רבקה זהר מתמחה בלשרוד דברים שאמורים להרוג אותה. ולא שחסרות לה הזדמנויות. השנה הייתה לה סדרה מכובדת במיוחד: שבץ רדף שבץ, הכליות קרסו, ואז הגיעה הקורונה וכמעט סיימה את העבודה. אבל במקום למות כמו כולם, זהר זכתה בהתגלות על שולחן הניתוחים. "שכבתי שם והבנתי מה זה אלוהים", היא מחייכת. "הבנתי שזה לא משהו שאתה מאמין בו. זה רגש. אני זוכרת ששמעתי את המנתחים מדברים ביניהם על זה שהצנתור לא קל ואמרתי, אלוהים, תוליך להם את הידיים".
רגע. לא היית בהרדמה?
"זה בלי הרדמה. זה בטשטוש. שם הרגשתי צורך להתפלל ולהגיד: תוליך להם את הידיים. ואז ראיתי את מה שנקרא שכינה".
מה זאת אומרת, איך היא נראית?
"כמו שמש, אבל לא שמש רגילה. משהו בוהק. ממש הרגשתי אותה על העיניים שלי. זה מאוד נעים. את מרגישה מאוד בטוחה במקום הזה. ואז ידעתי שהכל יהיה בסדר".
כבר הייתה לך פעם התגלות כזו?
"ב-86', בבית חולים בניו-יורק, בתקופה של ההרואין, היה משהו עם הכבד שלי. וירוס כרוני של צהבת. ואז אמרתי, אלוהים תוציא אותי מזה ואני לא נוגעת יותר בסמים. ואז סבתא שלי התגלתה לי. בבית החולים. היא מושיטה לי יד ואני אוחזת בה. ואני רוקדת במסדרון והאחיות בינן לבין עצמן עושות את התנועה הזו שזהו, היא, הלך עליה. והן מצלצלות לנעמי (נקאו - הרופאה שהצילה את חייה של זהר וסייעה לה להיגמל מסמים) וכשהיא מגיעה אני אומרת לה שראיתי את סבתא שלי, והיא לא מבטלת את זה. היא לוקחת לי דם ואין את הווירוס! וגם בפעם השנייה היא לוקחת דם ואין וירוס. והיא אומרת לי: 'את מבינה שקרה לך נס?'"
הבת שלי לא קיימת בחיי, אני לא מעניינת אותה. אז בהתחלה זה היה כאב גדול, אבל בסדר. כשנסעתי לניו–יורק ב–2010, ניסיתי לדבר איתה. נפגשנו בבית קפה ואז היא אומרת לי: 'יש לי עשר דקות'. ולא ראינו אחת את השנייה 25 שנה קודם. היא לא רצתה איתי כלום, כמה אתה יכול לאכול את עצמך על זה?"
והבנת?
"מהילדות אני חושבת על משמעות החיים והמוות. כשסיפרתי לסבתא שלי שחלמתי שאני מתה, היא אמרה שזה סימן שאחיה הרבה זמן. אז גם הפעם לא חשבתי שאני הולכת למות. הבנתי שיש עניין".
וואו, איזה אנדרסטייטמנט. לא היה רגע שחששת שזהו, נגמר?
"גם כשהיה הכי לא קל, לא חשבתי את זה אף פעם. מה שכן, ביקשתי שאלוהים ירפא אותי. שמתי בו את מבטחי. אז זה שאני פה זה בחסד אלוהים. ועדיין, אף פעם לא פחדתי למות. כי נניח ויקרה לי משהו, מה כבר יקרה?"
"למדתי שאני הנבחרת"
זה כנראה מה שקורה לאנשים שכבר ראו את המוות כמה פעמים - הם מאבדים את הפחד הבריא ממה שאמור להבהיל כל אדם סביר. אולי לכן כשהגוף של זהר התחיל לאותת שמשהו רע קורה, היא התייחסה אליו בעיקר בסקרנות. 40 שנה לא ביקרה אצל רופא. לא עשתה בדיקות. לא הרגישה שצריך. עד אותו יום שלא הרגישה את היד. "פתאום היא נרדמה לי, השפה ירדה למטה, לא יכולתי לדבר", היא משחזרת, כמעט בהשתוממות, כאילו זה קרה למישהי אחרת. "ואני זוכרת שאמרתי לאודי (תורג'מן - המפיק המוזיקלי): 'היד שלי כבדה’. ככה זה התחיל".
נורא מפחיד.
"ואז היה עוד התקף. ועוד אחד. היו כמה. אבל בכל פעם זה עבר אחרי כמה דקות, אז המשכתי כרגיל. ואז אני זוכרת יום שהייתי לבד בבית ופתאום לא יכולתי לנשום. לא היה לי אוויר בכלל. נהייתי כחולה. הצלחתי להגיע לשכנים ואמרתי שאני לא נושמת. הגיעו ממד"א ולקחו אותי לבית חולים, זהו".
אודי תורג'מן, המפיק המוזיקלי של זהר וסוג של מלאך שומר בכל הסאגה הרפואית שעברה, מתפקד כמספר יודע כל. בעיקר יודע כל מה שזהר לא זוכרת. איך בבית החולים איבחנו שבץ ואי-ספיקה של הלב. איך התברר שהריאות שלה מלאות מים. "ליטרים של מים", הוא נדהם גם עכשיו. "פעם אנשים היו מתים מזה. היא כמעט טבעה בתוך הנוזלים של עצמה".
כשהגוף מתחיל לייצר נוזלים שהוא לא יכול להתמודד איתם, זה לא שונה מהדרך שבה הנפש מייצרת רגשות שהיא לא יכולה לעבד. והנפש של זהר טבעה שנים בתוך עצמה: אביה שהתאבד כשהייתה נערה ("הוא בגד באמא שלי ולא היה יכול לסלוח לעצמו"), גיהינום נישואיה הראשונים, ההתמכרות להרואין, הבת היחידה שמתנכרת אליה עשורים, הפער בין הכישרון האדיר שלה להשמעות ברדיו. והיה גם החלל שהותיר אחריו המורה והבעל השני שלמה קאלו ז"ל. בראיונות שנתנה אחרי מותו היא נואמת על מוטיבציה וכוח פנימי, אבל במציאות היא צללה. "הייתי על הפנים", היא אומרת. "לא היה לי חשק לעשות כלום. הייתה לי שם דעיכה פנימית. וחשבתי שזהו, אני לא אישאר יותר. משהו בחיות שלי הלך יחד איתו, משהו כבה בי. משהו ירוד נפשית".
דכדוך? דיכאון?
"יותר עמוק מדכדוך. כמעט מועקה תמידית שאתה אומר, טוב, לא נצא מזה יותר. שמה זה עכשיו החיים האלה כשהוא לא יהיה פה? מה הטעם?"
אבל מסתבר שלפעמים צריך לטבוע כדי ללמוד איך לשחות. כשכבר היה נדמה שזהר מתאוששת היא נדבקה בקורונה קשה. שבוע הייתה מחוברת למכונת הנשמה, מורדמת ומונשמת. תורג'מן אוטוטו הרים ידיים. הניתוק מהמכונה היה לא פחות מלידה מחדש, כשזהר נאלצת ממש ללמוד מחדש איך לנשום בעצמה. איך לדבר. איך לשיר. איך לחיות.
"היה לי נורא קשה ללמוד מחדש לנשום, אחרי שניתקו אותי מהמכונה. היו יומיים שכל מה שאמרתי זה שאני לא נושמת ולא הבנתי איך נושמים. (מדגימה) לקחת אוויר, להוציא אוויר. ואודי היה שואל אותי שאלות ועל כל דבר הייתי רק עונה, אהה, אהה, והוא אמר, זהו, היא איפסנה את המוח שלה והשאירה את הגוף פה. (לאודי:) 'אתה חשבת שזה הסוף אז?'"
אודי: "חשבתי. אמרתי אוקיי, ניסינו. לא היית איתנו. אבל לאט-לאט היא חזרה. גם היה שיקום. והקפיצה הגדולה הייתה כשהתחלתי להשמיע לה את השירים שהתחלנו להקליט לפני כל הסיפור הזה".
רבקה: "תוך כדי זה אודי הוציא אותי לאולפן. היה מבריח אותי מבית החולים עם כיסא הגלגלים ואומר להם: 'אנחנו רוצים לטייל פה'. נסענו לים ואכלנו גלידה. נסענו עוד פעם לפתח-תקווה והקלטנו שירים לאלבום. אז היו רגעים שהכל היה בסדר. אודי הוא זה שהציל אותי עכשיו וגם אחרי המוות של שלמה, כשהתחלנו לעבוד יחד, ובשתי הפעמים האלה נזכרתי שיש סיבה לחיים".
היה רגע בשיקום שחשבת שלא תשירי יותר?
"כן, אבל אני לא זוכרת מה הרגשתי לגבי זה. זה לא הפחיד אותי או העציב אותי. לא חשבתי על זה ככה. לא הייתה בזה טראומה. פשוט אמרתי טוב, זה נגמר. זה לא יהיה יותר. החיים שלי כבר לא יהיו יותר אותו דבר".
יש מי שטוען שהכל בחיים זה שיעור. מה אפשר ללמוד מהסאגה הרפואית המחרידה שעברת?
"אני חושבת שכל המבחנים האלה בסופו של דבר מחשלים את הבן אדם, לא ההפך. זה מנקה הכל, מזקק, זה עושה אותך בן אדם יותר כן".
ממה היית צריכה להתנקות? את נראית לי סופר-נקייה.
(צוחקת) "מכל האגו שלי שצץ בכל מיני מקומות, בכל מיני צבעים, וזה גורם לך לחשוב על כל נקודה של עצמך ואז אתה נהיה בן אדם הרבה יותר כן ויותר מאושר".
סליחה, אבל לא נשמע שהיית באיזה היבריס גדול לפני זה. זה לא שהיית צריכה שמישהו ייתן לך שיעור בענווה.
"אנחנו לא מבינים כמה האגו שלנו מפריע לנו וכמה זה דקויות של דקויות. זה פתאום מראה לך מי אתה. ובגלל שבוטחים שאתה תהיה בן אדם, שמים אותך במבחנים האלה כמו שעברתי, כי לא כל אחד יכול לעמוד במבחנים כאלה".
אז מה למדת מהמבחנים האלה?
"שצריך לתקן. צריך לתקן הרבה דברים. למשל, לא לקנא".
את קנאית, רבקה?
"עכשיו אני לא קנאית".
מה עוד למדת על עצמך?
"למדתי שאני הנבחרת".
נבחרת? במובן של The chosen one?
"אדם לא נבחר סתם, הוא צריך לעבור מבחנים. אני זוכרת שפעם היה לי מאוד לא קל והרמתי את הראש לשמיים ואמרתי: אלוהים, אל תתחשב בכאב שלי, אני רוצה לפתור את זה. לא רוצה שיגידו: טוב לא יכאב לך, רק שאני אצא מזה. מה שחשוב זה שלא משנה כמה חזקה המכה ‑ אתה לא נופל בגללה. אתה ממשיך".
הניתוק מהבת, הכת של הבעל
קמה כל יום בחמש בבוקר לקריאת התרנגול (אמיתי. הוא צועק גם בצהריים), יוצאת להליכה ומסיימת בסדרת תרגילי קונג פו. בשכונה היפואית בה היא גרה כבר שנים יש לה מעמד מורם מעם. בכל זאת, רבקה זהר. עדיין נראית נהדר. עדיין עם הראש המגולח, הגוף הצנום והשמלה המתנפנפת - מראה איקוני ששייך רק לה. פעם הייתה מקדישה שעתיים ביום לניקיונות וספונג'ה מז'ורית, מרצפת אחר מרצפת, ולומדת שירים תוך כדי. כיום היא בעיקר מסדרת. כל יום קצת. בימי חמישי מגיעה שכנה לשטוף את הבית. השכנים, אגב, הם ירושה מקאלו ז"ל, בתקופתו חלק מקבוצת הלימוד (או כת, תלוי את מי שואלים) עברה לגור בבניין שלה ובסביבותיו. זהר נמצאת עם כולם ביחסים חמים. "הם מאוד נאמנים, אם צריך לקנות משהו או לסדר משהו, הם תמיד עוזרים". אחר כך אימון שירה. לפעמים היא מכינה אוכל. "וזהו, הגיע הערב. נגמר היום. בעשר אני כבר במיטה". טלוויזיה אין לה. גם לא מחשב. בימי שלישי מגיע תורג'מן לסשן מוזיקלי ארוך. "אבל בדרך כלל אני עם עצמי".
פתאום היד נרדמה לי, השפה ירדה למטה, לא יכולתי לדבר. ככה זה התחיל. ואז היה עוד התקף. ועוד אחד. היו כמה. אבל בכל פעם זה עבר אחרי כמה דקות, אז המשכתי כרגיל. ואז אני זוכרת יום שהייתי לבד בבית ופתאום לא יכולתי לנשום. נהייתי כחולה. הצלחתי להגיע לשכנים, באו ממד"א ולקחו אותי לבית חולים, זהו"
גם בכל הפעמים שכמעט מתה השנה, הייתה עם עצמה. זה לא במקרה. זהר גם בחרה שלא לספר למשפחתה על אי-ספיקת הלב, מקרי השבץ שפקדו אותה, או על השבוע שבילתה מחוברת למכונת הנשמה. הבת שלה, שחיה בארצות-הברית, לא התקשרה. מצד שני, זה לא שזהר התקשרה לעדכן אותה במצבה.
ההיסטוריה בין האם והבת ארוכה ומרה. הפרטים היבשים: תמה, בתם המשותפת של זהר ובעלה הראשון, גדלה עם אמא שנעה בין מצבי תודעה כמו ילד בחנות ממתקים. כשהייתה בת ארבע, זהר התמסרה להיכרות מעמיקה עם ההרואין, אדון שלא השאיר מקום לאף אחד אחר בחייה מלבדו. כשאמה חזרה לישראל להיגמל ולהיות כוכבת, תמה נשארה עם אביה בניו-יורק. מאז, הדבר היחיד שמחבר אותן הוא ניכור מוחלט.
הנתק ביחסים עם בתה היחידה כבר תועד בסרט דוקו שנעשה על חייה. ילד מנוכר זה משהו שמכווץ את הלב גם כשהילדה כבר בת 45. "היא לא קיימת בחיי", זהר אומרת ביובש, כי כמה אפשר לבכות. "אני לא מעניינת אותה. אז בהתחלה זה היה כאב גדול, אבל בסדר".
על מה היא נוטרת לך בעצם, על זה שהשארת אותה בארצות-הברית וחזרת לארץ? על ההתמכרות שלך?
"אני חושבת שזו ההשפעה של אבא שלה, אז מגיל קטן כבר זה נטוע בה. היא לא יודעת מי אני בכלל".
מתי דיברת איתה בפעם האחרונה?
"ב-2010. כשנסעתי לניו-יורק, ניסיתי להיפגש איתה. נפגשנו בבית קפה ואז היא אומרת לי: 'יש לי עשר דקות'. ולא ראינו אחת את השנייה 25 שנה קודם".
התחבקתן, היא נישקה אותך?
"איזה נישקה, איזה חיבקה? מהר-מהר, רק שזה ילך מהר. היא לא רצתה איתי כלום, זה לא מעניין אותה".
גם לא להתעמת עם מה שהיה?
"כלום. רק להיות מנותקת ממני לגמרי".
אולי היא פשוט מאוד כועסת.
"יש שם רוע, אני חושבת. היא לא מבינה מי זאת אמא שלה. היא גם לא מנסה להבין. אז אין דרך, וכל אחת לחוד. כמה אתה יכול לאכול את עצמך על זה?"
ועדיין, גם לאחים שלך לא סיפרת מה מצבך הרפואי.
"כשגרתי בניו-יורק 13 שנה, הייתי מאוד מנותקת מהמשפחה ולא סיפרתי אף פעם מה עובר עליי שם. אז אותו דבר פה. במה לשתף אותם, שכואב לי? שאני עוברת ניתוח כזה או כזה? לא אומרת כלום".
אולי כדי לא לעבור את זה לבד?
"אבל אני לא לבד. אני לא אוהבת להגיד את המילה להכביד, אבל אני לא אוהבת לדבר כשלא קל לי. אני מעדיפה להתמודד עם זה בעצמי. חוץ מזה יש אלוהים, אתה לא לבד".
חשבתי פחות על אלוהים ויותר על בן זוג.
"לא, זה לא מעניין אותי. אין לי בזה צורך. הזוגיות עם שלמה מילאה אותי עד סוף ימיי. הוא השאיר הרבה אצלי. לימד אותי הרבה".
את מתגעגעת אליו?
"אני מדברת איתו. אבל הוא לא משהו שאני מתגעגעת אליו".
לא הבנתי.
"למה יש לי להתגעגע? הוא כבר אמר לי את הכל".
ואין יותר מה להגיד?
"אין. אני יכולה אולי בשעת מצוקה לפנות לאלוהים ואז כאילו אלוהים מקבל צורה, ובשבילי שלמה זה כמו אלוהים".
אחרי המוות של שלמה הייתי על הפנים. לא היה לי חשק לעשות כלום. הייתה לי שם דעיכה פנימית. וחשבתי שזהו, אני לא אישאר פה יותר. משהו בחיות שלי הלך יחד איתו, משהו כבה בי. זה יותר עמוק מדכדוך. כמעט מועקה תמידית שאתה אומר, מה זה עכשיו החיים האלה כשהוא לא יהיה פה? מה הטעם?"
את קאלו הכירה כמורה רוחני אחרי שחזרה לארץ מהשנים הלבנות שלה בניו-יורק. היא הייתה אחרי גמילה פיזית ובקאמבק מפואר בזכות הלהיט "הדרך אל הכפר". אבל מהר מאוד חשה שהיא על סף התמוטטות. קאלו, מנהל לשעבר של מעבדה בקופת חולים, היה כבר אז גורו כריזמטי שצבר בעקביות קהל מעריצים בזכות שילוב של ניו-אייג', זיקה לתיאולוגיה נוצרית וקורטוב יהדות. זהר חיפשה אז מישהו שיציל אותה מעצמה, או לפחות יגיד לה איך לחיות. היא הפכה מתלמידה מסורה לאשתו החוקית. גם היום היא אומרת ביותר משמץ גאווה: "מכל התלמידים אני הייתי בשבילו יותר. הייתי ה-תלמידה".
קאלו לימד אותה דברים חשובים על איך להיות בן אדם טוב ומאושר. וגם שצריך לשפוך בושם שאוהבים כדי ללמוד משהו על ויתור. "נניח שאני הולכת ברחוב איתו והייתי מסתכלת על מישהו", היא מסבירה. "אז הוא אומר: 'למה הסתכלת לשם'. אין לי הסבר. הוא אמר: 'אבל הייתה לך סיבה. לא סתם הסתכלת דווקא לשם'. אז היו בינינו קצרים לפעמים. ולא הבנתי למה. אבל תפסתי בסוף שהוא אדם כזה".
כזה מה, רכושני?
"כן, אבל רכושני במובן הטוב, כי הוא מלמד רק טוב. זה לא משהו רע. או שהוא לא אהב בושם בכלל. וקניתי בושם עם ריח של ורדים. ואמרתי לו, תראה איזה ריח נעים. ואז הוא אמר, תיקחי, תשפכי את זה לפח".
וואי.
"אמאל’ה! עכשיו, אני לא רוצה. אני רוצה את הבושם. אבל זה גם תרגיל".
במה?
"בלוותר, לוותר, לוותר על מה שאתה מאוד רוצה. לא יקרה כלום".
חוץ מלבושם.
"פעם גם הלכנו והייתי מאוד צמאה, אז הוא אמר: 'אנחנו בבית עוד עשר דקות. תתאפקי'. ואני כועסת ואומרת, אוף, הוא לא נותן לי. וקניתי קולה. והוא אומר לי לא לשתות עכשיו, כשנגיע הביתה. אמרתי: 'אבל אני צמאה'. הוא אמר: 'אז מה אם את צמאה? עוד עשר דקות אנחנו בבית'. עכשיו, זה מלמד אותך על שליטה".
אבל למה חייבים להתאפק כל הזמן?
"אתה לא הולך עם כל מה שקורה לך, אחרת אתה מתאבד עכשיו. לא. הכל בסדר. אז עוד עשר דקות תשתי".
וגם עם עצמו הוא היה כזה? או שזה היה במיוחד בשבילך?
"כן, מתאפק לגמרי. הוא דרש מעצמו בדיוק כמו שהוא דרש מהתלמידים".
כבר שנים אומרים שמאז מותו, את ממשיכה את הדרך של קאלו. שתפסת את מקומו.
"ממש לא".
את לא מלמדת?
“לא”.
לא מעבירה שיעורים? כלום?
“אני לא מלמדת. בדרך כלל כשיש בסביבה שלי אנשים שצריכים עצה, הם מקבלים אותה. אבל אני לא מורה או משהו”.
גם לא מורה של הגרעין הקשה, שגר בבניין? אין שום חברותא?
"לא, אבל הם עוזרים לי מאוד".
את מצליחה להבין למה אנשים מתעקשים עד היום לקרוא לקבוצה הזו כת?
"יותר קל להם להגיד שזו כת. זה כמו מישהו שלומד פיזיקה באוניברסיטה. אתה לא תגיד שהוא בכת. אז פה אתה לומד איך להיות בן אדם. לי זה לקח כ-20 שנה".
אגב, בתור התלמידה המצטיינת של קאלו, אני חושבת שהמבחן האולטימטיבי היה שהוא אסר עלייך לשיר. את מצליחה להבין למה?
"הוא היה אדם מאוד מקנא. כלומר, אני שייכת רק לו ושאף אחד לא יידע, לא ישמע. הוא היה אומר על הקול שלי, התדר שלך נוגע במהות האדם. אבל כבר בהתחלה הוא אמר לי, זאת שירת הברבור שלך. את לא עולה יותר לבמה".
וואו.
"אוקיי, לא אז לא. ואני עושה מה שאומרים לי. אני בן אדם צייתן. לטוב ולרע, אני מצייתת לכולם".
ובדיעבד, זה היה טוב להגיד לך לא לשיר?
"באותו רגע הייתי בטוחה שכן, אבל אז הגיע מופע שאמרתי לו שאני צריכה לעשות. היה כמעט פיצוץ. בסוף הוא הסכים. אבל לא היה לו קל כשעליתי לבמה או אחרי זה, כשבאו אליי כל מיני אנשים".
למה, כי רק אותו מותר להעריץ?
"כי אני שייכת רק לו".
גם הבעל הראשון שלך, אבא של תמה, לא פירגן להצלחה המקצועית שלך כזמרת.
"אני חושבת שעל שלמה זה לא איים, זה היה בשבילי שיעור גדול בחיים. לימד אותי המון. אצל הראשון, שאני לא רוצה אפילו להגיד את השם שלו, ההצלחה שלי הייתה מבחינתו לרועץ. הוא רק ניסה לשים לי רגליים כל הזמן".
ובכל זאת, מעניין שהתחתנת עם שני גברים שכל אחד, מסיבותיו הוא, רצה להשתיק את הקול שלך.
(צוחקת) "מעניין או מאיים?"
"ה-7/10 קרה בגלל שהעם הזה לא מאמין באלוהים"
באלבום החדש, "רסיסים של אור", הקול שלה נשמע טוב מאי פעם, גם כשהיא מארחת אמנים בשיא כוחם, כמו אברהם טל, אתי אנקרי, לאה שבת ושי צברי. זה אלבום קונספט, והקונספט הוא זהר. מהקול וההגשה ועד לסיפור חייה שנשזר בין השירים.
זהר תמיד הייתה מהזמרות הטובות בישראל, ועדיין, מפתיע לגלות שגם בגיל 77 המיתרים שלה נשארו בני 20. הקול שלה צלול ומתוק, אבל לא מתקתק, בדיוק כמו פעם, כשהיינו צעירים ותמימים. אחראית לקלאסיקות כמו "זמר שלוש התשובות", "אוריאנה" ו"מה אברך" שלה, מלהקת חיל הים, שאחרי טבח 7 באוקטובר הפך לרלוונטי יותר מתמיד. בהמשך היו המופע "צץ וצצה", משירי אלתרמן, פסטיבל הזמר עם "על כפיו יביא", שני האלבומים הראשונים עם "רבי עקיבא" ו"נגן לי ירדן", המחזמר "אירמה לה דוס", ו"גלי" מפסטיבל שירי הילדים. זהר הייתה באמת קולה של תקופה. פסקול של שנות האופוריה הגדולה שהתחילו במלחמת ששת הימים והסתיימו ביום כיפור 73', 50 שנה לפני שהשמיים נפלו עלינו שוב.
החטופים זה דבר נורא ואיום. יכלו להחזיר אותם כל כך הרבה פעמים. למה, מאיזה שיקולים? זה שיקולים של זוועה. נתניהו ויתר עליהם כי זה יותר נוח לו. זה נורא, אבל הוא יצטרך לתת את הדין. ולא בעולם הזה, אלא כשהוא יעמוד בפני השופט המחמיר למעלה. בעיניי ישראל חטופה"
אמנית בסדר גודל שבמדינה כמו ארצות-הברית היה מזכה אותה בחיים מועשרים היטב. אבל לרגעים נראה שזהר לא באמת מבינה שהיא כזו. אולי אם הייתה מבינה, לא הייתה נעלמת מהבמות לשנים - פעם אחת לטובת המזרק, פעם שנייה לטובת ציות לבעל ומנטור רוחני.
כך או אחרת, ייתכן שזו גם הסיבה שלמרות כל הכישרון ומיתרי הקול המוזהבים, לא הצליחה לשחזר את ההצלחה הגדולה ההיא. כואבת לה ההתעלמות של הרדיו, אבל לא כמו שכואב לה על מה שכן משמיעים. "אני אפילו לא מבינה על מה הם שרים", היא נאנחת. "ועוד בתקופה כזאת. אבל כשיש שירים טובים לא משמיעים אותם. לא יודעת, יש פה דור חדש. הם לא כל כך מבינים מה זה באמת אמנות".
את מי את שומעת מהדור הצעיר בארץ?
"האמת? אף אחד. אני שומעת את דיוויד בואי ואת רבקה זהר".
מה עם דואט עם נועה קירל? את בטח מכירה את השם.
(צוחקת) "מכירה. אבל אני לא מבינה איך יש דברים כאלה. זה כנראה עניין של טעם".
אגב, כמה פעמים מאז תחילת המלחמה ביקשו ממך לשיר את "מה אברך"?
"המון".
שנים לא הסכמת לשיר אותו. למה?
"בשיר הזה יש מחאה וזה הפריע לי. כי מה, אלוהים לא יודע מה בן אדם עובר? הוא יודע הכל. אתה לא יכול לבוא בטענות לאלוהים".
ומתי החלטת לוותר?
"בהופעות ביקשו את השיר הזה. והמשיכו לבקש. ואמרתי, את לא יכולה לא לשיר את השיר הזה. הוא עוזר לבני אדם. והגעתי עם עצמי להבנה שהשיר הזה מלא נחמה וחזרתי לשיר אותו. אנשים צריכים את זה, בטח בתקופה הזו".
בעבר דיברת על זה שפוליטית את נמצאת די ימינה. מה דעתך על המצב הנוכחי במדינה?
"החטופים זה דבר נורא ואיום. יכלו להחזיר אותם כל כך הרבה פעמים. למה, מאיזה שיקולים? זה שיקולים של זוועה. נתניהו ויתר עליהם כי זה יותר נוח לו. זה נורא, אבל הוא יצטרך לתת את הדין. אדם לא יכול להתחמק מהדין. ולא בעולם הזה, אלא כשהוא יעמוד בפני השופט המחמיר למעלה. הוא יצטרך לתת את הדין".
ואם הוא לא, אז מי כן?
"אני חושבת שבנט יכול להיות טוב".
הולכת להפגנות? לכיכר החטופים?
"לא, אבל אני איתם. אם אהיה שם או לא. בעיניי ישראל חטופה".
יש כל מיני תיאוריות שמנסות לחבר בין אלוהים ל-7 באוקטובר. יש שאומרים שזה קרה בגלל שנאת חינם או כי אנשים לא שמרו שבת או לא לבשו צנוע, והייתה אפילו אמירה מקוממת ש"בנובה רקדו מסביב לפסל בודהה".
"לא, אלה אמונות תפלות. אני חושבת שזה קרה בגלל שהעם הזה לא מאמין באלוהים. לכן בא לו מה שבא לו. עוסקים פה יותר בפולחן מאשר באמונה. פולחן זה לשמור מצוות ולשמור על השבת. אבל אמונה אמיתית לא שייכת לדברים האלה. אמונה זה להיות בן אדם ישר. שכחו אצלנו את הבסיס. את מה שחשוב".
