ציפי שביט
גיליתי שהתיישבתי מתחת לשלט הענק: " 25 שנה לכרמיאל!"
יום העצמאות לפני איזה 15 שנה, אני רצה מבמה לבמה, מרמלה לירושלים ומשם לחיפה, ומסיימת בכרמיאל. לכרמיאל אני כבר מגיעה רעבה, עייפה, ובעיקר צריכה פיפי כי כבר עברו המון שעות מאז עזבתי את הבית.
אני ניגשת למנהל הבמה ושואלת אותו בעדינות איפה יש פה מקום קטן ונסתר שאוכל להתפנות בו ולהתחיל את ההופעה. הוא מראה איזו פינה חשוכה, אני מתיישבת בהקלה עצומה ואיך שאני מתכופפת בחשיכה הברוכה - אלפי זיקוקי דינור נדלקים בכיוון שלי ומאירים אותי באור גדול.
אני מסתכלת בהלם סביבי ורואה שהתיישבתי בדיוק מתחת לשלט ענק שכתוב עליו “25 שנה לכרמיאל!”
אני מתיישרת ברגע, מרימה את עצמי ואת כל השאר, עוברת בין הזיקוקים ומתחילה לשיר את השיר "מי שטוב לו ושמח כף ימחא", וכל הקהל איתי, גם שמח, גם סולח, גם מחבק ואני מרגישה באורות, יודעת שאזכור את כרמיאל לעד.
יונתן מרגי
ידענו שאם ניתקע, זה יכול להיות עניין של כמה ימים
לפני כמה חודשים, כשהופעתי בסיבוב ההופעות של הזמר פורסט בלאק, נקלענו לסופת שלגים מטורפת בנסיעה מטורונטו לקליבלנד.
באמצע שום מקום ממש, מצאנו את עצמנו חופרים עם אתים כדי לחלץ את הוואן, דוחפים אותו בעלייה, ואז רצים אחריו ברגל כי אסור היה לו לעצור. וכל זה בזמן שאנחנו ממהרים להספיק להופעה ובינתיים, בכלל לא ברור מה עלה בגורלו של הוואן השני, זה של פורסט.
מעבר לדרמה, היה שם גם פחד אמיתי. ידענו שאם ניתקע, זה יכול להיות עניין של כמה ימים עד שייפתחו הכבישים ויגיע חילוץ, אם בכלל יישאר לנו דלק כדי שנמשיך להתחמם. מדובר בקור שקשה להסביר.
מיקי גבע
אני מתכופף והג'ינס נקרע לי, כל האחורה בחוץ
אני בן 24, בהופעה בבאר-שבע. בדיוק עליתי עם מופע הסטנד-אפ הראשון שלי. האולם מפוצץ ואני מתוח, שרק הכל יעבוד כמו שצריך.
באיזשהו שלב אני יורד מהבמה ומחליף מהר בגדים, לחיקוי של קובי אוז. מכנסי ג’ינס פדלפון צמודים כמו שהיו פעם בסבנטיז. הבעיה שקצת שמנתי, בקושי הצלחתי לסגור את הכפתור של הג’ינס.
אני עולה לבמה ומחקה את קובי אוז, הקהל מבסוט ומתחיל לשיר איתי, אני מתכופף כדי לעשות את התנועות של קובי והג’ינס פשוט נקרע לי. אבל קרע ענק, כל האחורה בחוץ.
אני מבין מה קרה ומאותו רגע כל ההופעה עומד ישר מול הקהל, בלי לזוז ובטח שלא להסתובב, כדי שאף אחד לא יראה לי בטעות את הטוסיק. סבלתי נורא, בקושי זזתי על הבמה ואשכרה הצלחתי להחזיק מעמד עד הסוף.
ואז, אחרי שמחאו לי כפיים, כנראה מרוב התלהבות השתחוויתי והסתובבתי ללכת וכולם ראו לי את הטוסיק.
זה היה הצחוק הכי ארוך שקיבלתי בהופעה אבר.
גילה אלמגור
אמרתי להם: בואו ננצל את החושך
במהלך אחת ההצגות שלי נפסק החשמל וחושך השתרר באולם. כדי לשמור על הריכוז של הקהל, אמרתי להם “בואו ננצל את החושך ונעשה את מה שהיינו רוצים לעשות ולא היה לנו אומץ”.
לאט-לאט אנשים ניצלו את השקט ואת החושך, סיפרו סיפורים מרתקים ושרו שירים בשפות שונות. כשהאור חזר אחרי כשעה וחצי, הם ביקשו להישאר בחושך ולהמשיך את החוויה הנדירה הזאת.
מיכל ינאי
התעוררתי בדרך לחיפה וגיליתי שאני על איילון דרום
מופע שלא אשכח לעולם הוא הפעם הראשונה שהנחיתי במה ביום העצמאות - משהו כמו לפני 30 שנה. כל מה שיכול להשתבש, השתבש.
כבר בדרך לחיפה (עם הנהג שלא ידע מילה בעברית), אחרי שהתעוררתי מנמנום קל, גיליתי שאני על איילון דרום! ואז הנהג דרס עם הוואן בטעות את הדיסק עם הפלייבקים רגע לפני שעליתי לבמה, האמנים שהייתי אמורה להציג איחרו ממש להגיע, ואני הייתי אמורה להעביר את הזמן לקהל.
הבאתי איתי כל מיני קסמים, אבל לא קלטתי שמדובר ב-5,000 איש בקהל ולא 50. לא היה סיכוי שהם יראו את מה שהבאתי. באיזשהו שלב מישהו מצא לי דיסק עם פלייבקים של שירים שפחות הכרתי, אז רשמתי את כל המילים על בריסטול שהדביקו לי על הבמה, רק שלהקת הרקדניות שעלו למספר נאמברים מעכה אותו לגמרי!
אני זוכרת שהכל היה כל כך הזוי שזה בעיקר הצחיק אותי, כי הבנתי באיזשהו שלב שפשוט צריך להתמסר להזיה. לסיום, הנהג לא מצא אותי, נסע הביתה ואני חזרתי לרמת-גן בניידת משטרה.
ניצה שאול
אמרו לי: "נשלשל אותך למטה, יש שם חייל אחד"
כשהייתי בלהקת פיקוד מרכז הופענו בכל מיני מקומות שכוחי־אל. אחד מהם היה מוצב על גדות התעלה. לא היה שם שום דבר, רק כמה שקים. שאלנו, “איפה צריך להופיע?” ואז לוקחים אותי ומובילים אותי לאיזה חור, מטר על מטר, ואומרים לי “זהו, כאן המקום”. “אבל איפה אני אופיע?” שאלתי, “מול מי?” אמרו לי, “נשלשל אותך למטה, יש שם חייל אחד”.
שילשלו אותי למטה, ודורון - לימים אישי היקר - לא יכול היה להיכנס, אז הוא ממש רכן עם הגיטרה מלמעלה. ירדתי למטה. עמדתי במרחק 20 ־ 30 סנטימטר מהחייל. אני אומרת לו “היי”, הוא אומר לי “היי”. שאלתי, “אתה רוצה שאני אשיר לך משהו?” “בסדר”, הוא אמר. שנינו פשוט מתנו ממבוכה. חשבתי מה אני יכולה לשיר לו, ואז נזכרתי בשיר של ג’ון באאז, שיר מקסים שאומר ככה, “אתמול בלילה חלמתי חלום. בבוקר, כשהתעוררתי נזכרתי בחלום, ובחלום נאמר שלא יהיו יותר מלחמות, שכולם ייצאו לרחובות ויחבקו את כולם”.
זה מה ששרתי לו מחוברת לרתמה. כשסיימתי, משכו אותי למעלה. את הפנים שלו אני לא אשכח לעולם.
מאור אדרי
מצאתי את עצמי עומד על כיסא ושר
אחרי 7 באוקטובר הגעתי להתנדב בגדוד צבאי, פשוט כדי לשמח את הלוחמים. זאת הייתה תקופה שחרשתי בה את כל בסיסי הארץ כדי להרים את המורל. כשהגעתי, סיפרו לי שבמקרה מתקיימת עכשיו גם חתונה קטנה בבסיס, חופה על משאית, וביקשו ממני להפתיע את הזוג המאושר.
מצאתי את עצמי עומד על כיסא, שר להם מכל הלב, כשכל החיילים מסביב מוחאים כפיים ושרים איתי. לרגע היה נדמה שאנחנו באמצע אירוע משפחתי רגיל, רחוק מהמלחמה.
ואז, בסוף השיר, המפקד ניגש אליי, לחץ את ידי ואמר: “תודה שבאת לשמח את החתן והכלה… אבל עכשיו אנחנו חייבים לסיים, הם צריכים להיכנס לעזה”.
בשנייה אחת חזרנו למציאות הישראלית הכל כך מורכבת, וזה רגע שלא אשכח לעולם.
נועם קלינשטיין
לרגע קפאתי, ואז החלטתי לאלתר
באחת ההופעות שלי בירושלים הייתי אמורה לשיר את "הבן זונה" - שיר חדש באותה תקופה. פתאום, ממש לפני שהתחלתי, אני קולטת בשורה הראשונה ילד מתוק בן ארבע מסתכל עליי בעיניים גדולות.
לרגע קפאתי, הרי במילים המקוריות מופיע הביטוי בן זונה שבע פעמים. אז תוך כדי הופעה החלטתי לאלתר ושיניתי את המילים ל"אוהב גבינה". הקהל התפוצץ מצחוק, ומאז כל מי שהיה שם קורא לשיר הזה "אוהב גבינה".
עילי בוטנר
פתאום שמוליק קראוס אמר: "רד מהבמה, אתה מפוטר!"
השנה היא 1995 ואני נער צעיר בן 17, מתחיל את דרכי בעולם המוזיקה עם שמוליק קראוס. הראשון שניגנתי איתו והראשון שנתן לי הזדמנות.
הופענו בלוגוס בתל-אביב. ההופעה מתחילה, ובאופן לא ברור, אחרי השיר השלישי, שמוליק מסתובב אל המתופף ומבקש ממנו לנגן יותר לאט.
מתחילים שוב את השיר "איך שגלגל מסתובב", ושוב שמוליק עוצר את השיר ואומר למתופף "אתה מנגן את השיר יותר מדי מהר. רד מהבמה. אתה מפוטר". המתופף, שהיה בשוק, קם ויורד מהבמה.
אני נשאר עם שמוליק והבסיסט. הבסיסט, כנראה מרוב לחץ ממה שקרה, טעה בצלילים. שמוליק עצר את השיר ואמר לו, "למה אתה טועה?! רד מהבמה. אתה מפוטר".
וככה, מהשיר השלישי נשארנו שמוליק ואני לבד על הבמה. חששתי כל רגע שמא אטעה באיזה צליל או אקורד או אעשה משהו לא נכון, וגם גורלי יהיה דומה לגורל שני חבריי. למזלי, ההופעה עברה בשלום, אבל זה היה רגע ממש בלתי נשכח בהופעה מאוד לא שגרתית וחוויה לא פשוטה.
באופן כללי עברתי עם שמוליק קראוס הופעות מאוד מעניינות ומרגשות, וזכיתי להיות לצידו בתקופות מרגשות שלו וגם בתקופות קשות שלו. תמיד אזכור לו את ההזדמנות הראשונה שהוא נתן לי, והשירים שלו מלווים אותי המון, המון שנים.
טוביה צפיר
רבין קם לחבק אותי
בשנת 1976 הנחיתי בהיכל התרבות בתל-אביב ערב לחברי "בית הלוחם" בנוכחות ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. זה היה זמן קצר אחרי התוכנית "ניקוי ראש" שבה עשינו עליו קטע סאטירי מוגזם, כדרכם של קטעים כאלה.
פתחתי את הערב באומרי שלמרות החיקוי, אני בסך הכל ליצן החצר ומולי יושב המלך, ואני רוצה לנצל את המפגש לפיוס והתנצלות. רבין קם לחבק אותי לתשואות ממושכות של הקהל. זה היה רגע מרגש במיוחד.
טל מוסרי
צריך לנשוך שפתיים ולהמשיך
יום אחרי 7 באוקטובר קיבלתי על עצמי צו 8 - לצאת לשטח, להופיע, להיות עם משפחות המפונים, עם חיילות וחיילים ולתת חיבוק אוהב לילדי ישראל, מצפון עד דרום. הרגשתי שעכשיו זה תפקידי, והנתינה הזאת מילאה אותי באהבה ובתקווה.
לא אשכח לעולם שבאמצע הופעה לילדים והורים שפונו מיישובי העוטף, אחד הילדים ניגש אליי וביקש לשיר איתי יחד – "קטן זה הכי כיף בעולם". התחבקנו ושרנו, ופתאום מישהי מהקהל קמה אליי ולחשה לי באוזן: "שתדע שהילד שמחבק אותך עכשיו ראה רק לפני כמה ימים איך רוצחים את אבא שלו בסלון ביתם". משפט שלא אשכח לעולם.
לרגע לא הבנתי מה היא אמרה לי ומה שמעתי. הסתכלתי בעיניים של הילד בן התשע ששר איתי ודמעות חנקו את גרוני. לא ידעתי מה לעשות ומה לומר, אבל ידעתי שצריך לנשוך את השפתיים ולהמשיך, גם אם זה בלתי אפשרי. חיבקתי את הילד הגיבור שחייך אליי ושר וכאילו הרגשתי אותו אומר לי - אל תדאג, מכאן החיים חייבים להמשיך.
עד היום אני לא מוצא את המילים ולא ברור לי איך ממשיכים ככה, אבל תודה לילד המופלא הזה ולמבט שלו באמצע הופעה שלא אשכח לעולם.
נלי תגר
מולי ישבו בהחלט האנשים הכי רציניים שראיתי בחיי
כשי׳, טייס בחיל האוויר, התקשר אליי לפני שנה וחצי בערך וביקש שאבוא להופיע בבסיס שלהם, היססתי. בכלל לא ידעתי אם יש מקום לקומדיה בימים אחרי 7.10, בתוך כל הטירוף, ועוד בחיל האוויר?
גם החברים אמרו לי ״מאמי, זו התאבדות. הטייסים האלה לא צוחקים מכלום, אלה אנשים רובוטים״. התקשרתי לי׳ והסברתי שעוד לא חזרתי בכלל לבמה וזה יהיה קצת קשוח מדי. "ראיתי אותך מופיעה, יהיה פגז, בואי", הרגיע י'.
בגרון חנוק הגעתי לבסיס, שם הובלתי למטבח צה"לי עם אור פלורוסנט ו־50 חיילים, טייסים ואנשי הצוות הטכני. למולי ישבו בהחלט האנשים הכי רציניים שראיתי בחיי, שלובי זרועות ומבטם חד, חודר. אני ממש זוכרת שרעדה לי היד כשהנחתי דף עם שליפים בצד, שכתבתי שני ערבים קודם. ואז פשוט אמרתי: ״וואו, טייסים, הא? איזה כיף לכם, אתם נערצים. אבל בזמן האחרון התחילו לפתוח עליכם, להגיד עליכם כל מיני דברים… יודעים למה? כי הכנסתם בנות - זה הזנה את המקצוע".
פתאום היה צחוק, והמשכתי: ״אתם רגע מלהפוך למערכת החינוך". ואז הם צחקו ממש והכל השתחרר, אבל באמת. גם כי אני לא הייתי איזו חצי שנה על הבמה, וגם כי שם, ברגע ההוא, הבנתי עד כמה צחוק הוא מוצר צריכה בסיסי. איך כל בן אדם, ולו הקשוח, החד והרובוטי ביותר, פשוט מוכרח, ממש חייב, לצחוק. היה לי ערב מחשמל. לא רציתי ללכת הביתה. עברתי את כל קשת הרגשות והתרגשתי מכל מי שהיה שם באותו הערב. זה גרם לי ממש להתגעגע להופיע ונתן לי את הדחיפה לחזור להצחיק, למרות הזוועות והתקופה המחרידה הזו. פעם ראשונה מאז 7 באוקטובר שחזר לי הניצוץ לנשמה, שנזכרתי מה בעצם אני אמורה לעשות ואיזה אנשים נפלאים יש כאן.
חני נחמיאס
פתאום התעלפתי ונשמעה צרחה
במחזמר "פיטר פן" גם חנוך רוזן, גם אני וגם האחים של וונדי עפנו. היה לנו מעוף מעל כל הבמה. לכל אחד היה פועל במה שהתפקיד שלו היה להחזיק את הכבל שגורם לנו לטוס למעלה.
באחת ההצגות המעיף שלי חלה והמעיף של חנוך החליף אותו. כשאתה מעיף שחקן, אתה ערוך למשקל שלו. שקלתי אז 48 קילו וחנוך מן הסתם שקל 60-65 קילו. המעיף שלו היה רגיל לתת תנופה למשקל של 60 וכמה קילוגרמים, וכשהוא העיף אותי הוא נתן תנופה גדולה מדי ואני טסתי על הבמה במהירות בזק ישר לתוך התאורה.
זאת הסצנה שבה אני מגיעה לאי הילדים האבודים, הם מסתכלים עליי וחושבים שזאת ציפור. הייתי אמורה ליפול ולהתעלף. באותו יום התעלפתי באופן אמיתי. הם שמעו צרחה.
כשהחזירו אותי ונחַתי על הבמה, כל השחקנים ניגשו לשאול אותי מודאגים, “את בסדר?” אבל חוץ מכווייה קטנה בכתף ובהלה בלב, זה עבר בשלום.
ששי קשת
אף אחד לא הגיע, חוץ מהילדים של הסדרנים
לפני הרבה שנים, בעקבות הסדרה “3 4 5 וחצי”, הייתה לנו הצגת ילדים, “ששי ויונה וצ’ומפי וחצי”, שרצנו איתה בכל הארץ. שמעון כהן שיחק את צ’ומפי. יום אחד הופענו באולם הגדול בדימונה. שמעון ישב בתוך ארגז כדי שלא יראו אותו מפעיל את הבובה, והקהל ראה רק את צ’ומפי מדבר.
אחד המשפטים שפתחו את ההצגה היה, “יונה וששי, תראו כמה קהל מגיע! אולם מלא של ילדים. איזה יופי”.
אבל מה התברר? שבאותו יום הייתה טעות בפרסום ולא פירסמו שיש הצגה. אף אחד לא הגיע, חוץ מכמה ילדים של הסדרנים.
התחלנו לצחוק, לא הצלחנו לעצור וכמובן שלא יכולנו להמשיך.
