בספטמבר, לפני 33 שנה. תלמיד כיתה א' נכנס לחדר האחות בבית הספר שבעיר חמלניצקי, אוקראינה. האחות ממלאת בטופס את גובהו ומשקלו, ואז שואלת "נו, מתי אתם טסים לישראל?"
הילד דניאל סטיופין, שעוד לא ידע כמה קשה זה להצחיק, ענה לאחות: "אני תכף מברר וחוזר אלייך עם הפרטים".
זה נחת עליך כרעם?
"אפילו לא ידעתי שאני יהודי. ההורים שלי ניהלו חיים אתיאיסטיים. כשחזרתי הביתה שאלתי אותם, 'אנחנו נוסעים לישראל?' והם ענו 'זו התוכנית'. אני לא רוצה לדבר במונחים של הארה, אבל בעקבות הגילוי הזה משהו נפתח בי. סבתא שלי מצאה איזו מסגרת – ג'וינט, סוכנות, עזר מציון, יד ושם – והתחלתי ללכת לשם, בפעם הראשונה בחיי נכנסתי לבית כנסת וגם למדתי עברית. גיליתי עולם חדש. באיזשהו שלב כמעט חזרתי בתשובה. השתוקקתי לעלות לישראל. הרבה לפני שזה קרה התחלתי לומר שמולדת זה לא רק נתון מולד".
עכשיו, 26 שנה אחרי העלייה, הוא מביא להופעות הסטנד-אפ שלו את מה שחווה על בשרו. ברית מילה, לדוגמה. כשהתחיל ללמוד יהדות הוא רצה לעשות, אבל אביו המנוח הטיל וטו ושאל 'מי יעשה לך ברית בחמלניצקי, תמצא איזה קצב?' באופן אירוני, בדצמבר יתחילו צילומי העונה השישית של 'קופה ראשית' שהפכה את סטיופין, בדמות אנטולי, לקצב של המדינה. "בהמשך אבא טען שאולי נעלה רק אחרי שאשתחרר מהצבא האוקראיני, ושאם אגיע למקלחת הצבאית כשאני נימול יראו בי מישהו מוזר. לא הצלחתי לשכנע אותו שזה בדיוק להפך, שאני רוצה לעשות ברית גם כדי להיות שייך".
אז לא עשית?
"ברור שעשיתי!" הוא מכריז בגאווה. "בגיל 13, קצת אחרי שעלינו, אמא לקחה אותי לברית מילה בהדסה עין כרם. אני תמיד שמח להיזכר שחלק חשוב ומשמעותי מגופי נשאר בירושלים הבירה".
ועכשיו, כשאתה רץ עם הילדים למקלט, אתה מתחרט?
"אין בי חרטות, אבל עצוב לי כשהגננת שולחת בווטסאפ של הורי הגן תמונה של הילדים במקלט וכותבת 'הכל בסדר'. מה בסדר? זה לא בסדר! למה שהילדים שלי יחיו ככה? יש דברים שאני לא אצליח לעכל. אנשים מחלקים את עצמם לימנים-שמאלנים, דתיים-חילונים, אפשר להתחלק עוד ועוד, אבל בסוף אנחנו באותה מדינה. כולנו חיים כאן באיזה סוג של בניין משותף. אני מאוד מקווה שנצליח להצדיק לילדים ולנכדים שלנו את הקיום שלנו כאן. אני רוצה שהילדים שלי יגידו 'ברור שאנחנו רוצים לחיות בישראל'. זאת תהיה סגירת מעגל. הייתי רוצה שילדיי יהיו פטריוטים רציונליים. המצאתי את המונח הזה בגלל שלפעמים המילים 'מולדת' ו'פטריוטיזם' אומרות לך 'אל תחשוב', ולזה אני מתנגד. אני רוצה שהם יבחרו לחיות בישראל כמו שאני בחרתי בישראל להיות המולדת שלי".
לרגע הוא מרצין. "אני לא נציג פוליטי או חברתי של אף מגזר, אף אחד לא שם אותי ומעולם לא הצגתי את המועמדות שלי כמו ליברמן או ווטאבר. אני אך ורק שחקן. אבל כולם מדברים על הזעזוע של 7 באוקטובר, וברור למה. את הזעזוע שלי חטפתי הרבה קודם, כשהתחילה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זה לא אומר ש-7 באוקטובר לא הפתיע אותי, הופתעתי מהתזמון ומהגודל, אבל המוטיבציה לא הפתיעה אותי, היא הייתה שם מאז ומעולם. בשבת ההיא שמחתי שסבתא וסבא שלי כבר לא בחיים. סבא לא היה עומד בזה. בכל אירוע משפחתי סבא שלי נהג להרים כוסית ולאחל 'רק שלא תהיה עוד מלחמה'. זה היה המוטו שלו מאז מלחמת העולם השנייה. אילו סבא שלי היה רואה את הטנקים הרוסיים ברחובות אוקראינה הוא היה משתבץ. המראה הזה שבר אותי. הוא לימד אותי שאני חי את החיים שלי כאן ועכשיו".
"איזו סוכנת התנתה את הייצוג שלי בזה שאירשם למכון כושר. היא טענה ששרירים וריבועים הכרחיים לתפקידי מאפיונרים וגובי פרוטקשן. שאלתי אותה: 'נראה לך שעם הפרצוף הזה אני אגבה פרוטקשן? מקסימום אהיה שומר החניון שישן בעמידה'"
מה זה אומר?
"מחר אני עלול למצוא את עצמי בגבול עם מזוודה ביד, אז אני בעד למצות כל רגע בחיים. פרשתי מהמרדף אחרי הכסף, לא שהרווחתי מיליונים. על מה שלא טעמתי לא אספר, אבל אני יודע שכסף לא קונה אושר. האושר מגיע כשאתה עושה את מה שאתה אוהב".
× × ×
הקריירה של סטיופין החלה לפני שעלה לאונייה עם אמו ("אבא החליט להישאר שם"), שני אחיו הגדולים ("באוקראינה משפחה של שלושה בנים היא כמו הכת של גואל רצון") וסבתו ("עם השטיח והמיונז, כמיטב הקלישאה"), בגיל 12, במחנה קיץ. "מישהו מהצוות ראה אותי בהופעה של כישרונות צעירים והציע לי ללכת לאודישן לפסטיבל הצגות שהיה בעיר. עשיתי אודישן, האחראי התלהב, אבל חשב שזה לא מתאים שאופיע עם שחקנים מבוגרים והציע לי להיות אורח הכבוד של הפסטיבל. במאי תיאטרון שראה אותי שם לקח אותי ל'ברון הצוענים' של יוהאן שטראוס, אופרטה של שלוש שעות עם תזמורת. עד שעלינו ארצה לקחו אותי להנחות תוכנית טלוויזיה, עשיתי את 'הכוכב הבא', חוץ מאירוויזיון עשיתי שם כמעט הכל".
לא הצטערת לעזוב את כל זה?
"לא, בגלל שרציתי להיות אותו הדבר בישראל".
אחרי שבוע מהרגע שנחתו בנמל חיפה, סטיופין כבר מצא את עצמו בבית הספר יהלום שברמת-גן. "ומי הייתה התלמידה החמודה שעטפה אותי והפכה את הקליטה שלי לקלה? ניקול ראידמן! נשמה. ברגע שנכנסתי לכיתה היא אמרה לי, 'שב, אני אלמד אותך' וזה ריגש אותי מאוד. ישבתי לידה והיא לימדה אותי לכתוב".
בניגוד אליו, אמו, ד"ר מרינה סטיופין, חוותה קליטה קשה. "היא באה עם תעודה של רופאה בקטריולוגית ובארץ לא היה דבר כזה. אמרו לה, 'יש לך ניסיון של 30 שנות עבודה, אבל את חייבת ניסיון בארץ'. איך יהיה לה, אם אף אחד לא פותח את הדלת? היא עברה השתלמות של שנה שבמהלכה עבדה במשרה מלאה בחינם, ובערבים עבדה בניקיונות. אחר כך עבדה 25 שנה בבית החולים וולפסון".
אביו, ולדימיר, שעבד עד יומו האחרון כרופא תעסוקתי, נפטר בגיל 51 משבץ. "טסתי ללוויה, זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לשם, אבל לא הרגשתי שאני חוזר הביתה".
מתי התחלת לשמוע את השאלה "מה נעשה עם המבטא"?
"בצבא. ובפעם הראשונה שנשאלתי עניתי בשאלה, 'איזה מבטא?' והופתעתי לגלות שמדובר במבטא שלי. בפנימייה שבה למדתי, חוות הנוער הציוני, לא עשו עניין, כי לכל תלמיד שם היה מבטא אחר - צרפתי, אמהרי, אנא עארף. ברור ששמעתי שאני מדבר כמו רוסי, אבל לא האמנתי שזה יפריע, ורק אז נאמר לי שזה מגביל. במשך השנים ניסיתי לעבוד על המבטא, וכשזה לא צלח הבנתי שאני מי שאני, ואני אבנה את הדרך שלי לבד. עובדה, בזכות אנטולי הפכתי לאמן עצמאי. במקביל לטלוויזיה אני עושה סטנד-אפ ומביים הצגות בבית צבי, ביימתי שני פרקים של 'לבד בבית' ואני מעביר הרצאות. כשהרגשתי שבא לי לביים, הלכתי ללמוד תואר שני בבימוי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, עוד מעט ייצא הסרט הקצר שלי, עם שמואל וילוז'ני בתפקיד הראשי, וכל מה שעשיתי ואעשה לא תלוי במבטא הרוסי שממנו לא הצלחתי להיגמל".
וזה לא מפריע לך?
"די מהר ויתרתי על האתגר לשחק צבר. בתיאטרון אני יכול להיות ג'ק או ריצ'ארד, אבל בקולנוע ובטלוויזיה יש מוסכמות אחרות. זה ייראה מוזר, וזה בסדר. אם מחר אכתוב סדרה שיש בה אתיופי אני אחפש ואמצא שחקן אתיופי טוב, לא אקח לתפקיד הזה דובר רוסית.
"בהתחלה מאוד רציתי להיות הכי ישראלי שיש, ועם הזמן הבנתי שהסביבה רואה בי משהו אחר והחלטתי להרפות. הזכרתי לעצמי מאיפה באתי, דמיינתי לאן אני רוצה להגיע וזה הוביל אותי לנקודת האמצע שבה אני נמצא עכשיו".
שהיא?
"אני תמיד אומר שאין לי בעיה לשחק רוסים, אבל שיהיה מעניין. כרוסי על המסך אתה לא חייב להיות דמות גרוטסקית כמו אנטולי, שמתאים לאיפה שהוא נמצא כי כל הדמויות סביבו גרוטסקיות".
נשמע שאתה פוחד מהמילה גזענות.
"לא, אבל זו מילה חריפה וקיצונית. עדיף לשמור אותה ליחס שלילי כלפי אדם מגזע אחר. אני חושב שבארץ, מעצם היותנו מדינת מהגרים, עדיין קיים פחד משונות ומזרות, יכול להיות שהוא נובע ממלחמת הקיום האינסופית, משהו כמו 'כשאויבינו יתקפו אותנו, אתה תהיה איתנו או נגדנו?' וזה מובן. בנוסף, אני לא יכול לאמץ את 'אכלו לי שתו לי' כשבשנים האחרונות יש פריחה של סדרות בנושא קשיי הגירה, כמו 'סובייצקה'".
אנטולי הקפריזי נפל לחיקו של סטיופין כשהיה נשוי טרי – ומובטל. "כשקיבלתי את התסריט לפני האודישן, מצאתי את עצמי קורא וצוחק. באתי לאודישן עם אפס ציפיות, כי היה כתוב שאנטולי איש גדול, חסון ורחב, מה לי ולו? פעם איזו סוכנת התנתה את הייצוג שלי בזה שאירשם למכון כושר. היא טענה ששרירים וריבועים הכרחיים לתפקידים של מאפיונרים וגובי פרוטקשן. שאלתי אותה, 'נראה לך שעם פרצוף יצחק שטרן שלי אני אשחק גובה פרוטקשן? תסתכלי עליי, אני קומיקאי, אני הטמבל המסכן, הבעל היוזלס, במקסימום אולי אהיה שומר החניון שישן בעמידה'. לא חתמתי אצלה".
דמיינת שאנטולי יכניס אותך לכל בית במדינה?
"ממש לא, אבל הטלפון הראשון שקיבלתי היה מנועה קולר ששיחקה איתי בגשר, והיא אמרה, 'אני שמחה שהתקבלת, זאת סדרה ממש חמודה, אני מכירה את היוצרים וגם קרן מור הולכת להיות שם, ודב נבון ויגאל עדיקא'. ייאמר לזכותם של היוצרים שהיה להם חשוב מאוד ליצור קאסט של אנשים שלא באים לעבודה, אלא באים ליהנות. כשהגעתי, השחקנים המפורסמים אפילו לא ידעו איך קוראים לי, אבל הם קיבלו אותי ב'מזל טוב, איזה יופי שבאת'. הכי לא מובן מאליו".
× × ×
בשלוש השנים האחרונות מופע הסטנד-אפ שהוא מריץ צובר פופולריות. "בהתחלה היה לי מאוד חשוב שכולם יצחקו, וזאת טעות. אני בשלב של סינון קהל: מי שאוהב חוזר, ומי שלא – לא. גם אותי לא כולם מצחיקים. ההבנה הזאת שיחררה אותי. במקביל, לקחתי את אנטולי לאולפן. אני מקליט שיר לנובי גוד. כתבתי אותו עם דניאל סלגניק שכותב תסריטים ל'קופה', וההפקה המוזיקלית היא של דניאל סלומון. שיר כיפי".
סגרת תאריך בבארבי?
"לא, כבר אין לי רצון להיות פרונטמן של השירים שלי, הרי כסף לא אראה מזה, אבל אני ממשיך לכתוב ולהלחין והייתי שמח לכתוב לאחרים. אם מירי מסיקה תקליט שיר שלי, אולי אפרוש בשיא".
לאחרונה סטיופין גם נכנס לדמות שדומה למי שהוא ביומיום: ב'שקשוקה' (כאן חינוכית) הוא דני, מדען במכון ויצמן, בעלה של יונית (רוני דואני) ואב לשניים. "כשהציעו לי תפקיד של אבא זה נראה לי מעניין. לא התבקשתי לבטא אפיון רוסי. אני אבא ישראלי רגיל, ואיזה כיף זה להיות חלק מהישראליות החדשה".
זה, פחות או יותר, גם המודל המשפחתי שלו: את אשתו, סהר סופר (36), הכיר בבית צבי. "שנה אחרי שסיימתי ללמוד חזרתי לשם כעוזר במאי. היא הייתה אז סטודנטית שנה שנייה. היום היא עובדת בשיבא במס"ר, מרכז סימולציות רפואיות".
שני ילדיהם – יולי, בת רבע לחמש, ואיתי, שנתיים ורבע – לא שומעים רוסית בבית. "אני לא רוצה להיות הסבתא שזוכרת שלושה משפטים בעיראקית ותפקידה במשפחה הוא להיות הסבתא העיראקית".
מה, לדעתך, סוד ההצלחה שלך?
"פעם, בתיאטרון גשר, קיבלתי עצת זהב מיחזקאל לזרוב. שיחקנו ב'הנפש הטובה מסצ'ואן'. הוא היה בתפקיד הראשי והתפקיד שלי היה להיכנס, ללכת ולצאת. בהפסקה יחזקאל שאל אותי, 'מה אתה עושה פה?' ואמרתי שאני שחקן שמנסה. הוא שאל, 'מה אתה רוצה להיות?' וכשאמרתי שהכל מעניין אותי הוא אמר, 'אז תעשה הכל. כולם יגידו לך שאתה צריך להיות בטייפקאסט מסוים, וזה לא נכון. תראה אותי, אני עושה גם וגם וגם, אני עושה את כל מה שמעניין אותי'. לפני 15 שנה זו הייתה תפיסה חדשנית. אם יש שחקן שאני מקנא בו זה יחזקאל לזרוב, ובקומדיה אני מקנא באסי כהן. אילנות גבוהים".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
