יורם ארבל מעולם לא הפסיק לשדר ספורט. אפילו כשחצה את גיל 80, כשרוב השדרים בעולם מזמן בפנסיה, ארבל תמיד היה שם עם ה"הללויה" האיקוני גם בטורנירים הגדולים. אלא שבסוף הגוף כמעט שהכריע אותו. בשנה האחרונה כבר לא היה על המסך. גידול סרטני שהתיישב בגרון איים להפקיע מארבל את קולו, הבסיס של חייו. פתאום, בגיל 82, הוא נאלץ להתמודד עם טיפולים קשוחים ולפרוש מהמגרשים במשך שנה.
"ידעתי שיגיע יום שאני צריך לפרוש", הוא מהרהר בחיוך. "כולם בסוף פורשים. או מתים. אבל לא חשבתי שמכל המכות תיפול עליי המכה במקום הכי רגיש שלי, הכי חשוב ומשמעותי שלי, בכלי שאיתו אני עובד. זה כמו כנר שפתאום אין לו יד. זה מה שעבר לי בראש כל הזמן, מרגע שקיבלתי את ההודעה על הגידול. והיו גם הפחדים הרגילים. אני אצליח להחלים? איך אני אחלים, איך אצא מזה? אבל הייתה בי תקווה כל הזמן, החברים ואשתי מרית תמכו בי, אני כמעט לא יצאתי מהבית בקיסריה. בעצם רק לאשפוז".
ארבל התעורר ב-20 בספטמבר 2024 עם תחושה שהוא לא מכיר בגרון. "הרגשתי שמשהו מפריע לי שם, לא התעלמתי. הגעתי לפרופסור גדעון בכר, מנהל אף אוזן גרון בבילינסון, שהכיר לי את ד"ר יניב חמצני. מצאו שיש גידול קטן בגרון, ליד המיתרים. הבעיה הייתה שזה מקום שמאוד קשה לנתח בו, מאוד מסוכן. החליטו יחד עם ד"ר נגה קורמן, האונקולוגית, ללכת על הקרנות".
מה הסבירו?
"שאם חלילה וחס ההקרנות לא יעזרו, ויישאר משהו, לא יהיה מנוס מניתוח שישאיר אותי במצב של נכות קשה, ללא יכולת לדבר, ללא אפשרות לבלוע, משהו נורא. הייתי אדם בריא במשך השנים. מעשן, אבל תמיד מרגיש טוב, עד היום משחק גולף. אבא שלי אמנם נפטר בגיל 48 אבל הכל היה פיקס אצלי, עד המכה הזו".
מתי היה הכי קשה?
"כשראיתי את המשחק המרכזי בטלוויזיה. במצב שהייתי, לא ראיתי את עצמי יכול לשדר אותו, ולפרוש בגלל זה נראה לי פתטי. הגיל, אמור להשפיע על העבודה. למרות שכבר ב-2014 היו פרשנים ומגיבים שכתבו שיש לי אלצהיימר, גם בגיל 83 אני מרגיש כשיר לגמרי. אני מזהה, אני יודע כדורגל, כדורסל, אני יצירתי עד היום. לא חשבתי על פנסיה בכלל. אצלנו בגולף אומרים שהמוות הכי טוב זה פה על מגרש, בחבטה האחרונה. אבל למות בכלל לא היה בתוכניות שלי, גם לא לפרוש משידור".
הכלת את המצב החדש?
"הייתי בסוג של דכדוך, חוסר סבלנות. בוא נגיד שלא הייתי הכי נחמד בשנה הזו. מרית אשתי תמכה בי מאוד, לאורך כל הדרך, וגם הילדים יונתן וענת. ליוו אותי לבית החולים, המשפחה התאחדה סביבי וזה מאוד עזר".
איך היו הטיפולים?
"בהקרנות הפציצו אותי עם כל הארטילריה. אתה לא מרגיש את זה בהתחלה, תופעות הלוואי באות אחר כך. בצקת כבדה, צרידות, צריבות בצוואר, בלי אפשרות לאכול כמעט. ירדתי סביב עשרה קילו, גם לא הפעלתי יותר מדי את הגוף, אז רק לפני חודש חזרתי לשחק גולף".
רוב הזמן היית בבית?
"בחלק מהזמן הייתי מאושפז, תקופה מאוד קצרה, כדי להזין אותי בעיקר ולשמור עליי. אחרי זה חזרתי הביתה לקיסריה. סידרתי חדר למטה בקומה הראשונה כדי שאוכל לנוח שם ורוב הזמן קראתי וראיתי טלוויזיה".
× × ×
בתחילת 2025 יכול היה לנשום לרווחה. "עושים עוד בדיקה כדי לברר אם הכל בסדר, ביופסיה לכל החלקים בגרון. אחרי תקופה מתוחה של המתנה מתקשר ד"ר חמצני ואומר, 'יורם קבל, אתה נקי'".
לפני ארבעה חודשים חזר גם להאמין בקול שלו. "הרגשתי עד אז שהקול שלי טיפה חוזר, אבל עוד לא שמעתי את עצמי בדמיון משדר עם הקול שהיה לי קודם. ואז הקלינאית שלי אומרת, 'תצעק לי הללויה'".
היה שער?
"נתתי הללויה בכל מה שיש לי, והיא הייתה מבסוטית מאוד. אבל יש לי עדיין דרך עם הקול. אני משתמש בכל האוקטבות במהלך שידור, יותר נמוך בשלב של הנעת הכדור בהגנה ועולה בהתאם להתקדמות ההתקפה. עדיין אין לי כמובן את כל המנעד, אבל יש שיפור כל הזמן. ועם כל זה גורלי שפר עליי לעומת שדרים אחרים בקליבר שלי. ניקח את מרטין טיילר הגדול של אנגליה ב-20 השנים האחרונות. פגשתי אותו ב-2014 במעלית בריו, אמר לי שהוא משדר לבד לטלוויזיה האוסטרלית אחרי שהזיזו אותו מהתפקיד. זה כמו לרדת לליגה לאומית אצלנו".
ארבל חזר לשדר פריצות בצ'רלטון עם פתיחת העונה בפרמייר-ליג האנגלית, כאלה שלא מצריכות שידור רצוף. בחודשים הקרובים כבר ישוב לשדר פליי-ביי-פליי בליגת העל בכדורגל וגם בערוץ ONE, בליגה הספרדית והאיטלקית. "הקול שלי עוד לא חזר ממש, עדיין מוגבל מאוד, אבל בכל אני מרגיש את השיפור. הקלינאית מאמנת אותי להחזיר את המיתרים למצב הטבעי שלהם. אם הכל יהיה בסדר, עוד חודש וחצי-חודשיים תראה אותי משדר מסכנין".
העישון היה, ככל הנראה, הגורם המרכזי שלקח את ארבל לקרב על חייו. הוא כבר עישן כבד מאוד עד שנת 1984, אבל הצליח להיגמל באורח פלא. "עישנתי אז שנים בכל מקום. גם בגילוח, גם במיטה לפני השינה. תמיד עם סיגריה. ב'מבט ספורט', תוכנית של שעה, הייתי גומר באולפן 12 סיגריות, אז היה מותר לעשן שם. אף פעם לא השפיע לי על הקול. בשנת 84' פגשתי מדקר בציריך והפסקתי לעשן בבת אחת. למחרת חזרתי לארץ במטוס עם השחקנים של ברצלונה בכדורסל, הם עישנו ואני אמרתי: זה לא בשבילי יותר. לא יכולתי אפילו להיכנס למונית עם ריח של סיגריות".
הפרידה מהסיגריות החזיקה ביציבות במשך 36 שנה, עד שפרצה הקורונה. "היה די משעמם אז. אני מגיע לשידורים, רואה מישהו מעשן יום אחד, מבקש סיגריה. עד אותה תקופה עישנתי לפעמים רק סיגר בגולף, עם הבירה, לא רציני. בקורונה נתפסתי מחדש ותוך שנה הגעתי לקופסה וחצי ביום. הרגשתי בסדר גמור, הכל היה פיקס, עד שהגיעה הבדיקה ההיא".
והרופאים הסבירו שזה בגלל העישון?
"קרוב לוודאי. המליצו להפסיק לעשן. אני מצליח לעמוד בזה חלקית".
חשבת גם על המוות בתקופה הזו?
"לא ממש, כי הרופאים אמרו כבר בתחילת הדרך: תפסנו את זה בזמן. אני מודה מאוד לכל הרופאים בבית החולים בילינסון שטיפלו בי. הרגשתי שאלוהים שלח לי צוות. הם מוסד של מלאכים. קיבלתי את החיים שלי בחזרה עד כדי כך שאני עושה תוכניות לעתיד, אני רוצה לכתוב ספר על הקריירה, שיש בה סיפורים מדהימים והרבה מאוד אנקדוטות, ואני מתכוון לשדר כמה שאני יכול".
× × ×
לספר הזה, יום אחד כשייכתב, לא יחסרו החומרים. ארבל נולד בשנת 1942 בפתח-תקווה, היה כדורגלן ואפילו מטיל כידון שזכה בתוארי אליפות בגיל הנעורים. החל לקריין ולשיר בטקסים בתיכון, עד שתפס את עיניהם של בכירי להקת הנח"ל וגויס להרכב המיתולוגי תחת המפקד יהורם גאון. הוא עזב בהמשך לחיל הנח"ל עצמו ואחרי השחרור החל לקריין בקול ישראל. ב-1967 הוא נכנס להיסטוריה הישראלית עם ההכרזה ביוני על מלחמת ששת הימים. "קראו לזה תקופת ההמתנה. משה חובב הזעיק אותי לירושלים, הייתי קריין צעיר ברדיו בתל-אביב, בן 25, זה לא היה מקובל. שיכנו אותי במלון וקראתי חדשות כל חצי שעה או שעה. שר הביטחון משה דיין ביקש אז מרשות השידור שאת החדשות יקראו רק הקריינים הכי רגועים כדי לא ליצור פאניקה בציבור. אז היו שם משה חובב, יצחק פרי, אריה אורגד ואנוכי. בבוקר פתיחת המלחמה אני מסיים את מהדורת שבע ויורד ליציאה, מדבר עם המרכזנית. פתאום מגיעה אחת העורכות בריצה, משאירה לי דף ואומרת, 'תעלה לאולפן, תקריא'. אמרתי לה, 'עכשיו עשרה לשמונה, לא הרגע לחדשות".
נשמע כמו למה מה קרה, מלחמה?
"בדיוק. והיא עונה, 'השעה ממש לא משנה עכשיו'. אני עולה ובמדרגות קורא מה כתוב, ותוקפת אותי ממש התרגשות: 'האזינו להודעת דובר צה"ל. מאז שעות הבוקר המוקדמות של היום מתנהלים קרבות שריון עזים בין כוחות מצריים וסוריים שנעו לעבר ישראל לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם'. הגעתי למעלה, נכנסתי לאולפן של רשת ב', הגל הקל. עדנה פאר ישבה והגישה מוזיקה. התרגשתי, התנשפתי, חיכיתי כמה דקות כדי להסדיר נשימה. עדנה פאר הורידה את המוזיקה, ופרצתי לשידור עם ההודעה".
גם הרבה אחרי שנפרד מהחדשות, הגורל הפגיש אותו בנובמבר 1995 עם הודעה היסטורית באולפן הספורט. "אנחנו לקראת סיום תוכנית הספורט 'הדקה ה-91' בטלעד. העורך מכניס לי נייר: 'ירו ברבין בכיכר מלכי ישראל'. אני מקריא את ההודעה בשידור פעמיים, כי הייתי בשוק, רעדו לי הרגליים והידיים. אני חושב שזה היום שבו השתנתה המדינה לנצח. אגב, כמה חודשים אחרי הייתי 150 מטר מהפיגוע האיום בדיזנגוף סנטר בתל-אביב. תיכננתי לקנות שם משהו, ניצלתי".
אחד האירועים הדרמטיים ביותר ששידר ארבל נרשם ב-1985 בגמר ליגת האלופות באצטדיון הייזל בבריסל, בין ליברפול ליובנטוס. 39 אוהדים נהרגו אז במהומות, והמשחק נפתח בכל זאת, כמובן באיחור רב. "אני יושב שם, לא רואה כלום. הייתה עמדת שידור בחדר ענק שממנו אני רואה את המגרש, אבל לא רואה את היציעים עם הבלגן. ראיתי פתאום אלונקות, אבל לא יכולתי להבין למשל שיש הרוגים. קשבנו מיקי גורדוס ז"ל האזין לדיווח באחת הרשתות, שיש כבר הרוגים. התחילה להתברר תמונת האסון. הצופים קיבלו בסוף את התמונה העיתונאית המלאה, אבל הייתי מאוד מתוסכל באותו ערב. רציתי לצאת, לראות, לדווח, אבל באבטחה נעלו את כל החדרים ואי-אפשר היה לצאת. היינו שם 30-40 שדרים בלי יכולת לצאת, משתינים בפחיות קוקה-קולה".
"הרגע הכי קשה? כשראיתי את המשחק המרכזי בטלוויזיה. במצב שהייתי, לא ראיתי את עצמי יכול לשדר אותו, ולפרוש בגלל זה נראה לי פתטי. בהקרנות הפציצו אותי עם כל הארטילריה. אתה לא מרגיש את זה בהתחלה, תופעות הלוואי באות אחר כך. בצקת כבדה, צרידות, בלי אפשרות לאכול כמעט"
את שיא הקריירה שלו הוא תמיד יראה במשחק בין נבחרת ארגנטינה של דייגו מראדונה לאנגליה, במונדיאל במקסיקו. "לא יכול להיות שראשו של מרדונה עלה גבוה יותר מהיד של פיטר שילטון", היטיב ארבל לזהות כשהעולם היו הרבה פחות מדויק טכנולוגית. זה היה התיאור של "שער יד האלוהים", ואחריו חיכה הבונוס. דייגו מראדונה כבש את אחד השערים הגדולים בתולדות המשחק, אם לא הגדול בהם, כשהוא עובר בערך את כל נבחרת אנגליה ומגלגל את הכדור לרשת. "מאה אחוז חוקי", שאג ארבל, "אלף אחוז חוקי".
"שני שערים הכי גדולים ששידרתי בחיים, במיוחד השני. זכיתי, 100 אלף איש באטצקה, חוויה שלא שוכחים. בשער הראשון, כבר באותה שנייה היה לי ברור שלא יכול להיות שהראש של מראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של פיטר שילטון – וזה מה שאמרתי. בהילוך החוזר הראשון היה ברור שמראדונה מרים את ידו לכדור אבל השער אושר. ואז בא הרגע שבו מראדונה אמר לכולם: את השער הזה לא תוכלו לפסול גם אם ממש תרצו. הבנתי תוך כדי הדקות שחולפות שאני במשחק שיא, הרגשתי שאני משדר אירוע חד-פעמי".
ב-1989, במהלך משחק של נבחרת ישראל מול אוסטרליה באצטדיון רמת-גן, חקק את הסלוגן 'ככה לא בונים חומה', שהידהד מחדש בנסיבות הטרגיות של 7 באוקטובר, כשהחומה הישראלית קרסה ליטרלי, אלא שהפעם התוצאות לא היו רק שער שוויון של האוסטרלים. "המשפט הזה נולד בשנייה, בלי לחשוב, עם הרבה כעס. להבדיל, התחושה שלי ב-7 באוקטובר, של הכעס, הייתה דומה, אבל התחלפה בזעם נוכח מה שראינו אחרי".
למעשה זיקקת אז את תרבות המחדל הישראלית, שהביאה אותנו עד הלום.
"כעסתי אז על החלטורה הישראלית, התרבות של יהיה בסדר, סמוך עליי, קטן עלינו, מי אלה האוסטרלים שילמדו אותנו כדורגל. את הכדורגלן שכבש, צ'רלי ינקוס, ראיתי בועט באימונים. התיישבת ביציע ואמרתי לעצמי, איזה סוס, איך הוא בועט. דווקא מולו שחקן שלנו עזב את החומה וקיבלנו את השער".
המודיעין הישראלי שוב לא עבד. לפחות קיבלת קמפיין לחברת בנייה.
"יחסית שילמו אז מעט, אבל זה היה פיצוי על הסבל במגרש מהמשחק המתסכל של הנבחרת".
את קריאת השער המפורסמת שלו, 'הללויה', המציא דווקא באחד ממשחקי הכדורסל של מכבי ת"א בשנות ה-80, בגביע אירופה לאלופות. "זה הגיע אחרי הטבעה של הסנטר הנפלא של מכבי ת"א אז, ארל וויליאמס. הוא לא היה גבוה במיוחד אבל אף אחד לא היה יכול לקחת לו ריבאונד, ובמשחק של מכבי באירופה הוא עלה להטבעה לא נורמלית עד שבדמיון ממש ראיתי מקהלות בכנסייה בהארלם ששרות 'הללויה' יחד עם כומר. וישר אמרתי בשידור: 'הללויה!' אותו וויליאמס אחראי גם לאחד הרגעים המפחידים שאני זוכר במגרשים. חשבתי שאשדר אז מקרה מוות. זה היה במדריד, ארל וויליאמס עלה לקהל כדי להרביץ לאוהד ולמזלו אולסי פרי תפס אותו, כי אם לא, הוא היה הורג את האוהד בידיים. האיש בער מעצבים".
ב-1981 שידר את הזכייה השנייה של מכבי ת"א בגביע אירופה, אחרי ניצחון מול סינודינה בולוניה. באותו גמר זיהה ארבל שמיקי ברקוביץ' ניגש לזרוק מקו העונשין בדקות ההכרעה במקום שוקי שוורץ, שנחשב קלע פחות טוב מארכיבישוף הניצחון. מי שלא זיהה היו השופטים או - בעצם - שופט אחד. "פגשתי לימים את השופט ההולנדי פיטר ואן-דר ויליגה ששפט את המשחק עם לובומיר קוטלובה הצ'כי. אמרתי לו, 'תגיד, איך לא שמת לב שמישהו אחר זרק מהעונשין בגמר?' הוא אומר לי, 'לפני שאתה ממשיך, אני יודע על מה אתה מדבר. אני ראיתי שמיקי הולך לזרוק'. שאלתי אותו, 'אז למה לא דרשת לתקן?' והוא עונה, 'קוטלובה שרק את הפאול, זה היה התפקיד שלו'".
היית צמוד למכבי ת"א בכדורסל באחת מתקופות הזהב. היו גם מחלוקות?
"פעם אחת עיצבנתי אותם, הסתלבטנו בשידור על אחד השחקנים של הקבוצה, עקיצות כאלה בחן. למחרת התקשר אליי אחד מהבכירים אז במכבי, היום הוא כבר לא שם. והאיש אומר, 'יורם, יורם, לא עושים ככה. תראה מה קרה לאריה מליניאק'. הדיווחים אז אמרו שבהתערבות של מכבי, מליניאק הודח מעמדת הפרשנות. לא עניתי. ניתקתי ישר את הטלפון. לא התקשרו מאז".
× × ×
ארבל זוכה במהלך השנים בדרך כלל ליחס של כבוד ביציעים בישראל, אבל זה לא תמיד היה ככה לאורך הדרך. "קיבלתי הרבה יריקות, היו אז מגרשים צפופים בשכונת התקווה בת"א, בפתח-תקווה, בנתניה. התרגלנו כבר. פעם אחת הציק לי אוהד של מכבי פ"ת כל המשחק, אני הרי מזוהה כאוהד הפועל פ"ת מהשנים הראשונות. אני משדר, הוא מקלל אותי כל הזמן. ביד אחת שלו תינוקת בת שנתיים, ביד השנייה הוא עושה לי תנועה מגונה. ככה 90 דקות, עד שלא התגברתי על עצמי ובסוף המשחק החזרתי לו בתנועה מגונה. הוא זרק את התינוקת על מישהו ורץ להרביץ לי עם רצח בעיניים. למזלי משה גרטל היה שם, תפס כיסא ושמר עליי".
נקודה שעדיין לוחצת עליך?
"משחק השרוכים של בית-שאן נגד בית"ר ירושלים, 1998, אחת הנקודות היותר-כאובות בקריירה. הפרשן אבי כהן ז"ל זיהה שבית-שאן לא מתאמצים. אני הבנתי שהם לא משחקים, כי כבר אין להם על מה לשחק, אבל לא הרגשתי שהם למעשה מוכרים את המשחק. אבי חשב אחרת ואמר שזה רק עניין של זמן עד שבית"ר יבקיעו. צדק. בדיעבד הייתי צריך לנקוט עמדה הרבה יותר חריפה תוך כדי שידור נגד חוסר הספורטיביות שבית-שאן הפגינה שם. אחר כך הלבישו הכל על הקפטן של בית-שאן, איתן טייב בגלל ההתעסקות שלו שרוכים, אבל זה היה עוול כי הוא בטח לא היה היחיד".
"לפני המונדיאל הקודם ישבתי עם אנשים בתאגיד, בסוף החליטו לא לקחת אותי. רוצים להצעיר את המערכת. קצת נעלבתי. אמרו לי בשיחה 'כן, אתה שדר גדול', אבל עשו אחרת. אני מאוד מקווה לשדר במונדיאל הקרוב וגם אם לא, יצבוט בלב, אבל נחיה. בכל זאת שידרתי שישה מונדיאלים"
עדיין כואב גם את מונדיאל 2014?
"שמע, רציתי לחזור הביתה אחרי שבוע. ראיתי מקרוב את הקטסטרופה של חוסר התיאום, מגרשים רחוקים, שעות בלתי אפשריות, חוסר מוכנות בהפקה. אמרתי לאנשים ברשות השידור, 'אני אשלם את הטיסות חזרה, רק תנו לי לחזור לארץ'. סירבו. באחד הימים היינו צריכים לנסוע אלף קילומטר כדי לשדר משחק זניח באחת בלילה שעון ישראל. שאלתי למה, אמרו שאין ברירה, כבר אירגנו קונקשן ליד למשחק הבא. ביקשתי שישבצו שדר מחליף מהאולפן כדי שייתנו לי מרווח נשימה עד המשחק הבא, החשוב, וישנו טיסות כדי לחסוך לנו את האלף קילומטר האלה. בסוף לא שידרתי, אבל גם את הטיסות לא שינו. זה היה אירוע חריג בקריירה, שאוותר על משחק. כל מונדיאל 2014 היה תאונה מבחינתי. למדתי".
תהיה במונדיאל 2026, בארה"ב, קנדה ומקסיקו?
"מאוד מקווה. התאגיד הוא בעל הזכויות, ואני לא חושב שאוהבים אותי שם. שידרתי ברשות השידור עד כמעט 2014, ואז פוטרתי מכל משבצות השידור שלי. לפני המונדיאל הקודם ישבתי עם אנשים בתאגיד, בסוף החליטו לא לקחת אותי. רוצים להצעיר את המערכת, זה לא משהו שלא קורה בעולם. עשיתי השבוע משחק מהליגה האנגלית, לא היה לי מושג מי השדר שם, ובדרך כלל אני מכיר את כל השמות".
אז הבנת את ההחלטה שלהם?
"קצת נעלבתי. אמרו לי בשיחה 'כן, אתה שדר גדול', אבל עשו אחרת. אני מאוד מקווה לשדר במונדיאל הקרוב משחקים שצ'רלטון ישדרו, כמו שעשיתי ביורו האחרון. זה הבית שלי, ואני חייב לומר מילה טובה לבעלים אלי עזור, למנכ"ל אדר זהבי ולסמנכ"ל התוכן אודי טרלו. וגם אם לא, יצבוט בלב, אבל נחיה. בכל זאת שידרתי שישה מונדיאלים".
הייתם טריו שולט של שלישייה, מאיר איינשטיין ז"ל, רמי ויץ ואתה.
"תראה, ברור שיש דור חדש ושדרים טובים. אבל בגדול, אנחנו הישראלים לא אוהבים ללמוד, רוצים ישר לקפוץ לבריכה. מקצוע השדר מורכב ומצריך מכלול של תכונות שמתחבר למשהו שמתחיל בכישרון, עובר ליכולות הפיזיולוגיות שלך, ליכולת הקוגניטיבית, ליצירתיות שלך וכמובן לידיעת המקצוע. אתה לא יכול לשדר כדורגל בלי לדעת כדורגל, לא שזה תורת הקוונטים. יש כאן שדרים עם פוטנציאל, חסרים סבלנות ורצון ללמוד".
"פעם אחת הציק לי אוהד של מכבי פ"ת כל המשחק, אני הרי מזוהה כאוהד הפועל פ"ת. אני משדר, הוא מקלל אותי כל הזמן. ביד אחת שלו תינוקת בת שנתיים, ביד השנייה הוא עושה לי תנועה מגונה. בסוף המשחק החזרתי לו בתנועה מגונה. הוא זרק את התינוקת על מישהו ורץ להרביץ לי עם רצח בעיניים"
דוגמה?
"אם שדר בטלוויזיה אומר 'הכדור עולה גבוה', הוא לא מבין את המהות. לכן נחמיה בן אברהם המיתולוגי לא איפשר לי בכלל לשדר ברדיו. הוא אמר שזה כמעט ענף אחר. עד היום, כשאני שומע שדר טלוויזיה אומר 'השחקן מעביר את הכדור למרכז', אני מתחלחל. בכל מפגש שדרים אני אומר, 'חבר'ה, תצאו מהפלסטיקה, תצאו מהתיאור, תתחילו להגיב'. שדר טלוויזיה הוא שדר מגיב: 'מסירה מצוינת', 'מתפתח מצב מסוכן', 'שימו לב לבוזגלו שפותח באגף ימין'. זה שידור על סף פרשנות".
ארבל מגיע לכל שידור עם נהרות של סטטיסטיקה שמכין לו המומחה יוסי מדינה. "יש פה גם משהו טריקי. הנתונים חשובים, אבל אתה רואה שדרים שלא יודעים מתי להשתמש בהם. העין והאוזן יכולות להיפרד, אבל לזמן מאוד קצר. או שאתה מעכל מה שאתה רואה, או שאתה מעכל מה שאתה שומע. כשהכדור אצל רבינוביץ' ואתה מוציא את הכרטיסייה של רבינוביץ' כי אתה מת לספר שאמא שלו עבדה בסופר בבת-ים, יש סיכוי שעד שהחזרת את הכרטיסייה הכדור כבר לא אצלו, מתפתח מהלך, אתה מוטרד כי תיכננת להשמיע לצופים על רבינוביץ' וזה לא רלוונטי".
ב-7 באוקטובר הוא איבד קרובי משפחה שהגיעו להתארח בקיבוץ בארי ומצאו את מותם באירוע הטרגי, "הבית של פסי": איציק סיטון, רעייתו חנה, בנם טל ואחותה של חנה, פסי כהן ז"ל. "איציק סיטון ז"ל הוא בן דוד רחוק. הבנו די מהר שהם לא בחיים. קורבנות 7 באוקטובר הם כולם משפחה שלי מבחינתי, אני גם מרגיש משפחה של כל החטופים. מאז 7 באוקטובר כל יום נושא איתו אבל".
ו-48 החטופים עדיין שם, עוד מעט שנתיים.
"קשה לי עם ההתנכרות של חלק מהשרים. יש לי נכד שיחגוג בקרוב בר-מצווה, אני מאוד חרד לגבי העתיד שלהם, אני רוצה שהוא יידע שהוא גדל במדינה שתעשה הכל כדי לשמור עליו. אבא שלי שנלחם פה לא היה מאמין שהגענו למצב כזה, גם אני לא. הייתי מצפה מהממשלה לגלות הרבה יותר חמלה כלפי משפחות החטופים. רוב הסקרים מראים שרוב העם רוצה לפני הכל עסקה שתחזיר אותם הביתה. מפריע לי גם חוסר הפתיחות וההקשבה אחד לשני. אני זוכר את עצמי מגיע לעצרות של מנחם בגין גם כשלא הסכמתי עם דעותיו, כדי לשמוע, ללמוד".
מה חשבת אחרי הסרטונים האחרונים של חמאס?
"תמונות של שואה. ההורים שלי לא ניצולי שואה, הם הגיעו לארץ הרבה לפני, אבל רוב המשפחות של שניהם נרצחו. כמעט כל האחיות והאחים משני הצדדים. לא היו לי למשל סבים וסבתות, כמו לחברים שלי. את הסיפורים מהשואה אני מכיר היטב. כשראיתי את הסרטון של אביתר דוד, ראיתי תמונות של מחנה ריכוז. בלתי נתפס שהם עדיין שם. איך זה יכול להיות?"
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
