שרה אדלר היא כנראה האישה היחידה שגרה בפריז אחרי שעזבה את הארץ לפני עשר שנים, ועדיין מצליחה לשמור את עצמה לגמרי בתוך בועה. ״אני פה רק מסיבות אישיות״, היא אומרת, חביבה ואדיבה, במבטא צרפתי מזוהה מאוד, ״התגעגעתי למשפחה. זה לא שהיה לי לא נעים בארץ, בכלל לא״.
את מרגישה צרפתייה? ישראלית? גם וגם?
״יש לי זהות כפולה. הרבה שנים היה לי קצת קשה עם זה, לא ידעתי לאן אני באמת שייכת ומי אני באמת, אבל עם הזמן למדתי שזה עושר. אני גם וגם. אני חושבת שלהיות ישראלית זה יותר מאזרחות, זה טעון היסטורית ובוודאי טעון בקושי הנוכחי. הישראליות שלי כל הזמן נוכחת ואני לא יכולה לשכוח, לא רוצה לשכוח ולא רוצה לשים את זה בצד. זו לא סתם תעודת אזרחות, זו זהות מאוד חזקה, במיוחד בעולם של אחרי 7 באוקטובר״.
אדלר אמורה הייתה להגיע לארץ שבועיים לאחר 7 באוקטובר, והכל כמובן בוטל. הקטסטרופה השפיעה עליה עמוקות וגם שנתיים אחרי האפקט לא נחלש. ״אני בלחץ הווייתי קבוע״, היא אומרת, ״זה עירער את העולם שלי, יושב לי בראש ולא עוזב. זה מאוד-מאוד חזק. מבחינתי יש את החיים שלפני 7 באוקטובר ואת אלה שאחרי, וזה עדיין לא נגמר, החטופים שעוד שם וכל מה שקורה בעזה והתחושה הקבועה שהכל נורא שביר. אני מרגישה שאנחנו בזמן טרום-אפוקליפטי, אני באמת פוחדת מהעתיד״.
בארץ יש ציפייה משחקנים ישראלים שמצליחים בחו״ל להיות שגרירים, אבל פחות אוהבים כשהם מתבטאים בבית. לאמנים יש בכלל תפקיד בתקופות כאלה?
״לא לכולם. יש אמנים שצריכים לשתוק כי אין להם משהו מעניין להגיד. רגישות אמנותית לא אומרת שיש לך הבנה גיאופוליטית שראוי שתישמע. אבל יש אמנים שכן יכולים להביא מטען חשוב, יש להם קול שיכול להדהד יותר רחוק מאשר לאזרח רגיל, ולפעמים הם צריכים לקחת אחריות ולהשתמש בקול שלהם״.
"רגישות אמנותית לא אומרת שיש לך הבנה גיאו-פוליטית ששווה שתישמע. אבל יש אמנים שכן יכולים להביא מטען חשוב. לפעמים הם צריכים לקחת אחריות ולהשתמש בקול שלהם"
את מרגישה את האנטי נגד ישראל בצרפת?
״לא באופן אישי, כי אפילו בפריז אני חיה בבועה, לא נמצאת ברשתות החברתיות, בוחרת בקפידה עם מי להיות ולדבר, והאנשים סביבי לא רדיקליים, אבל אני כמובן מודעת. זה נמצא בכל מקום ובכל התחומים, בעולמות של אמנים ופסטיבלים ומוסדות לימוד ואנשים שחושבים שהם מצילים את העולם וחושבים שהם יודעים על מה הם מדברים. בענייני עבודה אני לא דוגמה טובה כי אני גם ככה קצת מחוץ לשוק ולכן לא התמודדתי עם הבעיה באופן ישיר, אבל זה כן מאוד נוכח, וליהודים בצרפת יותר ויותר קשה.״
מעלה בך תהיות על חזרה לישראל?
״זה יותר מעלה בי תהיות על אם יש בכלל מקום בעולם שבו ישראלים ויהודים יכולים לחיות בשקט".
× × ×
בניגוד למה שאפשר היה לצפות ממי שנולדה בבית בוהמייני בפריז של שנות ה-70 והפכה עצמאית כבר בגיל 16 - או אולי דווקא בגלל זה - שרה אדלר שונאת תשומת לב ושמחה מאוד לצאת לרחוב מבלי שיזהו אותה. מספיק לראות אותה חמש דקות על המסך כדי לתהות כמה פסלוני פרסים היו ממלאים את הדירה שלה בפריז אם הייתה ממש מסמנת את זה כמטרה, אבל היא החליטה מזמן שזה לא מה שהיא רוצה. ״היום בוודאי שלא״, היא עונה לשאלה אם לא מתחשק לה להכות את הוליווד, ״אני כבר אישה מתבגרת, אבל האמת היא שגם כשהייתי צעירה יותר וחייתי בניו-יורק לא רציתי את זה״.
תגדירי 'את זה'.
״התהילה שכולם מדברים עליה מפחידה אותי. אני חושבת שזה נורא לא נעים ולא רואה בזה שום כיף. מאוד חשובה לי האנונימיות, ואובדן פרטיות זו לא פשרה שאני מוכנה לעשות. אני רוצה שאנשים יתייחסו אליי כאל הבן אדם שאני, בלי הדבר שמתווסף כשמכירים אותך רק כי את מפורסמת וכמובן משנה מיד את היחס אלייך. לצאת החוצה לרחוב ושכולם יזהו אותי ויצביעו עליי? אני מאוד שמחה שחמקתי מזה. עשיתי כמיטב יכולתי לאורך השנים כדי שזה יהיה בדיוק ככה. יש לי שתי בנות ותמיד אעדיף להיות רק איתן״.
צריך מידה משמעותית של שליטה באגו ויכולת דחיית סיפוקים - למעשה ויתור עליהם - כדי להיות מוכשרת כמו שרה אדלר, אחת השחקניות הטובות ביותר שעבדו אי פעם בעברית, ולא לנסות לנגוס בתפוח. גם בלי זה, היא מחזיקה בחתיכת גוף עבודות, מועמדויות לאוסקר האירופי והצרפתי, תפקיד ראשי בסרט ישראלי קצר שהיה מועמד לאוסקר, תפקיד בסרט שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, עבודה עם ז'אן-לוק גודאר, תפקיד קטנטן ובדיעבד מתסכל בסרט של סופיה קופולה, ושפע הפקות שנצצו בפסטיבלי סרטים בימים שבהם סרטים ישראליים התקבלו אליהם בחיבוק חם.
בפעם האחרונה שבה קהל ישראלי ראה אותה על מסך גדול בעברית, היא ריסקה לבבות כאמא נטרפת מדאגה לבנה החייל ב׳פוקסטרוט׳, אבל זה היה לפני שבע שנים, ואת השנים האחרונות ממילא הקדישה בעיקר להיות אמא לילדה שנייה, היום בת חמש. אפילו כשהגיעה ההזדמנות לחזור לדמות שהיא מאוד אוהבת ושאיתה נסעה ב-2015 עד לטקס האוסקר, אדלר היססה קצת, אבל ממש קצת. אף שחקנית אחרת לא באמת הייתה יכולה לגלם את איה.
׳איה׳, סרטם הקצר של הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן-נון, הוקרן בבתי קולנוע בישראל ב-2012, ושלוש שנים אחר כך מצא עצמו מועמד לאוסקר. ׳איה׳ סיפר על אישה שמגיעה לשדה התעופה בן-גוריון כדי לאסוף חבר, ובהחלטה של שבריר שנייה דווקא מכניסה לאוטו אדם אחר, איש מוזיקה סקנדינבי (שגילם אולריך תומסן). הם נוסעים יחד לירושלים ומפתחים קשר מיידי. הסרט היה כל כך פופולרי שאפילו הוקרן בבתי קולנוע בארץ למרות שאורכו רק 40 דקות.
13 שנה אחרי, החליטו ברזיס ובן-נון לקחת את הבסיס של ׳איה׳ ולהפוך אותו לסרט באורך מלא. התוצאה היא ׳שפה זרה׳, סרט נפלא ממש בבתי הקולנוע ומועמד בצדק ל-12 פרסי אופיר. למרות שהוא מתחיל באותה סיטואציה כמו ׳איה׳ - אפילו אולריך תומסן חזר - הוא הופך לסיפור אחר לגמרי. איה עכשיו היא אישה נשואה לאקדמאי מרוכז בעצמו (יחזקאל לזרוב, מצוין כרגיל), יש לה עבודה לא רעה אבל נטולת סיפוק, ולזוג אין ילדים כי אצלו אין מקום לאף אחד אחר, והיא מאוד עצובה. הסרט כולו מרגיש כמו נע בין מציאות להזיה, ונכנס לקרביים של זוגיות, מונוגמיה וכמה עבודה נדרשת כדי לשמור עליה. הוא מתרחש ברובו בירושלים ובעברית, אבל הקליימקס שלו קורה בפראג ואז גם מתרומם הסרט לגבהים באמת יוצאי דופן, כולל סצנת סיום שאי-אפשר לשכוח. אדלר, כצפוי, פורמת את המסך.
"התהילה שכולם מדברים עליה מפחידה אותי. אני חושבת שזה נורא לא נעים ולא רואה בזה שום כיף. מאוד חשובה לי האנונימיות. לצאת החוצה לרחוב ושכולם יזהו אותי ויצביעו עליי? אני מאוד שמחה שחמקתי מזה. עשיתי כמיטב יכולתי לאורך השנים כדי שזה יהיה בדיוק ככה"
״מלכתחילה ׳איה׳ היה אמור להיות סרט באורך מלא״, היא אומרת בשיחה מהכפר בדרום צרפת שבו היא מבלה את הימים האחרונים של הקיץ, ״הוא הפך לסרט קצר בגלל אילוצי תקציב. אני חושבת שלמרות ההצלחה הגדולה והמועמדות לאוסקר, מיכל ועודד תמיד רצו להשלים את הסרט המלא״.
התלבטת אם לחזור לדמות הזאת אחרי כל כך הרבה שנים?
״כן, זה לא היה מובן מאליו שאחזור, בעיקר מבחינת הגיל. זה סיפור שנכתב לאישה בת 30 ואני כבר עברתי לעשור הבא. הבמאים בדקו שחקניות אחרות, אבל בסוף אני חושבת שכולנו הבנו שהדמות המוזרה הזאת היא שלי. לא רציתי שמישהי אחרת תשחק אותה״.
היו רגעים שבהם תהיתי אם בסוף יתברר שהסרט הוא חלום.
”הגישה שלי לעבודה מחוברת לריאליזם, אבל למדתי עם השנים ועם ההתבגרות כשחקנית, שלא תמיד צריך להבין הכל. יש רבדים, כמו בסרט הזה, שהם מאוד גבוליים ועדינים, וצריך להשאיר אותם כמו שהם. זה היופי בקולנוע. אני אדם מאוד רציונלי ולוגי, ולמדתי לשחרר כדי לשרת את הפנטזיה של אנשים אחרים״.
הסרט מנסה לומר, נדמה לי, שבסוף עדיף להישאר ביחד, או לפחות לא להיפרד לפני שעושים הכל כדי להישאר ביחד. את מסכימה עם זה?
״אני נוטה להסכים, למרות שהתשובה שלי קצת פרדוקסלית. אני מאמינה באמת שעדיף לנסות להישאר ביחד. הבעיה במערכות יחסים ארוכות היא שכל אחד בטוח שהוא יודע הכל על השני. אבל בבני אדם יש כל כך הרבה דברים נחבאים שאפשר לגלות, ורק צריך למצוא דרכים יצירתיות לעשות את זה. אם מערכת היחסים סתם רעילה, אז בוודאי שעדיף להיפרד, אבל הרבה פעמים אנשים עדיין מאוהבים והם נפרדים כי משעמם להם או כי הם התרגלו, ואז זה חבל. תמיד אפשר למצוא דברים חדשים בבן אדם, בוודאי אם זה בן אדם שאת אוהבת״.
׳שפה זרה׳ הוא סרט ישראלי בבסיסו, שמתנהל ברובו בעברית, אבל הוא אוניברסלי, נראה אירופי ומנותק לגמרי מההוויה הישראלית, הנוכחית ובכלל. אפשר להניח שזה עזר לו להתקבל לפסטיבל טרייבקה בתקופה שבה דלתות פסטיבלים סגורות בפני סרטים ישראליים, אבל אדלר לא מסכימה. ״נדמה לי שסרטים ישראליים מעטים שכן נכנסים לפסטיבלים עכשיו, הם דווקא אלה שכן עוסקים באקטואליה כי הם פוליטיקלי קורקט״, היא אומרת, ״אני חושבת שבטרייבקה פשוט מאוד אהבו את הסרט, היו לנו שם הקרנות טובות בלי שום בעיה. לא התעלמנו מזה שאנחנו בתקופה קשה, אבל אנשים התעניינו באמת רק בסרט״.
× × ×
אדלר, 47, נולדה בפריז, בת יחידה להורים צרפתים קלאסיים ששמו דגש גדול על תרבות. היא הייתה תלמידה מצוינת, קפצה כיתה והלכה עם אביה לעבודתו כשחקן תיאטרון. ההורים התגרשו ושרה נשארה עם אמה. כשהייתה בת עשר עלו השתיים לישראל, התחילו בירושלים ואחרי שנה כבר היו בתל-אביב. אדלר גדלה במהירות ובגיל 16 לא רק נשרה מהלימודים בתיכון, היא טסה לפריז לבד, שכרה דירה ועבדה כעוזרת במאי בתיאטרון. קצת אחר כך עלתה על מטוס לניו-יורק והתקבלה ללימודים ב'לי שטרסברג'.
הפריצה הגדולה שלה הגיעה ב-2004, עם ליהוק של פעם בחיים לסרטו של ז׳אן-לוק גודאר, ׳המוזיקה שלנו׳, שהביא לה מועמדות לאוסקר האירופי והצרפתי. שלוש שנים אחר כך הגיע תפקיד ראשי ב׳מדוזות׳, סרטם של אתגר קרת ושירה גפן שזכה בפרס ׳מצלמת הזהב׳ בפסטיבל קאן ב-2007, ועליו הייתה מועמדת גם לפרס אופיר. מאז מילאה את הרזומה שלה במיטב האיכות שישראל וצרפת הציעו לה, כולל הופעות בכמה סדרות טלוויזיה מצוינות. למשל, 'אבידות ומציאות‘, שם שיחקה לצד אלון אבוטבול ז״ל. ״היה לי רק טוב עם אלון״, היא אומרת בקול שיורד אוקטבה, ״זה אפילו לא קשור לעבודה עצמה, הוא היה אדם מקסים ויקר, נשמה מיוחדת שכנראה מיהרה לעלות למעלה״.
אולי דווקא עכשיו זה הזמן לשבור את רצף הסרטים העצובים שלך ולעשות קומדיה מרוממת נפש.
אדלר מחייכת, היא יודעת שטייפקאסט השחקנית האניגמטית עם העיניים העצובות שאומרות כל כך הרבה, כנראה לא ייעלם אף פעם. ״זה לא שאני רוצה לעשות רק דברים עצובים, אבל זה מה שאנשים כנראה חושבים. יש בי לא מעט ליצנות, רק שאף פעם לא פנו אליי עם פרויקט כזה, והיום אני כבר מעבר ללחפש בכוח. אם יש דבר אחד שלא השתנה בי לאורך כל השנים זה שאני לא קרייריסטית גדולה, אני רק רוצה לשחק בשקט״.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
