6:29 בבוקר, 7 באוקטובר. הטיל הראשון נופל ליד ביתם של עידן רייכל, בת זוגו האוסטרית דמאריס דויבל וארבעת ילדיהם, בצפון השקט של ת"א. האזעקות מפלחות את האוויר, הכאוס מוחלט. אחרי שהעשן הראשון מתפזר, דמאריס מחליטה לעזוב מיד לאוסטריה, עם הילדים. שנתיים אחרי, הם עדיין לא חזרו לישראל. הטיל הרעיד את הקירות, שנשארו שלמים. המשפחה התפרקה. "הטיל נפל 70 מטר מהבית שלנו, בום אדיר, פיצוץ גדול מאוד שהרעיד את כל הבית ושבר את כל החלונות בבתים שליד", הוא נזכר. "זה קרה ממש בין שש וחצי לשבע בבוקר. הילדים היו בבית, הבנות שאלו מה קרה בבהלה גדולה, ואמרתי להם שזה תרגילים של הצבא".
החיים יפים.
"הסברתי שהצבא בודק אם אנחנו מוכנים, הוא רוצה להבהיל אותנו עם רעש גדול ועם רוח גדולה. דמאריס עברה לאנגלית ואמרה, 'אני סיימתי עם המקום הזה, לא יכולה יותר'. אמרתי, 'אם ככה, אז קחי עכשיו מרחק, זה אולי נכון יותר'. ודמאריס ענתה, 'אני זזה מפה ואני לוקחת את הילדים, אתה בא?' אמרתי לה שאני לא נוסע לשום מקום, כלומר שאני לא בא. היא הצליחה למצוא מקום בטיסה האחרונה של 7 באוקטובר לווינה ובעצם לא חזרה לגור פה מאז".
ואתה על הקו.
"כל הזמן. הסברתי לילדים שיש הרבה דברים שאני צריך לעשות בארץ. לא דיברתי על המלחמה, לא אמרתי שהם צריכים להיות עכשיו עם אמא, רק הסברתי שאני צריך לעשות הרבה דברים בישראל. מכאן התחילה תקופה בעייתית מאוד עבור המשפחה ועבורי. הבנתי שזה ייקח הרבה מאוד זמן".
כמה זמן לא ראית אותם אחרי 7 באוקטובר?
"חודשיים, שזה מעולם לא קרה, הרגשתי נורא ואיום. ואני יוצא בבוקר, הולך לכל ענייני בתי החולים והחיילים, ובחיים שלי שבר גדול. אני עכשיו נזהר במונחים של הכאב, בקטסטרופה האישית, כי אני מרגיש בהיבט הזה שיש לי פריבילגיה גדולה. לא חטפו לי את הילדים, אני יודע איפה הם, לא שכלתי בן. זה לא קל, הילדים רחוקים ממני, אבל אני מתמודד. אני בטח לא ברחמים עצמיים, יש דברים הרבה יותר גרועים".
באיזו תדירות אתה נוסע לאוסטריה?
"בהתחלה הייתי טס לפעמים שמונה פעמים בחודש, לפעמים רק ל-24 שעות למסיבה של איזה חג, חוזר. לפעמים רק לשיעור פסנתר עם מורה חדשה. מנסה להיות כמה שיותר חיוני כאבא. אבל אי-אפשר באמת, זה בסופו של דבר אמא שמגדלת ארבעה ילדים לבד".
מגיע החופש הגדול, 2024, הייתה גם רגיעה יחסית. היה ביקור גומלין?
"ביקשתי מדמאריס להגיע עם הילדים, והיא אמרה, 'אני לא רוצה שהם יראו מה קורה בישראל, אני מפחדת'. ואז אני מבין שאני מתחיל להיכנס לאירוע מתגלגל, שהם לא באים - אבל אני לא נכנס עם דמאריס לפינות, מבין גם אותה. ויתרתי".
עד שהגיעו בקיץ האחרון.
"באפריל אמרתי לדמאריס, תשמעי, חשוב לי מאוד שהילדים יהיו פה בקיץ. היא ענתה, 'אני לא יודעת אם אני יכולה'. אמרתי, 'אני לא יכול לוותר עליהם, את יכולה לבוא איתם. הילדים יהיו פה בקיץ, זו השורה התחתונה. יש פה חיים, אין סיבה שהם לא יהיו חלק מזה'. והיא באה עם הילדים, ובסופו של דבר שמחה להיות פה. הם היו פה כל הקיץ האחרון וחזרו ארבעה ימים לפני תחילת הלימודים. ברור שהמרחק הזה לא מאפשר חיי משפחה, גם לא חיי זוגיות - ואנחנו לא חיים ביחד".
איך פורטים את זה להסכם, נניח?
"בגלל שמעולם לא התחתנו, לא נדרשנו להתגרש, ובגלל שאנחנו פרטנרים טובים, אנחנו בתקשורת טובה מאוד כל הזמן, באותה תקשורת כלכלית, באותה תקשורת נפשית, אותה תמיכה, ועדיין מדברים 15 פעם ביום. עדיין מעריכים אחד את השני מאוד, עדיין אוהבים אחד את השני. זה מה שזה. כל אחד ממשיך לדרכו באיזושהי צורה או בחיים מקבילים אחרים".
"דמאריס אמרה: 'אני סיימתי עם המקום הזה. אני זזה מפה ואני לוקחת את הילדים, אתה בא?' אמרתי לה שאני לא נוסע. היא הצליחה למצוא מקום בטיסה האחרונה של 7 באוקטובר לווינה, ובעצם לא חזרה לגור פה מאז. כמה זמן לא ראיתי את הילדים? חודשיים"
אמרתם את זה אחד לשני בצורה רשמית כלשהי?
"היינו צריכים להגיד באיזושהי שיחה באוסטריה: זה לא קורה יותר, נבהיר שכל אחד מאיתנו יוכל לממש את חייו כפי שהוא רוצה".
איך שומרים על אבהות בשלט רחוק?
"כל אחד משחק עם הקלפים שיש לו על השולחן. גם אבא שמשרת בצבא האמריקאי וחוזר פעם בשנה וחצי מאפגניסטן, הוא אבא בדרכו. יכול להקריא להם סיפורים מרחוק, יכול להיות היום הרבה מאוד בתקשורת איתם".
למה אוטומטית ברור שדמאריס חיה עם הילדים?
"במקרה שלי טוב שהילדים עם אמא שלהם כל הזמן, ושאני על הקו. כשאני מתגעגע, אני טס ישר. אני מוצא שהבנות מבינות את האתגר ולכן הן גם מסכימות להיות בשיחות וידיאו. הבנים פחות. הם בני ארבע ובאופן מופגן נמנעים לדבר איתי בווידיאו. זה קשה להם מאוד, והם ממש מזיזים את הראש מהמסך".
זו אולי דרכם להעניש אותך.
"צודקים".
אתה יודע מה השאלה הבאה.
"אני יכול לנחש".
דיווח באחד האתרים: עידן רייכל בזוגיות עם סנדי בר.
"דיווח שלי: אני לא בזוגיות עם סנדי בר וגם לא הייתי. הייתה תקופה שבה היינו ידידים קרובים, ואני חושב שזה מאוד סקסי לכתוב שראו איזשהם שני אנשים מוכרים באותו מקום ולהקיש מזה שהם בזוגיות".
עדיין חברים טובים?
"אנחנו לא ממש בקשר עכשיו. גם לא קרה שום דבר דרמטי. תקופה".
אהבה חדשה בכל זאת?
"יש לי ארבעה ילדים שאני מאוהב בהם עד השמיים, כל יום יותר".
איך עושים דייט עם עידן רייכל?
"לא מרגיש שאני בעולם הזה בכלל. אין לי בעיה לשבת ולפגוש, לא אוהב כותרת של דייט. יש משהו בדייטים שהוא כאילו מטרה. אבל זה לא חייב להתפרש לכיוונים ספציפיים תמיד. חוץ מזה, השולחן שלי מלא עד הראש. לא יודע אם יש לזה מקום עכשיו. מי בכלל תרצה להיכנס לתיק כבד של אמן עסוק, שכל מה שהוא רוצה כרגע זה לנסוע לבקר את הילדים באוסטריה?"
אולי היא תגלה עולם ומלואו?
"גם אפשרות".
אתה עדיין גר לבד בבית ענק למשפחה. זה מחדד בדידות.
"השקט שבבית הוא מהדהד מאוד, הוא ניכר, אבל צריך לזכור שני דברים: הילדים שלי יהיו פה בכל חופש שלהם. אני מאמין שתוך שנה-שנתיים כולם יחזרו לחיות בישראל, גם דמאריס".
ואז?
"האופציות ייפתחו מחדש אולי. לא יודע".
× × ×
הסדקים אולי נראו כבר בספטמבר 2023 כשדמאריס נסעה לאוסטריה לבדוק אופציות חינוך לארבעת הילדים (פיליפה הלנה דמאריס רייכל, סלומה סזאריה דמאריס רייכל, קמילו רייכל ואמיליו רייכל) בכפר סמוך לווינה. "היא הסבירה שהיא צריכה מרחק, אני הבנתי. הבנתי גם את הרצון שלה לבחון מסגרות חינוך אחרות לילדים. הפעם הקודמת שהיא הייתה צריכה מרחק כזה קרתה לפני עשור, כשפיליפה הייתה בת שנתיים וסלומה בת חצי שנה. היא הרגישה רצון לחזור לגור באוסטריה, חודש לפני האסון בחנה בתי ספר באזור כפרי יותר, אמרה שווינה מאוד-מאוד השתנתה והיא מעדיפה חיים מחוץ לעיר".
זה גם מאוד הגיוני, ארץ מולדתה.
"לכן חשוב לומר שדמאריס תמיד בחרה בישראל. אין לה חיבור למקום הזה כמו מישהו שנולד כאן, גם לא כמו מישהו שעשה עלייה. היא כמו מישהו שחוזר בתשובה ויש לו ספקות באמונה. היא גרה בישראל, היו לה ספקות - אבל היא בחרה להאמין במקום הזה כל יום מחדש".
לגמרי לא פשוט.
"ואתה יודע, ישראל היא מקום מאוד יפה אבל גם מאוד משוגע, בוודאי למישהי שגדלה בווינה הקלאסית. אז אחרי ארבע שנים בישראל היא נסעה לשנה וחצי לאוסטריה עם הבנות. אני כמובן הגעתי לבקר די הרבה. היא בחרה לחזור שוב לחיות בישראל, הגיעה מדי פעם לאוסטריה. תמיד ידעתי מה זה לחיות רחוק מהבנות, ותמיד זה היה קשה מאוד".
אבל גם אתה היית הרבה על הקו, מופיע בפסטיבלי עולם.
"אבל עדיין חוזר לישראל, חוזר הביתה, והם מחכים בבית. עכשיו לא, אתה מרגיש בדידות. מדדתי פעם: הנסיעה לאוסטריה אורכת בדיוק שש שעות מהרגע שאני יוצא מהבית ונוחת שם. למדתי לתמרן, ראיתי אותם הרבה. זו הרגשה לגמרי אחרת לדעת שהם לא גרים בבית".
הוא מציין יום הולדת 48 בדיוק היום - חגיגות לא בתכנון - וגם מוציא אלבום חדש, יפהפה של הפרויקט, 'עד סוף העולם', שבו הוא מארח את ריקי גל מצד אחד, והלהיט של הדור החדש ששון איפרם שאולוב מצד שני, כמו גם את שירה בן שמחון (שהוא מנהל אישית) בשני שירים. הופעות שלו ייערכו ב-19 באוקטובר בארנה נתניה, 23 אוקטובר באמפי אלקנה ויומיים אחרי באמפי חצור. ב-9 בנובמבר יחבור רייכל לסימפונית חיפה באודיטוריום חיפה וב-12 בדצמבר יופיע עם הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות בת"א. את ההשראה של אחד מהשירים החדשים - 'דרישת שלום מחיים אחרים (מילי)' - קיבל מאביטל דקל חן, רעייתו של שורד השבי שגיא דקל חן, המכונה מילי בין חבריה הטובים. "כמה חודשים אחרי האסון ישבתי אצל מילי במרפסת בערב. אני מכיר את המשפחה במשך שנים, התחברנו דרך אחיו ודרך כפר הנוער 'ביכורים', יוזמה של האבא, פרופ' יונתן דקל חן. אנחנו מתחילים לדבר ואביטל מספרת שבכל יום היא מאוד חזקה, יוצרת חיים שלמים ומלאים לשתי הבנות, ובסביבות הערב סוגרת את היום ומתארגנת לדייט עם שגיא, כביכול, ממש מתלבשת, מתאפרת, מכינה את עצמה. ואז נרדמת, ובחלום הראשון היא פוגשת אותו על הדשא בניר עוז ומדברת איתו כל הלילה. היא סיפרה שככה התנהלה מדי יום".
"אני עומד מאחורי כל מה שאמרתי: רוב האזרחים בעזה מעורבים ב-7 באוקטובר. אני לא בנאדם ששולף מהמותן, לא כותב על המקלדת כשאני חם. אני גם חושב שהייתה עליי החובה לומר את כל זה. לפעמים אלה עניינים של לסדר את המחשבה, לא בהכרח עמדה מתריסה"
וואו
"בדייט הזה היא מספרת לו מה איתה, והוא אומר לה שהוא עדיין לא יכול לבוא, הם אפילו רוקדים על הדשא בניר עוז. כשהיא מתעוררת בבוקר, זה החלום האחרון שהיא זוכרת. צריך להבין שהם ביחד מגיל 14 בערך. ככה היא קמה בבוקר ומרגישה חזקה מחדש, יש לה כוח לעבור את היום. בכל ערב כזה היא שולחת לו בעצם דרישת שלום מחיים אחרים. שאלתי אותה אם אני יכול לכתוב על זה. היא אמרה שכן. באותו ערב, מהמרפסת בכרמי גת, שאירחה את הניצולים, אפשר היה לראות את עזה ברקע".
מעניין שאתה אומר ניצולים ולא מפונים.
"הם כולם ניצולים בעיניי, אתה לא אומר: מפוני אושוויץ. מילי מסיימת את הסיפור, אני מרגיש שמתפוצץ לי הראש, הלכתי למרפסת אחרת לבד. זה היה התקף החרדה השני שלי בחיים. יצאתי החוצה ואמרתי לעצמי, באיזה גיהינום האישה הזו חיה? היא לא ראתה אותי במצב הזה. כשחזרתי, אביטל אמרה שהיא סומכת על שגיא שיחזור ושהיא בטוחה שיקבל את האנרגיות שאנחנו שולחים לו עכשיו. לשיר קוראים בסוגריים מילי, כי זה כמעט מונולוג שלה".
שגיא ציטט שיר שלך ממש עם העלייה למסוק ביום השחרור.
"הוא כתב לי בעצם מסר: 'עכשיו חוזרים הביתה'. מהטלפון של אביטל הוא שלח הודעה דומה והוסיף שהוא מחכה לי. חשבתי מה גורם לבן אדם שהרגע יצא מהגיהינום להעלות דבר כזה ולכתוב לי? הפתיע אותי שבן אדם שחוזר משבי בכלל מוצא מחשבה למסר כזה, חשבתי שזה מסמל משהו, שהוא בעצם כותב: אני יודע שחשבת עליי, ואני יודע שהיית שם בשביל מילי - וגם אני הייתי צריך את זה. זה בעיניי גם מסר בדרך עקיפה לכולנו".
כלומר?
"שאנחנו צריכים לחשוב על החטופים כל הזמן, להיות לצד המשפחות שלהם. הם מרגישים אותנו בדרך כזו או אחרת, אם זה ברדיו, אם זה במסרים, אם זה באנרגיה. שגיא ביקש לפגוש אותי 48 שעות אחרי שהוא חזר. לפני שנכנסתי אליו, ביקש לראות אותי פסיכולוג כדי להכין אותי. אני נכנס, והבחור נותן לי תדריך ארוך של משהו כמו עשר דקות. בסוף הוא אומר 'יש שאלות?' אמרתי לו, 'יש לי רק אחת, מאיפה הביטחון שלך לעשות תדרוך כזה? קראת ספרות על אנשים שחזרו במצב הזה? אני מציע שתהיה טיפה יותר צנוע ותגיד: אתה הולך לפגוש בן אדם שאני לא יודע מה מצבו'".
איזה שגיא מצאת יומיים אחרי השחרור?
"ישבנו שעתיים וחצי עם מילי, אחיו ואחותו. את מה שהיה בדיוק בפגישה לא הוגן לפרט כי הוא היה במצב נפשי מאוד ייחודי. אני כן יכול לומר שהוא הרשים אותי מאוד בעוצמות שלו. הוא זכר דברים לפרטי פרטים. אני לא שאלתי, הוא סיפר מה שבחר. אני לעולם לא אספר את מה שאמר".
× × ×
את 'רחוקה מכאן' מהאלבום החדש הוא כתב על אב שאיבד את בתו ב-7 באוקטובר. "זה איש עסקים שמוכר כאמביציוזי, מאוד חיוני. פגשתי אותו מאז, אתה מסתכל בעיניים ומבין את גודל האסון, אתה רואה שאפילו הנשימה כבדה יותר, כמעט בלתי אפשרית. אחרי שנפגשנו כתבתי את השיר ושלחתי לו. הוא אמר לי, 'כן, ככה אני מרגיש, שאפשר לקפל את השמש, לסגור את הכוכבים. היא הייתה לי שיר שמח בחיים, וזה נגמר. זה כאב בלתי נתפס. היא צעקה 'אבא', והוא לא היה שם'".
לפני המלחמה היה רייכל אחד האמנים הישראלים המצליחים ביותר ביקום השוקק של פסטיבל העולם, הגיע עם הפרויקט לשיאים של הופעות בפני מאה אלף איש, כולל בפני שועי עולם, פעם אחת גם הופיע בפני הנשיא ברק אובמה, פעם אחת חלק במה עם אלישיה קיז בסנטרל פארק בניו-יורק, לא פחות, בתקופה שהנערה הייתה לגמרי און פייר. ההמשך היה יכול להיות מרהיב ויותר, אבל בעולם של היום גם רייכל יודע שכרגע הוא לא יכול להכניס ללוח הזמנים שום יעד כזה.
תראה את כריס מרטין, איך הובך ששמע שיש ילדים מישראל. זה מזקק את כל התמונה.
"הוא עשה את המלכודת לעצמו כי שאל מאיפה אתם? תראה, בשיא של הפרויקט היינו חצי שנה בהופעות בחו"ל, פסטיבלים נחשבים, גדולים, הופעות לפעמים בפני עשרות אלפים. התארחנו גם בפסטיבל של פיטר גבריאל, אתה בא ומגיש את המוזיקה שלך, זו חוויה. היו לי גם טורים עם ויו פארקה טורה (זמר וגיטריסט ממאלי). מהקורונה עצרנו, כי פסטיבלים קובעים שנה מראש. אחר כך הגיעה המלחמה, ואז אנחנו ממילא לא קבענו הופעות. אני מעריך שלולא המלחמה, כבר היינו חוזרים לפסטיבלים. אבל היום המצב כל כך רע, עד כדי הרבה מכשולים - גם אם הפסטיבל כבר באמת רוצה להזמין אותך".
למשל?
"יכול לבוא אמן משתתף ולומר למפיקים: אם בא בחור מישראל, אני לא עולה על הבמה. נניח שעברת את המשוכה של האמנים המשתתפים, יכול להיות בסבירות גבוה שתיתקל בעצומות מהקהל שיגידו שלא קונים כרטיסים אם יש להקה ישראלית. ואז, אפילו אם בהפקה ילכו נגד חלק מהקהל, תמיד יכול לבוא מישהו מהמשטרה ולומר: אם ישראלי מגיע, אני מתקשה לאבטח את האירוע. תראה מה קרה לסקאזי, יש לו שם בינלאומי, הוא מזוהה כדי-ג'יי מעולה, לא בהכרח עם ישראל, ומנעו בסופו של דבר הופעה שלו בפסטיבל".
יש בכל זאת גישושים מפסטיבלים כאלה?
"לא חושב שיש לזה היתכנות עכשיו. אם ביטלו לסקאזי, בנאדם שבא עם שני USB בערך ומגבר, בטענות של אבטחה וקשקושים - זה אומר הרבה".
יצאת במהלך המלחמה נגד אמני הג'אז שלנו. חשבת שהם לא עושים מספיק בהיבט ההסברה.
"אני יכול להבין למה מוזיקאי מעולם הג'אז, או הקלאסי, שכל פרנסתו היא רק מחוץ לגבולות הארץ, לא יכול להתבטא ברשתות ולדברר את הנרטיב הישראלי כי הוא פשוט יהיה מחוסר עבודה, יגיע לפת לחם. אבל יש לו כן אופציה אחרת: לשתוק. מאוד היה לי חבל לי לראות אמנים ישראלים מהעולמות האלה משתפים בעצם פעולה עם הנרטיב של האויבים. אני לא אדבר בשמות כי המטרה שלי היא לא לעשות למישהו מהם שיימינג, אלא לתת להם כיוון למחשבה אחרת".
מצד שני, יבואו מפיקים בעולם ויגידו לך, רייכל, אמרת שרוב התושבים בעזה נחשבים מעורבים בטבח, בהסתרת החטופים שלנו. ייתכן שאתה קיצוני לנו מדי.
"אני עומד מאחורי כל מה שאמרתי: רוב האזרחים בעזה מעורבים ב-7 באוקטובר. אתה מכיר אותי, אני חושב שגם אותם מפיקים מכירים אותי. אני לא בנאדם ששולף מהמותן, לא כותב על המקלדת כשאני חם, בוחר מילה-מילה, מדייק פסיקים. לכן אני עומד מאחורי הדברים האלה, ואני גם חושב שהייתה עליי החובה לומר את כל זה. לפעמים אלה עניינים של לסדר את המחשבה, את הקוביות לאנשים, לא בהכרח עמדה מתריסה"
"אני מצפה שדויד גרוסמן, שמתורגם ל-45 שפות, יקרא לפני הכל: השיבו לנו את חטופינו. הוא יודע שלציבור צריך ביטים קצרים, כשיש לו חלון של חמש שניות, אולי בדיוק בחור בניקרגואה יפתח את הטלוויזיה, ויגיד: למה לעזאזל לא דואגים לחטופים הישראלים"
דוגמה?
"כשהביאו את הגופות של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל, בחדשות ישר התחילו להתעסק בסיבת המוות ואמרו שמחכים לבדיקה. אבל זו טעות גדולה. סיבת המוות היחידה היא: הם נחטפו מביתם בשבת בבוקר בשמחת תורה. הם נחטפו על ידי חמאס, הוחזרו גופות. זה מה שצריך להדהד. כי כשאתה מתחיל להתעסק עם מה קרה בדיוק ואיך, אתה נופל לנרטיב של האויב. אם לא היו חוטפים אותם מהבית, הם לא היו נרצחים, ולכן זאת סיבת המוות. אם אני כותב דבר כזה, איפה הפוליטיקה? אלה עובדות שעושים בהן סדר".
× × ×
מהיום הראשון של 7 באוקטובר רייכל יצא לשטח, לפעמים לבד, עם גיטרה, לפעמים בלי, לעיתים רק לחבק. יותר מדי הופעות בלוויות, בשבעה שאחרי, באזכרות, ביישובים של ניצולי העוטף ומפוני הצפון, משפחות חטופים ושורדי שבי. רייכל חי את 7 באוקטובר מדי יום, גם אם לפעמים יש פסקי זמן בהופעות לקהל הרחב. אפילו כשיצר להיט מדינה נוסף שמושמע עד היום בתדירות יוצאת דופן, זה היה 'תחזור' ששרה (באופן מעולה) רוני דלומי והפך לאחד מהמנוני המלחמה ומשפחות החטופים. לכל זה יש מחיר נפשי שהוא לוקח איתו. בפעם הראשונה בחייו התמודד רייכל עם התקפי חרדה, אחד מהם היה ממש בשידור חי בטלוויזיה, ימים לאחר הטבח. מאז, הפצעים רק הלכו ונפתחו, הלכו ודיממו. "אתה ממש חווה את האסון דרכם. המפגשים האלה כל כך חשובים, אבל באותה רמה גם שוחקים מאוד. הייתי בעשרות לוויות, אתה שומע מאות הספדים, זה לא עובר לידך גם אם הרגע הכרת את הבנאדם דרך הקִרבה שלו לשירים שכתבת. אני שומע אחות על הקבר של אחיה שנפל בעזה, הוא היה כל עולמה. אתה מקשיב, זה חודר. אתה ממש מבין שכרגע העולם שלהם נגמר. לא מזמן פגשתי יהודים מצרפת, ציונים של פעם כאלה, שעודדו את הנכדים לעלות ואיבדו אותם ב-7 באוקטובר. כל כך עצוב. זה הולך איתי".
ציון ברוך סיפר פה איך פגישה עם ירדן ביבס הפילה אותו למשכב של שבוע. לא נפלת לנוח מדי פעם, שבוע של אוויר?
"פה ושם, לא יותר מדי, לא היה זמן וגם לא הרגשתי שאני רוצה. כשהגיעו התקפי החרדה אמרתי לעצמי, יש פה עניין, מעולם לא קרה לי דבר כזה. בשלב מסוים דמאריס אמרה לי משפט מעניין: 'אתה יכול להמשיך ככה, אבל האבא של הילדים שלך לא יכול להמשיך ככה'".
היא ראתה היטב. מה ענית?
"שאני יכול לנסות ליישם את זה, אבל כשהטלפון מצלצל ואבא על הקו אומר, 'הבן שלי נפל בעזה, אני מבקש שתבוא לשיר בלוויה', אני לא יכול שלא להיענות".
את עצומת האמנים נגד המלחמה הוא לא אהב. "לא פנו אליי עם העצומה הזאת, ואם היו פונים, לא הייתי חותם. עצומה כזאת עלולה להפוך לפיגוע הסברתי אם מתרגמים אותה ומפיצים בחו"ל. צריך היה לקרוא אותה טוב-טוב. אני קראתי".
אבל אמנות צריכה לשקף את האמת, האמנים אומרים את האמת שלהם.
"יש תזמון לדברים כאלה משמעותיים. וכמו שאתה חוקר את האסון שלך, אתה יכול לחקור דברים אחרים. אני מצפה שדויד גרוסמן, שמתורגם ל-45 שפות, יקרא לפני הכל: השיבו לנו את חטופינו. מסר אחיד, פשוט. הוא יודע שלציבור, גם בעולם, צריך ביטים קצרים, של טיקטוק ואינסטגרם. כשיש לו חלון של חמש שניות שהוא יוכל לומר בו משהו, אולי בדיוק בחור בניקרגואה יפתח את הטלוויזיה, יראה סופר מפורסם ויגיד, 'למה לעזאזל לא דואגים לחטופים הישראלים'. זה המסר היחיד שהייתי מעדיף שגרוסמן יעביר".
היו שם גם שמות גדולים אחרים כמו גידי גוב, חוה אלברשטיין.
"האהבה והאכפתיות של חוה וגידי למקום הזה היא אדירה, ובטח שהם לא צריכים לקבל ציונים מאף אחד על התרומה שלהם כאן. גם עידן עמדי, אם לא היה חם באותו יום ואם לא הייתה נלחצת לו המקלדת על מוד מתרגז, לא היה נותן להם ציונים. אין שום סיכוי שהיה קורא לגידי או חוה פריבילגים או אפסים. הרבה מאיתנו חייבים את הקריירה לחוה וגידי, לאלה שסללו פה את הדרך עשרות שנים. גם עידן עמדי יודע את זה. ואת כל זה צריך לזכור בידיעה שמנהלים נגדנו מלחמת תודעה אכזרית. חמאס חלש מאיתנו צבאית, אבל יודע בדיוק איך לפלג וליצור קונפליקטים. וכשאני קורא דברים כאלה שמתחילים להיאמר אחד לשני בין האמנים, אני חושב: זה עוד יום שבו הפסדנו קצת בזמן אמת".
עכשיו אולי יגיד לך גרוסמן: עידן, אתה כנראה גם צודק, אבל אני חייב להתריע בזמן אמת על אותם ילדים בעזה שרעבים. אני איש הומני, שלא רוצה להיות כמו חמאס.
"אני לא מתכונן להתנצח ולהסביר על המקומות ההומניים שלי, בטח לא עם אב שכול שאני לא יכול ולא רוצה בכלל להתעמת איתו, הוא שילם את המחיר היקר מכל וחווה את האסון מדי יום. אבל אם נסתכל על זה עקרונית, אני לא צריך לתת דין וחשבון לאיש על הדברים שכואבים לי ועל הדברים שאני מזדהה איתם. חשוב לדעת שאני לא בהתנצחות מול גרוסמן, גם אם הוא חתום על עצומה שאני חושב שהיא טעות גדולה. יש בי הערכה אין-קץ אליו כאדם וכיוצר. קראתי ואקרא את כל ספריו".
נפגשתם גם בעבר.
"המשפט שבתו רותי אמרה על אורי ז"ל הפך להיות מצפן בחיים שלי, נר שמאיר. גרוסמן סיפר אז שהוא העיר אותה וסיפר לה שאחיה הגדול אורי נהרג. המשפט הראשון שהיא אמרה היה: 'אבל אנחנו נחיה נכון? ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה'. את הרעיון הזה הכנסתי בעבר לשיר 'ילדים של קיץ'. היא פשוט תיארה באופן מקסים את ההמשכיות לצד האבל".
עד כמה לדעתך העצומה הזו הייתה משמעותית?
"אני לא בטוח. זה שמישהו קורא לעצמו אמן וחתם על העצומה, לא אומר שהוא כזה. את רוב השמות אתה לא תכיר. אם עצומה כזו מתורגמת בחו"ל, יגידו: אמני ישראל נגד המדינה שלהם או הממשלה שלהם. אבל זה לא יהיה נכון עובדתית".
הלחץ עבד. אמנים התנצלו והסירו חתימתם. למשל אסף אמדורסקי.
"צריך אומץ גדול לחזור בך. מצד שני, אם אתה חוזר בך מחתימה על מסמך שעלול להפוך לפיגוע הסברה, להבא או שתקרא יותר טוב על מה אתה חותם, או שניקח את מה שאתה אומר בפרופורציה, ניקח את דעתך בפרופורציה".
אולי לך יש רעיון איך כל זה ייגמר?
"התחלה והפסקה של מלחמה זה לא איזשהו שאלון בתוכנית ריאליטי, אלא החלטה של אנשי ביטחון שמציבים מטרות, מחליטים אם עמדנו בהן. לא צריך עוד זמר, כולל אני, שיגיד מה לדעתו הקבינט צריך לעשות. לא שמעתי שהוציאו קול קורא שם כדי לשאוב רעיונות מהציבור. אני לא חושב שהקבינט צריך להתעניין בדעתו של אמן כלשהו או חקלאי כלשהו. אלה דילמות מוסריות קשות, אבל ברור לפני הכל שהחטופים חייבים לחזור, כי זו המהות של בית לאומי".
מה ההסבר לסיסמה הזו?
"אנחנו משלמים מסים גבוהים בעיקר בגלל הביטחון, עומדים בפקקים, מקריבים הרבה מאוד דברים. בשעת המבחן, הכספים ששילמנו במשך כל השנים לא הוכיחו עצמם. אנשים נחטפו ממיטותיהם בשמחת תורה. כלומר, אפילו ברמה הפרקטית הם לא קיבלו מהממשלה תמורה שעליה שילמו במשך שנים בהיבטים שונים, לא רק כלכליים".
אדייק: עדיין לא מקבלים.
"מסכים. אנחנו חייבים שלא יהיו קסאמים מעזה. למה? כי כשאנחנו מקבלים את זה, אז אנחנו מתרגלים למילה טפטופים. והיום אנחנו כבר מתרגלים לזה שאנחנו מסתכלים על ההתרעה של האזעקה בטלפון ושואלים את עצמנו אם זה מאיראן או מתימן. וכל אחד בעצם אומר לעצמו אה תימן, זה בקטנה. תגיד, מה זה הדבר הזה? בלי להרגיש הרגילו אותנו שזה סביר שתימן יורה עלינו והחיים נמשכים שנייה אחרי. בעיניי זה משוגע. ואתה יודע מה מפחיד כאן? יום אחד ייחטף בחור מתחנת דלק במודיעין לרמאללה ואנחנו נגיד, אוקיי, זה רק אחד, כבר חטפו לנו יותר מ-200, נסתדר. ואז ימציאו פה מילה חדשה: חטפטופים. זה העניין: אם לא נבין שהחטופים מעל הכל, אנחנו נגרום לשבר עצום בהמשך".
האמנת שאחרי שנתיים נדבר על חטופים?
"ממש לא ראיתי את זה. כששגיא חזר, ביום ה-498 שלו לשבי, האמנתי שעכשיו נראה את כולם משתחררים. זה שהם לא פה משליך כתם כבד על הרעיון הציוני של לבנות בית בטוח פה. אני יודע מה זה להיות באוסטריה, כשהבנות שלי כבר השנה לא יכלו להגיד בכיתה ב-1 בספטמבר שהן היו בחופש בישראל. יש 42 אחוז מוסלמים בבתי הספר הציבוריים בווינה. סורים, טורקים, מרוקאים, מכל ארצות ערב באפריקה בערך. יש בתי ספר באוסטריה שרוב השיחות בהן מתנהלות בערבית. אם אתה תייר בווינה, אתה לא תרגיש את זה, אבל אם תתחיל להזמין אינסטלטורים, אובר, וכשתלך לסופר, אתה תרגיש את זה מאוד".
איך החטופים הפכו בכלל להיות עניין של שמאלנים? למה בעצם החרדים או הציונות הדתית לא עורכים עצרת משלהם?
"אלי שרעבי אמר יפה: החטופים זה ישר, לא ימין ולא שמאל".
"יכול לבוא אמן משתתף ולומר למפיקים: אם בא בחור מישראל, אני לא עולה על הבמה. אם ביטלו לסקאזי, בנאדם שבא עם שני USB בערך ומגבר, בטענות של אבטחה וקשקושים - זה אומר הרבה"
× × ×
בשנה האחרונה הוא פתח בקריירה חדשה: מנהל אמנים. המפורסם שבהם הוא יונתן ארצי, בנו של שלמה ארצי, ששם ברייכל את אמונו. רייכל מנהל גם את שירה בן שמחון, זמרת שהוא רואה בה פוטנציאל גדול. "במשך 15 שנה באים אליי הרבה זמרים, מנהלים, סוכנים, להתייעץ על קריירה. בגלל שאין לי מנהל, ואני מנהל את הפרויקט לבד, ייתכן שהצטברה כמות של ידע ואינסטינקטים וניסיון שאפשר לחלוק עם אחרים באופן יותר מסודר ומקצועי. מצאתי שני אנשים שונים מאוד שאני מאמין בדרך שלהם ומרגיש שהלב שלהם במקום הנכון. מעניין אותי להגיע למצב שהמוזיקה שלהם תהיה בכל מקום".
זה גם מנוע כלכלי נוסף. תראה את רוברטו בן שושן ונועה קירל.
"אבל זה לא המניע. אני מאמין שלאורך השנים צריכה להיות שם כלכלה, ברור, וראוי ששני האמנים האלה יתפרנסו טוב מהמוזיקה שלהם, ואז גם המעגלים שמלווים אותם. אבל המוטיבציה הראשונית שלי היא אהבה גדולה ליצירה שלהם ואמונה גדולה בהם כאמנים".
איך למשל הגעת לשירה בן שמחון?
"היא שלחה לי הרבה זמן קטעים שלה ברשת, ביצועים לשירים של הפרויקט, ולא הקשבתי ממש. יום אחד אני שומע ביצוע שלה לשיר אחר, דווקא משהו שלא שלחה. זה הדביק אותי לקיר. היה שם משהו אחר בביצוע, רגש, עוצמה, דיוק. יצרתי קשר בחזרה, נפגשנו, חיכינו שתסיים את השירות שלה בלהקת מג"ב".
ביקשת משלמה ארצי את ידו של יונתן?
צוחק. "יונתן יודע שהוא גדל אצל אבא שיודע יותר מכולם על התעשייה הזו. הוא פשוט רוצה, אני מניח, ששלמה יהיה רק אבא שלו. יונתן עשה מהלך שפשוט אמר: אבא יישאר אבא, אני אלך למישהו אחר כדי שינהל אותי".
מה שלמה אמר על האלבום של הבן?
"חשב בדיוק כמוני: שזה צריך להגיע ללב ולאוזניים של כל אחד בארץ".
איזה שיר של ארצי היית שמח לכתוב?
"'טלפני טלפני'. אין משפט שמדבר אליי יותר. הוא כותב שם: 'כי אם לא אז אדאג ואצא אלייך מדעתי'. איזה משפט מדהים, מרגיש ככה במיוחד בתקופה הזו".
