה 'חוליגנים' ("'חוליגנים' הייתה הצלחה מטורפת. אחריה כל בן אדם שני מזהה אותי ברחוב"). לאחרונה הצטלם לסרט 'פרידה מבצק' שלמענו עטה 15 קילוגרמים, אבל אלו לא ניכרים בתפקידו הנוכחי ב'חזי ובניו' שמשודרת ב-HOT בידור, HOT VOD וב-NEXT TV.
"'חזי ובניו' הייתה חוויה מדהימה. שיחקתי לראשונה דמות שקוראים לה אברם, ידיד של שושנה (אורלי זילברשץ). לי גילת, הבמאית, חששה שלא אסכים לקחת תפקיד של דמות שלא מדברת בכלל, אבל מבחינתי זו הייתה חגיגה והזדמנות למצוא דמות בלי מילים. לא הכרתי את אורלי לפני, אבל זה היה מאץ' מושלם מהרגע הראשון".
ב'אלף' לוי גילם את העוזר האישי של הנשיא קצב, תפקיד שזיכה אותו בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן המשנה בסדרת דרמה. הסדרה אולי חשפה את הפוליטיקה הישראלית במערומיה, אבל היום גם לוי מודה שהוא לא ידע עד כמה עוד אפשר לצלול אל התהום. "'אלף' היא כיתה א' של הפוליטיקאים. הם כבר עלו לי"ב. יש לך עכשיו את חנוך מילביצקי. עומדת לאדם זכות החפות, אבל מרגיש שכמעט כל הממשלה הזאת הם עבריינים. בזכות 'אלף' הפסקתי להאמין לפוליטיקאים. ראיתי את הראיון של יגאל גואטה עם רוני קובן. הוא איש מדהים. בטוח שיש לא מעט דעות שאנחנו חלוקים עליהן, אבל לאיש יש לב ענק, וחסרה לי הנהגה עם לב. איפה הלב של הממשלה הזאת? אני אומר לעצמי, אתה בר-מזל. בר-מזל שלא נפגעתם, שהילדים שלך בריאים, שיש לך כל כך הרבה עזרה. אני מסתכל על משפחות החטופים ונשבר לי הלב. גם נעמה לזימי היא אחרת. בעקבות הטיל כתבתי לה הודעה שאנחנו לא מצליחים לתפוס את מס רכוש. אתה לא יודע באיזו מהירות התקשרו אליי מהלשכה שלה לשאול מה צריך.
"רוב הפוליטיקאים הם חבורה של נרקיסיסטים שעסוקה בהשגת כוח ועוד כוח. הדבר האחרון שמעניין אותם זה הציבור. כולם יגידו כמובן שזו רדיפה פוליטית, כמו שביבי ומילביצקי אומרים".
מה דעתך על העצומה של האמנים נגד המשך המלחמה בעזה ובעד שחרור החטופים?
"אני אוהב מאוד את עידן עמדי והיה לי עצוב שהוא קרא למי שלא מסכים איתו 'אפסים' (אחר כך הוא חזר בו מהשימוש במילה הזו, י"ב). למה להגיד על גידי גוב, חוה אלברשטיין ועוד אמנים שהם הרובד הבסיסי של התרבות שלנו כאן, אפסים? מותר לא להסכים איתם, מותר להתווכח, הכל סופר-לגיטימי, אבל לא לקרוא להם אפסים. בסוף נוצרו עוד פילוג ועוד התססה ושנאה כלפי אנשים שחושבים שצריך להפסיק את המלחמה.
"יש חטופים, יש חיילים גמורים שנלחמים מאות ימים, יש מוות בכל מקום, הצבא כבר מזמן אומר שהוא השיג את כל המטרות שלו, אז מה הדבר הנורא שאמרו האמנים? ומה עם חוק ההשתמטות שהממשלה קידמה? איך הם בו-זמנית יכולים לצאת נגד כל מי שמתנגד למלחמה כדי שהחטופים יחזרו, ובו-זמנית לקדם חוק השתמטות? זה באמת גזלייטינג ברמות הגבוהות ביותר. היכולת להכיל אי-הסכמה נעלמה מהעולם. זה תופעה של עם בפוסט-טראומה. החלום שלי הוא לעשות סדרה על השלום, איך ישראל הייתה נראית אם היה פה שלום".
מתי תחזרו לבית שלכם?
"גם אחרי השיפוץ אני לא בטוח שנחזור לשם. מאוד קשה לנו להיות בו. יש משהו לא נעים להיות באזור הטראומה. הכל הרוס מסביב. אתה מרגיש שאתה באתר בנייה, עם הרבה זבל מסביב. כשאבא שלי בן ה-83 נכנס לבית שלנו, הוא בכה. קשה לבני ה-80, שעברו הכל במדינה הזאת. הם מרגישים שהם לא משאירים לילדים ולנכדים שלהם מדינה. אבא שלי אומר, 'אולי תחפש לך מקום אחר לגור בו?' עד כדי כך הוא עצוב. יש ספר מדהים שקוראים לו 'כשהדברים מתפרקים'. אני מרגיש שאחרי ההתפרקות יש הזדמנות לבנות משהו חדש. אני לא יודע אם נצליח, כי אני חושש ממה שיקרה כאן".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
