50 שנה אחרי שעלה מבוקרשט לבת-ים, ננסי ברנדס השלים עם מעמדו בארץ זבת חלב. "התקשורת לא מתה עליי בגלל שהיא אוהבת להכניס אנשים למשבצת ולא יודעת איך לאכול אחד כמוני, גם מוזיקאי וגם קומיקאי. אבל הרחוב אוהב אותי ברמות-על. לפני חודש נהג אוטובוס נעצר, ירד לחבק אותי וכל הנוסעים ירדו אליי בעקבותיו. בחלומות הכי ורודים שלי לא האמנתי שאזכה לאהבת הרחוב. מבחינתי, זה ניצחון מטורף".
אבל גם בימים שעוברים ללא חיבוקים מאנשים אקראיים, ברנדס מרגיש שהוא הגיע לנחלה. "אני קם בבוקר ומחייך לשמיים, או לתקרה, ובכל רגע נתון מחפש ביקום את הדברים החיוביים. במרחב שלי אין כניסה לרואי שחורות. אולי זה נשמע אינפנטילי ושטחי, אבל בחרתי ליהנות מהחיים האלה. אף אחד לא מבטיח לי סיבוב שני".
ובכל זאת, יש דבר אחד שמצליח להוציא אותו משלוותו: מחאת האמנים. "אני כועס על כל מי שחתם על המכתב, וכועס אפילו יותר על אלה שבעקבות הסערה הציבורית מתחילים להתנצל ולגמגם 'לא קראנו את האותיות הקטנות'. אני לא זקוק לאותיות הקטנות כדי להבין את המציאות. הבן שלי, יונתן, לוחם בעזה מאז 7 באוקטובר. מיונתן שלי אני יודע שאין צבא יותר מוסרי מצה"ל. יש מקרים חריגים, במלחמות נהרגים, אבל יונתן מספר לי כמה הם דואגים לא לפגוע בבלתי מעורבים. עם כל הכבוד לחוה אלברשטיין ולאחרים, מי אתם שתקראו לבן שלי פושע מלחמה?"
לפני שלושה חודשים הוא פיטפט קצת יותר מדי בתקשורת בפוזה של אב גאה – וחטף. לא מִדּוֹבר צה"ל, אלא מיוצא חלציו. "לא ידעתי שאסור לדבר על מבצעי גבורה", הוא מתגונן. "עכשיו יונתן הכתיב לי את המשפט היחיד שמותר לי להגיד: 'יש לי בן לוחם'. הלוואי שכל החטופים יחזרו הביתה והמלחמה סוף-סוף תיגמר - על זה אני מוכן לחתום באותיות ענקיות – אבל שהבן שלי ייצא מעזה, יטוס לחו"ל ומישהו יעצור אותו באשמת פשעי מלחמה?"
כמה שערות שיבה התווספו לך מאז המלחמה?
"זה לא עניין של צבע. החיים שלי מתקצרים בכל יום שיונתן בעזה".
איך אתה תורם למאמץ המלחמתי?
"אני משתגע מהפילוג ומהשסע. זאת לא ישראל שהגעתי אליה. לכן, במופע שלי, 'הפרחים בגני', אני אומר לקהל, 'בואו נהיה ביחד כי רק ביחד ננצח את כל החולירות שמסביב'. אני בא עם הקליפים המקוריים של השלאגרים הגדולים שלי ומקרין על מסך ענקי את 'הפרח בגני', ו'לא תנצחו אותי' ו'בדד' ו'אל תשליכני לעת זקנה', והקהל שר וזה קתרזיס שעושה לי צמרמורת. בהופעות גדולות, כשיש תקציב, אני מקרין את הקליפ של 'אלירן שלי' ופתאום שימי יוצא מהמסך – לא בהולוגרמה, יוצא ממש. או שדורון מזר יוצא מ'אני חוזר הביתה'. או שרון שובל יוצא מ'לפעמים'".
יש שמכנים אותך טפלון בגלל שתמיד שמרת לעצמך את דעותיך הפוליטיות.
"בחרתי להיות אמן א-פוליטי בגלל שאני בעד הביחד וחלום חיי הוא לראות את העם שלנו מתאחד. ברור שיש דברים שמקצרים לי את הפתיל, כמו חברי כנסת שמפזרים סיסמאות על הקמת התנחלות בעזה בלי לחשוב על דעת הקהל העולמית ועל האנטישמיות שתתפרץ מעבר לים. בגדול, אני בעד שתי מדינות עם הפרדה טוטאלית בינינו לבינם".
ברגע זה מבטלים לך הופעה מעבר לקו.
"אני חושב שמגיע להם שתהיה להם מדינה, אז שיקימו אותה בעזה, בלי שליטה צבאית. שהמצרים ידאגו להם, סעודיה, האמירויות, לא הבן שלי וחבריו. שיהיה בינינו שטח מפורז גדול שכל מי שידרוך בו יחטוף בראש. וכמובן שירושלים היא בירת ישראל לנצח. מצידי, שהפלסטינים בעזה יחברו לרשות הפלסטינית ויקימו את הבירה שלהם ברמאללה ויחיו את חייהם. נכון שאני נשמע חובבן? אבל אני מדבר מהקישקעס, מהבטן, כמי שבחר להקים את ביתו בישראל וכאבא של לוחם".
"הבן שלי לוחם בעזה מאז 7 באוקטובר. מיונתן שלי אני יודע שאין צבא יותר מוסרי מצה"ל. נכון, יש מקרים חריגים, במלחמות נהרגים, אבל יונתן מספר לי כמה הם דואגים לא לפגוע בבלתי מעורבים. עם כל הכבוד לחוה אלברשטיין ולאחרים, מי אתם שתקראו לבן שלי פושע מלחמה?"
אתה עדיין חבר של ביבי?
"אני מכיר את ביבי והוא אחד מהאנשים המבריקים בעולם. בתור אזרח ששואף לאחדות לאומית, אין לי בעיה שביבי יהיה בממשלה עם בנט וליברמן. אני בטוח שברגע שביבי לא יהיה כפוף לכל מי שלוחץ עליו עכשיו הוא יהיה ביבי אחר. במקביל, אני בעד ועדת חקירה ממלכתית על המחדל. העם הזה צריך לדעת את האמת".
× × ×
את האמת, כל האמת ורק את האמת חשף ברנדס בספרו 'חיידק במה' שיצא לאור במסגרת ציון היובל לעלייתו מרומניה. אילולא הספר, ייתכן שעד עצם היום הזה לא הייתה נפתרת חידת גילו: עד לאותו רגע, כולם סברו שב-1 במאי יחגגו לו 80. עכשיו כבר מותר לספר שהוא יהיה בן 75 בלבד.
"לא הרגשתי שאני חי עם סוד גדול שמת לצאת לאור", הוא מודה, "שתי נשותיי וארבעת ילדיי ידעו שעליתי לישראל עם מסמכים מזויפים שהוסיפו לגיל שלי חמש שנים כדי שלא אצטרך להתגייס. ההורים שלי שילמו עשרת אלפים דולר – בסכום הזה היה אפשר לקנות ברומניה שתי דירות – למתווך שסידר לי תעודת לידה מזויפת. אני בן יחיד, ואם לא הייתי משתף פעולה עם התרמית הם לא היו מאפשרים לי לצאת משם".
למה השתקת את זה במשך 50 שנה?
"התביישתי. העבודה הראשונה שלי בישראל היתה בתור הקלידן של צביקה פיק, וכשבאו אליי מהצבא כדי לגייס אותי בגיל מאוחר, צביקה הפך עולמות כדי לבטל את רוע הגזירה. בסוף גויסתי ובמשך עשר שנים ניצחתי על תזמורת חיל האוויר וקיבלתי דרגה ייצוגית של סגן אלוף. כשהתחלתי לעבוד על הספר הרגשתי שכבר אין לי במה להתבייש. אבל רגע, אם זה יתפרסם מישהו בביטוח הלאומי עלול להתעורר ולדרוש שאחזיר כסף, חמש שנים אחורה".
ב-74 שנותיו על פני האדמה הוא פגש חמש פעמים את מלאך המוות ובכל פעם אמר לו להתחפף. "בפעם הראשונה הייתי בן שש, בבוקרשט, עמדתי עם חברים שלי על המדרכה שבה היה בור ענק והסתכלנו על עמודים חדים בעומק חמישה מטרים. פתאום ילדה נתנה לי דחיפה קטנה ונפלתי למטה, חמישה ס"מ מהשפיץ. אם הראש שלי היה נכנס בשפיץ, לא היה ננסי ברנדס. בפעם השנייה הגעתי עם הלהקה שלי למסיבה של שלושה ימים ללא שינה, סדום ועמורה. כשהמסיבה נגמרה, נכנסנו לאוטו ונהגתי. לקראת סוף עלייה תלולה נרדמתי והתעוררתי על סף תהום, בתוך עץ. אם לא הייתי מתנגש בעץ היחיד שהיה שם, הייתי מתרסק. הפגישה השלישית שלי עם המוות כבר הייתה בישראל. בגיל 40 ומשהו הייתה לי יבלת בגרון והרופא הכין אותי לניתוח שיימשך שתי דקות, בהרדמה כללית. התעוררתי בעיצומו של הניתוח, כנראה שלא קיבלתי מספיק חומר הרדמה".
ואז מה קרה?
"כל חדר הניתוח נכנס לפאניקה, שוב הרדימו אותי, כנראה שעם יותר מדי חומר ולא התעוררתי במשך תשע שעות. פקחתי את העיניים דקה אחרי שמישהו אמר 'איבדנו את ננסי ברנדס'. בפעם הרביעית פגשתי את מלאך המוות כמנצח תזמורת חיל האוויר. הופענו בצפון, חזרנו ב'ססנה', עפרה חזה ובצלאל אלוני ואני, ופתאום ערפל וטלטולים והמטוס נוחת בקרחת יער קטנה, מוקפת באש. אם לא היינו נוחתים דווקא שם...".
ואם הפגישה הרביעית עם מלאך המוות עשתה כותרות, המפגש החמישי הפך את ברנדס, בניגוד לרצונו, לכוכב המהדורות. לפני עשר שנים הוא חטף חיידק אלים ובמשך שבועיים נאבק על חייו. "אני מרגיש שיצאתי מהתקרית הזאת צעיר ב-20 שנה. מעולם לא הייתי כל כך היפראקטיבי ואנרגטי. בשבוע הראשון בטיפול נמרץ החליפו לי את כל הדם, אולי קיבלתי דם של אדם ספורטיבי וצעיר?
"הייתי חצי שנה באיכילוב, לא נתנו לי סיכויים, הפרופסור אמר לצ'רסלה, אשתי השנייה, 'גברת ברנדס, אם הוא יחיה תתכונני לבעל בכיסא גלגלים עם קושי בדיבור'. באותו הרגע צ'רסלה, שהייתה אהבת חיי, הורידה את השאלטר וזה הוביל לגירושים".
"לכולנו יש צורך להיות אהובים, אבל אצלי זה במינון מטורף ולא בלי סיבה - בגיל חמש ההורים שלי שלחו אותי לפנימייה בגלל שהייתי ילד נודניק. מגיל אפס שמעתי 'אתה בן יחיד כי לא נעשה את הטעות הזאת פעמיים'. הייתי ילד אומלל, עד שגיליתי שהם אוהבים אותי כשאני מצחיק אותם"
תבעת את הפרופסור?
"לא. הייתה תקופה שהצטערתי שזה נגמר. היום אני כבר לא מצטער. ויש לי שלוש סיבות לא לכעוס על צ'רסלה: היא נתנה לי את 20 השנים הכי יפות בחיים שלי ושני ילדים שאין כמותם".
בעקבות ההחלמה התחלת להאמין?
"כשסוף-סוף שוחררתי מבית החולים, עבר לי במוח משפט הזוי - 'זה שאני חי זו לא רק הרפואה'. אני מאמין מעומק נפשי שיש עליי השגחה. נשארתי חילוני והמשכתי לקיים את הטקסים הדתיים שאימצתי לפני 20 שנה כשליאור, בתי הבכורה (44) והילדה הכי מרדנית שלי, חזרה בתשובה. מתוך אהבתי לליאור אני אומר כל בוקר 'מודה אני' ונוטל ידיים. בזכותה אני גם לא אוכל חמץ בפסח וצם ביום כיפור, למרות שעד עצם היום הזה אין לי מושג למה צמים. אחרי שיצאתי מבית החולים שאלתי את עצמי איך אני פורע את החוב שיש לי כלפי מי שהציל אותי. את יודעת מה עשיתי? בראש השנה לקחתי את ליאור ושלושת הנכדים לאומן. זה היה בית משוגעים".
הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה, סב לחמישה, ולאחרונה הפך לסבא-רבא של שירה, בתו של הנכד אליעזר (23) חסיד ברסלב. "למיטב ידיעתי הוא לא השתמט, הוא אפילו לא קיבל צו, אבל אני לא מתערב למרות שלדעתי גם חרדים יכולים וחייבים לשרת. אגב, אסרתי על אליעזר לקרוא לי סבא בגלל ש'סבא' נשמע נורא זקן, ובטלוויזיה שלנו לא אוהבים מבוגרים".
נכון לרגע זה הוא שוב פנוי לזוגיות ולדבריו הוא חופשי, אבל לא מאושר. "חברים שלי אומרים לי, 'איזה כיף לך, אתה לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד', אבל אני חייב ללכת לישון עם קהל במיטה. אני לא יכול בלי קהל. לכולנו יש צורך להיות אהובים, אבל אצלי זה במינון מטורף ולא בלי סיבה - בגיל חמש ההורים שלי שלחו אותי לפנימייה בגלל שהייתי ילד נודניק. מגיל אפס שמעתי 'אתה בן יחיד כי לא נעשה את הטעות הזאת פעמיים'. הייתי ילד אומלל, עד שגיליתי שהם אוהבים אותי כשאני מצחיק אותם. עד היום אני מרגיש שיאהבו אותי רק אם אצחיק".
אז עכשיו אתה מחפש?
"לפני כמה ימים ביקרתי בכותל המערבי, כמו תמיד ביקשתי בריאות ואושר לי ולילדים, ובפעם הראשונה בחיי הוספתי עוד בקשה - לא להיות לבד".
× × ×
הרצון שלו למצוא חן בעיני בנות הוא זה שגם הוביל אותו להיות מוזיקאי. "בגיל 12 נכנסתי לחדר המוזיקה של הפנימייה וראיתי שכל היפות מקיפות את הנער שניגן בפסנתר. רציתי למות מקנאה. אם הפסנתר יכול להביא אליי את הבנות, אני נכנס אליו ברבאק".
בגיל 15, כשהקים להקת רוק, 'אדום ושחור', הוריו התהפכו. "עד אז לא נתתי להורים שלי סיבה להתגאות בי, ואחרי ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה, הם התחילו לאהוב אותי באובססיביות. הופענו באמפיתיאטרון, 5,000 איש, הבן של צ'אושסקו היה המעריץ מספר אחת שלנו, ואני, עם ההומור שלי, העזתי לרדת עליו, למרות שכולם ייעצו לי להירגע ומהר. לא קרה לי כלום, אבל בגיל 21 כשהייתי רוקסטאר, סוג של אביב גפן, והיו לנו חוזים בצרפת, גרמניה ואיטליה, לא נתנו לי לצאת".
זה מה שהביא אותו לישראל. "הייתי חייב לצאת מהכלוב של המשטר הקומוניסטי החונק. הקטע הוא שעליתי לישראל בלי שום מושג ביהדות. ברומניה ביקרתי בכנסיות יותר מאשר בבתי כנסת. חשבתי שישראל תהיה תחנת ביניים שלי עד שאטוס לחבר בקנדה. זה נשמע קלישאתי, אבל בתוך שבועיים התאהבתי באדמה הזאת ובכל מה שעליה. אהבתי את השפה, מזג האוויר, הצבעים, הריחות ובעיקר את האנשים. בקורות חיי יש הרבה דברים שאין להם הסבר. מה פתאום התחברתי למוזיקה מזרחית? איך ייתכן שאני, אשכנזי מושתן מרומניה, שלא גדל על אום כולתום ובחיים לא שמע את פאריד אל-אטרש, עושה את הפסקול של המוזיקה המזרחית במדינת ישראל?"
איך זה התגלגל לזה?
"שנה אחרי שהגעתי לכאן הפכתי לפסנתרן הכי מבוקש בארץ. כל ערב יצאתי להופעה - אילנית, הכל עובר חביבי, אבי טולדנו, ריקי גל, כל הגדולים. יום אחד בא אליי אשר ראובני, מפיק מהתחנה המרכזית, ואמר לי, 'זה שימי תבורי, הוא הולך להופיע בפסטיבל הזמר המזרחי. בגלל שזה השיר הראשון ששימי הלחין, חשבתי שאולי ניתן את העיבוד לך, הרומני'. הברקה מטורפת של האחים ראובני, שלקחו סיכון אדיר. ככה נולד 'משה', שזכה במקום הראשון. אחרי שנה אביהו כתב את 'הפרח בגני' לפסטיבל המזרחי ורצה לתת אותו לשימי, אבל שימי לא רצה והעביר את השיר לזוהר ארגוב. אחים ראובני שוב פנו אליי, ושוב לקחתי את המקום הראשון. משם עשיתי לזוהר את השלאגרים הכי גדולים שלו".
עד 'מרלן'.
"את 'מרלן' זוהר כבר לא היה מסוגל להקליט. הוא בא לאולפן עם שני חבר'ה שתמכו בו, בגלל שלא הצליח לעמוד זקוף. ארבע שעות הוא ניהל משא ומתן עם ראובני בגלל שזוהר לא הקליט בלי מזומן, הוא היה חייב מזומן בכיס, לסמים. ואז קרה משהו שלדעתי פגע מאוד בזוהר: אחים ראובני עזבו אותו ולקחו את חיים משה יחד עם ברנדס. הם כאילו העתיקו את הנוסחה המנצחת של זוהר לזמר אחר. הבנתי אותם, לא הייתה להם ברירה, אבל אין לי ספק שזוהר נפגע. לא לקחתי את זה על המצפון שלי ולא דיברתי על זה עם זוהר. לא היינו חברים".
ושימי תבורי חבר שלך?
"חבר זאת מילה גדולה. שימי ואני תמיד היינו ביחסים מאוד טובים. הופענו יחד מעל אלף פעם, 'הלם חייך', הופעה מדהימה שבה דרכתי עליו ללא רחמים. עד היום שואלים אותי איך שימי הסכים. מה זאת אומרת איך? מההשפלות שלי הוא התפרנס יפה. כל בדיחה שעברה לי בראש, הלבשתי עליו. למשל, שאלו אותנו 'עד מתי תופיעו יחד?' ועניתי 'עד שהוא יבין'. זה לא ששימי אדיוט, הוא היה מספיק חכם בשביל להבין שזה משחק מכור ושאני לא עושה את זה מרוע, אלא רק כדי להצחיק. סיפרתי שפעם אמרתי לשימי, 'יש לך שבעה ילדים כאלה מוצלחים, למה שלא תעשה עוד ילד?' והוא התחלחל, 'פחד אלוהים, קראתי סטטיסטיקה שכל ילד שמיני בעולם הוא סיני'. כל מיני כאלה. כבר 30 שנה לא הופענו יחד, אבל אנחנו בקשר".
הוא ויהודית באומן כבר חוגגים עשור.
"שימי חיפש עמוד שִדרה ויהודית היא עמוד השדרה שלו. הוא אוהב אותה ברמות ולעזאזל השמועות והרכילויות. עשו ממנה מפלצת והיא אישה מדהימה, תמיד מחייכת".
בחודשים האחרונים יש לו פרטנרית חדשה להופעות, אסנת שיר-וישינסקי, שיחד איתה הוא מעלה את המופע 'החיים זה לא שחור לבן'. סטנד-אפ וחיקויים שביים שוקי וגנר. הוא אולי כבר סבא-רבא, אבל שועט קדימה כאילו הסיבוב שלו רק מתחיל. "הגשמתי את כל החלומות שלי", הוא אומר. "זה נשמע מתנשא, אבל זאת האמת. היום הייתי מבקש מאלוהים שיעשה פְריז, שימשיך ככה, לא יותר ולא פחות, ככה אני אוהב. אבל אם מחר אלוהים ייקח אותי אליו, אני אגיד לו, 'תודה על כל יום שנתת לי. היה לי כיף'".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
