ארבעה שבועות אחרי שילדה את בנה הבכור, טומי, ארזה שירן סנדל תיק בינוני עם כמה בגדים ומשאבת חלב, ונסעה איתו לבית אמה בקריית טבעון. חצי שנה עברה מאז והם עדיין שם. "טומי גדל בבית ילדותי, בלילה אנחנו ישנים באותה המיטה ופעם בשבוע אבא שלו בא לבקר אותו", היא מחייכת וחושפת את הסמל המסחרי שלה – ארבע גומות חן. שתיים גדולות בצידי הפה ושתיים חרישיות, בצידי הסנטר. "גם לטומי יש שתיים, הן עוד לא בולטות, אבל אני כבר רואה".
חודש אחרי הלידה קמת והלכת?
"כן".
למה?
"אבא של טומי, אדם ונונו, היה בן זוגי במשך ארבע שנים. אצלנו אין דרמות ובלגנים ועניינים, בטח שלא בחוץ. אדם בחור טוב, אני מוקירה את הזמן שעברנו ביחד ואת הילד הזה שהוא ברכה, המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל".
מה היה הקש ששבר את גב הגמל?
"לא היה איזשהו פיצוץ מיוחד. אחרי ארבע שנים ביחד הרגשתי שאנחנו חייבים פאוזה זה מזה. למען האמת, לא חשבתי שזו תהיה פאוזה סופית, אבל הדברים פחות הסתדרו, הגענו לנקודת אל-חזור ונפרדנו. הכל עוד טרי ורגיש, אנחנו לומדים את התהליך, יש דברים שעוד לא סגרנו בינינו, אבל אני מאמינה שנצליח להסתדר".
לשבור את הכלים חודש אחרי שאת ובן זוגך הבאתם לעולם חיים זה צעד קיצון. לא עבר לך בראש שאולי הוא נובע מהטלטלה שאת חווה אחרי הלידה?
"ברור שהייתי בטלטלה, הייתי גם עייפה בטירוף, רוב הזמן רק רציתי לדפוק את הראש בקיר וללכת לישון, אבל זה לא היה דיכאון אחרי לידה. אני יודעת מה זה דיכאון. הייתי שם".
המסקנה: להחליף סוכנת
בחנוכה הקרוב ימלאו חמש שנים למותו הפתאומי של אביה – וגם חמש שנים לפרישתה של סנדל (38) מתעשיית הבידור. "במשפחה שלנו", היא מספרת, "הייתה חלוקה ברורה. אני, הבכורה, הייתי הילדה של אבא, ואחותי קארין, שצעירה ממני בשנה, היא יותר הילדה של אמא. כשאבא נפטר, שלושה שבועות אחרי שאובחנו אצלו שני סוגים של סרטן, לא ידעתי איך להמשיך את החיים בלעדיו. עד כמה שאני זוכרת לא היה שום רגע שבו ישבתי והחלטתי להתנתק מהקריירה ומהעשייה, זה פשוט קרה. ביטלתי אודישנים מפני שלא הייתי במצב, כשעשיתי אודישן הוא היה פחות מוצלח כי לא הייתי במצב. הסתגרתי בתוך עצמי וברגעים מסוימים חששתי שאף פעם לא אצליח לצאת מזה".
עכשיו, כשהיא חוגרת את המנשא בתקווה שטומי יירדם בחיקה, סנדל מופתעת להיווכח שהרחוב עדיין מזהה אותה בתור יולי סער, כוכבת "גאליס", סדרת הנוער שהפכה אותה בן לילה לסלב-על. "כנראה שבחופש הגדול היו שידורים חוזרים של 'גאליס'", היא נבוכה מהמבטים שננעצים בה, "גדל כאן דור חדש שמתוודע אליי בדיליי".
לפני 13 שנה, כשהייתה בת 25, החליקה סנדל לנעליה של יולי, תיכוניסטית סנובית עם עיני חתול וגומות ממיסות. במקביל לשבע העונות שלה על המסך, היא כיכבה בשני סרטי הקולנוע של "גאליס", שהביאו אותה גם לפסטיגל ולמעמד של כוכבת לכל המשפחה. הנסיקה המהירה הצטיירה כסיפור סינדרלה, אבל סנדל מספרת ששום דבר לא בא לה בקלות. "למזלי הייתה לי מוטיבציה פסיכית, כשמישהו אמר לי 'לא, זה לא יקרה' הייתי אומרת 'זה יקרה ועוד איך'. מאז הילדות אני ככה. כשאמרתי 'אני אהיה שחקנית, אני אהיה בנוקיה, אני אהיה בפסטיגל', כולם צחקו – והצחוק המזלזל נתן לי את המוטיבציה לסמן וי על שלוש המטרות שברשימה. בזכות הצחוק המרושע ידעתי שאין אופציה שלא אעשה אותן. גם 'גאליס' לא נפל עליי כמו זלזל".
וואלה? לא ידעתי (גילוי נאות: אני חתומה על ספרי "גאליס", שהיוו חלק מתעשיית המרצ'נדייז המפוארת).
"עשיתי חמישה אודישנים ליולי סער. ובין האודישן הרביעי לחמישי היה פער של חודש. הסוכנת שהייתה לי אז אמרה 'זה כבר לא יקרה' ולא הסכמתי לקבל את זה. כתבתי הודעה לבמאי עודד רז. הבטחתי לו שהוא לא ימצא מישהי שמתאימה לתפקיד יולי יותר ממני ואז חטפתי צרחות מהסוכנת, 'מה עשית?! שחקן לא פונה באופן ישיר לבמאי, בטח שלא מאחורי הגב של הסוכנת'. היא טענה ששרפתי לעצמי את כל הקשרים עם הבמאי ועם 'גאליס' וזה עוד יותר תיסכל אותי. אבל אז עודד הזמין אותי לעוד אודישן. הוא אמר לי 'הופתעתי, אבל בואי', אז באתי ולקחתי את יולי. הוצאתי הרבה מסקנות מהסיפור הזה. והחלפתי סוכנת".
ההצלחה הביאה שפע כלכלי, אבל הגיעה עם תג מחיר גבוה. "אלה היו שבע-שמונה שנים של תהילה לא נורמלית בממדים שלא היו כמותם בארץ ואנחנו היינו צעירים שלא ציפו להצלחה כזאת ולא היו מוכנים לקראתה. הצעירים של היום באים לאודישן הראשון עם סוכן ויודעים איך העולם הזה עובד ומה הם שווים. אנחנו לא הבנו כלום, היינו הראשונים. גם 'השמינייה' הצליחה, אבל כש'גאליס' עלתה התחיל טירוף. פעם קפצתי עם דניאל מורשת לקניון ברחובות ותוך חמש דקות כל הקומה השנייה התמלאה באנשים ובצרחות. לא יכולנו לצאת, היינו חסומים מכל צד. פעם חילצו אותי מהאולפן של ערוץ הילדים, המאבטחים הלכו לפניי כדי לפלס דרך ואישה אחת קפצה עליי מאחור וצרחה לי באוזן שאצלם לה סרטון לילדה והפילה אותי. לבלגנים האלה אני לא מתגעגעת, עדיף לי בשקט".
וזה לא הכל. "הצלחה בסדר גודל כזה הופכת מכיף לעול. היינו חשופים, לא ידענו איך להתמודד, כל הקאסט של גאליס סבל מחרדות. כולנו היינו בלחץ אטומי, היינו עצבניים ולפעמים גם לא היינו הכי נעימים – לא זה לזה, יותר כלפי חוץ. לא תמיד היה לי כוח לסלפיז אחרי הופעה, הייתי גמורה, רציתי הביתה. וכשבאתי הביתה גיליתי שאפילו המשפחה שלי מתייחסת אליי אחרת. לא בקטע רע, אבל פתאום צצים עוד ועוד דודים ובני דודים שכל ילדיהם רוצים לבוא אלינו לארוחת שישי ולהסתכל על איך אני אוכלת. אם קארין לא הייתה איתי ולצידי לא בטוח שהייתי שורדת".
העובדה שעדיין מזהים אותך פותחת לך את התיאבון?
"אין צורך לפתוח אותו. אין דבר שאני רוצה יותר מלעמוד על סט ולזכור טקסטים ולבנות דמות ולחוות שוב את הדבר הזה, מול מצלמה או על הבמה. אני רוצה לשחק. מאז ומתמיד רציתי. ואבא שלי האמין בי אפילו יותר משאני האמנתי בעצמי. אבא שלי תמיד אמר לי 'אם תרצי ותעבדי קשה – זה יקרה'. וזה מה שאני אומרת עכשיו לעצמי, כשבא לי לחזור".
"הגורילות הוציאו אותי מהדיכאון"
משפחת סנדל מקריית טבעון טעמה מהזרקורים לא רק בזכות שירן - מי לא מכיר את קארין הכדורגלנית? לשעבר קפטנית נבחרת הנשים הלאומית של ישראל ובהווה מכהנת כיושבת ראש ארגון שחקני הכדורגל בישראל. כשהן שיחקו ב"גולסטאריות 2" כצמד, הצופים נחלקו לשני מחנות. חצי חשבו שהן דומות זו לזו ברמה של תאומות סיאמיות, ואילו החצי השני גרס שכל קשר דם ביניהן הוא מקרי בלבד. באחד מפרקי הסדרה השתתף אביה, מוטי, שבילדותה ניהל רשת מזון. "עד שהגשים את חלומו, פתח נגרייה ובנה מטבחים במחירים שפויים". אמה ז'ילבר, "ילידת הארץ ששומרת על שורשיה המרוקאיים, עובדת כבר 20 שנה במכללת אורנים בתור המנהלת האדמיניסטרטיבית של המכינות. זה מה שמחזיק אותה עכשיו".
"כשאבא שלי נפטר הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים ולא הצלחתי לקום. כל יום השתטחתי על הקבר שלו, ישנתי שם רק כדי לחוש קרבה אליו, התחננתי שיבוא אליי בחלום. והיו לי מחשבות קשות. למה להמשיך, בשנה הראשונה לא תיפקדתי בלי הכדורים הפסיכיאטריים"
הילדות בבית קטן עם גינה הייתה נהדרת. "לא הייתה פעם שחזרתי הביתה בלי איזשהו בעל חיים. כלבים, חתולים, אוגרים, פעם תפסתי נחש שחור, לא ארסי, והבאתי אותו למורה לטבע. חשבתי שאהיה וטרינרית. לפני כמה ימים, כשטיילתי עם טומי בנחלים שליד הבית, מצאתי ארנבת. ברור שהבאנו אותה הביתה. אמא שלי כבר רגילה".
על אף הילדות המאושרת, מלווה אותה מאז צלקת. "אף פעם לא דיברתי על זה וגם עכשיו אני לא רוצה לחפור בעבר. זה לא משהו שמגדיר אותי. היה מה שהיה והפוסט-טראומה נשארה".
באיזה אופן?
"בשנים הראשונות של 'גאליס' היה לי קשה. יולי הייתה דמות לא נגישה, משקעי עבר גרמו לה להתנהג בצורה מסוימת וזה הזכיר לי את עצמי. כפוסט-טראומטית הקפדתי לשמור על מרחק מכולם. פתאום אנשים זרים מתקרבים אליי ונוגעים בי, מאפרים אותי, משחקים לי בשיער וזה עשה לי עוד יותר חרדות. אבל היום אני רחוקה מזה, היום אני מחבקת כל ילד שבא אליי, אני רוצה לחבק את הקהל ולעשות דברים משמעותיים".
כמו?
"לשחק-לשחק-לשחק, ובמקביל, או בין לבין, להוציא לאוגנדה משלחות רוחניות של נשים שהגיעו לקרקעית הדיכאון או כאלה שמחפשות תשובות לשאלות. בג'ונגל של אוגנדה יש שמורת טבע של גורילות. הייתי שם, ליטפתי אותן, הגורילות הן אלה שהוציאו אותי מהדיכאון".
כדורים פסיכיאטריים וקלונקס
אביה, לדבריה, היה הכל בשבילה. "הוא זה שמגיל קטן לקח אותי לאודישנים בתל-אביב. בדרך היו לנו את הצחוקים ואת הבדיחות האישיות שלנו, שלא היה בהן שום דבר מצחיק, אבל אותנו הן הצחיקו בכל פעם מחדש. למשל, בדרך יש פסל של נשר ובכל פעם שחלפנו על פניו אבא אמר לי 'הנה, זה הסימן, את הולכת לעוף, את תצליחי בענק'. הוא תמיד היה זמין ונגיש בשבילי, הוא אף פעם לא השאיר אותי לבד, אף פעם לא אמר לי 'לא' בלי סיבה הגיונית, והוא גם חיבק את החלומות שלנו, שלא היו שגרתיים. אחת רוצה להיות שחקנית והשנייה רוצה להיות שחקנית כדורגל. כמו שהוא ישב בהצגות שלי ככה הוא ישב במשחקים של קארין והיה מריע לה ביציע".
את לא נמשכת לספורט?
"זרמתי בעקבות קארין להתעמלות מכשירים, קארטה וגלגלי ענק רק מפני שרציתי להיות איתה, היא הלב שלי. ממנה קיבלתי אומץ ללכת אחרי החלומות שלי. בחטיבה סידרתי לעצמי בוק אצל צלם בצפון, נסעתי עם אבא לכל הסוכנויות בתל-אביב, השארתי תמונות ואמרתי להורים 'אני אהיה שחקנית, אז או שתהיו איתי – או שתהיו בלעדיי'. רוברטו היה הראשון שהחתים איתי, והוא גם היה הראשון שניבא לי קריירה של כוכבת ילדים".
לדבריה, בשנה שקדמה למות אביה, בגיל 58, הוא נחלש, "סבל מכאבים בבטן ובקושי הצליח ללכת. עשו לו צילום, אבל מסיבה כלשהי הוא לא פוענח. רק אחרי שנה, כשאבא עשה צילום חוזר ששיקף גוש מאוד גדול, מצאו את הצילום הישן וראו שכבר אז הוא היה בכליה. בבדיקות שערכו לו גילו שיש לו גם לוקמיה, שני סוגים שונים של סרטן שדרשו טיפולים מנוגדים. כבר בשלב ההוא החלטתי לעצור הכל כדי ללכת עם אבא לכל הטיפולים ולכל הפגישות עם הרופאים. רציתי לשאול הכל ולדעת הכל כי רציתי להילחם על חייו, לא רציתי לוותר".
אביה הספיק לעשות סבב אחד של הקרנות, כשהיא לצידו. שלושה שבועות אחרי שאובחן, שירן הגיעה לקריית טבעון בשתיים בלילה, "מפני שבבוקר הייתה לנו ביקורת בבית חולים. בשתיים בלילה אבא קיבל אותי על הרגליים. בשבע בבוקר, מהחדר שבו ישנתי, שמעתי אותו צונח על הרצפה בשירותים. רצתי אליו, עזרתי לו לקום, הוא היה מבולבל ולא הסכים שאזמין אמבולנס. בבית שלנו יש 60 ומשהו מדרגות, חובשי מד"א התחילו להוריד אותו בכיסא. לילה קודם חלמתי שאני עוזרת לאבא לרדת והוא נופל עליי, וזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. החובשים הרימו את הכיסא ואבא נפל – עליי. הכניסו אותו לתרדמת יזומה שאחריה התחיל שבוע של רכבת הרים, יום אחד אומרים שהוא יחיה ויום אחרי אומרים שזה לא יקרה".
בנר השביעי של חנוכה הן חזרו הביתה והדליקו את החנוכייה. "הנר השביעי לא נדלק", היא מצטמררת, "עוד גפרור ועוד גפרור, בדיוק כשהנר השביעי תפס את האש קיבלנו טלפון מבית החולים, 'בואו להיפרד'. זה היה פסיכי, רק לפני שלושה שבועות הוא אובחן, לא הספקתי להתכונן לזה, אם אפשר בכלל להתכונן. הלם. הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים ולא הצלחתי לקום. כל יום השתטחתי על הקבר של אבא, ישנתי שם רק כדי לחוש קרבה אליו, התחננתי שיבוא אליי בחלום. והיו לי מחשבות קשות. למה להמשיך, בשביל מה. בשנה הראשונה לא תיפקדתי בלי הכדורים הפסיכיאטריים, הייתי על כמעט 300 מיליגרם ביום, ובלילות בלעתי קלונקס בשרשרת, רק ככה הצלחתי לישון".
ואז, משום מקום, נחתה עליה אוגנדה. "מגיל צעיר חלמתי להיות דיאן פוסי, חוקרת אמריקאית שהקימה את שמורות הטבע של הגורילות ברואנדה ובאוגנדה. עד שהגיעה לשם, הגורילות היו נרצחות על ידי החקלאים מפני שהן ירדו וגנבו מהם יבולים. כדי להגן על הגורילות היא הקימה שמורות טבע שהכניסה אליהן דרשה כרטיס יקר וכל הכסף הלך לחקלאים שאיבדו סחורה".
"הגורילות פשוט מדהימות. כרטיס הכניסה עולה 900 דולר, יקר נורא, כל מבקר חייב לחבוש מסכת אף כמו של קורונה כדי לא להעביר להן מחלות. כשליטפתי את הגורילה זו הייתה הפעם הראשונה שחייכתי, ממש חייכתי, וחזרתי ארצה בתחושה שבא לי לעזור לעצמי ולאחרים"
איך הכרת את הסיפור שלה?
"כילדה קראתי המון, ראיתי הרבה נשיונל ג'יאוגרפיק וכשגיליתי עליה רציתי להיות כמוה. אני חולת חיות, זה הדבר שאני הכי מחוברת אליו בעולם. יום אחד, שנה אחרי שאבא נפטר, ישבתי בבית ושתי בנות אחרי צבא פנו אליי באינסטגרם ושאלו אם אני יכולה לעזור להן לגייס כסף למען נסיעה לאוגנדה. הופה! התחלתי לשאול. התברר שהן אוספות כסף להקמת בית ספר בבית היתומים שבו הן יתאכסנו. את הגורילות הן הזכירו כבדרך אגב. שאלתי אם אפשר להצטרף, והן נתנו לי טלפון של עמותה כלשהי. יום למחרת סגרנו את הטיסה".
שימו לב ל"סגרנו". טוויסט בעלילה. "קצת לפני ששמעתי על אוגנדה והעמותה הכרתי את אדם. איך? במקרה, באחד מרחובות תל-אביב. התרגזתי על חבר שלו שהשתין באמצע הרחוב, צעקתי 'תודה, אנחנו לא צריכות לראות את זה', ואחרי שצחקנו הם באו איתי ועם חברה שלי לבר. ישבנו, דיברנו ומשם יצאנו לזוגיות של קרוב לארבע שנים".
ונונו הגיע לארץ מבולגריה, שם עבד בתיווך ובנדל"ן. "הוא בא לחופשת קיץ ונשאר כאן בזכותי, או באשמתי. והוא טס איתי לאוגנדה. היינו שם שלושה שבועות. המקומיים בנו את בית הספר מאפס ואנחנו גייסנו תרומות וסידרנו את החדרים. זרקנו את המיטות הישנות שהיו מלאות בפשפשים, קנינו להם מיטות חדשות ויחד איתם צבענו את הקירות. השמחה של הילדים האלה ניערה אותי. אין להם כלום אבל הם שמחים ודואגים אחד לשני והרגשתי שהאושר הפשוט הזה מתחיל לחלחל לתוכי. אחרי שבועיים ומשהו, כשהגעתי לגורילות, כבר הייתי שבויה".
למה הגעת לגורילות רק בסוף?
"רציתי שהן יהיו הקינוח, הדובדבן. נסענו במשך 14 שעות, בעליות מטורפות, טיילנו בג'ונגל סבוך ואחרי חמש שעות הגענו למשפחת הגורילות. יש כל מיני משפחות ולכל אחת יש שומר יער שדואג לה, וזה לחלוטין בטבע הפראי. והגורילות", היא מתמוגגת, "הן פשוט מדהימות. כרטיס הכניסה עולה 900 דולר, יקר נורא, כל מבקר חייב לחבוש מסכת אף כמו של קורונה כדי לא להעביר להן מחלות. כשליטפתי את הגורילה זו הייתה הפעם הראשונה שחייכתי, ממש חייכתי, וחזרתי ארצה בתחושה שבא לי לעזור לעצמי ולאחרים. נרשמתי ללימודי NLP, סדרי העדיפויות שלי השתנו והחקר העצמי תפס המון מקום כי רציתי להבין איך להמשיך את הדרך שהתחלתי באוגנדה מבלי לחזור לאחור. איך אני משמרת את השמחה שהבאתי איתי מאוגנדה. כבר ידעתי כמה קל לי ליפול לדיכאון".
מצאת תשובה?
"בשלב הראשון הבנתי שהחיים שלי זה לא רק משחק, פתאום נהיו לי עוד מטרות כמו לעזור לאחרים להתמודד עם מה שאני התמודדתי. אני מתחילה קורס של מאמנות התפתחות אצל מעיין בן ציון, ואחפש עוד קורסים. כשארגיש מוכנה אתחיל להוציא קבוצות לאוגנדה לטיפולים ולשיחות. גם קארין תלמד איתי ויש מצב שטיולי הגורילות יהפכו לבייבי של שתינו. קארין נפצעה במשחק, קרעה את הצולבת, נותחה וכנראה תזדקק לניתוח נוסף. זה הזמן לאחד כוחות".
בשנים האלה, שבמהלכן לא עבדה ולא התפרנסה, היא נשענה על המשכורת של בן זוגה. "אדם הציע לי נישואים ולא רציתי", היא מגלה. "גם זה משהו שהשתנה בי מאז שאבא נפטר. המחשבה שאבא לא ילווה אותי לחופה הייתה קשה לי מדי. ראיתי את זה במו עיניי לפני שנתיים, כשאבא לא ליווה לחופה את קארין, שהתחתנה עם הדר, בת זוגה. מאז הן כבר התגרשו. בחיים האלה אין רגע דל. אף פעם לא היה לי דחוף להתחתן. המחשבה על ערב ארוך שבו כל הספוט יהיה עליי ורק עליי עושה לי חרדות, אבל אין לדעת, אולי זה ישתנה בעתיד. כנראה שבקרוב אתחיל תהליך הקפאת ביציות".
עד גיל 38 לא שקלת הקפאה?
"לא, משום מה, בכלל לא הייתי מוטרדת. הייתה לי אמונה פנימית שכאשר ארצה להיות אמא זה פשוט יקרה. וזה פשוט קרה. כיוון שאני לא יודעת כמה זמן יעבור עד שאמצא את זה שבאמת מתאים לי, אני שוקלת להתחיל הקפאת ביציות בשביל הילד השני, כדי לא לאבד את המומנטום. אני לא רוצה שטומי יגדל לבד. בוויז'ן שלי אני עושה את זה יחד עם קארין, ילד שני שלי, ראשון שלה. נחפש ביחד את תורם הזרע".
מתוך המנשא עולה אקורד פתיחה של בכי. "טומי נושא את שם אבי, מוטי, בהיפוך אותיות. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אילו ההיריון הראשון שלי היה מניב בת. איך הייתי קוראת לה? כל מי שהכיר את אבא מוטי טוען שטומי הוא קופי שלו".
מקבלת סימנים מאבא
7 באוקטובר טרף גם לה את כל הקלפים. "התחלנו לאסוף לבית שלנו כלבים נטושים שהגיעו מהעוטף ושחיילים הביאו איתם מעזה. כבר שנים אני חיילת של ריקי בצרי מ-'SOS חיות'. אצלנו אין מכלאות, המתנדבים הופכים למשפחות אומנות שמגדלות בבתיהן את הכלבים ובשבת מביאות אותם ליום אימוץ. בדרך כלל לקחתי הביתה את הגורים שזקוקים לבקבוק, כל שלוש שעות, כמו הנקה. באיזשהו שלב במלחמה היינו, בדירה קטנה, עם חמישה או שישה כלבים, ביניהם פיטבולית שהגיעה מאי שם. אדם אהב אותה נורא, והחברים שאלו למה אנחנו לא משאירים אותה אצלנו".
למה לא?
"כבר היו לנו שני כלבים ואמרתי 'סטופ, אני רוצה ילדים. לטייל עם עגלה ושלושה כלבים זה קשוח'. אבל לא האמנו שזה יקרה כל כך מהר. בגיל 37, כשיצאתי לריטריט של ליקי (מאמנת הכושר ליקי רוזנברג - ס"ש) גיליתי שאני בהיריון".
האירוע שהתקיים בחוף דור יועד לנשים שאיבדו את בעליהן ובני זוגן. "ישבתי מול אלמנה צעירה, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה 'חפשי סימנים, הוא ייתן לך אותם'. אני מאמינה בזה בטירוף. אני כל הזמן מחפשת ומקבלת סימנים מאבא שלי. שתי דקות אחרי שייעצתי לה לחפש סימנים נכנס לי ווטסאפ. קרוב משפחה היה בקבר של אבא, שלח לי תמונה וכתב 'ד"ש מאבא ואל תפסיקי לחייך'. זה היה סימן מאבא, ככה אבא בישר לי שאני בהיריון ושהכל טוב".
איך בן זוגך קיבל את הבשורה?
"בהתחלה הוא היה בשוק. דיברנו על ילדים באופן כללי, אבל לא על עיתוי מסוים, וזה הפתיע. בכל זאת, אנחנו בני 38. חשבתי שנצטרך לעבוד בזה, לחשב תאריכים, אולי לעבור טיפולים, וזה בא בפוקס. אחרי שאדם התרגל לרעיון הוא שוב הציע לי להתחתן ושוב סירבתי. כבר היינו בתקופה פחות טובה ולא רציתי להתחתן רק בגלל ההיריון. בשלושת החודשים הראשונים הייתי עייפה ברמות ועברתי קצת לאמא שלי, ואז חזרנו והיינו בטוב – עד שלא. חודש אחרי הלידה עשיתי את השינוי".
כמה קשה זה היה?
"נורא למדי. אמרתי לעצמי 'חשבי מסלול מחדש, מה את רוצה, איך את פועלת', המון שאלות של בחורה חדשה שלומדת להכיר את עצמה בסיטואציה שהכי זרה לה. פתאום היא כבר לא יכולה לשבת בבית ולבכות על מר גורלה, יש מישהו שזקוק לה והמישהו הזה נותן לה סיבה לקום בבוקר. בהתחלה שקלתי לעבור עם טומי לדירה של אחותי, בתל-אביב, תמיד יש שם מקום בשבילנו, ובדיעבד אני שמחה שנהגתי עד לקריית טבעון. אמא היא עזרה ענקית ויש ביניהם חיבור מדהים. אמא דוחפת אותי לצאת לקפה עם חברה, אבל קשה לי לשחרר. אדם מדבר איתו בווידיאו ופעם בשבוע בא אלינו והוא אוהב את טומי. אני לא מוכנה שבעוד כמה שנים הילד שלי יעשה גוגל ויקרא על המלחמות שהוריו ניהלו על גבו, כאילו לטובתו. אני לא אתן לזה להגיע לשם".
מה תעשי?
"נשים את עצמנו בצד, לא נחשוב על עצמנו ונהיה חזית מאוחדת עבור הילד. טומי הפך אותנו למשפחה ונהיה משפחה לכל החיים, בין אם נרצה או לא. אז עדיף שנסתדר. הייתה בינינו אהבה יפה, חשוב לי שזה מה שטומי יידע על הוריו. אני אעשה הכל כדי שטומי ירגיש ויידע שהוא נולד מאהבה יפה שמה לעשות, נגמרה".
בצעדה למען החטופים היא הכירה את אורנה בנאי ("אישה עם לב ענקי") שלאחרונה דיווחה לה על פנסיון כלבים לא רחוק מביתה, בכפר יהושע. "התמונות שאורנה שלחה לי הדירו שינה מעיניי. כלבים עור ועצמות, וגם משחטה עם פגרים של כלבים שנרצחו כדי לפנות מקום לכלב הבא. לפני שבועיים נסענו לשם. אורנה דיברה עם הבעלים, צעקה עליו, וכשבאתי לצלם את הכלובים המוזנחים הוא תפס אותי מהצוואר והעיף אותי בצורה ברוטלית. אילו הייתי קצת פחות חזקה הייתי עפה ומתפרקת כי הוא ממש השתמש בכוח. וברוב חוצפתו הוא גם הזעיק משטרה והגיש תלונה על הסגת גבול, ואנחנו ממתינים להחלטת המשטרה. הייתי חוזרת על העבירה הזאת עוד 40 אלף פעם כדי לצלם את הכלבים השחוטים ולזעזע את המדינה. למרות שכבר אי-אפשר לדעת מה כן יכול לזעזע אותה".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
