אבינדב בגין קיבל את פניי במבט חשדני ובשתיקה מתמשכת. הביט ושתק. בדיעבד נזכרתי בעדות של אחד מאנשי תנועת החרות, שקראתי במהלך העבודה על הביוגרפיה של מנחם בגין, על האופן שבו מייסד הליכוד נהג להגיב לחבר מפלגה שאיכזב או הכעיס אותו: בגין התייצב מולו עם מבט נוקב מבלי לומר מילה. עד שהמסר הובן.
לא במקרה נזכרתי בכך. מה שעמד ביני ובין מבטו הראשוני של הנכד והבן של בני בגין, קשור גם בספר שכתבתי על סבו. עם זאת, בגין הנכד לא אמר לי מה בדיוק הפריע לו בביוגרפיה, שמבחינתי טומנת בחובה את יתרונותיו וחסרונותיו כאחד של האב המייסד של הימין הישראלי. אבינדב לא הרחיב משום שלהתאכזב מותר, אבל להתלונן לא. ההדר הבית"רי במיטבו. בכלל, לכל אורך השיחה הוא ביקש להיות מדויק, תמציתי, הוגן. רק פעם אחת, כששוחחנו על האופן שבו בגין משתקף בספר, הוא הירהר בקול: "מנחם בגין לא ירד לפרטים? מפתיע אותי שאתה חושב כך". הסברתי שהכוונה אינה לרשלנות, אלא לכך שסבו היה מנהיג מהסוג הטרנספורמטיבי, המעצב, זה שמתרכז בהתוויית האידיאולוגיה, בהנהגת הרעיון העקרוני, ואת מלאכת הביצוע והירידה לפרטים הותיר למה שכינה "המומחים". כך נהג כשהיה מפקד האצ"ל והכריז על המרד בבריטים עוד לפני שידע איך המרד יתבצע. אותה גישה עומדת, לדעתי, גם ברקע השאלה אם אריק שרון גרר אותו למלחמת לבנון, או ששרון התיר לעצמו לפעול בהתאם למה שהבין כמימוש חזונו הכללי של בגין, כמומחה שנועד לבצע.
4 צפייה בגלריה
("מה שאנחנו מגדירים היום יפה, לפני 100 שנה פסלו כפסולת". אבינדב בגין בתערוכה | צילום: ריאן פרויס)
אף שלאחר כמה דקות הקרח בינינו נשבר, דיון, שיכול היה להיות מעניין, בנוגע לאיך הביוגרף והנכד רואים את מנחם בגין, בייחוד על רקע ימי נתניהו, לא הצלחנו לקיים. בעיקר משום שאבינדב לא חושב שיש לו זכות-יתר בנושא. כן, הוא זוכר מסבו רבות — "הוא נפטר כשהייתי בן 17", הוא אומר — אבל שום דבר לא נועד לציבור. "אני לא רוצה להיכנס לפרטים לגבי הספר, וגם לא על מה דיברתי עם אבא שלי. העמדות שלי לא אמורות לשנות. מי אני, 'אבינדב בגין הנכד של מנחם בגין'? אין לזה משמעות בשיח הכללי. אני גרגיר חול. אני כלום. מה שצריך כדי לדבר על בגין זה לקרוא את הטקסטים שלו על עליונות המשפט, וללמוד. ואת זה כל אחד יכול לקרוא לבד".
כפי שכבר אפשר להבין, בגין הנכד הוא לא מרואיין קל, בוודאי לאחר שנכווה בעברו מפרסומים שגויים, שהצמידו לו דימוי של אנרכיסט, ולאור העובדה ש"למשפחתי יש ניסיון של 80 שנים עם דימוי ציבורי ועם התקשורת". מטרתו העיקרית היא לשוחח על התערוכה החדשה שלו, שגם לגביה הוא זהיר, שקול ומדוד. למעשה, אפילו שם אין לתערוכה. בגין, אם כן, לא משחית מילים לחינם, ובכל זאת יש לו את הקסם שלו. הוא רהוט, נאמן בתקיפות אדיבה למטרותיו, וניכר גם ברוחב אופקיו וגם בנימוסיו. אפשר לקרוא לזה גנטיקה.
התערוכה 'אבינדב בגין 2025' תוצג ב-11 בספטמבר בגלריית 'שטרית & וולף' לאמנות עכשווית בנווה צדק, ובשיתוף עמותת 'אשור לילדים' שתומכת ביתומים שאיבדו את שני הוריהם בטבח 7 באוקטובר; חלק מההכנסות יעברו ליתומים. הכניסה חופשית
• • •
אם להסתכן בפשטנות, בגין יוצר בתערוכה עבודות שלקוחות מעולם הקונסטרוקציות: יש בהן חומרי בניין, בטון, אלומיניום, פלדה, רשתות ועוד. כל יצירה כזו מרשימה. בחלק מהעבודות הוא משבץ צבעים, צורות, ממזג בין המחוספס למעודן. כשהן מוצגות יחד ניכרת אנרגיה ייחודית, משהו שבין הפיזי לרוחני. המבקר אריאל הירשפלד כתב עליו יפה פעם כי "בגין מבקש להתבונן בקיר כאילו הוא עצמו התמונה". זה נכון. "לתערוכה אין שם, גם לא לעבודות. קוראים לדברים שלי 'עבודות'", הוא אומר. "אף פעם לא נתתי שם למה שיצרתי. לכל עבודה יש מספר. תמיד אני נשאר בהפשטה מוחלטת. העבודות שלי נמצאות על איזה מקום לא ברור".
איך הגעת לסגנון הזה? מה מעניין אותך ליצור?
"קצת קשה לי לענות. יש שוני בצורת ההתבוננות של אנשים בעולם. אצלי עיקר המבט מופנה לשני דברים: האחד הוא הגיאומטריה של האורבניות. בטון, ברזל, קונסטרוקציות. אתרי בנייה מאוד מושכים אותי. הרבה יותר מהבניין עצמו. אני הולך ומסתכל על תמ"א 38, על אתרי בנייה, מקומות תעשייתיים, מקומות ישנים. זה דבר אחד. הדבר השני שאני מתבונן בו זו צמחייה. שנים רבות עסקתי בתכנון צמחייה ובגינות. העבודות שלי הן בתפר שבין טבע לתרבות, במקום שבו שיש התפוררות של התרבות והטבע נכנס מחדש או במקום שבו התעשייתי כובש את הטבע".
ויש מבחינתך משמעות או אמירה מיוחדת שרצית להעביר?
"אני לא אוהב שמלבישים על העבודות שלי סיפורים, כלומר, כל אחד מוזמן לעשות זאת, אבל אני נמנע. לא רוצה לתמרן את הצופה לתודעה שלי. הילדים שלי אומרים 'אבא עושה בטונים'. אני רק מזמין להתבוננות מול החומר, כשהוא בעצמו בתהליך של בנייה ופירוק. אם אמנות צריכה יותר מדי דיבור, התייחסות, רפרנטים, תיאורים, ביאורים — היא נכשלה. ברגע שאנחנו מנסים 'להסביר' אותה, כבר שמתי רגליים לאדם שאמור לחוות אותה בצורה בלתי אמצעית. בכלל, בכל השיח על אמנות יש משהו שסותר את עצמו, ניסיון להסביר את הבלתי מוסבר. ברור שהאמנות 'קריאה' ברמה הפרקטית וגם ברמה הרעיונית-תיאורתית. לכן יש אוצרים וטקסטים. אבל השיח שלי עליה תמיד תקוע".
גם הקהל של בגין שונה מהצפוי בתערוכות. "הזמנתי אנשים רבים מעולם הקבלנות ועבודות הבניין, שאני במגע איתם בשנים האחרונות, במיוחד דרך החומרים, אך לא רק. דווקא אנשים שמתפרנסים מעבודת כפיים עמלנית יכולים לראות את העבודות מזווית אחרת, נוספת, מאשר הקהל השגרתי שצורך אמנות דרך קבע. בכלל, כבר שמעתי התייחסויות מאוד קשות לעבודות שלי. פעם שתיתי קפה עם בעל עסק ליד הסדנה הקודמת שעבדתי וניסיתי להסביר לו מה אני עושה. בסוף הוא אמר לי, 'בכנות, את העבודות שלך לא הייתי שם הפוך על הרצפה בחצר שלי".
נעלבת? הבנת?
"כשאתה הולך לגלריה אתה בדרך כלל רואה דימויים שהעין חווה כיפה או כאסתטי, או שלא. אבל אנחנו יודעים שהעין עוברת טרנספורמציה תרבותית עמוקה ורחבה עם השנים. מה שאנחנו מגדירים היום יפה, לפני 100 שנה פסלו כפסולת. לוקח זמן לדברים להיכנס לשדה התרבותי. גם פיקאסו, להבדיל, נחשב כבדיחה בהתחלה. ואני יודע שיש אנשים שרואים את העבודות שלי ואומרים, 'וואלה, הקבלן שלי עושה חמש כאלה ביום, איך אתה מוכר לי ב-5,000 דולר?' אבל אמנות היא לא דקורציה. זה דבר מהותי בתפיסתי. כמובן שאפשר לומר על כל דבר שזה אמנות כי אין לה גבולות, אבל כשאמנות נמצאת בצורה הדקורטיבית היא בבעיה. העבודות שלי, מראש, נמצאות באיזשהו מקום לא ברור. ובתוך הרצף הזה, שאין לו התחלה ואין לו סוף ואין לו הגדרות, עדיין צריך להחליט אם מה שאתה עושה זה משמעותי או לא. זה מסובך ולא מובן מאליו שמה שייצא מהעבודה יהיה דבר בעל אחיזה, בעל משמעות. ואף אחד לא רוצה להתעסק בהבלים. עבורי שאלת המשמעות היא קשה, לכן נמנעתי מאמנות במשך 20 שנה".
עד לפני שהחליט לפרוש מאמנות סומן בגין, 51, כאמן מבטיח. ללא תעודת בגרות וללא 12 שנות לימוד, הכישרון שלו הבטיח לו מקום בבצלאל. אבל לאחר שנתיים הוא עזב את הלימודים, ובהמשך נטש את עולם האמנות כולו. "זה לא היה פשוט לעזוב, כי מגיל צעיר כל ההוויה שלי הייתה אמנות. הייתי נחשב נעוץ מבפנים. מה שקרה, אם לומר בפשטות, הוא שהרגשתי שעולם האמנות הוא עולם של שקר. הרגשתי דחייה גדולה מהעולם הזה. במשך 20 שנה לא רק שלא עשיתי אמנות, גם לא קראתי אף מגזין וגם לא נכנסתי למוזיאון. כלום. ניתקתי מגע".
"את המלחמה צריך להפסיק בהסדר, אבל אני לא מקבל את אלה שטוענים לג'נוסייד או פשעי מלחמה. יש יועצת משפטית ופצ"רית שמנחות את המטכ"ל, שפועל לפי הדין הבינלאומי. מה שמפריע לי זה שאותם אנשים שמתלוננים עכשיו על פשעי מלחמה הם שהפגינו לפני כן בעד עצמאות מערכת המשפט, מבלי להפנים שמי שמאשר את הפקודות הללו הן אותן המערכות שעליהן הם ביקשו להגן"
באיזה מובן הרגשת את השקר?
"ברובד אחד הרגשתי כמו בביקורת המודרניסטית על עולם האמנות, כמו מי שיאמר לך 'למה לשים בננה על הקיר ולמכור את העבודה במיליונים? תציירו כמו במאה ה-19'. ברבדים נוספים לא הרגשתי נוח גם עם כל העשייה מסביב לאמנות, וגם עם האנשים ניתקתי מגע. כשאני משתמש במטאפורה של 'בננה על הקיר' אני מתכוון לביקורת על עצם תופעת האמנות כשדה כלכלי/תרבותי. אני מתכוון לחוסר האונים של הקהל הרחב בהבנת המנגנונים מאחורי האמנות, ולכושר השיפוט של העשייה האמנותית. אם הערכים הכלכליים של אמנות היו נשארים באיזשהם סדרי גודל ביחס לכל ענף אחר — איש לא היה מרים גבה. הרי אפילו בתוך עולם יצירתי כמו מוזיקה, קולנוע או ספרות, הערכים הכלכליים מייצגים איזה ממוצע של היצע וביקוש 'נורמטיבי'. אבל כשאובייקטים מוערכים במיליוני דולרים, ואף למעלה מכך, נוצרת אי-הבנה חריגה, וממנה עולות חשדנות ותוכחה. כמו שסמוטריץ' אמר פעם, 'אני לא מזלזל במדעי הרוח או בבצלאל, אבל במה אמן שזורק צבע על קירות תורם לפריון?' מצד שני, גם אם אני לא בעד אותה בננה על קיר, צריך להיות זהיר בהגחכת כל המבנה האמנותי שעבר שינוי רדיקלי לפני 100 שנים ונותן לנו האמנים — כלומר בני האדם — חופש פעולה יצירתי מוחלט. כי גם אם פלוני יכול לשאול את עצמו, 'למה לקנות בטון בעשרת אלפים דולר למטר רבוע כשאני יכול להזמין מהקבלן שלי במאה שקל', מאחורי יצירת האמנות שנראית פשוטה יכולות לעמוד 2,000 שנות יצירה שטומנות בחובן שאלות: מה הוא פרסקו, מה הוא ציור, מה היא דקורציה, מה כוח הסמלים הדתיים, החילון ושאר ההתפתחויות בשדה הזה במהלך הציוויליזציה. היצירה היא לא רק האובייקט שרואים".
וכך, רק לפני שש שנים, לאחר שהשלים עם תמחורים בלתי הגיוניים ותהיות פילוסופיות על עולם האמנות, הוא חזר לכור מחצבתו. "אחרי 20 שנה של פרישה הרגשתי שבעצם אני כובש משהו מאוד יסודי בעצמי. משהו מאוד עמוק התעורר בי וחזרתי לאמנות. בדרך גם השלמתי את התואר בבצלאל, למרות שהרגשתי כמו סוס טרויאני במחלקה".
לא היית בתחום כ-20 שנה, מה עשית במקום אמנות?
"גידלתי ילדים, ותיכננתי גינות כפרנסה. גם כתבתי. בערך מתחילת תקופת הקורונה הבנתי שאני לא יכול להמשיך יותר עם הגינון ואני משתגע מהשטויות בגינה".
• • •
יש לו חמישה ילדים במנעד שמגיל 12 ועד 22, שני בניו הגדולים בצבא ואשתו עובדת כמחנכת. הם מתגוררים בירושלים, שבה הוא עדיין מרגיש נוח יותר מאשר בנווה צדק בתל-אביב, שם תתקיים התערוכה. האמנות היא הכל בשבילו, אבל לא רק. בשנים האחרונות הוא פעיל נגד מדיניות הממשלה. "התחלתי לכתוב ברשתות החברתיות באופן יותר מסודר ותדיר סביב הבחירות האחרונות, ובעיקר מאז הנאום של יריב לוין נגד מערכת המשפט בינואר 2023. כמו שברור לרבים, גם אני וגם אבא שלי רואים שינוי עמוק בתפיסה של ההנהגה ביחס למערכת שלטון החוק, הפרדת הרשויות וריכוז הכוח בידי הממשלה. והרי דמוקרטיה, בקליפת אגוז, זו מערכת ביזור הכוח. וזו לא דרכה של הממשלה הנוכחית, ומה שמטריד הוא שהדבר הזה חוזר בזמן מלחמה".
בוא נניח לרגע לתוכן הוויכוח. ברובד מסוים, מה שקורה הוא, שדווקא אנשי המחנה הליברלי מנסים לשמר את הסדר הישן ואילו תומכי 'ההפיכה המשטרית' והימין החדש מבקשים לנפץ מוסכמות, והם בעצם המהפכנים. אין לך זיקה אליהם כאמן שמבקש לערער את נקודת המבט השגרתית?
"בסדר, זו גם דרך לראות דברים. אבל מבחינתי העיקר הוא שאנחנו, כאזרחים, צריכים להגן על החירויות שלנו, ויש לנו מעט מאוד אמצעים כדי להגן עליהן. ואם לא נגן עליהן עכשיו, מי ישמש כבלם לכך? הרי אין דמוקרטיה שאינה ליברלית. והם הרי הופכים את היוצרות. הם מדברים על כוחו של בית המשפט, אבל למי באמת יש כוח? מי מפעיל צבא, גובה מסים או מחליט על מערכת חינוך? זו הממשלה. לה יש כוח. לא לבג"ץ".
באופן מפתיע, הביקורת של בגין מתמקדת כמעט לחלוטין בתחום המשפטי. מפתיע משום שלתומי חשבתי לפני השיחה שבגין הוא פוסט-ציוני שדוגל באנרכיה. כשנפגשנו, התברר לי שאיני היחידי. כתבה שנעשתה עליו לפני שנים, ולדבריו הוצאה מהקשרה לחלוטין, הציגה אותו כמי שמתכחש לשורשיו, ובכלל זה הימין, הציונות, וגם יהדותו. "זה מה שעד היום אני סופג מבחינת הדימוי שלי. הכל בגלל הכתבה ההיא. למעשה, לא השתניתי. אני ממש לא שייך לשמאל. אני עדיין נוקט את הביטוי תועבת ערפאת. נוצר לי דימוי של שמאל רדיקלי וזו תקלה חמורה. אני עדיין זוכר את המבטים המזועזעים כלפיי, כשנודע שאני אנרכיסט. אבל בחיים צריך להתמודד עם כל מיני דברים".
לי הדימוי הפוסט-ציוני נשמע הגיוני לא רק משום הרושם של הכתבה ההיא, אלא גם משום שרבים מבני הדור השני והשלישי של הרוויזיוניסטים עברו תפנית פוליטית, במידות משתנות, אך נותרו אידיאליסטיים מאוד בדרכם החדשה. אתה לא מרגיש שהציונות, שנועדה להפוך אותנו לעם ככל העמים, נמצאת בשלב משברי שמחייב דרכים ותפיסות חדשות לגבינו?
"אני לא רוצה לדבר ברמה של הדיון המטא-רעיוני על מצב הציונות, שכן בסוף צריך לשלם מסים, לפנות אשפה ולשמור על החיים. ובמובן הזה יש פוליטיקה שצריכה לנהל את המרחב האלים, הברוטלי והמופרע שאנו חיים בתוכו. במקום הזה אני מאוד דומה לעמדות של סבא שלי ושל אבא שלי".
כלומר, אתה לאומי-ליברלי. איך השפיע עליך 7 באוקטובר? כהיסטוריון אני מרגיש שהבעיה היא שכולם מתרכזים מאז בצורך, המוצדק, בתיקון הצבא והמודיעין, אבל איש בהנהגה הישראלית לא מעז לגעת בלקח העמוק: כלומר, שאם נמשיך להתעלם מהסוגיה הפלסטינית ולשאוף לדחוק אותה לפינה, כפי שנתניהו ניסה, במקום לנסות לפתור את הסכסוך, אנחנו דנים את עצמנו לעוד ועוד מעגלי אלימות.
"הזדעזעתי כמו כולם. אבל חוץ מהזעזוע המטורף, עמדות היסוד שלי לא השתנו. לא הופתעתי כי אני קורא דוחות של ממר"י וידעתי מי זה חמאס. אפשר להיכנס למערה ולהתעלם מהמציאות, ואפשר לחשוב פילוסופית על איך היינו רוצים לחיות כאן. אבל מבחינתי, המציאות הנוכחית מעידה שאם לא נטפל באלימות סביבנו, נקבל עוד 7 באוקטובר בחזקת עשרת אלפים".
אפשר לומר שמה שמפריע לך זו לא דרכו של הימין, אלא הביביזם?
"את המילה ביביזם אני לא אומר. אני בכלל לא מקבל את האמירה הזאת. במשך שנים הצבעתי לנתניהו, גם אישית, וגם לליכוד. במקור כולם בגיניסטים. מה שקרה טמון במעבר מהאמון היסודי והעמוק במנחם בגין ובדרכו לאמון במשהו אחר".
זה לא בדיוק אחר; השורשים של יריב לוין ונתניהו עמוקים בתנועה הרוויזיוניסטית. איך זה שדווקא הם שינו את דרכה של התנועה, או שהם בעצם ממשיכים את הזרם של 'ברית הבריונים בתנועה'?
"אני לא נכנס לשאלות היסטוריות ולא רוצה להסביר. אני מסתייע בקטעי ארכיון שמעידים שגם נתניהו בא מבית שחשב שבית המשפט יכול לפסול חוקים. כל התנועה גדלה על הערכים האלה, שביטא מנחם בגין. איך ולמה קרה השינוי? זה לא מסובך. כל אחד יכול להבין לבד. אני לא צריך להסביר".
ולגבי המלחמה? אתה רואה את השקר העמוק שבהמשך הלחימה אחרי שחמאס כבר ממוטט?
"אני חושב, וגם אבא שלי אמר זאת כבר לפני חצי שנה, שכמו שבהסכם עם לבנון השארנו את חיזבאללה עם כוח עצום בלי שדרשנו את פירוק נשקו באופן מוחלט, אבל הבאנו למצב ביטחוני ומדיני טוב בהרבה — אפשר להגיע להסדר גם בעזה. הרי גם מול איראן - וכל מה שקרה היה בגלל איראן - לא חיסלנו את אחרון אנשי משמרות המהפכה. לכן אפשר לסיים ולהגיע להסדר שיבטיח ביטחון גם מול עזה".
אתה מרגיש את העוינות לישראל כאמן? אתה מוטרד מוסרית ממה שקורה בעזה?
"את המלחמה צריך להפסיק בהסדר, אבל אני לא מקבל את אלה שטוענים לג'נוסייד או פשעי מלחמה. יש יועצת משפטית ופצ"רית שמנחות את המטכ"ל, שפועל לפי הדין הבינלאומי. ברור שמלחמה זה דבר נורא וזו טרגדיה מטורפת מה שמתרחש כאן. אבל הטענות על פשעי מלחמה מעידות על האנטישמיות המטורפת שמתפרצת. בכלל, מה שמפריע לי זה שאותם אנשים שמתלוננים עכשיו על פשעי מלחמה, הם שהפגינו לפני כן בעד עצמאות מערכת המשפט מבלי להפנים שאם יש ג'נוסייד ושאר ירקות, מי שמאשר את הפקודות הבלתי חוקיות הללו הן אותן המערכות שעליהן הם ביקשו להגן. אי-אפשר גם להגן על מערכת המשפט וגם להאשים את ישראל בג'נוסייד, שכן זה לאחוז את החבל משני קצותיו".
מתנגדי ישראל בעולם יאמרו לך להפך: זו הוכחה שהמערכת המשפטית בסוף רק משרתת את הממסד.
"זו כבר קונספירטיביות מושלמת, ואין הבדל בין הדיבור הפוסט או האנטי-ציוני הזה לדיבור האינפנטילי של ראש הממשלה ושריו על הדיפ-סטייט".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
