תחנה ראשונה - המעברה: החלום הציוני
"בגיל שש, כשסיימתי את גן חובה בוורשה, עלינו לישראל, למעברה בנוף-ים. את פסנתר הכנף הגרמני של אבא, שהיום עומד בסטודיו שלי, הוריי שלחו במכולה, בים, לנמל חיפה, יחד עם כמה רהיטים. בתיק שלי ארזתי בובה של כלב שאחת מעיניו הייתה עצומה, ועד היום היא אצלי. לא היה לי מושג לאן אנחנו טסים ואף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה או לא. זה מה שאבא ואמא החליטו. מי שהוביל את החלום הציוני היה יוסף אולארצ'יק, אחיו הצעיר של אבי, מוזיקאי שעבר את השואה, עלה בעקבותיה לישראל ואנחנו בעקבותיו.
"אמא שלי לא יהודייה, לא ידעתי אף מילה בעברית וגם לא ידעתי מה זה פסח וחנוכה. בשנה הראשונה נדדנו בין בתים במעברה. בחלק מהם אפילו לא היה חשמל, אבל לי זה לא הפריע מפני שהייתי בן שש. זה היה המזל. אילו היו מעלים אותי ארצה כנער, כנראה שלא הייתי עובר על זה בשתיקה כי בוורשה מצבנו הכלכלי היה טוב. היינו המשפחה היחידה בבניין עם טלוויזיה שחור-לבן ואבא שלי היה אהוב המשטר בזכות המנגינות שכתב לשירים שהיללו אותו. באופן כללי, אני לא צובע את הילדות שלי בצבעים שמחים. לא סבלתי במעברה, אבל לא זכור לי שהייתי מאושר".
תחנה שנייה - בת-ים: מקבל שם חדש
"אחרי שנה במעברה קיבלנו דירת עמידר בבת-ים, במתחם של שישה בניינים חדשים מוקפים בחול. קראו לו שיכון האקדמאים, למרות שאני בספק אם מישהו מהעולים החדשים היה אקדמאי. ישראל של אז הייתה עסוקה בקיבוץ גלויות ואסור היה לשמור את השם הזר שאיתו הגעת. היית חייב שם עברי, ומיד. קראו לי אלכס, דוד שלי אמר לאמי שאלון זה שם טוב, היא אמרה 'בסדר' וזה הפך לשמי. כעולים חדשים הוריי קיבלו את החיים כמו שהם, ואני מאוד מעריך אותם על זה. הם זרמו ואני זרמתי איתם ועם מה שיש. הלכתי לבית הספר עם הצברים ורציתי להיות כמותם, רק לא עולה חדש.
"השאלה 'מה אני רוצה להיות כשאגדל' לא עברה לי בראש בכלל מפני שבגיל שש וקצת התחלתי לנגן. פעם בשבוע נסעתי באוטובוס למורה לפסנתר בתל-אביב, פולנייה כזאת, שציפתה ממני להתאמן שש שעות ביום, ובמקרה הטוב התאמנתי חמש דקות ביום. היו לי קוצים. בוורשה הייתי הבן היחיד שהוריו שמרו עליו בבית בצמר גפן. לא יצאתי החוצה אחר הצהריים. בבת-ים לא הייתי בכלל בבית. שיחקתי כל הזמן בשכונה.
"למזלי, בבת-ים לא הייתי חריג בנוף. אמנם העור שלי היה בהיר באופן יוצא דופן, וגם העובדה שלא עברתי ברית מילה לא עזרה מי יודע מה, אבל לא הייתי היחיד. בשכונה שלי היו עוד עולים חדשים מפולין, חלקם יהודים מאה אחוז וחלקם כמוני, חצי-חצי. כשהגענו ארצה הייתי רשום בתעודת הזהות כיהודי מפני שהיה אז הסכם בין הממשלה של בן-גוריון לבין הדתיים שישבו בה. ההסכם קבע שכאשר מגיע לנתב"ג זוג מעורב הילד נרשם כיהודי בלי בעיות.
"מה סוד הזוגיות של דיאנה ושלי? תחושת האאוטסיידריות מאחדת בינינו. כל אחד מאיתנו אאוטסיידר בדרכו שלו. בנוסף, יש לנו הומור משותף. אנחנו שולחים אחד לשני בווטסאפ קטעים מצחיקים מהאינסטגרם"
"למרות זאת, בבית הספר הציקו לי בגלל שאני לא יהודי. אני לא יודע איך הילדים קלטו את זה. כנראה שהם חשדו וכששאלו אותי לא הגבתי. 'גוי' בבת-ים זו הייתה קללה שחבל לך על הזמן. פעם, בהפסקת עשר, אחד התלמידים צעק לי 'גוי', אז צעקתי לו 'יהודי' וכל הילדים היו בהלם מזה שהיה לי אומץ לענות. יש לי חבר שעד היום זוכר את זה וצוחק מזה".
הילדים שלך סבלו מאי-יהדותם?
"טסה (42, שנולדה בניו-יורק ועלתה בגיל חודשיים) ומקס (37) פורחים וזורחים בארץ כישראלים. הם לא התגיירו. בשביל מה? גם אשתי, דיאנה, אמריקאית לא יהודייה, לא התגיירה. הרעיון להתגייר לא בגלל שאתה רוצה, אלא כדי שתהיה יותר מקובל או משהו, נראה לי מוגזם. זה פסיכי".
תחנה שלישית - פנימייה צבאית: עם אלה פיצג'רלד
"בכיתה ט' עברתי מבת-ים לפנימייה הצבאית בחיפה כי רציתי להיות גבר-גבר וגם בגלל שהציונים שלי לא הספיקו בשביל להתקבל להדסים. באיזה חג, כשההורים באו לבקר, אבא הביא לי פטיפון ואת התקליט 'אלה פיצג'רלד בהוליווד', שזרק אותי למוזיקה. במקביל, אחד החניכים לימד אותי אקורדים של גיטרה. זה פתח לי עולם. הבנתי שאני לא חייב לשבת בבית ולנגן על פסנתר. עם הגיטרה אני יכול ללכת לגן, לשבת על ספסל, לנגן את 'בית השמש העולה' ויבואו ילדות. זה הרבה יותר משך אותי.
"אחרי שנה עזבתי את הפנימייה כי הבנתי שאני לא רוצה להיות הרמטכ"ל וגם הבנתי שכל חניך עולה לצבא עשרת אלפים לירות בשנה וזה הציק לי. חזרתי לבת-ים, לתיכון רגיל, והייתי תלמיד מצטיין כי שנת הלימודים בריאלי בחיפה קידמה אותי במתמטיקה ובאנגלית. אבל באמצע י"ב עזבתי והלכתי לאקסטרני. ההורים לא שמחו אבל לא התנגדו נמרצות ולא זרקו אותי מהבית. המרד הקודם שלי, בגיל 13, כשנטשתי את הפסנתר אחרי שבע שנות לימוד, היה עבורם טרגדיה גדולה יותר. באקסטרני סחבתי לאט ורק בגיל 25 הוצאתי בגרות".
תחנה רביעית - להקת הנח"ל: המרד מתפרץ
"התקבלתי ללהקת הנח"ל כבסיסט. בכל הארץ היו אז ארבעה בסיסטים בגיל גיוס, אז לא היה קשה להתבלט. דני סנדרסון עשה לי אודישן. אחרי שנה וחצי עזבתי את הלהקה בכעס והשתחררתי מהצבא. בשנות ה-70 זה לא היה פופולרי לעזוב את הצבא. זה נחשב אז למרד גדול, וכנראה שזו הייתה התוצאה של הרבה מרירות ששמרתי בבטן כדי להיות מקובל. זה קרה כשהמנהל המוזיקלי – אזרח עובד צה"ל שלא אנקוב בשמו – הושיב את הלהקה סביבו ואמר משהו כמו 'להיות בלהקת הנח"ל זה כמו להיות טייס בחיל אוויר, וכל מי שלא מרגיש את עצמו כמו טייס יכול ללכת'. זו הייתה השורה התחתונה של נאומו הארוך.
"כשהוא שאל 'יש מישהו שרוצה ללכת? יש מי שרוצה להגיד משהו?' קמתי ואמרתי שבאתי ללהקה בגלל שאני מוזיקאי, שלא הכרתי את להקת הנח"ל לפני שהתקבלתי אליה ושאין לי מושג על מה הוא מדבר. הוספתי, 'אני שמח להיות בלהקה, אבל אני לא חושב עליה בתור קורס טיס'. ואז מפקד הלהקה, שגם בשמו לא אנקוב, אמר, 'אם כך אנחנו צריכים ללכת למפקד הבסיס כדי לשחרר אותך'. עניתי 'יאללה, בכיף'. העבירו אותי למחנה 80, התחלתי שיחות אצל קב"ן ואחרי כמה פגישות הוא שיחרר אותי מהצבא על סעיף חוסר הסתגלות.
"במשך שנה וחצי חשבתי שביום השחרור אעשה מסיבה גדולה ויהיה כיף. אבל כשזה קרה, לא הייתה בי שום שמחה, לא עשיתי מסיבה ולא היה כיף. החברים שלי המשיכו בלהקה, ובאיזשהו מקום זה היה ללכת נגדם. זה היה מאוד לא אופייני לי מפני שרציתי להתקבל ולהיות כמו כולם, אבל ככה זה, מדי פעם המרד התפרץ".
תחנה חמישית - כוורת: בלי איחוד
"היינו סנדרסון, פניגשטיין, אולארצ'יק ושמוקלר. הרוב לא שינו את שמות המשפחה למשהו יותר קצר וקליל. היום יש לנו קבוצת ווטסאפ".
והיא פעילה?
"מדי פעם יש עניין שמשותף לכולם, ואז כולנו מתעוררים וכותבים. לעיתים יותר רחוקות אנחנו כותבים אחד לשני. אפרים כתב לי לא מזמן, אחרי החתימה על העצומה וכל מה שקרה. הוא שאל מה שלומי, עניתי 'בסדר, ומה שלומך?' וגם הוא כתב 'בסדר' וזהו. אנחנו פולנים, אנחנו לא נשפכים".
דווקא בתקופת כוורת לא כתבת אף מנגינה.
"נכון, גם מפני שעוד לא הרגשתי שיש לי קול של מוזיקאי שכותב שירים וגם כי לא רצו שאכתוב. כשיוני רכטר וצ'רצ'יל התחילו לכתוב לתקליט השני והשלישי זה לא עשה טוב ללהקה. דני צדק כשטען שהלהקה מתפוררת בגלל ריבוי הקולות. אילו היינו להקה של גאון אחד שמוקף בפועלים טובים היינו מחזיקים מעמד, אולי עד עצם היום הזה".
"אני מבין ומכבד את הרצון של הקהל באיחוד נוסף של כוורת, אבל זה כמו להגיד לאבא שלך, שכבר מזמן פרש מעבודתו כלהטוטן בקרקס, 'תעשה לי עוד פעם את התרגיל עם החבל והקורה'"
יש סיכוי לאיחוד?
"אני מבין ומכבד את הרצון של הקהל באיחוד נוסף, אבל זה כמו להגיד לאבא שלך, שכבר מזמן פרש מעבודתו כלהטוטן בקרקס, 'תעשה לי עוד פעם את התרגיל עם החבל והקורה'. הוא הפסיק עם זה, היו לו סיבות להפסיק עם זה, ולבקש ממנו לחזור בגיל 75 לבדיחות של פעם זה לא הגיוני. ב-2013 דני סנדרסון דאג שיהיה לנו פיצוץ של קונצרט אחרון לסיום, שלמעשה היה שישה קונצרטים פלוס וידיאו וסרט וחבילת דיסקים וחבילת אני לא יודע מה. זה לא אומר שאנחנו מתים. אנחנו עדיין מופיעים. דני וגידי יהיו בין האורחים שלי במופע החגיגי בלייב פארק ראשון לציון. גם מאיר פניגשטיין יופיע למרות שהקריירה שלו בסרטים. נשיר ביחד את 'הנה מאיר, הנה אלון'. וצ'רצ'יל איננו. מי חסר?"
יוני רכטר.
"יוני הוא גאון. לא מזמן ראיתי אותו בהיכל התרבות במופע של 'הכבש השִשה עשר', עם הנכדים שלי, וזה היה נפלא".
תחנה שישית - ניו-יורק: לרקוד בצעד תימני
"כתבתי את 'בא לשכונה בחור חדש' בגיל 33, בניו-יורק, אחרי לימודים בברקלי. השיר הזה על עצמי ונראה לי שזה השיר הכי ישראלי שלי. ניגנתי שם בלהקת הבית של מועדון 'פיקוק', שהסולן שלה היה בעז שרעבי והקהל רקד בצעד תימני. במשך שנתיים-שלוש, מעשר בערב עד ארבע בבוקר, ניגנתי מוזיקה תימנית עם מוזיקאים ישראלים וג'אזיסטים אמריקאים. כל התימנים שהצליחו בגדול בארץ, שימי תבורי וזהר ארגוב, התארחו שם שבועיים-שלושה.
"אז מה קורה כשאתה עושה משהו עוד ועוד ועוד? למרות שאתה פולני אתה סופג השראה וזה הופך להיות הטבע השני שלך. מאוד אהבתי את הקצבים האלה. הם הזכירו לי ג'אז בגלל שלא היה אורך קבוע לסולואים. אפשר היה לנגן ולנגן ולנגן. בישראל בכלל לא היה דבר כזה".
נעלבת כשעפרה חזה לא רצתה להקליט את השירים שלך?
"קצת, לא רציני. היא ובצלאל אלוני היו בניו-יורק וצילצלו אליי. השמעתי להם את 'בא לשכונה בחור חדש' וגם את 'היא הולכת בדרכים'. חשבתי שהם מתאימים לה. אחר כך לא שמעתי מהם. חשבתי שצריך לעשות את זה אחרת. צילצלתם, באתם אליי הביתה, לקחתם שירים ואפילו לא הודעתם לי מה קורה? לא הייתי בארץ כשהיא פרצה עם 'שיר הפרחה'. חשבתי שיש לה קול מיוחד ושהיא מאוד יפה. הפגישה הבאה שלנו הייתה בפסטיגל, בחיפה. קיוויתי להכיר אותה יותר אבל היא לא הייתה בת השגה. סמול-טוק לא היה הקטע שלה. בדיעבד אני מודה לה על זה שלא הקליטה את השירים האלה. זה מה שפתח לי את הקריירה כזמר".
איך זה קרה?
"ב-1985 הוצאתי את התקליט הראשון שלי שהפך לשלאגר בזכות 'בא לשכונה', והאיצו בי לצאת לסיבוב הופעות. כשאמרתי שאין לי מספיק שירים חיברו אותי עם להקת טנגו של מיקי שביב, שגם לה לא היו מספיק שירים אז הופענו חצי-חצי. זה לא היה סיבוב ארוך אבל עשינו שיר ביחד, 'או שאתה שר או שלוקחים אותך מפה'. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי כזמר ואני לא זוכר את ההופעה כי לא הייתי שם, עפתי לגמרי. בבוקר שאחרי חשבתי שזה לא מתאים לי. רק אחרי 20 שנה נפל לי האסימון שזה בסדר שאמשיך לשיר. התרגלתי".
באוזן המקצועית שלך, אתה זמר?
"אם בוב דילן ומיק ג'אגר זמרים, אז גם אני זמר".
תחנה שביעית - חיי נישואים: חמש דקות בעירייה
"בהתחלה הופתעתי כש'בואי נגיד שאני שלך' הפך לשיר שמתחתנים איתו. הרי הפזמון שלו מתחיל ב'ימים יגידו אם זה רציני'. ואז הבנתי שהוא תפס מפני שב-40 השניות הראשונות שלו, השיר הזה אומר משהו כמו 'אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי'. אני חושב שאנשים צעירים שמתחתנים פוחדים מהשבועות של 'לנצח, במחלה, בעוני, עד שהמוות יפריד בינינו'. ההבטחות והנדרים רק מלחיצים. כששיר החתונה אומר 'אולי אפילו נשחק משחק שני', הלחץ משתחרר. אף אחד מהזוגות שהתחתנו עם 'בואי נגיד שאני שלך' עוד לא אמר לי 'התגרשנו', אז אני שמח".
מה אתה הבטחת לדיאנה?
"זאת נקודה כואבת לשנינו כי התחתנו בחמש דקות בעיריית מנהטן – ולא בגלל היריון, אלא כי ככה רציתי. מעכשיו לעכשיו. ולא היה שם אף שיר. היו שם פקיד ועדה אחת, חברה שלנו, ואני מצטער על זה. הייתי שמח להתחתן באולם במנהטן, אולי בלי ההורים, אולי רק עם חבר'ה. מאז עברו 46 שנה. על היחסים שלנו כתבתי את השיר 'בעינייך'. עוד מעט יכניסו אותנו לקטגוריה של עולם הולך ונעלם".
"אמא שלי לא יהודייה, לא ידעתי אף מילה בעברית וגם לא ידעתי מה זה פסח וחנוכה. בשנה הראשונה נדדנו בין בתים במעברה. בחלק מהם אפילו לא היה חשמל, אבל לי זה לא הפריע מפני שהייתי בן שש"
זה הזמן לפרויקט חידוש נדרים.
"חושבים על זה. יש מצב. מה סוד הזוגיות שלנו? תחושת האאוטסיידריות מאחדת בינינו. כל אחד מאיתנו אאוטסיידר בדרכו שלו. דיאנה היא במאית קולנוע ומורה לאנגלית של ישראלים שיודעים אנגלית וצריכים להשתמש בה להרצאות או למשחק. היא משחררת אותם מהצורך להישמע נכון בשפה זרה, טוענת שהמסר יותר חשוב מהדיקציה. בנוסף, יש לנו הומור משותף. אנחנו שולחים אחד לשני בווטסאפ קטעים מצחיקים מהאינסטגרם, בדרך כלל של קומיקאים אמריקאים. שנינו מאוד אוהבים את לואי סי. קיי. מהישראלים? יוחאי ספונדר שעושה קומדיה באנגלית. היינו בהופעה שלו, פעמיים".
תחנה שמינית - כאן ועכשיו: הופעה חגיגית ופרויקט
בגיל 23, בחזרות של "כוורת", כתב אלון אולארצ'יק את שירו הראשון, "ילד מזדקן", על פי מנגינה של דני סנדרסון. "במקור היה לשיר הזה טקסט אחר, של דני או של מאיר פניגשטיין. 'פוגי מתחשמל / פוגי מקבל / כל מיני אלקטרובטים בגופו'. את ההמשך אני כבר לא זוכר. כשדני שר לנו את השיר החדש כולנו אמרנו שהמנגינה יפה, אבל חייבים להחליף את המילים. דני אמר 'טוב, מי רוצה לכתוב?' ומשום מה קפצתי 'אני!' למחרת הבאתי טקסט לחזרה, סנדרסון ניגן ושר, וידא שהמילים יושבות על הלחן כמו כפפה, וכך נולד השיר".
והיום, דקה אחרי שחגגת 75, הילד המזדקן הוא אתה?
"מי אמר שחגגתי? אני אף פעם לא חוגג, ומפליא אותי שרוב האנשים עושים את זה. מצידי, שימחקו את 75 מכל הפרסומים על המופע החגיגי שיהיה בסוכות. 'אולארצ'יק בפארק' זה מספיק. מה, להגיע לגיל 75 זה הישג? חוגגים את זה שאני עדיין לא מת?"
המופע החגיגי יתקיים במסגרת פסטיבל ראשון לציון, שמתקיים בחול המועד סוכות זו השנה ה-37 בכמה מוקדים בראשון לציון. הפסטיבל חוגג את המורשת התרבותית שלנו עם מיטב האומנים וקלאסיקות שכולנו גדלנו עליהן, מופעי מקור ייחודיים ושיתופי פעולה, שנותנים כבוד ליוצרים וללהיטים מכל הדורות של המוזיקה הישראלית. החגיגה לאולארצ'יק תתקיים ב-8 באוקטובר בלייב פארק ראשון לציון, עם רשימה מרגשת של אורחים: גידי גוב, דני סנדרסון, להקת טיפקס, דודו טסה, קרולינה, ומאיר פניגשטיין (פוגי). במופע יבוצעו השירים הגדולים של אולארצ'יק מתחילת דרכו בימי להקת כוורת ועד ימינו, ובהם "בא לשכונה בחור חדש", "היא הולכת בדרכים", "כל דבר קט", "ילד מזדקן", "בחור אנלוגי", "יום ללא מילים", "ארץ מלח", "בואי נגיד שאני שלך", "בן בסט", "בואי נתחבק", וכן יצירות מוזיקליות מתוך ה-100 שנערמו במחשב האישי שלו.
ברחוב הוא נתקל במכרים מהעבר, בני גילו, ולא אחת מתקשה לזהות אותם. "הם נראים לי נורא מבוגרים. הקמטים, הכרס, השיער. גם לי יש ויש, אבל אני לא מרגיש את השינויים ולא מודע להם מפני שאני מופיע כל הזמן. במקצוע שלנו אין פנסיה. אני לא עובד בבנק וטוב שכך. החיים שלי במוזיקה, בהופעות ובאולפן. מצאתי במחשב מאה שירים שנפלו בין הכיסאות ולא נכנסו לאף אלבום בגלל שלא היו מספיק טובים, או בגלל שלא מספיק התאימו לז'אנר שרציתי לייצר באותה תקופה. רבים מהם מחקתי, אבל יש כאלה שנשארו בגלל שיש בהם משהו, כמו השיר 'שסבלנו', שנכתב לפני 25 שנה. בכל פעם שהאצבע שלי התקרבה לדליט משהו בי אמר 'אתה אוהב אותם, אל תמחק, תעשה להם מאסטרינג', אז עשיתי, לכולם, ושיחררתי אותם כמו שהם. לפני חודשיים הוצאתי את 'כאילו שירים' וכתבתי 'כאלו', בלי יוד, כדי לשקף שני פירושים. בעצם, אלה סקיצות שלכל אחת מהן יש פוטנציאל להפוך ללהיט".
בפרויקט הטרי, מאה שירים שחולקו לשמונה דיסקים, אין לו שותפים. "בפעם הראשונה לקחתי על עצמי את ההפקה גם מבחינה כלכלית. הם פחות משודרים בגלי צה"ל ובכל מיני גלים אחרים, אבל אנשים שומעים אותם בבית. בדרך לכאן מישהו אמר לי 'השיר על הים אחלה' וזה שימח אותי נורא. ביום של הופעה אני לא מגיע לאולפן שבפלורנטין. צריך לנוח. בימים אחרים אני יושב בו שש עד שמונה שעות. בזמן האחרון התחלתי להביא אוכל מהבית כי אני בדיאטה. באולפן אני כותב מוזיקה, זה גם תחביב וגם מקצוע, ומנסה ליצור. קשה לי לכתוב שיר שלא מתייחס לתקופה ולמלחמה. את זה אני משאיר לצעירים כמו יסמין מועלם והדור שלה. הם יכולים להוציא שירים ממש טובים. אנחנו פחות".
למה?
"מפני שאנחנו פחות מכוונים לזה. למה שבנאדם בן 75 יחליף את המהות שלו כדי שיתאים לטעם של ילדים?"
הילד מזדקן, אבל הוא עדיין כאן. ובועט.
