היום אני יותר באבל ממה שהייתי בתחילת המלחמה / "בהתחלה היה בי משהו מאוד מתפקד, מעל הסיטואציה, קופץ לעזור. הקמתי יחד עם סיון טלמור את הבריגדה (בריגדת האהבה, קבוצת אמניות ומוזיקאיות שהתאגדו אחרי 7 באוקטובר, בהן דאנה איבגי, יובל שרף, יעל שרוני, רוני הדר ואניה בוקשטיין, ר"א), במשך חצי שנה הופענו ברחבי הארץ למפונים, לחיילים. משהו בהופעות האלה לא מאפשר להתפרק. את באה להחזיק אותם, להראות שהכל יהיה בסדר.
"כשהודיעו שאיתי סבירסקי נרצח בשבי, נשברתי. איתי היה ׳החטוף שלי׳: רווק, יחסית בגילי, וכל הזמן הייתה בי מחשבה שבטח אין הרבה אנשים שמתפללים עליהם אז לקחתי על עצמי את כל הרווקים. היה לו משהו בעיניים שאפילו אמרתי, ׳אולי הוא יחזור ונתאהב׳. ידעתי שגם אם לא, כשיחזור ניפגש. רציתי להגיד לו שיש לו עיניים טובות. כשהודיעו שהוא נרצח זה שבר אותי. זה פתח אצלי איזה סכר, כל מה שהצלחתי להחזיק נשבר, איבדתי את התקווה. פחדתי להישבר, גם כי כרווקה אם אני נופלת - אני נופלת. אין לי רשת צמודה. אני יכולה להרים טלפון לחברים, אבל את לא עושה את זה כשמלחמה בחוץ. ההופעות עם הבריגדה עזרו לי לצאת מהמצב, בסוף נתמכנו אחת בשנייה, במפונים, בניצולים, בחיילים, נתמכנו במוזיקה. מאז אני עדיין מנסה לחזק את התקווה. אני אופטימית, ומודה שקשה לי להיות כזו בתקופה האחרונה. התחושה היא שאין אבא ואמא וזו חוויית נטישה מאוד חזקה. יש תחושה שלא רק שאין אבא ואמא, אלא שאבא ואמא סיכסכו ביני לבין אחים שלי, ועכשיו, בחסות אבא ואמא, האחים שלי תוקפים אותי ואולי גם אני אותם".
חבל לי מאוד על מה שקרה עם עצומת האמנים / "סתימת פיות היא מגמה שהלכה והתחזקה ועכשיו הפכה להיות הסטנדרט, אבל אנשים שוכחים שזה לא הסטנדרט. זה מאיים, זה בריוני, זה אלים. זה שהשתיקו דברים לא אומר שהם לא קיימים. אי-אפשר להשתיק בני אדם. גם אליי הגיע המכתב הזה. קראתי אותו, ראיתי את הפסקה על חיילי צה"ל. הבנתי את הכוונות האמיתיות של מה שנכתב שם, אבל גם הבנתי איך אפשר לקרוא את זה אחרת ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשים את השם שלי על הדבר הזה. הבנתי גם שזה לא משנה. אם הייתי חושבת שהמכתב היה גורם לזה שיקשיבו הייתי חותמת עליו, אבל אני לא באמת חושבת כך".
אני לא מפחדת להביע עמדה כי אכפת לי מהחיים שלי כאן / "אני רוצה שיהיו לי כאן חיים טובים, אני רוצה ילדים, אני רוצה לדעת שלילדים שלי יהיו חיים טובים שלא ייגמרו בגיל 18. את זוכרת את הסרט ׳אמי הגנרלית׳? גילה אלמגור נכנסת לבסיס, לוקחת את הילד שלה ומחביאה אותו. אם הייתי היום אמא לחייל, הייתי עושה את זה, אומרת ׳נעלם הילד, לא יודעת איפה הוא׳. ומצד שני אני פטריוטית, גדלתי על ערך אהבת המדינה, ומי ייקח את זה ממני? מי שתוקף היום את מי שמביע דעה שונה. זו מכונת הרעל, אלה אנשים שניזונים מלקבל מידע שגוי ותוקפים בשם מישהו אחר".
גנבו לנו את היהדות / "אני באה מבית מסורתי, לא מפחדת כשאומרים 'דת', לומדת שנתיים תלמוד ומגדר אצל חיה גלבוע. יש בי משהו שנורא מחפש את הזיקה שלי ליהדות, אני מרגישה שהיא נלקחה ממני, שגנבו לי את היהדות היפה, המלמדת, הערכית והמוסרית, והפכו אותה לרשימת חוקים לא קשורה. משהו בי אומר - אני בוחרת איך להיות יהודייה, בין אם אני מקיימת מצוות או לא. אני מאוד אוהבת להיות יהודייה, שומעת הרבה אנשים שמדברים על להפוך את המדינה הזאת למדינה ליהודים בלבד, ואני אומרת שזו לא היהדות. בשם היהדות עושים פה כל כך הרבה דברים שהם נגד היהדות, וזה עצוב מאוד".
חיתנתי חברות מגיל 22, אבל לא קינאתי בהן אף פעם / "הרגשתי שיכולתי לעשות את זה אם הייתי רוצה, אבל זה לא היה המסלול שלי. הרבה שנים ניסיתי להראות שאני הולכת במסלול הזה, שאני רוצה אותו כמו כולם, אבל השקעתי את עצמי בהרבה מקומות אחרים. היום אני רווקה, כמו רוב החיים שלי. סבא שלי ז"ל לפעמים היה זורק לי הערות כאלה, כמו ׳מתי תעשי אותי גאה?׳ והייתי אומרת לו, ׳אתה מחזיק את העיתון שאני נמצאת בו על השער׳. אבל אף פעם לא לחצו עליי. אני חושבת שמהבחינה הזאת תמיד הייתי באיזה מקום מאוד בטוח. לפעמים יש לי קושי ועצב לחשוב איך לא בחרו בי, אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שיכולתי להיות עכשיו עם ילדים ובעל ובחרתי שלא לעשות את זה כי לא רציתי להתפשר. היה לי איזשהו מצפן חזק, שהיום אני חושבת שהוא גם אגרסיבי. מאוד פחדתי להיכנס למשהו, להביא ילדים ולאכזב אותם. אני בת להורים גרושים ולא רציתי לטעות בבחירה שלי. אני חושבת שבאיזשהו מקום הגנתי על עצמי, אולי יתר על המידה.
"גברים לא מגיבים טוב לאישה מוכרת. הם לא באמת יודעים מה אני, הם מספרים לעצמם איזה סיפור עוד לפני שאנחנו מדברים. אני כבר לא יכולה להיות באפליקציות, מעדיפה שיכירו לי".
כי מה קורה באפליקציות?
"יש גברים שיכולים לדבר איתי שבועיים ולא לשאול אותי מה אני עושה בחיים. עכשיו, זו שאלה שנייה באפליקציות - ׳מה את עושה בחיים?׳ אז מה, לא מעניין אותך מה אני עושה, או שאתה פשוט יודע מה אני עושה ולא יכול לדבר איתי על זה כי אז תהיה צריך חלילה להגיד מילה טובה? את מתחילה לדבר עם בן אדם, שום התעניינות לכיווני, ואז אני כותבת ׳אתה תמיד כזה לקוני?׳ אני לא יכולה להתנהל עם בן אדם כזה. או שאני יכולה לשאול אותו, ׳רוצה לדעת מה אני עושה?׳ או לזרוק לו ׳חזרתי מהצגה׳. ואת רואה שהוא יודע, וזה טרן-אוף מטורף. בין אם זה מחוסר ביטחון או ממקום מנומס שלא רוצה להיכנס לי לעניינים - זה אומר שיש לך אישיו עם זה, ואם יש לך אישיו עם זה לפני שהתחלנו, אז אתה לא נקי איתי. אני חושבת שכשהייתי אנונימית היה לי יותר כיף. היום אני כבר לא מרגישה שזו הפלטפורמה בשבילי. אני גם חושבת שבעקבות כתבות עליי נוצרה איזו מחשבה שאני לחוצת חתונה, שאם אתה מתקרב אליי אז זהו, אתה סגור פה - זהירות! לא תצליח לצאת! 30 שנה לפחות, נישואים, ילדים. זה מצחיק".
"היום אני מסתכלת אחורה על ההתנתקות ויודעת שזה פוגע במחשכים של הלב, זו תחושה של נטישה קשה. אני חושבת שלאף אחד לא הייתה היכולת לראות את זה אז, גם בגלל ההפרד ומשול וגם בגלל שכביכול הם בוחרי ימין, והימין בחר לעשות את זה. הייתה שם הפניית עורף חזקה. אני מבינה למה העלבון ממשיך עד היום"
להיות "כוכבת ילדים" הפתיע אותי מאוד / "לא ציפיתי לטירוף סביב הסדרה 'שקשוקה'. העונה השביעית והאחרונה עולה ב-30.8 בכאן חינוכית ואני מאושרת לשחק בה את השומרת. זה הדבר שהכי קירב אותי לילדים, הכי גרם להרגיש ביטחון לידם ולהבין שאני קצת כמוהם. הם רואים בי אחות, מספרים לי דברים שהם לא מספרים להורים שלהם. במלחמה נוצר לי ממש קשר עם ילדים. יש לי חברה חדשה בשם יעלה מכפר עזה, אני בקשר איתה, עם אמא שלה ועם האחיות שלה, כי השומרת היא דמות שהיא אחת מהחבר'ה והם נותנים לי להרגיש ככה. זה גם קצת עושה חשק לילדים, אבל גם קצת מוריד, כי אני רואה מה הורים מוכנים לעשות כדי שהילדים שלהם יקבלו תמונה, סרטון או שאשלח להם הודעה כדי שיאכלו עוף. אגב, התחלתי לדבר עם מישהו באפליקציה לפני כמה חודשים, וכשהשיחה התחילה להתמסמס הוא כתב לי, ׳שמעי, אני רואה שזה הולך להיגמר. לפני שאת מוחקת אותי, יש מצב שאת מוציאה אותי האבא המושלם ושולחת לבת שלי הודעת את הכי מלכה בעולם?' עשיתי את זה, לא ברור למה. אז אני מוכנה לילדים - לא בטוחה שאני מוכנה להיות האמא הזו".
אני רוצה שתהיה לי אפשרות להגיד את כל האמת תמיד, אבל היא לפעמים מאוד פוגעת / "עכשיו אני משחקת בהצגה 'האמת' בתיאטרון באר-שבע. בתהליך העבודה היינו צריכים להבין את הגישה הצרפתית לרומן ולמאהבים. אני משחקת את אליס שמנהלת רומן עם מישל, החבר הכי טוב של בעלה. לכולם יש מאהב בפריז, כשחקנית הייתי צריכה להבין את הנקודה הזו וזה שיבש לי את המוח בהתחלה, כי אני קצת רומנטיקנית ושמרנית. פתאום אני מסתכלת על דברים קצת אחרת, כי אני מתנגדת לבגידות ופתאום אני משחקת בוגדת, אבל מבחינת אליס היא לא בוגדת, כי כולם עושים את זה. אני מרגישה שזה משחק לי בראש. אף פעם לא התנסיתי בזה באמת, אבל פתאום אני חושבת שאולי בשביל שזוגיות טובה תחזיק, האמת היא לא תמיד דבר טוב, ומצד שני, אולי האמת היא המתכון לזוגיות ארוכה, עם כל המורכבות שבה. אני רוצה שתהיה לי אפשרות להגיד את כל האמת תמיד, שהאמת שלי לא תפגע באף אחד, אבל היא לפעמים מאוד פוגעת, ובזוגיות זו בעיה. את לא רוצה לפגוע בצד השני, את לא רוצה להרחיק אותו, את לא רוצה שהקשיים שלך יהיו אלה שפוגעים או מרחיקים את הצד השני. אז נראה לי שלמדתי מזה גם קצת לסתום את הפה".
המוות של אלון אבוטבול תפס אותי לא מוכנה / "היינו חברים, ובאמת עוד לא התגברתי על זה. הכרתי אותו ב׳הרמון׳ והייתה תקופה שהוא גר בפלורנטין ועשינו יחד פילאטיס. הייתה לו יכולת אהבה ופרגון לכולם, הוא זכר את הדברים שחשובים לך והיה מחזיק לך אותם. לפני הצילומים של ׳שישה אפסים׳ הייתי במתח. חוויתי סערה עם עצמי ואיזה בוקר באתי לפילאטיס וראיתי אותו. אמרתי לו, ׳אני צריכה שתוציא אותי מהסרט שאני נמצאת בו׳. ואז בשלושה משפטים אלון השתיק לי את המוח. הוא אמר לי, ׳מתי תביני שאת אישה? מה זו אישה? אישה זו עכבישה. מה עכבישה עושה? טווה את הקורים, והולכת. וכשהיא הולכת היא דואגת? לא, כי היא יודעת שהיא תחזור ויהיה לה אוכל בקורים. זו אישה. את אישה, זכרי את זה׳. התעלפתי. ביום של הצילומים הוא כתב לי חמשיר, מאיפה אתה זוכר מתי אני מתחילה צילומים? ואחד הדברים הכי חשובים שהוא אמר לי זה, ׳מי בא בשביל לשחק? אני בא להכיר את הסאונדמן, לשמוע מה התאורן עשה בקיץ׳. הוא בא להכיר אנשים. הוא בא לשמוח עם בני אדם. אני רוצה לזכור לעצמי כל החיים שאני הולכת לעבודה, אני לא באה להרשים אף אחד, לא באה לעשות את התפקיד הכי טוב של החיים שלי. אני באה להכיר אנשים. יש בזה משהו הכי אנושי ונקי".
"את הבשורה על המוות שלו קיבלתי כשהייתי בים. הייתי עם אחותי בחוג הגלישה של האחיין שלי, וגיסי התקשר ואמר שיש שמועות. הרגשתי שעד שאני לא שומעת משהו רשמי אני לא מאמינה לזה, לא חשבתי שזה יכול לקרות לו. נכנסתי לים והתחלתי להשתולל בגלים. איזו הדחקה מטורפת. יצאתי מהמים, ראיתי תמונה שלו באינסטגרם והבנתי שזה סופי. איזה אכזרי זה. אני שנתיים בפחד ממוות, אבל הפחד מהמוות שחשבתי שאני מרגישה אפילו לא מתקרב לפחד האמיתי מהמוות שאני מרגישה מאז. אני נוסעת על אופנוע ופתאום אומרת לעצמי, 'יואו, אני יכולה למות'. זה פתאום תופס אותך לא מוכנה".
חמלה היא הבסיס לכל/ הסט של הסדרה ׳התנתקות׳ היה אחד הסטים הכי נעימים שהייתי בהם, למרות הנושא הרותח. אני מגלמת בסדרה אם לחמישה מגוש עציון שאח שלה, בגילומו של עמוס תמם, הוא מפקד ההתנתקות. הסדרה מראה איך ההתנתקות נכנסה גם לתוך משפחות, ושזה סימבולי לכל המדינה. את בעלי שיחק יואל רוזנקיאר, ושלושה מהילדים שלנו היו הילדים של במאי הסדרה, לייזי שפירא. בסצנות הכי קשות מצאתי את עצמי משפשפת להם את העיניים כדי שייראו כאילו הם בוכים, ומסבירה להם שאנחנו לא מחייכים לחיילים עכשיו, אנחנו שונאים אותם כי הם מוציאים אותנו מהבית שלנו והכל 'בכאילו'. את עומדת שם, מסבירה לילדים את הקושי הרגשי וקולטת שככה אנשים הרגישו. יומיים אחרי שסיימתי לצלם את הסצנות האלה התפרצה לי פריחה בכל הגוף. אני בטוחה שזה קשור. הלוואי ורק נלמד מזה על חמלה ורגישות, נלמד לתמוך אחד בשני בקשיים שאנחנו עוברים במדינה, גם אם אין הסכמה בינינו. זה הבסיס לכל - להיות אחים טובים".
"בהתנתקות התחיל הקרע הכי גדול שיש בין אזרחי ישראל, והאשמה מופנית למקום הלא-נכון. ההחלטה נעשתה על ידי הממשלה. הממשלה שלחה לשם חיילים שיפנו. הכעס על הצבא הוא בעיניי אחד הדברים הכי לא הוגנים בעולם. ממשלה הגונה לא הייתה עושה מסיבת עיתונאים ומודיעה על זה לכולם באותה דרך. למה אני ותושב גוש קטיף קיבלנו את ההודעה הזו יחד? איך ברגע הזה אנחנו שווים, איך זה הגיוני? הם לא היו מסוגלים להסתכל להם בעיניים, ובגלל זה שלחו חיילים לעמוד מול מי שהיה שם. אם אני חוזרת 20 שנה אחורה, אני כבר אחרי צבא, עובדת משרד ראש הממשלה. אנחנו בהתנתקות, ואני מודה שמה שהיה לי יותר חשוב באותה תקופה זה איזה בושם לקנות. משהו בי אמר, מה הם רוצים? זה ראש הממשלה שהם בחרו החליט, למה הם מאשימים את השמאל? למה הם מאשימים את אזרחי ישראל? היום אני מסתכלת לאחור ויודעת שזה פוגע במחשכים של הלב, זו תחושה של נטישה קשה. אני חושבת שלאף אחד לא הייתה היכולת לראות את זה אז, גם בגלל ההפרד ומשול, וגם בגלל שכביכול הם בוחרי ימין והימין בחר לעשות את זה. הייתה שם הפניית עורף כל כך חזקה, שאני מבינה למה העלבון ממשיך עד היום. מירי רגב חטפה פחית שימורים לראש כדוברת צה"ל וסמוטריץ׳ נתפס עם גלון דלק. כל האנשים ששולטים כאן היום, היו שם. הם היו הקיצוניים שם, המפנים או אלה שמתנגדים לזה".
"את הבשורה על המוות של אלון אבוטבול קיבלתי בים. הרגשתי שעד שאני לא שומעת משהו רשמי אני לא מאמינה לזה. נכנסתי לים והתחלתי להשתולל בגלים. איזו הדחקה מטורפת. אני שנתיים בפחד ממוות, אבל הפחד מהמוות שחשבתי שאני מרגישה אפילו לא מתקרב לפחד האמיתי מהמוות שאני מרגישה מאז"
ואת אומרת שאולי זה הוביל לאיזו תחושת נקם?
"אם תקשיבי לכל אחד ואחד מהם, את שומעת רק נקמה. זה החלק הכואב בעיניי, אני מרגישה שנוקמים בי. אני לא חושבת שיש היום בארץ באמת ימין ושמאל כמו שאנחנו מכירים. אז אני אומרת שנייה, עצרו הכל, אני רוצה לאהוב אתכם, אני רוצה שתאהבו אותי. יותר מזה, אני רוצה לחבק אתכם כשאתם מרגישים עוול ואני רוצה שאתם גם תחבקו אותי כשאני מרגישה עוול. אתם לא חייבים להסכים איתי על הרפורמה המשפטית, אבל אתם יכולים לכאוב איתי כשהולכים נגדי. אני חושבת שהיום הבחירה שלנו היא מראש להגיד ׳לא מחבקת וגם לא מקשיבה׳. זו אפילו לא תחושת נקמה, זה לבוא ולהגיד מראש אני פוסלת כי אמרו לי לפסול, כי אמא ואבא אמרו לי, ׳אלה עשו לכם, הנה, את רואה אותה? היא גירשה אותך מהבית׳, אבל זה לא נכון, היא הייתה חיילת באותו יום, היא חזרה הביתה ובכתה. יש לי חברים שהיו חיילים בהתנתקות, זה לא עבר להם. נעשה עוול מטורף, והוא נעשה לשני הצדדים".
החטופים חייבים לחזור הביתה / "יש פה משחק מעליב בחיי אדם, שנותן תחושה ששום דבר פה לא יציב. לפני כמה שבועות העליתי פוסט על הרעב בעזה, ואז כמובן כתבו לי שלא אכפת לי מהחטופים ומהחיילים שמתים - שזה מצחיק, כי מי שעוקב אחריי יודע ששנתיים דיברתי על כל שאר הדברים, ופעם אחת התייחסתי לרעב בעזה. משהו פה כבר מאבד פרופורציה והעולם רואה את זה, אנחנו לא יודעים להראות לעולם אמת, אנחנו לא טובים בזה, אין לנו משרד הסברה וכל שנשאר לנו הוא לתת לעולם הזדמנות לראות מי באמת אשם. כל עוד אנחנו בעזה, חמאס לעולם לא יהיו אשמים, כי אנחנו שם. כשנצא מעזה, חמאס יהיו אשמים בכל מה שקורה שם. אולי ההיגיון שלי הוא לא היגיון צבאי, אבל זה נשמע לי כמו ההיגיון הבריא. למה לא לנסות את זה חודש-חודשיים? מה נפסיד מזה? מתעסקים בלהסיט את כל השיח ממה שבאמת חשוב. בוקר אחרי הסרטונים שבהם נראים אביתר ורום שלדים, מוזלמנים - דנים באבטחת ראש הממשלה ובפיטורי היועמ"שית. נהייתה שגרה של גזלייטינג. זה חייב להיגמר".
