איך להתחיל? האם מההתחלה – שבה ראינו את הספה הזו בחנות רהיטים של המאיון העליון (אין הרבה, תנחשו לבד. לא, לא זו, השנייה) – התאהבנו בה, שמענו את המחיר וידענו מיד שזו תהיה פשיטת הרגל הסופית שלנו, אבל לפחות היא תהיה שלנו, הרגל והספה? או האם להתחיל מהסוף, שבו הדבר הענקי והמעקצץ הזה מוטל אצלי בסלון כמו היפופוטם במים רדודים?
מה זה משנה. בין ההתחלה לסוף אין הרבה מה לספר; קנינו את הספה, לקח להם ארבעה חודשים להביא אותה מהמולדת הישנה – איטליה – עד אלינו, ובשבוע שעבר היא הגיעה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
כמובן שהתרגשתי; ספה חדשה היא משהו שאני עושה, לכל היותר, פעם בעשור, ועד היום הרקורד שלי ברכש ספות הוא ללא רבב; על כולן ישבתי וגם ישנתי, נימנמתי וגם ריירתי, ולא היו לי טענות. כולן היו ספותיי. ואז הם הוציאו מהקרטונים את הספה החדשה.
זו ספה כזו של גדולים, אתם יודעים, רחבה ממש, ארוכה, נמוכה ושקועה מספיק על מנת להבטיח שכל אדם בן 70 ומעלה שיתיישב עליה לא יצליח לקום יותר בחייו, והיא בפירוש מהז'אנר המכונה "ספת רביצה"; הספות שאתם לא באמת יושבים עליהן, אלא פשוט טובעים בתוכן.
שני מוטות פליז מכוערים שלא שמתי לב אליהם בחנות – כי הייתי עסוק מדי בחשבונאות – מיסגרו את הספה מלמטה, והיא תפסה לי מיד את מלוא הסלון, נדמה לי שהטלוויזיה השטוחה עצמה נאלצה להכניס קצת בטן כדי להצליח להישאר איתה באותו חלל. היא עצומה.
התיישבתי עליה תוך כדי שאני ממתין לתחושת הנחמה הגדולה שספה טובה באמת יודעת לתת, וכל מה שחשתי היה עקצוצים בידיים וברגליים החשופות. ברגע הראשון לא הייתי בטוח, אבל ברגע הבא כבר לא האמנתי; הבד הארור! הבד שבחרנו מתוך קולקציה שתוחלת חיי אדם ממוצעת לעולם לא תספיק כדי לעבור על כולה, היה, בפשטות, מעקצץ.
התרוממתי מהספה בתחושת עלבון, התיישבתי מחדש רק כדי לוודא שהוויסות החושי שלי תקין, והבנתי שלא זו אף זו: הספה מעקצצת וגם נראית אצלי בסלון כמו משהו ששייך לחיים של מישהו אחר: נובוריש צפון תל-אביבי או סביונאי עם סלון בגודל אצטדיוני, אישה בתצורת ספיר טורטל וטעם בריהוט של מעצבת הפנים שטעמה בריהוט נמצא בקורלציה מושלמת עם העמלות שחנויות האלפיון משלמות לה. בקיצור, יצאתי נובוריש מסריח – ואפילו לא התעשרתי בדרך! בחרתי רע וגרוע. הגעתי, רשמית, לחלק של חיי שבו אני כבר לא מנצח אף פעם. רק מפסיד לעצמי.
זה חדש לי, כי משך די הרבה שנים חייתי בתחושה שאני מנצח, או לפחות מוביל על אחרים. ולא רק אני; כל האנשים שהיו בגילי כשהיינו בגילי, הרגישו מנצחים.
זה עניין של להיות בן 20 ומשהו, או 30 ומשהו, בעולם, ולדעת בוודאות שאתם מובילים. אני בדיוק הכרתי אז את מי שתהיה אשתי, התאהבנו, יצאנו, מימשנו וחיינו, כל יום, בתחושה שאנחנו מנצחים את כולם.
זו קודם כל תחושת ה"את ואני נגד העולם" של אנשים בודדים שהפכו לזוג, ואיתה ההבנות הקטנות שגורמות לנו להרגיש מנצחים בגיל 20 ו-30 ומשהו:
ההבנה שאנחנו שומעים מוזיקה טובה יותר. מסתובבים עם האנשים הנכונים יותר. קונים את הפריטים הנכונים יותר. מטיילים בעולם טוב יותר (רכב שכור, לעולם לא שום דבר מאורגן!). רואים סדרות טובות יותר. בדרך להיות הורים טובים יותר (משלנו).
אנחנו פשוט מנצחים. אנחנו והחברים המדהימים שלנו.
זו תחושת בעלוּת-הבית הטבעית של אנשים צעירים על העולם, ובבסיסה אמת עובדתית: אנחנו מנצחים קודם כל כי אנחנו צעירים יותר ויש לנו יותר זמן לחיות מאשר לרוב האנושות. האפשרויות כולן עדיין פתוחות בפנינו. אנחנו יכולים לעשות עם הזמן הבלתי מוגבל שלנו כל מה שנבחר, כולל כלום, וזה יהיה בסדר גמור.
אנחנו פה כדי להישאר, ואנחנו לא נמות אף פעם.
אנחנו פשוט מנצחים. אנחנו והחברים המדהימים שלנו. זו תחושת בעלוּת-הבית הטבעית של אנשים צעירים על העולם, ובבסיסה אמת עובדתית: אנחנו מנצחים קודם כל כי אנחנו צעירים יותר ויש לנו יותר זמן לחיות מאשר לרוב האנושות.
כי בגילים מסוימים אתם אולי יודעים שהמוות הוא עובדה שרוב העולם נוטה לקבל כמוחלטת, אבל זה לא אומר שהוא צודק או שגם אתם צריכים. לא, אתם כבר תמצאו איזה סידור מול הדבר הזה בבוא העת.
וכל האנשים שבאו לפניכם – בעיקר מבוגרים, זקנים, מתים – מגוחכים בעיניכם. הם כבר אינם, ואתם עדיין כאן. מה תגידו עכשיו, אנשים מתים? מי מנצח עכשיו?
והטלוויזיה של פעם. התיאטרון של פעם. העברית של פעם. הכל נראה לכם ארכאי, משעשע, מטופש; מזל שלא נאלצתם לחיות אז וזכיתם לחיות עכשיו. איזה ניצחון!
והמדינה שלכם מנצחת – בגביע אירופה, באירוויזיון, במלחמות, בשלום. אתם יושבים עם החברים שלכם באיזו דירה והעולם פרוס לרגליכם, מובס; אתם צודקים וטובים יותר. אתם מדברים בקולות רמים, צוחקים, מלאי הבנה זה לזה; אתם מנצחים יחד. שום דבר לא יכול לעצור אתכם או לשנות את זה.
מלבד אולי דבר אחד בלתי נראה: זמן.
כי בשלב מסוים משהו שם בכל זאת משתנה, והתחושה הזו של ניצחון והובלה תמידיים מתחלף בחשד עמום שרק הולך וגובר: ייתכן שלפחות באגפים מסוימים של החיים אתם בעצם... מפסידים? כבר הפסדתם?
כי אתם כבר לא תהיו עשירים, כבר לא תשנו את העולם, כבר לא תעבדו בעבודת חלומות הנעורים שלכם, וכבר לא תעשו את הטיול הבלתי מוגבל בזמן באוסטרליה. אתם כבר לא שומעים מוזיקה חדשה טובה יותר – למעשה הילדים שלכם שומעים מוזיקה חדשה איומה יותר, בזמן שאתם עדיין תקועים על לאונרד כהן המת וסטינג ייבדל לחיים שעוד נותרו לו.
אתם לא מנצחים. החופש שלכם מוגבל. הרכישות שלכם יקרות יותר אבל מספקות פחות, השגרה אותה שגרה, ואתם מרגישים שהמרוץ רק מגביר קצב בזמן שאתם מתחילים להשתרך מאחור. אתם לא יודעים – וגם לא עד כדי כך מעוניינים לדעת – איך לגרום ל-AI לעשות סרטון שלכם הופכים לחתול. כדי לקדם את העסק אתם זקוקים ל"אשת סושיאל" בת 22 עם ציפורניים משונות, וכדי לרזות אתם זקוקים לסכירת פה מוחלטת והדממה גמורה של מערכת העיכול, וגם זה לא מבטיח תוצאה.
אתם מרגישים שהמרוץ רק מגביר קצב בזמן שאתם מתחילים להשתרך מאחור. אתם לא יודעים איך לגרום ל–AI לעשות סרטון שלכם הופכים לחתול, וכדי לקדם את העסק אתם זקוקים ל"אשת סושיאל"
והזמן עובר, הזמן עבר, הזמן נגמר כמעט. את המוות עדיין לא ניצחו. המדינה שלכם מפסידה בזמן שאתם מפסידים את המדינה. ומגיעה ספה חדשה ומעקצצת, ואני, לפחות, מבין שקיבלתי עוד החלטה גרועה במה שנראה כמו חוסר יכולת כרוני לקבל אפילו החלטה טובה אחת נוספת.
אני יושב עליה, כולי עקצוצים, וחושב לעצמי: זאת מוכרחה להיות הסיבה שנזירים ויפנים זקנים מעדיפים לשבת על מחצלות טאטאמי; הם כבר לא מנסים לנצח כלום. הם מבינים שהניצחון האפשרי היחיד, בטווח הארוך, הוא חיים של פשטות.
ואז אני מתרומם ומטלפן בחמת זעם לחנות הרהיטים ודורש שיחליפו לי אותה. אני לא אפסיד הפעם, הו לא. אני אתן פייט. הם יביאו לי ספה לא מעקצצת! חתיכת ניצחון זה הולך להיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
