בלילה שלפני הראיון שלמה גרוניך התקשה להירדם. אולי זאת המחלה, אולי סתם מחשבות טורדניות. "הבוקר, בשרעפי השינה, חשבתי על ג'ון לנון", הוא אומר בשקט. "אני חושב עליו הרבה, לא רק בגלל שהוא היה כישרון יוצא דופן, אלא גם בגלל שחי בסוף בשלום עם עצמו, גם בזכות האהבה שלו ליוקו, שהשפיעה על ההסתכלות החיובית שלו על החיים".
מזדהה?
"כן. גם אני מרגיש בשנים האחרונות שאני בטוב לעומת השנים הקודמות, שבהן הייתי מרדן וסוער. חייתי קצת באפלה ואהבתי את זה. עכשיו נהייתי יותר סלחן לעצמי. אני לא ממהר לכעוס כמו פעם. אני רואה את הטוב במקום את הרע, למרות שאני חווה את שנות הזִקנה שלי והן לא פשוטות, אני רואה את השינוי בשני האלבומים שאני מוציא עכשיו, שהם מלאי אהבה".
יש פיוס בזִּקנה?
"זקנה היא סוג של סיכומים, מסקנות ורגיעה, וכמובן הסוף שמתקרב ואף אחד לא רוצה בו. לכאורה, אין לי סיבה להרגיש טוב עם דברים שקורים לי. לא מצאתי את אהבת חיי החדשה, אני בודד, אבל יש משהו עגול, שלם ורגוע בשלמה החולה בן ה-76".
מה גרם לשינוי?
"מקורות האושר שלי, הבנות התאומות שלי, ים ושחר, שאוהבות אותי כל כך, והיחסים התקינים והקרובים עם מיכל (גרושתו, י"ב), וכמובן, עם עצמי. היום אני גם מסוגל הרבה יותר ליהנות מהשירים שלי. לא סתם בחרתי לסיים את התקליט החדש שלי 'תודה אהבה' בשיר Oh My Love, של ג'ון לנון, עם המילים: For the first time in my life… everything is clear in my heart.
× × ×
אבל הרבה לפני הפיוס וההשלמה המאוחרת הייתה הילדות הלא פשוטה, בחדרה של אחרי מלחמת העצמאות, כבן האמצעי והאאוטסיידר בבית נוקשה של אב דומיננטי. "אבא שלי אוטו, שהיה מורה לזמרה בחדרה, לא היה איש קל, אבל עם השנים אני לומד להבין את הרכות שהתחבאה מאחורי החזות הקשוחה שלו. היה בו הרבה יותר טוב ממה שנראה על פני השטח. אני זוכר שבכל פעם שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותו, התפלאתי ושמחתי, כי אני הכרתי את הצד הקשה, הנוקשה, הדורש, התובעני שלו".
איך התבטא הצד הנוקשה?
"לא נעים להגיד, אני לא רוצה שהוא ישמע, אני אגיד את זה בלחש – כן, הוא היה מכה אותי. זאת הייתה שיטת הגידול. אני זוכר גם שכשהוא היה בא להלקות אותי על דברים שעשיתי, הוא היה אומר: 'רק תיזהר על האצבעות, שלא ייפגעו', כי עם האצבעות ניגנתי על הפסנתר. אם לא יכולתי לנגן, זאת הייתה עוד סיבה לכעס. את הטוב והיפה שבו למדתי אחרי שהלך, מאנשים שהכירו ואהבו אותו".
דיברתם פעם על היחסים הקשים ביניכם?
"לא, לא דיברנו על זה. אני זוכר ששאלתי אותו, או שחשבתי ששאלתי, 'תגיד, למה אתה בעצם מכה אותי? אני הרי בשר מבשרך'. אני מאמיין שזה בא מבית נעוריו. אני לא בעד זה. היחסים שלי עם הילדות שלי הפוכים לגמרי, מלאי אהבה".
איפה הייתה אמא שלך בכל הסיפור?
"אמא שלי גאולה לא אהבה את זה. היא עמדה בדרכו לא פעם, והוא הזיז אותה בכוח. אבל זה לא פייר לדבר עליו דברים כאלה כי היה בו גם הרבה טוב. הוא נתן לי הרבה חום ואהבה. כשהייתי חוזר הביתה הייתי רץ לשכב בבית השחי שלו. הריח שלו נתן לי תחושה חמימה".
בשמונה החודשים האחרונים גרוניך בן ה-76 גר בדיור מוגן בנתניה. בחדר שלו ניצב פסנתר חשמלי, והוא לא מפסיק לנגן ולהלחין. מי שנחשב לגאון מוזיקלי שהקדים את זמנו ואחראי ליצירות מופת כמו "רוזה מרציפן", "נואיבה”, ”עכשיו זה שנינו” ו"יש לי סימפטיה", מוצא עדיין נחמה מאחורי הצלילים. גם לאחר שחלה בדמנציה עם גופיפי לואי ‑ תסמונת הפוגעת בעיקר בגברים מעל גיל 65, ומתבטאת בהפרעה בתנועה וירידה קוגניטיבית.
על עניין הצ'חצ'חים אני מאוד מצטער. זאת הייתה שטות מטומטמת, אמירה חסרת טעם ולא אחזור עליה לעולם. לא הבנתי מה אני אומר. אני יודע שאנשים נפגעו ממני בעבר, אני לוקח על הכל אחריות. הרבה אנשים עושים דברים שהם מצטערים עליהם, אבל לי זוכרים אותם"
"בשילוב עם הגיל, אני מרגיש שהתנועה שלי כבדה יותר", הוא אומר. "אני נעזר במקל כדי ללכת, מתעייף מהר, ויש ימים שבהם אני תשוש ומבולבל. הזקנה איננה קלה, ובכל זאת, כשאני יושב ליד הפסנתר ומלחין, המנגינות ממש נובעות ממני. בשני האלבומים החדשים, שאני מאוד גאה בהם, הרגשתי שאני חוזר לאותה תחושה שהייתה לי כשהלחנתי את האלבומים הראשונים שלי. דווקא עכשיו, ההשפעה המיטיבה של המוזיקה על חיי גדולה מתמיד. גם הכוח של אהבה פשוטה לאנשים, לחתולים ולכלבים, לפרחים, לטבע - הוא ממש משיב נפש".
מה קורה כשאתה לא זוכר דברים?
"זה מבלבל אותי, מעציב אותי ומפתיע אותי".
מתי הרגשת שאתה מתחיל לשכוח?
"זה קורה כמו שזה קורה לבני גילי. תהליך ההשלמה עם הזקנה ועם מה שהיא מביאה איננו קל ולעיתים מלוּוה בכאב, אבל היום אני מוצא את עצמי מלא אור ורואה את הטוב שבדברים. מירב רוט כתבה בשיר 'משאלה' שהלחנתי: 'משאלה אני לוחש / לא לפחד מרוח סתיו / להבין שזה בסדר / פשוט ככה זה עכשיו'".
איך אתה מלחין היום, בעצם?
"כבר אין לי כל כך כוח לכתוב תווים, ולכן חלק גדול מהעבודה על האלבומים קרה באולפן עצמו. כשאני מנגן, אני מנגן כמו פעם. ניגנו איתי גם נגנים כבירים שהיו איתי בראש אחד - שם טוב לוי, אלי דג'יברי, אלי מגן, רון אלמוג וניצן בר - ויצרנו יחד באולפן. סמכתי עליהם. נתתי להם חופש. זימרתי להם, והם ניגנו. מצד שני, הקשבתי לאחרונה לסקיצות הראשונות של כל שיר, והדמיון שלהן לתוצאה הסופית מדהים. כשאני מנגן ושר הכל יותר פשוט".
גרוניך לא מפסיק להופיע (ב-62 באוקטובר תיערך הופעת ההשקה של אלבומו החדש משירי לאה גולדברג, “כמו כוכבים”, בבית היוצר, בנמל תל-אביב) ומוצא דרכים יצירתיות להתמודד עם האתגרים שצצים בלייב. "בהופעות המוזיקה מתנגנת לי מעצמה, הכל זורם. לפעמים קורה שאני מתבלבל במילים של שיר או שניים, והקהל הנהדר שלי מתחיל לשיר, מבין שהתבלבלתי ומוחא לי כפיים. אני מתנחם ונזכר וממשיך לשיר - ונדמה לי שהקהל סולח".
בשילוב עם הגיל, אני מרגיש שהתנועה שלי כבדה יותר. אני נעזר במקל כדי ללכת, מתעייף מהר, ויש ימים שבהם אני תשוש ומבולבל. הזקנה איננה קלה, ובכל זאת, כשאני יושב ליד הפסנתר ומלחין המנגינות נובעות ממני. בשני האלבומים החדשים, הרגשתי כמו באלבומים הראשונים שלי"
למה אתה הכי מתגעגע היום?
"לזמנים שהיה לי יותר כוח ללכת, לרקוד, לכתוב תווים. לירון אחי ולהוריי. היינו שלושה ילדים. האח הגדול שלי חי עכשיו בגרמניה. ירון נפל במלחמת יום כיפור כשהייתי בן 26. הוא שירת ברמת דוד. מאז מותו, ההורים שלי לא התאוששו. עצוב שחייו נקטעו בדמי ימיו. הוא היה ילד צח, נקי, טהור ועצוב לי עד היום כשאני נזכר בו. אולי נדבר על דברים שמחים יותר?"
× × ×
גרוניך ממשיך להיאחז באופטימיות, למרות שהמציאות לא תמיד נותנת לו סיבות טובות. גם החבר הטוב, מתי כספי, שאיתו כתב כמה מהשירים היפים ביותר בעברית, בהם "ציור" ו"אחרי שנסעת" (המוכר יותר כ"ואותך"), במסגרת שיתוף הפעולה הפורה ביניהם באלבום "מאחורי הצלילים", נמצא כיום במצב בריאותי קשה. גרוניך, יחד עם בתו המוזיקאית ים, אף השתתף במופע המחווה המרגש שנערך לא מזמן לכבוד כספי ושר איתה את "ציור".
"מתי הוא מוזיקאי כביר. שיתוף הפעולה שלי איתו היה יוצא דופן", הוא אומר. "מצבו לא טוב וזה מאוד כואב לי ומדאיג אותי, אבל אני כל כך מקווה שהוא ישתפר".
אתם עדיין בקשר?
"אנחנו עדיין קשורים בעבותות של חברות ואהבה. התכתבנו לא מעט בווטסאפ, ואמרנו זה לזה דברים חמים. הוא צילצל אליי וביקש שאבוא לבקר אותו. ישבנו אחד ממש ליד השני ודיברנו בשתיקה. רציתי לנגן לו, אבל בדירה שהיינו בה לא היה פסנתר, אז כתבנו בקבוצת הדיירים וביקשנו, ומיד מישהו מהשכנים הביא קלידים. התיישבתי מולו וניגנתי לו שירים של שנינו והרגשתי שהוא מתרגש".
דיברתם גם על המחלה שלו?
"על המחלה לא דיברנו. הוא לא דיבר ואני לא רציתי לשאול ולהכביד, זה מיותר, וגם אני לא סיפרתי על שלי. זה לא היה העניין".
הם הכירו, דרך חברה משותפת, בשנת 1970. "מתי הזמין אותי לנגן במחזמר 'עיר הגברים', ושם נולד החיבור החד-פעמי. בתקופה מסוימת, כשלא היה לי איפה לגור, אפילו גרתי אצלו. השיר הראשון שהלחנו יחד היה 'ציור'. ההלחנה המשותפת הייתה טבעית כל כך, מתבקשת, הרבה בזכות מתי, בזכות האופי המיוחד שלו, האופי המקבל".
איך היה לשיר את "ציור" במופע ההצדעה לכספי?
"שמחתי לראות כמה אהבה מתי קיבל, בהופעה שהייתה מרשימה ביותר. היה לי מיוחד מאוד גם לשיר עם בתי ים, שהיא זמרת ומוזיקאית נפלאה, ועם דני רובס, חברי הטוב והיקר. התרגשתי לא רק על הבמה. גם הפגישות מאחורי הקלעים היו מאוד משמעותיות ונעימות. בימים אלה, לפגוש אנשים טובים ואהובים, חיבוק, שיחה קצרה, זה משיב את נפשי".
את מי התרגשת במיוחד לפגוש?
"שוחחתי עם מוני מושונוב, האיש היקר הזה שהיה איתי בצוות הווי סיני, על התקליט הראשון שלנו יחד, משירי ‘זהו זה’, חלמתי עם ארקדי דוכין על מופע משותף, ראיתי איך הילדים המתוקים של דני רובס גדלו והחלפתי מחשבות עם מוזיקאים צעירים על הביטלס".
מה הרגשת כשמתי הגיע בכיסא גלגלים?
"היה לי בעיקר עצוב. מצד אחד שמחתי בשביל מתי, חברי ושותפי, שהרימו עבורו מופע בהיקף כזה. מצד שני, היה לי קשה ועצוב לראות שהוא מרגיש כפי שהוא מרגיש. הקרינו זמן קצר אחר כך על הבמה קטע וידיאו של מתי ושלי מלחינים יחד ומדברים על ההלחנה המשותפת.
"חשבתי אז, מה היה קורה אם הילדים האלה מהווידיאו היו יודעים ש-50 שנה אחר כך נהיה שנינו בשיער לבן על הבמה, כשאני אשב עם מקל, ומתי יעלה בכיסא גלגלים. מצד שני, אם הילדים האלה היו יודעים שמוזיקה נשארה דבר כל כך מרכזי בחיים שלנו, שלשנינו יהיה גוף יצירות מוזיקליות גדול שהקהל מכיר ואוהב, ושאנחנו ממשיכים ליצור, זה בטח היה משמח אותם".
מה היית אומר לו אז?
"שאני אוהב אותו".
× × ×
מתי כספי לא היה לבד כמעט אף פעם. במשך השנים שיתף גרוניך פעולה עם כמה מהיוצרים הבולטים במדינה. בתחילת הדרך היה חבר בהרכב קצת אחרת, עם שלמה יידוב ושם טוב לוי, שאיתם הוציא גם אלבום באותו שם. בשנות ה-80 היה אחראי לפינת השיר בתוכנית "זהו זה!", וגם חזר לעבוד עם שם טוב לוי ב"אלבום משפחתי" (כשהיה נשוי לנירית ירון, אחותה של צפנת ירון, אשתו של לוי), שכלל את הלהיטים "שירים פשוטים" ו"יש לי סימפטיה". בשנות ה-90 הקים את להקת שבא, עם נערים ונערות יוצאי אתיופיה, שביצעו איתו את "המסע לארץ ישראל" הבלתי נשכח. בדרך היו אינספור הופעות, פסקולים לסרטים ולהצגות ופרס שר החינוך לתרבות יהודית.
"אני מתגעגע לזמנים שהיה לי יותר כוח ללכת, לרקוד. כבר אין לי כוח לכתוב תווים, ולכן חלק גדול מהעבודה על האלבומים קרה באולפן. ניגנו איתי גם נגנים כבירים, שהיו איתי בראש אחד. הקשבתי לאחרונה לסקיצות של כל שיר, והדמיון שלהן לתוצאה הסופית מדהים"
מה אתה זוכר מהעבודה עם מקהלת שבא, שהייתה מאוד חדשנית בזמנו כשהבאת צלילים אותנטיים של הקהילה האתיופית?
"זו הייתה עבודה מאוד משמעותית עבורי. הפגישו בינינו בטלוויזיה החינוכית, ושם נולדה האהבה הגדולה הזאת. המקהלה הפכה להיות המשפחה שלי. לא מזמן הלכתי לים, ופתאום אני רואה שם את בתיה, אחת הנערות מהמקהלה. היא רצה אליי וחיבקה אותי וזה היה אושר צרוף. אני כל כך גאה בה.
"אני מוכרח להגיד שעם כל הלכלוכים שצברתי ביחסים שלי עם מקהלת שבא ובכלל, פתאום הטוהר של הקרבה ביני לבין בתיה היה כל כך מנחם, מרגש, חזק וצודק. דיברנו וצחקנו, והיא הציעה שאולי נעשה מפגש. אמרתי 'וואלה, בשמחה', והיא לקחה את זה על עצמה. היום היא עורכת דין מצליחה, וזה כל כך משמח לראות איך היא הפכה להיות מעולה חדשה שגרה בשיכוני חדרה לבן אדם כל כך משמעותי".
את העשייה המוזיקלית הענפה ליוו גם צלילים צורמים, כמו האמירה השערורייתית שלו בפסטיבל עין גב, לפני יותר משלוש שנים: "אתם כאלה אשכנזים, אין פה אפילו צ'חצ'ח אחד", שבעקבותיה חזר לבמה והתנצל. אבל למרות שהוסיף להתנצל גם בהמשך, הרוחות נרגעו רק אחרי שבנותיו ומיכל גרושתו חשפו כי חלה בדמנציה. והיו גם טענות להטרדות מיניות. גרוניך עדיין נסער כשהנושאים עולים. "נעמה (חברה טובה שמסייעת לו, בין השאר בהפקת האלבומים, י"ב) תמיד אומרת לי, 'תזכור את הטוב', אבל דווקא הרע הוא מה שמנקר", הוא אומר. "הרע השתלט על הביוגרפיה שלי ולא נותן לי מנוח ומזכיר לי כל הזמן את קיומו".
איך אתה מרגיש היום לגבי מה שקרה?
"לא משנה אם הסיפורים נכונים, עדיין מזכירים את קיומם וזה מצער אותי. אני בהחלט מתחרט על הדברים שהיו. על הצ'חצ'חים אני מאוד מצטער. זאת הייתה שטות מטומטמת שאמרתי, אמירה חסרת טעם ולא אחזור עליה לעולם. לא הבנתי בכלל מה אני אומר. אני לא זוכר מה היה הטריגר, אבל אמרתי שטויות. לטפול עליי גזענות וחוסר אהדה לגווניה השונים של החברה הישראלית זאת פשוט טעות גדולה".
חושב שהחמירו איתך?
"אני מאוד אוהב את החברה הישראלית על כל גווניה, ולאורך השנים שיתפתי פעולה עם חלקים נרחבים מתוכה. לפני כמה ימים נזכרתי בעבודה שלי עם מרגלית צנעני, כהוכחה שאין לי שום דבר נגד אף קבוצה באוכלוסייה. להפך, יש בי סקרנות ורצון לשיתוף, כמו שעשיתי עם מקהלת שבא. אני יודע שאנשים נפגעו ממני בעבר ולא תמיד הייתי מובן, אני לוקח על הכל אחריות ומצטער, ומקווה שהם יקבלו את זה. הרבה אנשים עושים דברים שהם מצטערים עליהם, אבל לי זוכרים אותם".
שני האלבומים שיוצאים עכשיו – “כל הכוכבים”, משירי לאה גולדברג ובו עשרה שירים, והאלבום "תודה אהבה" ובו שירי משוררים, בהם יהודה עמיחי, לאה גולדברג, מאיר ויזלטיר, מירב רוט (שאמה, הסופרת שולמית לפיד, כתבה לו בעבר את מילות השיר “רוזה מרציפן”), אמיר אור, דן פגיס, מיכאל זץ וג'ון לנון – נכתבו בשנים האחרונות. "זמן קצר אחרי שהתחלתי להלחין, הבנתי שיש לי הרבה טקסטים של לאה גולדברג שאני נורא אוהב. היא משוררת נפלאה".
אתה מארח באלבום גם את בתך ים. איך הייתה העבודה המשותפת?
"בתי ים המוכשרת להפליא התארחה באלבום בשיר 'בוסה סמבה'. אמרתי לנעמה שאני רוצה שעל עטיפת האלבום יהיה כתוב 'בשיתוף ים גרוניך', והיא ענתה שזה לא מוצדק, בגלל שהיא משתתפת רק בשיר אחד. זה לא העניין. בשבילי זו הזדמנות להודות לה על מה שמגיע לה".
שלא במפתיע, גם שחר, אחותה התאומה, מגלה כישרון מוזיקלי.
"לפני זמן לא רב שחר התחילה לשיר. היא שרה כל כך יפה ומדויק. הייתי המום. היא פשוט נתנה לים לקחת את הבכורה בנושא הזה".
חולם על נכדים?
"אני כנראה כבר לא אזכה, כי הן בנות 27 וזה לא ממשמש ובא, אבל שתיהן יפות ומוכשרות".
אשתו לשעבר, מיכל אדלר, נגנית מפוחית מוכשרת, נותרה מחוץ לאלבום, לצערו. "מיכל ניגנה במפוחית קטעים אינסטרומנטליים שאולי ייצאו פעם כאלבום או כסינגלים. חברת הליקון אמרו לנו שגם ככה, 11 שירים זה יותר מדי".
את ההשראה, הוא מספר, קיבל דווקא בשבת השחורה. "בשבוע של 7 באוקטובר הלחנתי את 'זריחת האדם' של אמיר אור, וגם את 'אי בזה' ו'גם השנה' של לאה גולדברג - שניהם שירים שמוצאים נחמה במחזוריות של הטבע, בפירות ובעצים. גם אני כל כך אוהב את הטבע".
הצלחת למצוא נחמה מאז 7 באוקטובר?
"הייתי בקשר עם עידית, אמא של המוזיקאי אלון אהל, שלחתי תווים למפונים והופעתי בכיכר החטופים ובפני מפונים. הלחנתי גם שיר שנראה לי כאילו נכתב על החטופים ומשפחותיהם – 'געגועים' של אמילי דיקינסון, והזמנתי שתי נשים נפלאות ממשפחות החטופים – לי דן ואפרת מצ'יקאווה, אחייניתו של גדי מוזס - לבצע איתי את השיר. זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה, ואני מקווה ששימחתי וניחמתי אותן. אגב, גיליתי שגדי מוזס היה איתי בגן".
מה השיר הכי אהוב עליך מבין כל השירים שכתבת בקריירה?
"קשה לבחור, צפים ועולים לי הרבה שירים מהעבר. באחרונה נזכרתי ב'טרנזישן', מתוך 'אלבום משפחתי', ואני בעצמי מתפעל מיופיו ושמח בזכותו".
ממרום גילך אתה מבין את החשיבות הגדולה שלך בתרבות הישראלית?
"אני לא מרבה לחשוב על זה ככה. אני שמח בחלקי ומודע לכישרוני. אני מתפעל בעצמי מהיצירות שנובעות ממני ולא מבין איך זה קרה, ורק מודה על כך".
7 צפייה בגלריה
האישה לשעבר, מיכל אדלר, מקבלת את פרס שר החינוך עבור מפעל חיים במקום שלמה גרוניך, 2017
(צילום: אלכס קולומויסקי)
חושב מה יקרה לך בעוד כמה שנים?
"קשה לי לחשוב על זה במצבי. אני מקווה ליצור מדי פעם ושתהיה אהבה ביני לבנות, ועם מיכל. אני מקווה שיבואו ימים של שלום. מדברים עכשיו על הסדרים עם סוריה, אז מי יודע. אני מקווה שמצבי לא יורע ומודה למי שצריך על זה שאני מרגיש את מה שאני מרגיש. על היצירה אני סומך שתמשיך לנבוע בעיתותיה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
