עד כמה בני ברבש אופטימי לגבי מצבנו? עד כדי כך שכבר שמונה שנים הוא לא מעז לנסוע לחו"ל. לא מוציא את האף מהארץ. כלום. "מאז שהתחיל כל סיפור מחאת בלפור אני פשוט לא מסוגל לצאת מישראל", הוא מסגיר.
למה?
"כי אחמיץ את רגע הגאולה. את הרגע שבו שנֵי הגרוש שאולי אני יכול להוסיף בקונייקטורה מסוימת לא יהיו שם, כי בדיוק אהיה בטראק בהימלאיה".
אכן כן; בני ברבש משוכנע שמתישהו בזמן הקרוב מאוד – כמה קרוב? לא ברור. כבר שמונה שנים שלא ברור — משטר נתניהו יקרוס וישראל תוכל להתחיל להיוולד מחדש. עד שזה יקרה הבן אדם במחאה, מה שנקרא, ברבאק, והוא אחד ממוביליה ומקולותיה הבולטים. בן 74 — לא רואים עליו — שמושקע עד צוואר במה שקורה לישראל ואיך מחליפים לה ראש, ואז כנראה עוד כמה חלקים, ממש תכף.
"ברגע שהוא ייתלש מהכיסא נגלה שהישבן שלו מסתיר פתח של מאורה רוחשת בדברים שאלוהים ישמור, יגובשו נגדו עוד 80 כתבי אישום והוא יבלה את שארית חייו בכלא", ברבש מתנבא כשמגיעים — ומגיעים מיד — לנתניהו. "ואני לא רוצה חנינה ולא שימות. אני רוצה שהוא ייתן את הדין על ההרס והחורבן שזרע פה, בישראל".
"אחד הילדים שלי עשה מילואים בשדה תימן וחזר עם סיפורים מזוויעים לגבי היחס לשבויים. אין מלחמה שלא מבוצעים בה פשעי מלחמה, אבל לדעתי התעלינו על עצמנו במלחמה הזו. אני קם בבוקר ולא מאמין. פותח את הדלת כדי להכניס את העיתון ונכנס לכוננות ספיגה, כי תכף מתחיל ברד העופרת הלוהטת לרדת עליי"
כמה סיכוי אתה נותן לזה?
"95 אחוז".
אופטימי מאוד.
"אנחנו כפסע מהרגע הזה".
ההערכות האופטימיות האלה לא מורידות גרם מעוצמות הייאוש והמיאוס שברבש חש ביומיום, בוודאי מאז 7 באוקטובר; היום שבו — כמו הלוחם לשעבר שהוא (ברבש נפצע במלחמת יום כיפור, חזר לצבא ובהמשך היה מג"ד בגולני וקצין אג"מ חטיבתי) — הוא פשוט יצא מהבית כדי, ובכן, להילחם. "אמרתי לסיגל אשתי ולבנים שאני נוסע לאירוע. נכנסתי לאוטו — וכל הדרך דרומה טלפונים היסטריים של כולם שאחזור — ובין אשדוד לאשקלון הבנתי: אני בלי נשק, אין לי כלום. וקיפלתי זנב וחזרתי אחורה, ומאז אני בתחושת חוסר אונים".
לא לגמרי חוסר. כי ברבש עושה כל מה שאפשר — ואז עוד קצת — כדי למחות, להישמע, לצעוק. האיש שכתב, בין השאר, את 'מאחורי הסורגים', 'אחד משלנו', 'החולמים', 'טירונות', 'מיי פירסט סוני' ו'מילואים' כותב עכשיו בעיקר פוסטים זועמים ברשת, נאומים שהוא משמיע מעל כל במות המחאה, ואת הזעם והתקווה של חלקים גדולים בישראל, שעדיין קמים מדי בוקר, משפשפים עיניים בחוסר אמון גמור וממשיכים, איכשהו, להאמין. למחות. לחתום על עצומות.
הנה, רק חתם על עצומת האמנים המדוברת שעידן עמדי יצא נגד חותמיה במילים כמו "פריבילגים" ו"מנותקים", ומיד נאלץ לחזות בכמה מהחותמים מתנערים מחתימתם או מהנוסח שעליו חתמו. זה הנוסח שהבהיר שישראל מבצעת "הרג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה". אם זה היה תלוי בו, הוא אומר, בהחלט היה מנסח טיפה אחרת — "הייתי אולי מנסח את זה בצורה יותר קשה".
כי ישראל עושה את כל הדברים האלה?
"כן. אני מתרשם שזה המצב. אני צורך עיתונות ורשתות חוץ, קורא כל מה שנכתב, מדבר פה ושם עם גורמים שמתחקרים חיילים שחוזרים מעזה, ואחד הילדים שלי עשה מילואים בשדה תימן וחזר עם סיפורים מזוויעים לגבי היחס לשבויים. אין מלחמה שלא מבוצעים בה פשעי מלחמה — אני לא נתקלתי במלחמה כזו, והשתתפתי בשלוש — ולדעתי התעלינו על עצמנו במלחמה הזו. אני אומר לעצמי ולאנשים שאני מדבר איתם: כשאני מסתכל במראה, אני לא רוצה לראות את סינוואר. וזאת ההשתקפות שניבטת אליי מן המראה כאשר אני מסתכל עליה, מול המעשים היומיומיים של הממשלה הזאת שפועלת בכל החזיתות — כבר מביאים מנעולנים כדי לסגור דלתות בפני היועצת המשפטית לממשלה — ואני קם בבוקר ולא מאמין. פותח את הדלת כדי להכניס את העיתון ונכנס לכוננות ספיגה, כי תכף מתחיל ברד העופרת הלוהטת לרדת עליי. וכמו בדוקטרינת ההלם של נעמי קליין, מפציצים אותך מכל כך הרבה כיוונים שאתה מאבד אחיזה".
המצב הזה — שברבש מתאר כפי שהוא מתאר דברים, באיזו דרך ציורית שנדמה שזולגת ללא קושי מכתיבתו לדיבורו היומיומי — רק גורם לו להבין עוד פחות את מי שעושים פחות ממנו, בוודאי את מי שחזרו בהם מחתימתם על עצומת האמנים, ובוודאי ובוודאי את עמדי. "רכי הלבב וחסרי החוליות", כמו שקרא להם בנאום תקיף שהשמיע על במת המחאה בחיפה מיד לאחר פרשת העצומה.
מה חשבת על ההצהרה של עמדי?
"בנאום בחיפה אמרתי לו ככה: תשמע, אני לא ממלא איצטדיונים וסוגר קופות, אני בקושי מוכר את הספרים שאני מוציא. אבל אני יודע משהו על עזה ועל מלחמות ועל להיפצע, להשתקם ולגרור את עצמך חזרה מהשיקום לצבא כי המח"ט שלך אומר לך שאין ברירה, אז תתייחס בכבוד גם לאנשים שדעתם מנוגדת לשלך, ואל תנגח את דעתם בטענה שהם לא יודעים על מה הם מדברים, כי זה לא רלוונטי כל הניסיון הצבאי שלך. תבדוק את הדברים לגופו של עניין".
ייתכן שזה גם עניין של ותק, גיל ואיזה חספוס שבוגרי מלחמת יום כיפור שנרתמו למחאה אוחזים בהם, כי ברבש, כמו רבים מהם, מוכן ללכת עם ההתנגדות למקום שלא כל אנשי המחאה מוכנים להגיע אליו: עד הסוף.
"אלון אולארצ'יק חזר בו מחתימתו, ואסף אמדורסקי לא רק חזר בו אלא גם כתב לצל — הצל! — 'אתה יודע כמה אני משקיע בהתנדבויות ללוחמים' ובלה-בלה-בלה", הוא כועס. "אז תשמע: מגיעה אליך עצומה? תקרא. אתה מסכים? תחתום. לא מסכים? אל תחתום. מסכים ומפחד לחתום? אל תחתום. אבל אם אתה חותם, תעמוד מאחורי החתימה. לא יכול להיות שבמצב כל כך קריטי לגורלה של ישראל, כשנעשים פה צעדים להכחדת כל הערכים הדמוקרטיים שליוו אותנו, אנשים אינטליגנטים לא יבינו שהתנגדות כרוכה במחיר כלשהו".
אתה יכול לשים את עצמך לרגע בנעליהם? להבין את הפחד מביטולים וחרמות?
"אני חושב שאני די בנעליהם. יש הרבה אנשים במחאה — ואני נמנה עליהם — שמשלמים מחיר יקר. למשל תיאטרון באר-שבע העלה שוב את 'אחד משלנו' בהפקה מאוד יפה. ובמחזה המקורי, קציני היחידה מחליטים לחסל את חוקר מצ"ח כשהם מבינים שהוא הולך לחשוף את האמת (על האופן שבו עציר פלסטיני מת בעקבות מכות, עינויים ולבסוף ירי שספג מחיילים — ר"ש) ולא לדבוק בגרסה המפוברקת שלהם, וככה זה עלה בשעתו ב'בית ליסין'. ובתיאטרון באר-שבע הייתה הצגה לקניינים, שאמרו חד-משמעית: 'אם לא משנים את הסוף הזה, אנחנו לא לוקחים את ההצגה'. הסכמתי לעשות ריכוך מסוים, ככה שהדברים ישתמעו בצורה יותר מרומזת, וכשהגעתי לחזרה הגנרלית ראיתי שלא ביימו את זה כמו שביקשתי. פתאום אתה רואה כניעה גדולה לתכתיבים ולאיזה מצב רוח לאומני, ו'זה קיצוני' ו'אנחנו לא רוצים לצייר את חיילי צה"ל כרוצחים' וזה וזה".
מה עשית?
"צרחתי, צעקתי, צעקו עליי בחזרה, ומאז נותק הקשר ביני לבין מי שהייתה המנהלת האמנותית של התיאטרון. אז יש מחירים שאתה נדרש לשלם".
• • •
אולי זה גם סיפורו של דור; כי הדור שלחם ב-73' וראה את המחדל המקורי נושא איתו טראומה מקדמית, וייתכן שישנה גם איזו אשמה מובלעת על האופן שבו הנחנו לה לחזור על עצמה מקץ 50 שנה — "וברמת ההפתעה יש הלימה כמעט מוחלטת בין שני האירועים האלה", ברבש מעיד.
רק חודש לפני 7 באוקטובר, הוא הצטרף לפרסומאי אילן שילוח ביוזמת קמפיין 'מחדל 73' — מחדל 23'', כולל שלטי ענק והפגנה תחת הסלוגן הנבואי-מבלי-דעת הזה, ומגילת-ענק מול מוזיאון תל-אביב שעליה חתמו מאות מילואימניקים שבישרו על הפסקת הגעתם למילואים.
יש לך לפעמים הרהורי כפירה על זה שקראתם להפסקת ההתנדבות, ואולי הדבר הזה שידר לחמאס חולשה וזירז את המתקפה?
"לא. בכלל לא. זו בפירוש לא הסיבה שחמאס החליט לתקוף. היו הערכות מאוד חד-משמעיות לגבי אפשרות כזו, והייתה גם ההערכה שחמאס בכיס של נתניהו ושהוא שולט בגובה הלהבות. היום אני יודע שיש חשש מאוד גדול בקרב טייסים ולוחמי מילואים לצאת עם יוזמה דומה בגלל התווית שידביקו להם. אבל אני חושב שזה היה המעשה הנכון, וזה יהיה נכון לבוא ולעשות אותו גם עכשיו".
אתה רוצה לראות יותר סרבנות?
"אני חושב שכל מהלך של סרבנות צריך להיות אישי, שקוף, ועם נכונות לשלם עליו מחיר אישי. כשבא חייל ואומר: המלחמה הזו בעיניי משרתת אינטרסים שהם לא של מדינת ישראל, שלח אותי לכלא — את זה הייתי רוצה לראות יותר. ואני לא מבין את כל המטוטלת הזו של חיילים שנלחמים פעם רביעית וחמישית על אותו מקום בעזה, ובינתיים אנחנו בונים את מיתוס מרד ורשה של חמאס ברצועה. 22 חודשים, מאות אלפי חיילים, צבא שמצויד במיטב הטכנולוגיה וכלי המשחית, ולא מכריע. אין לי הסבר לזה. אולי הצבא הזה שלנו — בעיקר צבא היבשה — הוא לא צבא מספיק טוב. אנשים נזרקים למשימות האלה עם הכשרות מאוד חלקיות".
גם אין רצון פוליטי לסיים את המלחמה.
"לגמרי. אנחנו רואים את ההימנעות המתמשכת שלהם מלחתור לסוף שפותח איזשהו אופק לפתרון. גירוש? הגירה מרצון של שני מיליון אנשים? טיילת? אלה הזיות מטורפות. המלחמה מחזיקה אותם בשלטון כרגע".
אז איך תסביר את זה שהמחאה לא מתרוממת יותר?
"המחאה נבלמה באופן אנוש ברגע שפרצה המלחמה, כי נכנסה כאן ההתניה הישראלית הפבלובית שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. בהתחלה היו ההלם, הזעם, תחושת הנקם שכולנו היינו חדורים בה, והם היו מוצדקים. ועכשיו יש את הכווייה המאוד-גדולה של קמפיין הפסקת ההתנדבות, ואנשים פוחדים לצאת במחאות גדולות ולהניע מהלכים רדיקליים שמא ידבק בהם חטא הבוגדנות".
התחושה היא שהיציאה לרחובות כבר ממילא לא משפיעה.
"זה באמת לא מזיז להם כבר. לכן צריך אמצעים יותר רדיקליים. אם זה היה תלוי בי, הייתי משבית את המדינה שביתה מוחלטת. וכבר הצעתי שכל חברי האופוזיציה יעזבו את הכנסת, לא יגיעו בכלל למליאה, זו בדיחה מה שקורה שם בנאומים, בוויכוחים, בוועדות הכנסת. זה לא עושה כלום. הם היו צריכים כולם, כאיש אחד, לעזוב את הכנסת, לייצר איזושהי ממשלת צללים ולהתייצב בראש המחאה עם חלוקה של משימות, תוכנית קרב של שיבושים והשבתות, להתחיל באלפי אנשים ספורים בנקודות קריטיות — בתי חולים למשל — ולנסות לגרום להקצנה ולהחמרה של הצעדים, הכל שקוף ובלי אלימות. זה היה נותן כזו רוח גבית למחאה!"
אני מציע לו ש-7 באוקטובר העיר גם בו — כבוגר מלחמת יום הכיפורים — איזה שדים רדומים, איזו פוסט-טראומה שהוא מתאמץ לשווא להסוות כפוסטים ברשת. ברבש מסויג: "לא היה לי אז זמן לכעוס ולצעוק, וההבדל הוא שאז, מהר מאוד יחסית, האנשים שהיו מעורבים במחדל — דדו, דיין, גולדה — עפו מכל המדרגות, וראית לקיחת אחריות וצער עמוק. ראית את גולדה שבורה ומרוסקת מהמסות של ההרוגים. אבל לבנימין נתניהו ההרוגים לא מזיזים. זה לא מעניין אותו. לא ההרוגים ולא החטופים ולא הקיבוצניקים מהעוטף, ואתה רואה גם כמה הוא בז לאנשים שמעריצים אותו. יש לו חוסר אכפתיות מוחלט כלפי אזרחי מדינת ישראל. זה חוסר אנושיות. אתה לא רואה טיפת אמפתיה".
ואולי דווקא ההתמקדות בנתניהו היא האופן שבו מתגלמת אצלו החזרה לטראומה מהמלחמה ההיא, שבה נפצע מכדור בחזה ומכדור נוסף בברך. "יש לי עכשיו כל מיני כאבים בלתי מוסברים וגם ביעותי לילה", הוא מסגיר. "הלילה חלמתי חלום מטופש: שאני נמצא בחלל ענקי שיש בו המון ספות, ואני שוכב, ומסתבר לי שאני נמצא כנראה במקום ששוכבים בו אנשים שזקוקים לסיוע רפואי, ואני רואה רחוק, על אחת הספות, את בנימין נתניהו שרוע, ומי שאמורה לטפל בי מטפלת בו. ואני כל הזמן עושה לה סימנים שתבוא אליי, ופתאום אני רואה את שני הבנים שלו קמים ומתחילים ללכת לעברי בצורה מאיימת. ואני אומר לאסף, הבן הצעיר שלי, תסתיר אותי, תסתיר אותי שלא יראו אותי. ואז התעוררתי".
• • •
ההתעוררות לישראל הלומת הצער בעקבות 7 באוקטובר היא שמאכלסת את מלוא ספרו החדש של ברבש, 'הקפות שניות' (עם עובד), שלוקח את קוראיו לצלילת עומק אפקטיבית ודלילת חמצן בתוך אגמי היגון האינסופיים שנקוו בישראל בעקבות המלחמה. זה אוסף סיפורים כנים, פוצעים לקריאה לפעמים, שכל אחד מהם מוקדש לגיבור טרגי אחר של ישראל פוסט-7 באוקטובר: הקצין הדתי שמבשר למשפחות על מות יקירם וממתין במכונית מחוץ לדירה עם החוליה שלו, עד שהאם תחזור מחוג פילאטיס ותסיים להתקלח ולהתלבש בטרם ידפוק בדלת; זוג ההורים שבנם איבד את שתי רגליו בקרבות והם ממתינים בביה"ח לראות אותו לראשונה; האבא שלא ישן בארבע בבוקר בהמתנה לבתו שיצאה למסיבה בדרום שממנה לא תחזור, ואחרים.
זו חוויית קריאה עוצמתית, כתובה מקרוב מאוד, סיפורה של כל אחת מהדמויות מוגש לפרטיו — לעיתים המזוויעים — וברבש מציע חמלה אנושית פשוטה באמצעות כתיבה חמה שרואה כל אחת מהן במלוא חולשתה ואנושיותה. לא פעם הקריאה לוחצת על פצעים פתוחים עדיין, בעיקר כשרוב הפרקים נפתחים בהצגת הגיבור רגע לפני שאסונו ייוודע לו. "זו האישה שמעתה ועד יום מותה תראה את העולם דרך ערפילי דמעותיה", נפתח, למשל, הסיפור 'טיפול שיניים', על אם שכולה טרייה, שמתייסרת בבחירתה לקרוא לבנה עדן ונזכרת בכל שנות גידולו של הילד בעוד הלווייתו מתקדמת משלב לשלב.
את הסיפורים, ברבש אומר, כתב במהירות. חלקם התחילו כפוסטים ברשת, אבל אז חזר אליהם ופיתח והרחיב כל אחד לאורך זמן, דרך דיאלוג עם העורך יובל שמעוני. התוצאה היא לכידה כמעט היקפית של מדינה שכל פרט בה — אפילו "האישה שיושבת מול הים ובוכה. אף אחד לא מת לה ואף אחד לא נפצע, היא לא מכירה אף חטוף באופן אישי. היא די בודדה", כמו שנפתח אחד הסיפורים — טובע בתוך ביצת צער כלשהי, ואנשים מאחלים זה לזה "שלא תדע עוד צער" למרות ש"הם יידעו עוד הרבה צער, שבניגוד למשאבים אחרים שמתכלים ואוזלים, הוא משאב מתחדש שאינו מתכלה לעולם".
רוב הסיפורים נפתחים ב"זאת האישה" או "זאת המיטה" או "זה האבא", והיה חסר לי סיפור אחד, שייפתח ב"זה הגבר במיטב שנותיו שנע ממחאה למחאה כבר שנים, מכפור בלפור בחורף ועד לחמסין קפלן בקיץ". הסיפור עליך; דמות טרגית של לוחם ב-73' שהתחיל ב'שלום עכשיו' ועדיין נלחם. ומפסיד.
על אלון אבוטבול, שכיכב ב'אחד משלנו', הסרט שיצר עם אחיו אורי: "הוא היה איש שנורא קל לאהוב. חיוני ואהוב, וגם טיפוס, וכמובן שחקן נפלא. המוות שלו הכה אותי ואת אורי בהלם. בכלל, אני מסתכל בסרטים ישנים ואומר: כל האנשים האלה או נורא זקנים או כבר מתו, וזה עניין נורא מוזר. גם הסיפור עם אלון היה נורא מוזר"
"תכתוב את זה. אבל הדמות שלי לא הייתה חסרה לי שם. היה חסר לי סיפור על ילד פלסטיני בעזה במהלך המלחמה, אבל לא היה לי כוח נפשי לכתוב את זה, לא הצלחתי להתמודד. לגביי, תשמע, נכון שאני מקטר המון, אני איש מיוסר, מעוצבן וכעוס ויוצא מדעתי, אבל אני לא איש טרגי. אני לא נושא על כתפיי איזה גורל שאני מרגיש שהוביל אותי לתהום של אבדון. אם הייתי איש טרגי אז הייתי, כמו הגיבורים של גודו, יושב ומחכה".
אבל אתה מחכה. לכן אתה לא נוסע לחו"ל.
"סיגל תגיד לך שאנחנו לא נוסעים בגלל כסף. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני לא מסוגל לנסוע". והוא פונה לסיגל — אשתו (השנייה) זה 30 שנה: "סיגל, למה אנחנו לא נוסעים?"
סיגל: "עד שהחטופים לא חוזרים, אני מרגישה שאני לא יכולה לעזוב פה".
החטופים יחזרו?
ברבש נאנח: "מי יחזור, ואיך יחזור. בכל מקרה יחזרו שאריות של המתים ושאריות של החיים".
בספר נדמה שאתה מצליח למצוא בתוכך אמפתיה לכל הדמויות, כולל הנואם הדתי — עיוור עם כלב נחייה — שמטיף ל"סיום העבודה גם במחיר מות הבנים". יש מישהו בישראל שאתה לא יכול לחמול עליו?
"תשמע, אנחנו עוברים חוויה נורא מעניינת, סיגל ואני, כי באחת ההפגנות בירושלים, עוד לפני 7 באוקטובר, היינו צריכים לסיים עד שעה מסוימת כי אחרינו נערכה שם הפגנה של הימין, ודי ברחנו משם קודם, אבל כמה חברים שלנו נשארו, ופתאום מצאו את עצמם מוקפים חבורות של 'להב"ה' ואנשים שעמדו וצרחו עליהם כמו משוגעים. ואז כמה נשים דתיות נחלצו לעזרתם, חילצו אותם, החליפו טלפונים, ויחד הקמנו קבוצה בשם 'אהבת ישראל' ואנחנו כבר שנתיים נפגשים איתם. הם אנשים ימנים, תומכי הפיכה משטרית, מדברים על ביהמ"ש העליון כאילו זה האויב, ואנחנו כל פעם קובעים איזה נושא ומדברים עליו, ונוצרו יחסי קרבה נוגעים ללב כל כך, שעולות לי דמעות לעיניים כשאני חושב על זה. ויש לי חיבה נורא גדולה לאנשים שאם הייתי נשאר רק עם הדעות הפוליטיות שלהם, אני לא יודע מה הייתי מסוגל לעשות להם. אבל אני אוהב אותם".
מה זה אומר מבחינתך?
"אני מנסה להסביר לאנשים האלה מה שאמרתי בזמנו לחנן פורת כשעמדתי איתו על במה מול סטודנטים בירושלים: שאני ואתה, כשאנחנו יוצאים למלחמה, עד הקו הירוק אנחנו ביחד. אחרי הקו הירוק אתה מאבד אותי. גם אם תנסה לגרור אותי, ותעביר חוקים, איבדת אותי. אז אנחנו צריכים למצוא לא את המכנה המשותף אלא את האופטימום שמאפשר לשנינו לשתף פעולה. יש גזרה שבה אנחנו יחד ב-200 אחוז. ברגע שאתה חורג מהגזרה הזו, נגמר הסיפור".
• • •
והאופטימיות המסוימת שלו — זו שמחזיקה אותו במחנה השלום מאז שנות ה-80 וגורמת לו להאמין שאנחנו כפסע מאתחלתא דגאולה, להלן מסיום עידן נתניהו — מסייעת לו לחשוב שהסיפור רחוק מלהיגמר. החידלון אולי מקיף אותנו מכל עבר, אבל כניעה לא באה בחשבון. למעשה הוא שוקל בימים אלה כניסה לפוליטיקה, במפלגת 'הדמוקרטים' שהוא חבר בה. "להתייצב ליד ההגה, ולא רק לנסות ליישר את מוט ההיגוי מבחוץ", כמו שהוא אומר.
הוא יודע שזה מגיע בשלב מאוחר בחייו, כפי שהוא יודע שאנשים רבים שאהב והוקיר כבר לא בסביבה, האחרון והבלתי צפוי שבהם הוא השחקן אלון אבוטבול, שכיכב בסרט שיצר עם אחיו אורי על פי 'אחד משלנו' וזיכה את אבוטבול בשעתו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים — ומנסה לחיות עם ההבנה. "הוא היה איש שנורא קל לאהוב", ברבש נזכר. "חיוני ואהוב, וגם טיפוס, וכמובן שחקן נפלא. המוות שלו הכה אותי ואת אורי בהלם. בכלל, אני מסתכל בסרטים ישנים ואומר: כל האנשים האלה או נורא זקנים או כבר מתו, וזה עניין נורא מוזר. גם הסיפור עם אלון היה נורא מוזר".
הוא עצמו משתדל לחיות. רוכב על אופני שטח שלוש פעמים בשבוע — "שומר על מסת השריר המידלדלת", כדבריו — עובד על תסריטים ושתי נובלות, ומעלה עכשיו גם מופע במה קטן בכיכובו, לצד השחקנית והזמרת מרב סמן טוב והמוזיקאי גיל פלדמן, המבוסס על חומרי ספרו הקודם והספר החדש, בשם 'מצבים בפוטנציה'. שומר על עצמו עסוק, בקיצור.
ארבעת ילדיו (שניים מנישואיו הראשונים, אחד מנישואיה הראשונים של סיגל, ואחד במשותף) מתגוררים בארץ, "כולם מגיעים להפגנות, כולם די מיואשים", הוא מעיד. אבל הוא עצמו לא שוקל בכלל לעזוב כאן. "כמה עוד יש לי פה?" הוא צוחק. "הוריי עברו שניהם את גיל 90, אז אולי גם לי יש עוד איזה 15 שנה לבלות פה. ויהיה מעניין, זה בטוח". •
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
